החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אם תפגוש את הבודהה בדרך, הרוג אותו!

מאת:
מאנגלית: דורית גינת | הוצאה: | 1999 | 222 עמ'
קטגוריות: עידן חדש

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

38.00

רכשו ספר זה:

ספרי הוצאת פראג נשלחים ישירות לבית הלקוח. השליח יתקשר לטלפון הנייד לתאם מסירה.

אם תפגוש את הבודהה בדרך, הרוג אותו! הוא ספר קלאסי בתחום הביביליותרפיה (פסיכותרפיה באמצעות סיפורים) שהפך לאבן דרך בעיסוק ביחסים המורכבים בין מטפל למטופל. קופ מציג את הפסיכותרפיה כמצב טוטאלי, שבו אובדים הגבולות בין המטפל למטופל, תוך הזדהות עמוקה עם המטופל, הוא לוקח אותנו למסע של חיים מלאי קבלה עצמית, הבנה, גילוי ואהבה. בספר זה הוא מספר על מסע טיפולי ממושך שערך עם קבוצת אסירים, ומתאר את התהליכים שעבר יחד איתם על מנת לעזור להם לפרוק מעליהם אט אט משאות כבדים של הנפש ולהשתחרר מהם. קופ נעזר בעבודתו בטקסטים מיתולוגיים וקלאסיים רבים כגון: התנ”ך, האי-צ’ינג, סידהרתא, כתבי רבי נחמן מברסלב, יונג, קפקא ורבים אחרים.

מקט: 4-415-32
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1. עולי רגל וחסידים

בכל תקופה יצאו אנשים למסעות עלייה לרגל, למסעות רוחניים ולמסעות חיפוש אישיים. דרבן אותם הכאב, משכה אותם הערגה, רוממה את רוחם התקווה והם יוצאים יחידים או בקבוצות לבקש הקלה, הארה, שלווה, עוצמה, אושר ויהי מה. משאלתם היא ללמוד, וכיוון שהם מבלבלים בין מה שמלמדים אותם ללמידה עצמה, לא אחת הם מחפשים עוזרים, מרפאים ומדריכים, מורים רוחניים שהם עתידים להיעשות חסידיהם.

בימינו, האדם הסובל מבעיות רגשיות, עולה הרגל בן זמננו, רוצה להיות חסיד של הפסיכותרפיסט. אם הוא אכן מבקש את הדרכתו של גורו בן זמננו כזה, הוא ימצא עצמו בראשיתו של מסע עלייה לרגל רוחני מודרני משל עצמו.

אין זה אמור להפתיע אותנו. משברים המאופיינים בחרדה, ספק וייאוש היו תמיד התקופות של אי שקט בחיי אדם, שבהן הוא חש מידה מספקת של אי-יציבות המאפשרת לו הזדמנות לצמיחה אישית. עלינו תמיד לראות בתחושות האי-נוחות שלנו את ההזדמנות “לבחור בצמיחה במקום בפחד”.

באותה מידה, כמיהתו של המטופל לצמיחה גם היא כוח מניע מרכזי במסע העלייה לרגל שלו. על הפסיכותרפיסט רק להיות ער לכוח זה, במטופל שלו, ולכלול אותו בהסתכלותו. אחרי כן אפשר שייהנה מעבודתו, ולעולם לא ייאלץ לשקוע בבוץ השעמום. תפקידו הוא פשוט להשגיח, בעוד האדם שלפניו נאבק בקונפליקט כמעט משתק, עד שיצוץ ויעלה מה שידוע לו שנמצא שם: הכמיהה הטבועה באדם לקשר ולמשמעות המטפל הוא מתבונן וזרז. אין לו הכוח “לרפא” את המטופל, שכן הריפוי הוא לחלוטין מעבר לשליטתו. אין הוא יכול להוסיף דבר ליכולת הטבועה במטופל להבריא, וכל אימת שהוא מנסה לעשות כן, הוא נתקל בהתנגדות עיקשת המאטה את התקדמות הטיפול. למטופל יש כבר כל הציוד הדרוש כדי להבריא… מאחר שהוא (המטפל) אינו “אחראי” להחלמה, הוא חופשי ליהנות מהמחזה בזמן התרחשותו.

כמובן, ככל אחד אחר (כולל המטפל), גם המטופל נוטה לעתים קרובות לפעול מתוך פחד במקום מתוך כמיהתו לצמיחה. לולא כן, הייתה העלייה לרגל תמיד נובעת מאושר העולה על גדותיו, ולא (כפי ששכיח יותר) נולדת מתוך כאב וייסורים.

אנשים מבקשים את הדרכתו של פסיכותרפיסט כאשר דרכי הפעולה הרגילות שלהם, הנמנעות מסיכונים והמוגבלות מיוזמתם, אינן משתלמות עוד, כאשר קיימת מצוקה וחייהם משתבשים. שאם לא כן, כולנו מוכנים בהחלט לחיות עם המוכר, כל עוד דומה שהוא עובד, לא משנה עד כמה חסר צבע הוא הגמול.

וכך אין זה מפתיע, שעל אף שבתחילת הטיפול המטופל מתעקש שהוא באמת רוצה להשתנות, במרבית המקרים מה שהוא רוצה באמת הוא להישאר כמו שהוא ושהמטפל יגרום לו להרגיש טוב יותר. מטרתו היא להיעשות נוירוטי יעיל יותר, כדי שיוכל להשיג את מה שהוא רוצה בלי להסתכן בכניסה לדבר חדש. הוא מעדיף את הביטחון של האומללות הידועה על פני האומללות של אי-ביטחון לא מוכר.

לאור חולשה אנושית נתונה זו, המטופל- עולה הרגל המתחיל, עשוי לגשת אל המטפל כמו ילד קטן שהולך להורה טוב שהוא מתעקש שעליו לדאוג לו. כאילו הוא בא למשרד ואומר, “העולם שלי שבור, ואתה חייב לתקן אותו”.

בגלל זה, מטרותיי היחידות כשאני מתחיל את העבודה הן לדאוג לעצמי וליהנות. המטופל חייב לספק את הכוח המניע לאינטראקציה שלנו. בהשאלה, תיאור המצב הוא שאני עומד בפתח משרדי, מחכה. המטופל נכנס ומזנק עלי, בניסיון נואש לגרור אותי לתוך הפנטסיה שאומרת שעלי לדאוג לו. אני זז הצדה. המטופל נופל על הרצפה, מאוכזב ונבוך. עכשיו יש לו הזדמנות לקום ולנסות משהו חדש. אם אני מיומן מספיק בג’ודו הפסיכותרפויטי הזה, ואם הוא אמיץ ועקבי מספיק, הוא עשוי ללמוד להיעשות סקרן בקשר לעצמו, להכיר אותי כפי שאני, ולהתחיל לעמד על פתרון בעיותיו שלו. הוא עשוי להמיר את עקשנותו בנחישות הממוקדת בתכלית, ואת מבוקשו אחר ביטחון להמיר בפתיחות להרפתקה.

אתה עשוי אפוא לשאול, “איזו תועלת ממושכת יש למחפש כזה מנוכחותו של המטפל?” הוא יכול להועיל בכמה דרכים. המטפל, לפני הכול, מגלם עוד בן אדם הנאבק על קיומו, שאותו פוגש המטופל שבשלב זה כשהוא מרוכז בעצמו, ואינו מסוגל לראות בעיות אחרות מלבד אלה של עצמו. המטפל יכול לפרש, לייעץ, להעניק קבלה רגשית ותמיכה המזינות את הצמיחה האישית, ומעל לכול, הוא יכול להקשיב. אינני מתכוון שהוא יכול פשוט לשמוע את האחר, אלא שהוא יקשיב בצורה פעילה ותכליתית, ויגיב באמצעות המכשיר של מקצועו, כלומר, באמצעות הפגיעות והרעדה שלו עצמו. הקשבה זו היא שתאפשר למטופל לספר את סיפורו, הסיפור שיכול לשחרר אותו.

המטפל מספק “אטמוספירה דמוית-חלום… ובה… (למטופל) אין דבר להישען עליו זולת… השיפוט הסובייקטיבי העלול כל כך לשגות (שלו) עצמו”,. גנבתי את התיאור הזה. קארל יונג כתב אותו בתארו את התועלת שבאי צ’ינג, ספר  התמורות הסיני שנכתב לפני שלושת אלפים שנה, שכמה שורות ממנו ציטטתי בפתיחת הפרק הזה.

