החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

המקומות שמפחידים אותך

מאת:
מאנגלית: שחר שלוח | הוצאה: | 2012 | 189 עמ'
קטגוריות: מבצע פסח, עידן חדש

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

22.80

רכשו ספר זה:

הבחירה תמיד בידינו – אם לאפשר לנסיבות חיינו להקשות ולאטום את לבנו או לפתוח, לרכך ולעדן אותו. פמה צ’ודרון מלמדת בפשטות כובשת את התרגולים העיקריים מן החוכמה הטיבטית המסורתית להתמודדות עם האתגרים שהחיים מציבים בדרכנו. המפגש עם הפחד והכאב הוא גם הזדמנות אדירה למפגש עם הלב הפתוח שלנו, ובאמצעותו נלמד:

  • לעורר את הטוב הבסיסי שלנו וליצור קשרים עמוקים עם זולתנו
  • לטפח נדיבות אוהבת, חמלה, שמחה ותודעה שוות יחס
  • לקבל ולאהוב את עצמנו ואת האחרים כפי שהננו, עם המגרעות
  • להישאר ברגע ההווה למרות התנגדות האגו לחיים כפי שהם
  • לפתח הומור, גמישות, אומץ וחוכמה גם במצבים של פחד וכאב

 

פמה צ’ודרון היא נזירה בודהיסטית אמריקאית, תלמידה של צ’וגיָם טרונגפה. כתבה את הספר רב המכר “כשהדברים מתפרקים” ואת The Wisdom of no Escape; Start Where You Are. המורה הראשית במנזר הטיבטי גָמפו אבי, אשר בנובה סקוטיה, קנדה.

מקט: 4-415-125
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

שלמות הבודהיצ’יטה

אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד, הדברים החשובים סמויים מן העין.

אנטואן דה סנט-אכזופרי

כשהייתי בת שש לערך, קיבלתי את תמצית השיעור על הבודהיצ’יטה מאישה זקנה שישבה והתחממה לה בשמש. יום אחד חשתי כועסת, בודדה, לא נאהבת, ובעטתי בכל מה שנקרה בדרכי, וכך חלפתי על פניה. היא צחקה ואמרה לי, ‘ילדונת, אל תתני לחיים להקשות את לבך.’

ממש שם קיבלתי את ליבת הלימוד: אנחנו יכולים להניח לנסיבות חיינו להקשות את לבנו כך שנהיה רגוזים ומפוחדים יותר ויותר, אבל נוכל גם להניח לנסיבות לרכך אותנו ולהפוך אותנו לנדיבים יותר ולפתוחים יותר כלפי מה שמפחיד אותנו. הבחירה הזאת תמיד מצויה בידינו.

אם היינו שואלים את הבודהה, ‘מהי בודהיצ’יטה?’ הוא היה עשוי לומר שקל יותר להבין את משמעותה מאשר לתרגם אותה. הוא היה עשוי לעודד אותנו לחפש את הדרך למציאת המשמעות שלה בחיינו. הוא היה עשוי לדרבן אותנו ולהוסיף שהבודהיצ’יטה לבדה מרפאה, שהבודהיצ’יטה מסוגלת לשנות את הקשה שבלבבות, ואת התודעה המלאה בדעות הקדומות ובפחד הגדולים ביותר.

צ’יטה משמעותה ‘תודעה’ וגם ‘לב’ או ‘גישה’. משמעות המילה בּוֹדהי היא ‘ער’, ‘מואר’ או ‘פתוח לחלוטין’. תודעתה או לִבה הפתוחים לחלוטין של הבודהיצ’יטה, מכונים לפעמים ‘הנקודה הרכה’, מעין מקום פגיע ועדין כפצע פתוח. הוא דומה, בחלקו, ליכולתנו לאהוב. אפילו באנשים האכזריים ביותר ישנו החלק הרך הזה. אפילו החיות המרושעות ביותר אוהבות את צאצאיהן. כפי שניסח זאת טרונגפה רינפוצ’ה, ‘כל אחד אוהב משהו, אפילו אם אלה רק טורטיות.’

