החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לא כזאת

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2014-09 | 288 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

‬בעיני‭ ‬אין‭ ‬דבר‭ ‬אמיץ‭ ‬יותר‭ ‬מאשר‭ ‬אדם‭ ‬שמכריז‭ ‬שהסיפור‭ ‬שלו‭ ‬ראוי‭ ‬להישמע, ‬בעיקר‭ ‬אם‭ ‬מדובר‭ ‬באישה. ‬עד‭ ‬כמה‭ ‬שעבדנו‭ ‬קשה, ‬ועד‭ ‬כמה‭ ‬שהגענו‭ ‬רחוק, ‬עדיין‭ ‬ישנם‭ ‬כוחות‭ ‬כה‭ ‬רבים‭ ‬שאומרים‭ ‬לנשים‭ ‬שהדברים‭ ‬שמעסיקים‭ ‬אותנו‭ ‬קטנוניים, ‬שהדעות‭ ‬שלנו‭ ‬מיותרות, ‬ושעלינו‭ ‬להעריך‭ ‬את‭ ‬העולם‭ ‬החדש‭ ‬הזה‭ ‬שזכינו‭ ‬בו‭ ‬כנשים, ‬לשבת‭ ‬בשקט‭ ‬ולסתום.

‬ אבל‭ ‬אני‭ ‬רוצה‭ ‬לספר‭ ‬את‭ ‬הסיפורים‭ ‬שלי, ‬ויותר‭ ‬מזה, ‬אני‭ ‬חייבת‭ ‬לספר‭ ‬אותם‭ ‬כדי‭ ‬לשמור‭ ‬על‭ ‬שפיותי: ‬סיפורים‭ ‬כיצד‭ ‬התעוררתי‭ ‬בגוף‭ ‬נשי‭ ‬בוגר‭ ‬שמילא‭ ‬אותי‭ ‬גועל‭ ‬ובעתה. ‬כיצד‭ ‬נגעו‭ ‬לי‭ ‬בתחת‭ ‬בהתמחות, ‬כיצד‭ ‬נאלצתי‭ ‬להוכיח‭ ‬את‭ ‬עצמי‭ ‬בישיבה‭ ‬מלאה‭ ‬גברים‭ ‬בני‭ ‬חמישים, ‬וכיצד‭ ‬הלכתי‭ ‬לאירוע‭ ‬רשמי‭ ‬עם‭ ‬האף‭ ‬הכי‭ ‬אדום‭ ‬והכי‭ ‬מתקלף‭ ‬שראיתם‭ ‬בחיים‭ ‬שלכם. ‬כיצד‭ ‬הנחתי‭ ‬לגברים‭ ‬להתייחס‭ ‬אלי‭ ‬בצורה‭ ‬שידעתי‭ ‬שלא‭ ‬בסדר. ‬סיפורים‭ ‬על‭ ‬אמא‭ ‬שלי, ‬על‭ ‬סבתא‭ ‬שלי, ‬על‭ ‬הבחור‭ ‬הראשון‭ ‬שאהבתי‭ ‬שהתברר‭ ‬שהוא‭ ‬חצי‭ ‬הומו, ‬ועל‭ ‬הבחורה‭ ‬הראשונה‭ ‬שאהבתי‭ ‬שהפכה‭ ‬לאויבת‭ ‬שלי‭. ‬ואם‭ ‬אוכל‭ ‬לחלוק‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬שלמדתי‭ ‬ולהפוך‭ ‬בכך‭ ‬עבודה‭ ‬שחורה‭ ‬אחת‭ ‬לקלה‭ ‬יותר‭ ‬עבורך, ‬או‭ ‬למנוע‭ ‬ממך‭ ‬לעשות‭ ‬סקס‭ ‬מהסוג‭ ‬שאת‭ ‬נשארת‭ ‬בו‭ ‬בנעליים‭ ‬למקרה‭ ‬שתרצי‭ ‬לברוח‭ ‬תוך‭ ‬כדי, ‬אז‭ ‬כל‭ ‬צעד‭ ‬שגוי‭ ‬שלי‭ ‬היה‭ ‬שווה‭ ‬את‭ ‬זה.

