החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל

מאת:
הוצאה: | 2023 | 192 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

48.00

רכשו ספר זה:

"כמו יצורים חיים, חגים פושטים ולובשים צורה. יום הכיפורים הפך מיום כפרה פולחני ליום תשובה, כשם שפסח הפך משֵם של קורבן למועד שבמוקד שלו סיפור, הגדה. אך החגים אינם פשוט משילים את משמעויותיהם הישנות ולובשים חדשות. הם ממשיכים לסחוב, גם בגלגוליהם המאוחרים, את שורשיהם הקדומים, הקמאיים. שורשים אלה אנו מבקשים לחשוף כאן."

מדוע תוקעים בקרן של איל בראש השנה? מדוע בסוכות לוקחים לבית הכנסת ארבעה מיני צמחים? ומה מקור הנרות בחג החנוכה?

בגן ובבית הספר מלמדים אותנו שהשופר נועד לעורר לתשובה, שארבעת המינים מסמלים סוגים שונים של טיפוסים בעם ישראל, ושבחנוכה מדליקים נרות לזכר נס פך השמן. הסברים אלה מבוססים על מסורת חז"ל, אבל במאות השנים שלפני חז"ל, ואף בזמנם, סופרו על חגי ישראל סיפורים אחרים שנשאו אופי שונה מאוד – מגוונים יותר, פראיים יותר, ופתוחים לעולם הרחב.

חוקר התרבות היהודית פרופ' ישי רוזן־צבי מזמין אותנו להעמיק חקר ולבחון את ההיסטוריה של החגים מראשיתה. בספר זה הוא חושף בפנינו רבדים עמוקים, דרמות אדירות ומקורות מפתיעים, המסתתרים תחת המסורות המקובלות לגבי חגי ישראל ומנהגיהם.

ישי רוזן־צבי מלמד תלמוד וספרות יהודית עתיקה באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר במכון שלום הרטמן. ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל הוא ספרו החמישי בעברית. לפניו ראו אור הטקס שלא היה: מקדש, מדרש ומגדר במסכת סוטה, מאגנס; גוף ונפש ביהדות העתיקה, מודן; בין משנה למדרש: קריאה בספרות התנאית, האוניברסיטה הפתוחה;  ומגוי קדוש לגוי של שבת: האחר של היהודים: קווים לדמותו, עם עדי אופיר, כרמל.

מקט: 15101641
"כמו יצורים חיים, חגים פושטים ולובשים צורה. יום הכיפורים הפך מיום כפרה פולחני ליום תשובה, כשם שפסח הפך משֵם של […]

הקדמה

לפני שנים, כשאחת מבנותיי היתה בכיתה א’ או ב’, היא חזרה הביתה באחד מימי יוּני ושאלה אותי: ״אבא, מי רצה להרוג את היהודים בשבועות?״ נדרשו לי כמה רגעים להבין שהם למדו על חג הביכורים, ולאחר שלימדו אותה על אנטיוכוס בחנוכה, על המן בפורים, על פרעה בפסח, ואז על יום השואה ויום הזיכרון ויום העצמאות, הופיע פתאום מין חג מוזר זה, שבו אוכלים מאכלי חלב, מקשטים את הכיתה בשיבולים ואין אף סיפור על ישועה מהאויבים המפחידים. שני דברים התבהרו לי אז: ראשית — למעגל השנה יש תפקיד מפתח בעיצוב התודעה היהודית שלנו, החל מהגן ובית הספר. ושנית — יש מרחק עצום בין האופן שבו מספרים את סיפורי החגים אצלנו ובין מה שאני, כחוקר ספרות יהודית, לומד ומלמד על מקורותיהם. מאז מקננת בי השאיפה לספר את סיפור החגים באופן שונה מזה שבו מספרים אותו במערכת החינוך.

ספר זה הוא ניסיון להוציא לפועל שאיפה זאת; תגובה מאוחרת למה שהעירה בי שאלה תמה לפני עשרים שנה.