הבודהיצ’יטה בחלקה דומה גם לחמלה – יכולתנו לחוש את הכאב שאנו חולקים עם הזולת. אם לא נבין זאת נמשיך לגונן על עצמנו מפני הכאב הזה, משום שהוא מפחיד אותנו. אנחנו בונים חומות מגן שעשויות מהנחות, מדעות קדומות ומאסטרטגיות, מכשולים שנוצרו בגלל הפחד העמוק להיפגע. חומות אלה מתחזקות אף יותר באמצעות רגשות מכל הסוגים: כעס, השתוקקות, אדישות, קנאה, צרות עין, שחצנות וגאווה. אך למזלנו, החלק הרך – יכולתנו הפנימית לאהוב ולדאוג לאחרים – הוא כמו סדק באותן חומות שהצבנו. זהו פתח טבעי בַּמחסומים שאנו יוצרים כשאנחנו פוחדים. בעזרת תרגול אנו יכולים למצוא את הפתח הזה. אנחנו יכולים ללמוד לאחוז ברגע הפגיע הזה – אהבה, הכרת תודה, בדידות, מבוכה, חוסר יכולת – כדי לעורר בודהיצ’יטה.

הבודהיצ’יטה דומה לכאבו של לב שבור. לפעמים לב שבור מוליד חרדה ופחד גדול, לפעמים כעס, זעם ואשמה. אבל מתחת לקשיותו של השריון הזה שוכנת רכותו של עצב אמיתי. זוהי החוליה שמקשרת בינינו לבין כל מי שאהב אי פעם. לב העצב האמיתי הזה יכול ללמד אותנו חמלה גדולה. הוא יכול להפוך אותנו לענווים כאשר אנחנו יהירים, ולרכך אותנו כאשר איננו נדיבים. הוא מעיר אותנו כאשר אנחנו מעדיפים לישון וחודר מבעד לאדישותנו. הכאב המתמשך של הלב הוא ברכה שניתן לחלוק אותה עם הכול, כאשר מקבלים אותו בשלמותו.

הבודהה אמר שלעולם איננו מנותקים מן ההארה. גם בזמנים שבהם אנו מרגישים הכי תקועים – אפילו אז מצב ההארה אינו זר לנו. זוהי טענה מהפכנית. אפילו באנשים רגילים כמונו, תלותיים ומבולבלים, מצויה תודעת ההארה הקרויה בודהיצ’יטה. הפתיחות והחום של הבודהיצ’יטה הם בעצם המצב האמיתי והטבעי שלנו. אפילו כאשר הקשיים הרגשיים שלנו מבוססים בתוכנו הרבה יותר מחוכמתנו, אפילו כאשר אנחנו חשים מבולבלים ביותר ולגמרי חסרי תקווה, הבודהיצ’יטה – כמו השמיים הפתוחים – תמיד נמצאת כאן, דבר אינו נגרע ממנה על ידי העננים שמכסים אותה באופן זמני.

בהתחשב בכך שאנחנו, כמובן, מכירים את העננים טוב כל כך, ייתכן שנתקשה להאמין במשנתו של הבודהה. ועדיין, האמת היא שבשיא הסבל שלנו, בזמנים הקשים ביותר, אנחנו יכולים לגעת בלב הבודהיצ’יטה הנאצל. הוא תמיד זמין, בכאב כמו בשמחה.

אישה אחת כתבה לי שמצאה את עצמה בעיר קטנה במזרח התיכון, מוקפת באנשים שלעגו לה ולחבריה, צעקו ואיימו עליהם מפני שהיו אמריקאים. כמובן שהיא היתה מבועתת, ואז קרה לה דבר מוזר ומיוחד – היא מצאה את עצמה מזדהה עם כל אדם שחווה אי פעם בוז ושנאה במשך כל ההיסטוריה. היא הבינה את המשמעות של היות מטרה לבוז, מכל סיבה שהיא: שיוך אתני, רקע גזעי, העדפה מינית, מִגדר. משהו בה נפער לרווחה והיא נכנסה לנעליהם של מיליוני אנשים מדוכאים, וראתה אותם מנקודת מבט חדשה. היא אפילו הבינה את האנושיות שהיא חולקת עם אלה ששנאו אותה. התחושה של הקשר העמוק, של ההשתייכות לאותה המשפחה, היא הבודהיצ’יטה.