‬אני‭ ‬יכולה‭ ‬לחזות‭ ‬את‭ ‬הבושה‭ ‬שעוד‭ ‬ארגיש‭ ‬על‭ ‬כך‭ ‬שחשבתי‭ ‬שיש‭ ‬לי‭ ‬מה‭ ‬לתרום, ‬אבל‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬התהילה‭ ‬העתידית‭ ‬בכך‭ ‬שמנעתי‭ ‬ממך‭ ‬לנסות‭ ‬טיהור‭ ‬מיצים‭ ‬יקר‭ ‬או‭ ‬לחשוב‭ ‬שזאת‭ ‬אשמתך‭ ‬כשהאדם‭ ‬שאת‭ ‬יוצאת‭ ‬אתו‭ ‬מתרחק‭ ‬פתאום‭ ‬כי‭ ‬הוא‭ ‬מאוים‭ ‬מהצלילות‭ ‬שבה‭ ‬את‭ ‬תופסת‭ ‬את‭ ‬הייעוד‭ ‬שלך‭ ‬בחיים. ‬לא, ‬אני‭ ‬לא‭ ‬מומחית‭ ‬לסקס, ‬לא‭ ‬פסיכולוגית‭ ‬או‭ ‬דיאטנית. ‬אני‭ ‬לא‭ ‬אמא‭ ‬לשלושה‭ ‬או‭ ‬הבעלים‭ ‬של‭ ‬מותג‭ ‬גרביונים‭ ‬מצליח. ‬אבל‭ ‬אני‭ ‬בחורה‭ ‬עם‭ ‬עניין‭ ‬עז‭ ‬בלהשיג‭ ‬הכול, ‬והספר‭ ‬הזה‭ ‬מורכב‭ ‬מדיווחים‭ ‬מלאי‭ ‬תקווה‭ ‬מקו‭ ‬החזית‭ ‬של‭ ‬המאבק‭ ‬הזה.‭

מקט: 15100069
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה

אני בת עשרים ואני שונאת את עצמי. את השיער שלי, את הפנים שלי, את קימור הבטן שלי. איך שהקול שלי יוצא רועד ואיך שהשירים שלי יוצאים בכייניים. איך שההורים שלי מדברים אלי בקול קצת יותר גבוה מאשר אל אחותי, כאילו אני פקידה ממשלתית שהתחרפנה ואם הלחץ יכריע אותה היא עלולה לפוצץ את בני הערובה שכלאה במרתף ביתה.

אני מכסה על השנאה הזאת במעין קבלה־עצמית תוקפנית. אני צובעת את השיער בגוון זרחני של צהוב, מספרת אותו בתספורת מאלט שמזכירה תצלומים של נערות הרות משנות השמונים יותר מאשר את מגמות היופי הנוכחיות. אני לובשת ספנדקס זרחני שנצמד בכל המקומות הלא נכונים. לאמא שלי ולי יש מריבה איומה כשבביקור בוותיקן אני בוחרת ללבוש חולצת בטן עם הדפסי בננות וטייץ ורודים, ותיירים דתיים בוהים בי ומסיבים מבט.

אני גרה במעונות שעד לא מזמן שימשו כבית אבות למעוטי הכנסה, ומעדיפה לא לחשוב היכן הם נמצאים עכשיו. השותפה שלי עברה לניו יורק כדי להתנסות בלסביוּת ובבישול בתוצרת מקומית, אז אני גרה לבדי בדירת קרקע של שני חדרים, ונהנית מהעניין עד שלילה אחד שחקנית רוגבי תולשת את דלת הרשת מהצירים ופורצת אל המעונות כדי לתקוף את חברתה הבוגדנית. קניתי מכשיר וידיאו ומסרגות ואני מבלה את מרבית הערבים על הספה בסריגת חצי צעיף עבור בחור שאני מחבבת, שעבר התמוטטות מאנית ונשר מהלימודים. יצרתי שני סרטים קצרים, שעל שניהם פסק אבא שלי שהם “מעניינים אבל מחמיצים את הנקודה”, ואני כל כך משותקת ככותבת שהתחלתי לתרגם שירים משפות שאני לא דוברת, תרגיל סוריאליסטי שמטרתו לעורר בי השראה אבל גם למנוע ממני לחשוב במעגלים את המחשבות המעוותות שעולות בי שלא מרצוני: שאני מחרידה. שעד גיל עשרים ותשע אני אגמור בבית חולים לחולי נפש. שבחיים לא יצא ממני שום דבר.

לא הייתם מנחשים את זה אם הייתם רואים אותי במסיבה. בחברת אנשים אני עליזה במידה שערורייתית, לבושה טיפ־טופ בשמלות מחנויות יד שנייה ובציפורניים מלאכותיות, ונאבקת בנמנום שמקורו ב־350 מיליגרם תרופות שאני לוקחת כל ערב. אני רוקדת יותר מכולם, צוחקת יותר מכולם מהבדיחות של עצמי ומזכירה באגביות את הווגינה שלי, כאילו היא מכונית או שידה. בשנה שעברה נדבקתי במחלת הנשיקה, ועדיין לא החלמתי לגמרי. מדי פעם אחת הבלוטות שלי מתנפחת לגודל כדור גולף ומזדקרת מהצוואר כמו אחד הברגים שמחזיקים את המפלצת של פרנקנשטיין בחתיכה אחת.

יש לי חברוֹת: חבוּרת בנות נחמדות שתחומי העניין שלהן (אפייה, ייבוש פרחים, פרויקטים קהילתיים) לא מזיזים לי. זה מעורר בי תחושת אשמה, כאילו חוסר היכולת שלי לבלות איתן בבית מוכיח אחת ולתמיד שאני לא שווה כלום. אני צוחקת, אני מאשרת, אני מוצאת סיבות ללכת הביתה מוקדם. מציקה לי ההרגשה שהחברות האמיתיות שלי עדיין מחכות לי, מעבר לאוניברסיטה, נשים בלתי שגרתיות ששאיפותיהן גדולות לא פחות מחטאי עברן, נשים עם שיער מנופח, דרמטי כמו השיחים המעוצבים בוורסאי, שלעולם לעולם לא יאמרו “יותר מדי אינפורמציה” כשאת מזכירה חלום סקס שחלמת על אבא שלך.

אבל גם בתיכון הרגשתי ככה, הייתי משוכנעת שהחבר’ה שלי שייכים למקום אחר ולומדים במקום אחר ושהם יזהו אותי כשיראו אותי. הם יחבבו אותי במידה כזאת, שכבר לא ישנה אם אני מחבבת את עצמי. הם יראו את הטוב שבי וכך גם אני אוכל לראות אותו.

בשבתות, החברות שלי ואני נדחקות למכונית הוולוו הישנה של מישהי ונוסעות לחנות יד שנייה, לקנות פיצ’פקס שמצחינים מחיים של אחרים ובגדים שאנחנו מאמינות שיחדירו קסם בשלנו. כולנו רוצות להיראות כמו דמויות מהסיטקומים של נעורינו, המתבגרות שהערצנו כשעדיין היינו ילדות. המכנסיים אף פעם לא עולים עלי, אלא אם אני מחפשת במחלקת בגדי ההיריון, אז אני קונה בעיקר שמלות דמויות שק וסוודרים בסגנון ביל קוסבי.

לפעמים אני חוזרת עם ערמה רצינית: חליפת מנהלים בצבע אפרסק עם כתמי קפה קלים, טייץ עם ציורי שרשראות תלת־ממדיים לאורך הצדדים, זוג מגפיים שנוצרו במיוחד עבור מישהי עם רגליים באורכים שונים. אבל בימים מסוימים השלל דל. השפע הרגיל של חיקויי נעלי “קדס” בדוגמאות וכותנות לילה קרועות נבזז כולו. באחד מהימים האלה אני משוטטת אל מחלקת הספרים, שם נפטרים אנשים ממדריכים לגירושים מוצלחים יותר ומחוברות מלאכת יד, לפעמים אפילו מספרי הדבקות ומאלבומי תצלומים משפחתיים.

אני סורקת את המדף המאובק שנראה כמו אוסף הספרים של משפחה אומללה, אולי אפילו אנאלפביתית. אני פוסחת על עצות להתעשרות מהירה, עוצרת רגע מול אוטוביוגרפיה של מיס פיגי, שוקלת ספר שנקרא “אחיות: מתת האהבה”. אבל כשאני מגיעה לספר דהוי בכריכה רכה, ששוליו הצהיבו כל כך שהם כמעט נראים ירוקים, אני עוצרת. “להשיג הכול” מאת הלן גרלי בראון, שמופיעה על כריכת הספר כשהיא שעונה על שולחן העבודה המסודר שלה בחליפה בצבע שזיף עם כתפיים מרופדות, מהסוג שאני נוהגת ללבוש באופן אירוני, כולה פנינים וחיוך מלא ידיעה.

אני מבזבזת את שישים וחמישה הסנטים שנדרשים כדי לקחת את הספר איתי. במכונית אני מראה אותו לחברותי כאילו מדובר בבדיחה עיצובית, פריט למדף הפרסים הקיטשיים שלי ותצלומי הסטודיו של ילדים של אנשים זרים שקניתי בסופרמרקט. זה התחביב שלנו, ניכוס פריטים בעלי משמעות והצגתם כעדות למי שלא נהיה לעולם. אבל אני יודעת שאני עומדת לבלוע את הספר הזה, וכשאני מגיעה הביתה אני נכנסת היישר למיטה ורועדת מתחת לשמיכת הטלאים שלי בעוד סופת שלג בסגנון אוהיו מסתחררת במגרש החניה שמחוץ לחלון שלי.

הספר נכתב ב־1982, ועל הכריכה הפנימית יש הקדשה בעט כדורי: “לבטי! אוהבת, מרגרט, חברתך לירידה במשקל :—)” זה מרגש אותי, הרעיון שאישה נתנה את הספר לחברתה בקבוצת שומרי משקל נושנה כלשהי. אני ממשיכה את המסר שלה במחשבתי: בטי, אנחנו מסוגלות לעשות את זה. אנחנו כבר עושות את זה. מי ייתן והספר הזה יישא אותך אל הכוכבים ומעבר להם.

במשך שבוע אני ממהרת הביתה מהלימודים לבלוע את שיעוריה של הלן. מרתק אותי כיצד בין דפי “להשיג הכול”, גרלי בראון חולקת עם הקוראת סדרה של השפלות ופה ושם ניצחונות, ומסבירה, בדקדקנות של מדריך למתחילים, כיצד גם את תוכלי לזכות ב”אהבה, הצלחה, סקס וכסף, גם אם את מתחילה מאפס”.

רוב העצות שלה, יש לציין, פסיכיות לגמרי. היא מעודדת את הקוראות לאכול פחות מאלף קלוריות ליום (“בסדר גמור לעשות דיאטות בזק, וגם לצום… להיות מסופקת לא בא בחשבון. את חייבת להרגיש רעבה ומעט לא בנוח במהלך כל הירידה במשקל, אחרת סביר להניח שהיא לא באמת קורית”), להימנע אם רק אפשר מהולדת ילדים, ולהיות נכונה למצוץ בכל רגע נתון (“ככל שתעשי יותר סקס כך תהיה לך סבלנות ליותר”). להלן יש מעט מאוד סבלנות לרצון חופשי בתחום הזה: “תשישות, בעיות מציקות, כאבי מחזור — דבר אינו תירוץ מוצלח שלא לעשות אהבה, אלא אם את כל כך כועסת על הגבר במיטתך שהעיניים שלך מתרוצצות והשיניים שלך חורקות”.

אחדות מהעצות שלה קצת יותר סבירות: “תמיד צאי לנמל התעופה חמש־עשרה דקות מוקדם יותר משאת יכולה. זה ימנע שחיקה של מסתמי הלב”, או “אם יש לך בעיות אישיות חמורות אני חושבת שכדאי שתיפגשי עם פסיכולוג לקבלת עצות ותמיכה. אני לא מסוגלת לדמיין אדם שלא מטפל בראש ובלב הדואבים שלו, יותר מאשר אדם שמסתובב ברחובות כשדם ניתז מהגרון שלו…” אבל חוכמתה מלאת הכנות מאבדת מעט מעוצמתה כשהיא מופיעה לצד פנינים כגון, “לתפיסתי, להימנע לחלוטין מגברים נשואים כשאת רווקה הוא כמו להימנע מעזרה ראשונה בבית חולים בטיחואנה כשאת מדממת למוות כי את מעדיפה בית חולים אמריקני מצוחצח שנמצא במרחק בלתי מושג מעבר לגבול”.

“להשיג הכול” מחולק לחלקים, כשכל אחד מהם מהווה מסע אל תחום מקודש בחיי האישה, כגון דיאטה, סקס או מורכבות חיי הנישואים. אך למרות התיאוריות המטורפות שלה, שכלל אינן עולות בקנה אחד עם החינוך הפמיניסטי־במובהק שלי, אני מעריכה את האופן שבו חולקת הלן את ההיסטוריה המביכה וזרועת־הפצעונים שלה בניסיון לומר, תקשיבי, כל אחת יכולה להשיג אושר וסיפוק. תוך כדי כך היא חושפת את הפאתוס הייחודי לה (קטע מסוים לגבי בולמוס אכילת בקלאווה עולה בדעתי), אבל אולי לא הערכתי אותה במידה מספקת. אולי זה לא מקרי אלא הכישרון הטבעי שלה.