כמו יצורים חיים, חגים פושטים ולובשים צורה. יום הכיפורים הפך מיום כפרה פולחני ליום תשובה, כשם שפסח הפך משם של קורבן למועד שבמוקדו סיפור, הגדה. אך החגים אינם פשוט משילים את משמעויותיהם הישנות ולובשים חדשות. הם ממשיכים לסחוב, גם בגלגוליהם המאוחרים, את שורשיהם הקדומים, הקמאיים. חג המצות נוצר את יסודותיו החקלאיים, חגיגות ראשית הקציר. חג הסוכות מזכיר את סוכות האוספים בשדה גם לאחר שהוצמדה להם משמעות היסטורית של יוצאי מצרים בנדודיהם במדבר. ומפני שהשורשים אינם נעלמים, הם גם עשויים לשוב ולהתעורר בתקופות מאוחרות (כפי שאכן נראה ביחס לשעיר לעזאזל או לתשעה באב). ומכיוון שיש לשורשים אלה ביטויים גם בשכבות מאוחרות, אפשר לשחזרם. שכן אף שהרבדים המוקדמים סמויים על פי רוב מן העין, הם לא נעלמו לגמרי, וכך יכולים פרשנים לנער מהם את האבק ולשחזרם.

על כן הספר בנוי במתכונת של חפירה בתל ארכיאולוגי. תל מוגבה, עמוד שיש או חומה מבצבצת מעידים כי היה כאן משהו גדול. ואת ה’משהו’ הזה צריך לחשוף. נשתמש ברמזים שבמקורות כדי לשחזר עולמות קדומים ונסתרים של החגים. המשנה, בסוף מסכת פסחים, למשל, תשמש אותי כדי לחשוף את צורתו המקורית של ליל הסדר בתקופת יבנה, צורה שחייה היו קצרי מועד במיוחד. רמזים בחיבור מגילת תענית יאפשרו לחשוף כיצד הפך תשעה באב מיום אבל ליום חג (ובחזרה). כמה פסוקים מספר מעשי־השליחים שבברית החדשה יגלו את שורשיו העלומים של חג מתן תורה, ועוד ועוד.

לחשוף — שכן התמונה שהתעצבה עם הדורות חלקית ומקובעת. דווקא הממדים הצבעוניים יותר, היוצאים מן הכלל, היו מועדים יותר להמרה ולשכחה בדיוק בשל נועזותם. שחזור רבדים קדומים עשוי אפוא לחשוף ממדים נוספים במסורת. כך, למשל, אראה כיצד מאחורי ברכת מלכויות בראש השנה עומד פולמוס ארוך ימים בשאלת היחס שבין האל כמלך ישראל וכבורא עולם, וכיצד מכות מצרים התפרשו, בתקופות ובקהילות שונות, כביטוי לניגוד שבין ישראל לאומות אבל גם לאופי האוניברסלי של האמונה.

החגים ‘סובלים’ מכך שאנו לומדים עליהם כבר בגן, ולכן הגרסה שמתקבעת אצלנו היא בדרך כלל המכנה המשותף הרחב ביותר, כזה שצונזר והותאם לכל המשפחה. וזה חבל, כי אם מסירים את השכבות המאוחרות, נחשפים רבדים ובהם דרמות אדירות. רבדים נשכחים אלה מתגלים לעתים בפסוקי המקרא, לעתים בשרידים שנותרו בספרות חז״ל, במשנה ובמדרש, אך פעמים רבות דווקא בספרות שבין המקרא לספרות חז״ל, המכונה ספרות בית שני או ״הספרות החיצונית’, הפחות מוכרת לבני זמננו. בספר זה נשוב ונדון על כן בחיבורים כגון חכמת שלמה, ספר היובלים, מגילת תענית ומקבים א’ ו־ב’.