הבודהיצ’יטה קיימת בשתי רמות: ברמה הראשונה הבודהיצ’יטה בלתי מותנית, והיא מתייחסת להתנסות מיידית שמשוחררת באופן מרענן מן התפיסות, הדעות והרעיונות שאנו נתקעים איתם בדרך כלל. היא משהו עצום בטוּבו שאיננו יכולים להגדיר במדויק, כמו תחושת בטן האומרת לנו שאין דבר שניתן לאבד. ברמה השנייה הבודהיצ’יטה היא יחסית, והיא כוללת את יכולתנו לשמור על לב ותודעה פתוחים לסבל, בלי להיסגר כלפיו.

אלו שמתרגלים בלב שלם כדי לעורר בתוכם את הבודהיצ’יטה הבלתי מותנית ואת הבודהיצ’יטה היחסית, נקראים בודהיסָטְווֹת או לוחמים – אלה אינם לוחמים שהורגים ופוגעים, אלא לוחמים חסרי תוקפנות השומעים את בכי העולם. אלה הם גברים ונשים שמוכנים לתרגל בלב הבעֵרה. המשמעות של תרגול בלב הבערה יכולה להיות שבודהיסטוות-לוחמים נכנסים אל מצבים מאתגרים על מנת להפחית את הסבל. הם נכונים לצלוח מבעד לתגובות אישיות והונאה עצמית, ומקדישים את עצמם לחשיפת אנרגיית הבודהיצ’יטה הבסיסית והנקייה מעיוות. יש דוגמאות רבות של מאסטרים לוחמים – אנשים כמו אימא תרזה ומרטין לותר קינג – שהכירו בכך שהנזקים הגדולים ביותר נובעים מהתוקפנות של תודעתנו עצמה. הם הקדישו את חייהם לעזרה לאחרים כדי שיבינו גם הם את האמת הזו. אנשים רגילים רבים בילו את חייהם באימון פתיחת לבם ותודעתם כדי לעזור לאחרים לעשות אותו הדבר. גם אנחנו, כמותם, יכולים ללמוד להתייחס אל עצמנו ואל העולם כלוחמים. אנחנו יכולים להתאמן לעורר את אומץ הלב ואת האהבה שלנו.

קיימות שיטות מסורתיות יותר ומסורתיות פחות, שמסייעות לנו לפתח את האומץ והנדיבות הללו. ישנם תרגולים לטיפוח יכולתנו לשמוח בקיים, לוותר ולהרפות, לאהוב ולהזיל דמעה. ישנם תרגולים שמלמדים אותנו להישאר פתוחים אל אי הוודאות. תרגולים אחרים עוזרים לנו להישאר נוכחים בזמנים שבהם אנו נסגרים בתוך עצמנו, כפי שהתרגלנו.

בכל מקום שאנו נמצאים, אנחנו יכולים להתאמן כלוחמים. תרגולי מדיטציה, חסד, חמלה, שמחה ושלווה הם כלי העבודה שלנו. בעזרתם של התרגולים האלה, אנו יכולים לגלות את המקום הרך של הבודהיצ’יטה. נמצא את העדנה הזאת בצער ובהכרת התודה. נמצא אותה מאחורי קשיותו של הזעם ובטלטלת הפחד. היא זמינה כשאנו חשים בודדים, כמו גם כשאנו חשים נדיבים.