כשמצאתי את הספר שלה, עדיין לא הבנתי את המקום של הלן גרלי בראון בקאנון, את העובדה שכתבו עליה והגיבו עליה נשים שעוד ינחו אותי בחיי, נשים כמו גלוריה סטיינם ונורה אפרון. לא ידעתי שהיא היתה מארתן של התנועה לשחרור האישה ושל משטרת הצנזורה כאחת, או שהיא עדיין בחיים, בשנות השמונים המאוחרות לחייה, ועדיין מוכרת לחלכאות ולנדכאות את העצות העליזות והמנותקות הייחודיות לה. ידעתי רק שהתמונה שציירה היתה של חיים שהפכו עשירים בהרבה בזכות היותה בעברה מה שכינתה “עכברה”: לא יפה, לא מיוחדת, לא מגובשת. היא האמינה שבסופו של דבר יבוא יום ניצחונן של העכברות, לאחר ששרדו התעלמות וחוסר אהבה. נקודת המבט שלה היתה מאוד ממוקדת באני שלה, אבל אני נזקקתי למשהו כזה יותר מלכל דבר אחר. אולי, כפי שטענה הלן, נשים חזקות, מלאות ביטחון עצמי וכן, אפילו סקסיות, יכולות להיבנות במקום להיוולד כאלה. אולי.

בעיני אין דבר אמיץ יותר מאשר אדם שמכריז שהסיפור שלו ראוי להישמע, בעיקר אם מדובר באישה. עד כמה שעבדנו קשה, ועד כמה שהגענו רחוק, עדיין ישנם כוחות כה רבים שאומרים לנשים שהדברים שמעסיקים אותנו קטנוניים, שהדעות שלנו מיותרות, שאנחנו חסרות רצינות מספקת ולכן הסיפורים שלנו אינם חשובים. שכתיבה אישית של אישה אינה אלא תרגיל ברהבתנות, ושעלינו להעריך את העולם החדש הזה שזכינו בו כנשים, לשבת בשקט ולסתום.

אבל אני רוצה לספר את הסיפורים שלי, ויותר מזה, אני חייבת לספר אותם כדי לשמור על שפיותי: סיפורים כיצד התעוררתי בגוף נשי בוגר שמילא אותי גועל ובעתה. כיצד נגעו לי בתחת בהתמחות, כיצד נאלצתי להוכיח את עצמי בישיבה מלאה גברים בני חמישים, וכיצד הלכתי לאירוע רשמי עם האף הכי אדום והכי מתקלף שראיתם בחיים שלכם. כיצד הנחתי לגברים להתייחס אלי בצורה שידעתי שהיא לא בסדר. סיפורים על אמא שלי, על סבתא שלי, על הבחור הראשון שאהבתי שהתברר שהוא חצי הומו, ועל הבחורה הראשונה שאהבתי שהפכה לאויבת שלי. ואם אוכל לחלוק את מה שלמדתי ולהפוך בכך עבודה שחורה אחת לקלה יותר עבורך, או למנוע ממך לעשות סקס מהסוג שאת נשארת בו בנעליים למקרה שתרצי לברוח תוך כדי, אז כל צעד שגוי שלי היה שווה את זה. אני יכולה לחזות את הבושה שעוד ארגיש על כך שחשבתי שיש לי מה לתרום, אבל גם את התהילה העתידית בכך שמנעתי ממך לנסות טיהור מיצים יקר או לחשוב שזאת אשמתך כשהאדם שאת יוצאת איתו מתרחק פתאום כי הוא מאוים מהצלילות שבה את תופסת את הייעוד שלך בחיים. לא, אני לא מומחית לסקס, לא פסיכולוגית או דיאטנית. אני לא אמא לשלושה או הבעלים של מותג גרביונים מצליח. אבל אני בחורה עם עניין עז בלהשיג הכול, והספר הזה מורכב מדיווחים מלאי תקווה מקו החזית של המאבק הזה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לא כזאת”