העיצוב החז״לי נטה להיות פרטיקולרי, מתמקד בעם ישראל, בבחירתו ובגורלו, אך לפניו ולצדו התקיימו במסורות היהודיות חלופות בעלות אופי אחר, אוניברסלי יותר. המתח שבין תפיסה פרטיקולרית לאוניברסלית, מסתגרת לפתוחה, מזין את הדיון בהיסטוריה של החגים. החפירה הארכיאולוגית בתל ה’חגים’ מבקשת, בין השאר, לחשוף ממדים נשכחים אלה.

בתקופת בית המקדש התקיים פולחן החגים בבית המקדש בעיקר בעבודת הקורבנות, בין אם מדובר בחַטָּאֹת יום הכיפורים ובין אם בשבעים פָּרֵי החג בימי הסוכות, או בקורבן הפסח שנאכל חבורות־חבורות בירושלים. מה אירע למועדים אלה לאחר החורבן? איך התמודדו חכמי בית המדרש עם אופיים המקדשי של מנהגי החג? הנה דוגמה: ״מצוות וידוי — ערב יום הכיפורים עם חשיכה״ (תוספתא כיפורים ד, יד). בשבע מילים לקוניות אלה מתחוללת דרמה של ממש, לא פחות ממהפכה בתולדות הדת היהודית. יום הכיפורים המקראי הוא יום של כפרת המקדש על ידי הכוהן הגדול. סדרה של עבודות פולחניות מדוקדקות שמנקות ומטהרות את המקדש ואת העם. במסגרת הפולחן קובעת התורה פעם אחת כי הכוהן צריך גם להתוודות על חטאי הציבור, ״וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא טז, כא) — זו פעולה ריטואלית של העברת החטאים לתיש (״שעיר״), ובכך הרחקתם מן המקדש. העם אינו חלק כלל מן העבודה שעושים מקצוענים לפני ולפנים. בתיאור הטקס במשנה, לעומת זאת, העם הופך להיות צופה בעבודה וכך נעשה שותף לה: ״לא היתה קריאת הגבר מגעת, עד שהיתה העזרה מלאה מישראל״ (משנה יומא א, ח). במשנה הופך וידוי הכוהן הגדול על עוונותיו ועל עוונות העם לפעולה חוזרת. הווידוי היחיד הפך לסדרת וידויים. ועדיין את הכול עושה הכוהן הגדול כחלק מהפולחן המקדשי. אך בהלכה שצוטטה לעיל, שמופיעה לראשונה בחיבור מאמצע המאה השלישית לספירה, קרוב למאתיים שנה לאחר החורבן, מועתק הווידוי מן הכוהן הגדול לכל יחיד ויחיד והופך למצווה בפני עצמה. בכך הופך יום הכיפורים מאירוע של פולחן מקדשי ליום של תשובה, עובר הפרטה, הפנמה, ספיריטואליזציה, והופך למה שאנו מכירים בימינו. הווידוי עצמו משתנה בתהליך זה והופך מפעולה פולחנית לנפשית, מעין הווידוי שמתפתח בנצרות בת הזמן. איך קרה הדבר? מתי? מדוע? מהם הכלים העומדים לרשותנו לברר זאת?

במוקד הדיון עומדים שלושה קורפוסים: מקרא, חז״ל וספרות בית שני שביניהם. נתייחס למקרא ולספרות חז״ל כשני קבצים קוהרנטיים יחסית, אך יש לזכור שמדובר למעשה בספריות שנוצרו לאורך זמן במקומות ובהקשרים שונים. המקרא הוא אסופה מורכבת של ספרים, מז׳אנרים שונים, שנוצרה במהלך מאות שנים, במרכזים שונים, ושגם תהליך עריכתה ארוך ולוט בערפל. רק בסוף ימי הבית השני ניתן לדבר על המקרא בצורה המוכרת לנו, תורה, נביאים וכתובים. לא נעסוק כמעט בהבחנה בין רבדים במקרא, הן משום שרבו בכך המחלוקות והן מפני שעיקר ענייננו הוא בהתפתחויות הבתר־מקראיות של החגים, ובייחוד בספרות חז״ל.