רבים מאיתנו מעדיפים להימנע מתרגולים שגורמים לחוסר נוחות, ועם זאת רוצים להירפא. אבל – תרגול הבודהיצ’יטה אינו פועל כך. הלוחם משלים עם העובדה שאף פעם לא נוכל לדעת מהו הדבר הבא שיקרה. אנחנו יכולים לנסות לשלוט בבלתי נשלט בחיפוש אחר ביטחון ובשימוש באפשרויות חיזוי, מתוך תקווה שתמיד נחוש נוחות וביטחון, אבל האמת היא שלעולם לא נוכל למנוע אי ודאות. אי הידיעה הזאת היא חלק מההרפתקה, והיא גם הדבר שגורם לנו לפחוד.

תרגול הבודהיצ’יטה אינו מציע הבטחה ל’סוף טוב’. לעומת זאת, אותו ‘אני’ שרוצה למצוא ביטחון – שרוצה משהו להיאחז בו – יכול סוף סוף ללמוד להתבגר. השאלה המרכזית באימון הלוחם אינה כיצד למנוע פחד ואי ודאות, אלא כיצד אנו מתייחסים לחוסר נוחות; כיצד מתרגלים עם הקשיים, עם הרגשות שלנו, עם האירועים הבלתי צפויים שפוקדים אותנו בחיי היומיום.

לעיתים קרובות מדי אנחנו מתנהגים כמו ציפורים מפוחדות שאינן מעזות לעזוב את הקן. הנה אנחנו יושבים בתוך קן שמדיף ריח רע, שלא מילא את ייעודו זמן ארוך מדי. אף אחד לא מגיע להאכיל אותנו. אף אחד לא מגן עלינו ומחמם אותנו. ועדיין אנו מקווים שאימא-ציפור תגיע.

אנחנו יכולים לעשות לעצמנו טובה גדולה ולצאת סוף סוף מהקן הזה. ברור מאליו שנדרש לשם כך אומץ. גם כמה עצות טובות לא יזיקו. אנחנו עשויים לפקפק בכך שנצליח להפוך ללוחם-מתרגל. אבל אנחנו יכולים לשאול את עצמנו את השאלה הבאה: ‘האם אני מעדיף להתייחס לחיים באופן ישיר, או שאני בוחר לחיות ולמות בפחד?’

לכל היצורים החיים יש יכולת לחוש עדנה – לחוות לב שבור, כאב ואי ודאות. בשל כך לבה המואר של הבודהיצ’יטה זמין לכולנו. ג’ק קורנפילד, מורה מדיטציית התובנה (ויפסאנה), מספר שהיה עד למצב כזה בקמבודיה בתקופת החמֶר רוּז’.1 חמישים אלף אנשים הפכו לקומוניסטים תחת איומי נשק, והסתכנו במוות בשל עיסוקם בתרגולים הבודהיסטיים. למרות הסכנה, הוקם במחנה הפליטים מקדש, ועשרים אלף אנשים השתתפו בטקס הפתיחה. לא נכללו בו דרשות או תפילות, אלא רק דקלום קצבי מתנגן ומתמשך (chanting) של אחד משיעוריו המרכזיים של הבודהה:

שנאה לעולם לא תופסק על ידי שנאה

רק האהבה תרפא אותה.

זהו חוק עתיק ונצחי.

אלפי אנשים דקלמו ובכו, בידיעה שהאמת שבמילים האלה גדולה אף יותר מהסבל שלהם.

זהו הכוח שיש לבודהיצ’יטה. היא תעורר בנו השראה ותתמוך בנו בזמנים טובים ובזמנים רעים. הבודהיצ’יטה היא כמו גילוי החוכמה ואומץ הלב שאנחנו אפילו לא יודעים שיש בנו. ממש כמו אלכימיה שהופכת כל מתכת לזהב, בודהיצ’יטה יכולה, אם נאפשר לה, להתמיר כל פעולה, מילה או מחשבה ולהפכם לכלי המעורר את החמלה שבנו.


1 החמֶר רוּז’ – המשטר הטוטליטרי ששלט בקמבודיה בשנים 1975-1979 בראשות פול פוט, שהביא למותם של כשני מיליון איש בהוצאות להורג, עבודות כפיה ורעב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המקומות שמפחידים אותך”