בתחילה, המטופל מנסה להשתמש במטפל, כפי שמאות בשנים ניסו רבים להשתמש באי צ’ינג, ספר חיזוי העתידות העתיק ביותר. ספר התמורות מורכב מדימויים השאובים מן המוסדות המיתולוגיים, החברתיים והדתיים של התקופה שבה נכתב.

במזרח הרחוק נהגו אנשים לחפש בדימויים הללו הדרכה נבואית, בדיוק כשם שהיו נוצרים שפתחו באופן מקרי את התנ”ך ובפסוקים שקראו קיוו לקבל עצה מיוחדת לפתרון בעיות. בדומה לכך, ייתכן שגם המטופל יתחיל בניסיון להביא לכך שהמטפל יאמר לו מה עליו לעשות כדי להיות מאושר ואיך עליו לחיות בלי להיות אחראי לחלוטין לחייו שלו.

אולם האי צ’ינג, התנ”ך, הפסיכותרפיסט בן זמננו וגורואים אחרים, כולם אורקלים עלובים. לעומת זאת תפקידם משמעותי הרבה יותר כמקור בלתי נדלה של חוכמה באשר לאי הבהירות, חוסר האפשרות לפתרון, וכל מה שהוא בלתי נמנע במצב האנושי. כוחם טמון בדיוק בהצעת הדימויים שהם קבועים בלי להיות סטריאוטיפיים, דימויים “למדוט עליהם, ולגלות את זהותך בתוכם”. אל המקורות הבלתי נדלים האלה המטופל חייב להביא את עצמו, ואחר כך להקשיב להד החוזר אליו מספרי החוכמה או מהגורו שלו. במהלך מסע העלייה לרגל יש התעקשות על הגעה לידיעת העצמי. העוזר מספק “תוכחה אחת ארוכה לבדיקה קפדנית וזהירה של אופייך, יחסך ומניעיך”.

המחפש מגיע בתקווה למצוא משהו מוגדר, משהו קבוע, משהו שאינו משתנה שעליו יוכל לסמוך. במקום זאת, מוצעת לו השתקפות שלפיה החיים הם בדיוק כפי שהם נראים, מכלול דברים משתנה, לא בהיר, בן חלוף.

ייתכן שלעתים קרובות תייאש אותו הידיעה, אך בסופו של דבר זה שווה, כי זה כל מה שיש. עולה הרגל-המטופל רוצה דרך מוגדרת לחיות, ומראים לו את זה:

הדרך שאפשר לדבר עליה

אינה דרך הקבוע:

השם שאפשר לקרוא בשמו

אינו השם הקבוע.

ייתכן שיצליח להחזיק רק באותו דבר שיסכים לוותר עליו. ייתכן שיוכל לאסוף את המים הקרירים של הנחל הזורם בכפות תמרים והם יישפכו מבעד לחריצים.

אי אפשר לאחוז במים באגרופים קפוצים ולהביאם אל הפה, לא משנה איזה צמא מניע את אחיזתנו הנואשת.

לעולה הרגל שמתחיל את משימתו בדחיפות האופיינית לו, קשה ללמוד את הוויתור הסבלני הזה. אפשר לראות זאת בסיפור הזן על שלושה תלמידים צעירים שהמאסטר מורה להם לבלות את זמנם בשקט מוחלט אם הם רוצים להגיע להארה. “זכרו, אף מילה מאף אחד מכם”, הוא מזהיר. מיד אומר התלמיד הראשון, “אני לא אדבר כלל”.

“איזה טיפש אתה”, אומר השני. “למה דיברת?”

“אני היחיד שלא דיבר”, מסכם התלמיד השלישי.

עולה הרגל, באם מטופל של פסיכותרפיה או נוסע בדרכים מתקופות קדומות, נמצא במלחמה עם עצמו, במאבק עם טבעו שלו. כל הקרבות החשובים באמת מתחוללים בתוך העצמי. נראה שכולנו מתפתים לראות את עצמנו כרוכבים על גב סוס. הסוס מייצג את דרך החיים החייתית החושנית, שאינה מרוסנת בידי התבונה ואינה מונחית בידי מטרה. הרוכב מייצג חשיבה עצמאית, בלתי משוחדת, מעין שכל קר טהור. פעמים רמת עולה הרגל חי כאילו מטרתו היא להיעשות הרוכב שישמר את רוחו של הסוס כדי שיוכל לשלוט בו, כך שיוכל לרכוב בבטחה ובנוחות לכל מקום שירצה.

אם אינו רוצה להיאבק על משמעת, זה משום שהוא מאמין שהאופציות היחידות העומדות בפניו הן או לחיות את החיים הנמרצים, ללא כיוון, של הסוס ללא הרוכב, או לצעוד בדרך חסרת ההרפתקאות, המנותקת, של הרוכב ללא הסוס. ואם לא אף אחת מהן, הרי שעליו להיות הרוכב הנאבק להשיג שליטה בעצם העלייה המרדנית על הסוס. הוא אינו מבין שלא יהיה כל מאבק, ברגע שיגיע להכרה שהוא עצמו קנטאור.

אם אי פעם ישיג את טבעו האמיתי, יגיע מעבר לשלב המאבק, אולי יתהה מדוע המטפל-גורו לא אמר לו מיד את האמיתות הפשוטות שהיו משחררות אותו. אך כמטפל אני יודע, שאף שהמטופל לומד, אני לא מלמד. יתרה מזאת, מה שיש ללמוד הוא חמקמק מכדי פשוט לתפוס אותו בלי מאבק, כניעה, וחוויה של איך זה באמת. כפי שמורה זן אחד אמר לתלמידו שכעת הגיע להארה:

לולא גרמתי לך להיאבק בכל דרך אפשרית כדי למצוא את המשמעות (של הזן) ולהוביל אותך בסופו של דבר למצב של אי היאבקות ואי מאמץ שממנו אתה יכול לראות במו עיניך, בטוחני שהיית מאבד כל הזדמנות לגלות בעצמך

חיפוש זה אחר הארה, שבהקשר חילוני כיום המטופל בפסיכותרפיה שואף אליה, היה בעבר יצוק במושגים דתיים. יהיו אשר יהיו המטאפורות שאותן חווה עולה הרגל במהלך חיפושו, כל מסע שכרוך בחיפוש משמעות רוחנית הוא מסע אלגורי בחיים, מסע שיכול לחדש את איכות שארית חיי היום-יום של עולה הרגל ולהעשירם. עולה הרגל, “שתשוקה ותקווה מחזקים אותו, חרדה ופחד מעיקים עליו, פיתויים מכתרים אותו וכוחות רוחניים שומרים עליו, עושה את דרכו לאורך נתיב החיים, בחפשו לעולם ‘ארץ טובה יותר’ .

ההיסטוריה המוקדמת של העליות לרגל היא סיפור של מסעות מסוגים שונים, שהסיבות להם מקודשות וטמאות, אל אותם מקומות קדושים שבהם שוכן אלוהים, או שבהם הופיע נביא, או שבהם הפך גיבור לקורבן קדוש. מסעות עלייה לרגל היו נהוגים אצל היוונים הפגאנים ותושבי תרבויות קדומות אחרות במזרח התיכון, במזרח הרחוק, בין המצרים, היהודים והנוצרים.

גם האבוריג’ינים באוסטרליה נהגו לצאת למסעות פולחניים למקומות קדושים, מקומות שמקורם מתואר במיתולוגיה שלהם:

שתי האחיות דג’נגגאו באו מעבר לנהר… הן הגיעו בנתיב השמש העולה מאי רחוק בצפון מזרח. הן עשו את האנשים הראשונים. הן עשו את בורות המים ואת אתרי הפולחן המקודשים.

בתחילה היו כל חפצי הפולחן המקודשים הסודיים ביותר רכושן של האחיות, כל הפולחנים המקודשים ביותר לגברים לא היה דבר וכך הגברים גנבו אותם. אך האחיות אמרו, “הו, נניח להם לשמור את הדברים האלה. כעת גברים יכולים לעשות את העבודה הזו, לטפל בדברים האלה למען כולם”.

ועד היום, גברים אבוריג’ינים עדיין עולים לרגל לאתרי הפולחן המקודשים הללו לטפל בדברים.

במזרח הרחוק, עלייה לרגל הייתה מאז ומתמיד, ועודנה, דרך מקובלת למלא נדרים רוחניים. הבודהה עצמו נקרא “עולה הרגל הגדול”. באסלם, מוחמד, נביאו של אללה, הכריז שחובתו של כל מוסלמי לבקר במכה לפחות פעם אחת בחייו.

בעקבות זאת הפכה מכה, מקום הולדתו של מוחמד, למרכז חיי הדת של העולם המוסלמי.

גם הנוצרים מצאו לפני זמן רב שהעלייה לרגל משתלמת. משלהי המאה ה-11 ואילך, הם יצאו לכמה וכמה מסעות צלב גדולים. אלפים לקחו עליהם את הצלב, נטשו את בתיהם, יצאו והסתכנו למען אהבת האל, או למען הרווח החומרי שלהם עצמם. הם עשו את הדרך הארוכה אל המקומות שבהם נאמר שהלך המושיע. היו אשר היו מניעיהם, הם יצאו לדרך בחברת מחפשים אחרים: הם מצאו את המשותף להם עם אחרים בהחליפם סיפורים, הציגו את עצמם לזולתם, ובחנו את משמעות חייהם.

גם לפני (וכן אחרי) מסעי הצלב, נהגו רבים לנסוע אל מקדשים של קדושים מקומיים. אחדים היו חולים וביקשו מרפא. אחרים, שזה כבר נרפאו, יצאו למלא את נדר ההודיה. מתוך עמים הולכים ונעלמים, הוצאה מיוחדת של נשיונל ג’יאוגרפיק, וושינגטון 1968

רבים יצאו כדי לכפר על חטאיהם, כביטוי משותף של הכאה על חטא והלקאה עצמית. אחדים אפילו יצאו כצורה של מחאה חברתית, לחלוק כבוד לגיבור המתנגד לממשל. “הפיכת מורד לקדוש הייתה אמצעי המחאה החריף ביותר כנגד המלך”.

בלא קשר למניעיו הראשוניים, מסע כזה העניק לא אחת לעולי הרגל פרספקטיבה חדשה על משמעות חייהם, עשה אותם “מומרים לחיים טובים יותר, (לפחות) לזמן מה”. המטאפורה למסעו היא גשר, ובזמן שעולה הרגל חוצה אותו, “שטן אוחז באחוריו: והמוות ממתין לו בקצה השני”. אך יש גם בני לוויה ועוזרים לאורך הדרך. ייתכן שעולה רגל אחד יעזור לאחר כפי שעיוור נושא את הצולע על גבו, כך שיחד הם יעשו את המסע שאיש מהם לא יכול היה לעשות לבד.

באמצעות מחוות של מסירות, חציית הגשר הזה עשויה להתאפשר, אך יש שהקריאה לחיים הקשים של העלייה לרגל נתקלת בהתעלמות או הכחשה. ישוע מתרה:

בואו בפתח הצר כי רחב הפתח ומרווח הדרך המביא לאבדון ורבים אשר יבואו בו. ומה צר

הפתח ומוצק הדרך המביא לחיים ומעטים הם אשר ימצאוהו.

מתי ז’, 13-14

ומסע עשוי להיות בריחה במקום חיפוש. ג’יימס ג’ויס, הגולה האירי, הלך למצוא את מקומו בפאריס, בילה את שארית חייו בגלות שם, בעודו כותב על החיים בדאבלין, הבית שממנו ברח. מישהו טען פעם שהמושג שלו לאלוהים צריך היה להיות שובר גלים, במקום הגשר של עולה הרגל, כי שובר גלים הוא גשר שאינו מוביל לשום מקום.

לחפש אנו מוכרחים. כל אדם חייב לצאת לחציית הגשר שלו. הדבר החשוב הוא להתחיל. “מסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד”. אך זכור, היציאה כשלעצמה אינה ערובה להצלחה. יש התחלה, אך יש גם התמדה, כלומר, התחלה שוב ושוב ושוב. מומלץ מאוד לצאת עם עולה רגל מקצועי כמורה דרך. אנשים כאלה, בעלי ייעוד חיים (או מכים על חטא), ניתנים בקלות לזיהוי, “מקושטים במזכרות רבות, עדים לפלאות רבות, גיבורי הרפתקאות רבות”.

וזכור גם, שאתה יכול להישאר בבית, בטוח באשליה המוכרת של הוודאות.

אל תצא לדרך בלי להבין לעומק ש” הדרך אינה נטולת סכנה. כל דבר טוב עולה ביוקר, והתפתחות האישיות היא אחד הדברים היקרים מכל”. זה יעלה לך בתמימות שלך, באשליות שלך, בוודאות שלך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אם תפגוש את הבודהה בדרך, הרוג אותו!”