ספרות חז״ל נוצרה בעל פה במאות השנייה עד השישית לספירה, בארץ ישראל הרומית מחד גיסא ובבבל הססאנית מאידך גיסא. אתייחס בעיקר לספרות המוקדמת, שיוצריה כונו תַּנָּאִים (שכן הם ‘שנו’, ״תנו״ בארמית, את לימודם בעל פה), שהעיקריים שבה הם המשנה, התוספתא והמדרש. המשנה הוא חיבור הלכתי הבנוי תמטית (והתוספתא — השלמה שלו), ואילו המדרש מסודר על פי סדר פסוקי החומש. בפרקים שונים נזדקק לחומרים שונים מתוכם. כך, למשל, נדון בתיאור ליל הסדר שבמשנה, בסוף מסכת פסחים, ולצדה במדרשי יציאת מצרים שבמדרש התנאי לספר שמות, המכילתא.

ספרות בית שני היא הקשה ביותר להגדרה. למעשה, לא מדובר בקורפוס סגור, אלא במגוון רחב של ספרויות שנוצרו בין המאה השלישית לפני הספירה למאה הראשונה לספירה. אחדים מן החיבורים הללו עברו קאנוניזציה והפכו לחלק מכתבי הקודש בקהילות נוצריות שונות, בשל הכללתם בתרגום השבעים שהתקדש בעולם הנוצרי. אחרים לא עברו קאנוניזציה והשתמרו בדרכים אחרות, שונות ומפותלות. לעתים שרדו חיבורים רק בכתב יד יחיד, או שהגיע לידינו רק תרגום מתוך תרגום של החיבור המקורי. ניתן למצוא אותם בתרגומים לעברית (באיכויות משתנות), באסופה ״הספרים החיצוניים״ בעריכת אברהם כהנא.

הספר הזה אינו מבוא לחגי ישראל ואף לא למקורותיהם הקדומים, אלא ניסיון להחזיר את החיוּת והצבע לחגים על ידי הצגה של הפנים המוכרות פחות שלהם. יש מחקר ענף על החגים ומקורותיהם, השתדלתי למעט באזכורים כדי לא לפגום בזרימה. הפניתי במפורש רק למחקרים שעליהם נסמכתי כדי לקיים מצוות ״מביא דבר בשם אומרו״. בסוף כל פרק הפניתי למחקרים בנושאים שנידונו בפרק, ושם קוראים המעוניינים בהרחבה ימצאו מבוקשם.1

אני מבקש להודות למורותיי, לחבריי ולתלמידיי במכון שלום הרטמן ובאוניברסיטת תל אביב, שעליהם ‘ניסיתי’ רבות מן התזות המופיעות כאן. תודה ליוסי יובל, שבשיחה ברלינאית אחת, זכורה לטוב, על אקדמיה וחברה, גרם לי להתחיל לעבוד על הספר ברצינות. תודה לעלמה כהן ורדי שערכה את הספר ברגישות ובנחישות, ובעיקר בתבונה גדולה, ולמאיה להט קרמן, ראש מדור ספרות עיון בהוצאה וחברת אמת, שדחפה אותי לצאת מאזור הנוחות האקדמי שלי. הספר מוקדש ליעל, זוגתי, באהבה גדולה.

מטרתי להאיר את הפנים הנעלמות של המועדים, אלה שנשכחו, כוסו בשכבות של מסורת, או רודדו ועברו סטנדרטיזציה. תקוותי היא שבעקבות הקריאה נוכל להביט שוב על החגים כאורגניזמים דינמיים, הלובשים ופושטים צורה בכל תקופה ותקופה מחדש.


1 מבואות כלליים לחגים בספרות היהודית העתיקה אפשר למצוא, למשל, ב: י״ש ליכט (עורך), זמנים ומועדים בתקופת המקרא ובימי בית שני, ירושלים תשנ״ח; כנה ורמן ואהרן שמש, לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן, ירושלים תשע״א, פרק שמיני; יוסף תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשנ״ה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל”