החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

נפילת ענקים

מאת:
מאנגלית: נורית לוינסון | הוצאה: | 2011 | 903 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

בילי בן ה-16 מתגורר בכפר קטן בוויילס ועובד במכרה המקומי. אחותו אתל היא סוכנת הבית של בעל האדמות הרוזן "פיץ" פיצהרברט ומנהלת איתו רומן אסור. ליידי מוד, אחותו של הרוזן, מתאהבת בוואלטר, דיפלומט גרמני. גרגורי ולב, שני אחים יתומים, עובדים במפעל מתכת בסנט פטרסבורג וחולמים על חיים טובים יותר. העורך־דין האמריקאי גאס דיואר מצטרף לצוות היועצים של נשיא ארצות־הברית. חייהם של כל הצעירים הללו מקבלים תפנית חדה בקיץ 1914 עם פרוץ "המלחמה הגדולה", היא מלחמת־העולם הראשונה.
נפילת ענקים, על שלל העלילות והדמויות המרתקות המרכיבות אותו, מתאר את האופן שבו המלחמה טורפת את כל הקלפים, הן הפוליטיים והן האישיים. הספר מאפשר לנו לחוות מקרוב את השפעתה המצמררת, ממאבקי השליטה באירופה, דרך עליית המשטר הקומוניסטי בברית־המועצות ועד להתערבותה של ארצות־הברית.
קן פולט הוא מחברם של רבי־מכר רבים, ביניהם 'עמודי תבל', 'עולם ללא קץ', 'חוד המחט' ו'שם הצופן: רבקה', שראו אור בהוצאת מודן. ספריו תורגמו לעשרות שפות ועובדו לסרטים מצליחים.

מקט: 4-20-524845
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

22 ביוני 1911

ביום שהוכתר המלך ג’ורג’ החמישי בווסטמינסטר אֶבִּי בלונדון, ירד בילי ויליאמס למכרה באַבֶּראוֹוֶן, שבדרום ויילס.

22 ביוני 1911 היה יום הולדתו השלושה־עשר של בילי. אביו העיר אותו. הטכניקה שלו להעיר אנשים היתה יותר יעילה מנעימה. הוא טפח על לחיו של בילי בקצב קבוע, חזק ועיקש. בילי ישן שינה עמוקה, ולשנייה אחת ניסה להתעלם מזה, אבל הטפיחות נמשכו ללא הרף. לרגע התמלא כעס, אבל אז נזכר שעליו לקום, שאפילו רצה לקום, והוא פקח את עיניו ומיהר להתיישב.

“השעה ארבע,” אמר אבא ויצא מן החדר כשמגפיו מקישים על מדרגות העץ בירידה.

היום עמד בילי להתחיל את עבודת חייו כשוליית כורים, כפי שעשו בגילו רוב הגברים בעיר. הוא השתוקק להרגיש כמו כורה, אבל היה נחוש בדעתו שלא לעשות מעצמו צחוק. דיוויד קרמפטון בכה ביומו הראשון במכרה, והם עדיין קראו לו דיי הבכיין, אף על פי שהיה כבר בן עשרים וחמש וכוכב נבחרת הרוגבי של העיר.

זה היה היום שאחרי אמצע הקיץ, ואור בהיר מוקדם נכנס דרך החלון הקטן. בילי הסתכל על סבו ששכב לצידו. עיניו של סבא היו פקוחות; הוא היה תמיד ער, בכל שעה שבילי קם, ואמר שהזקנים לא מרבים לישון.

בילי יצא מן המיטה. הוא לבש רק תחתונים. במזג אוויר קר הוא לבש גם חולצה בשנתו, אבל בריטניה נהנתה באותה שנה מקיץ חם, והלילות היו נעימים. הוא הוציא את סיר הלילה שהיה תחת מיטתו והסיר את המכסה.

לא היה שינוי בגודל הפין שלו, שהוא קרא לו בוטן. הוא נשאר אותו בדל כפי שהיה תמיד. הוא קיווה שיתחיל לגדול בלילה שלפני יום הולדתו, או שיזכה אולי לראות שערה אחת שחורה צומחת אי־שם לידו, אבל התאכזב. חברו הטוב, תומי גריפיתס, שנולד באותו יום, היה שונה: היה לו קול סדוק, פלומה כהה על שפתו העליונה, והקטן שלו היה כמו של גבר. זה היה משפיל.

כשבילי השתמש בסיר הלילה, הוא הסתכל מבעד לחלון. הוא ראה רק את ערימת הפסולת ממכרה הפחם, הר שרובו צפחה ואבן חול. כך נראה העולם ביום השני לבריאה, חשב בילי, לפני שאלוהים אמר: “תצמח הארץ דשא.” רוח קלה העיפה אבק שחור ודק מן ההר אל שורות הבתים.

בחדר היה עוד פחות מה לראות. זה היה חדר השינה האחורי, חלל צר שהספיק רק למיטה אחת, שידה, ולארגז הישן של סבא. על הקיר היתה כתובת רקומה שבה נאמר:

ישו הוא האל

האמן ותיגאל

ראי לא היה שם.

דלת אחת הובילה אל הקצה העליון של המדרגות, והאחרת אל חדר השינה הקדמי, שזו היתה הכניסה היחידה שלו. הוא היה גדול מחדרו והיה בו מקום לשתי מיטות. אבא ואמא ישנו שם, וגם אחיותיו של בילי, לפני שנים. הבכורה אתל כבר עזבה את הבית, והשלוש האחרות מתו, אחת מחצבת, אחת משעלת, ואחת מדיפטריה. היה לו גם אח גדול ממנו, שחלק מיטה עם בילי לפני שסבא בא. וֶסלי קראו לו, והוא נהרג מתחת לאדמה, מקרונית פחם שסטתה מדרכה.

בילי לבש את חולצתו. זו היתה החולצה שלבש יום קודם לכן לבית־הספר. היום היה יום חמישי, והוא החליף חולצה רק ביום ראשון. מכנסיים חדשים דווקא היו לו, מכנסיו הארוכים הראשונים, עשויים מכותנה עבה, עמידה במים. הם סימלו את כניסתו לעולם הגברים, והוא לבש אותם בגאווה ונהנה מן התחושה הגברית הכבדה של הבד. הוא חגר חגורת עור עבה, נעל את המגפיים שירש מאחיו המת וירד למטה.

את רוב קומת הקרקע תפס הסלון הזעיר, שהיה בו שולחן באמצע, אח בצד אחד, ושטיח תוצרת־בית על רצפת האבן. אבא ישב ליד השולחן וקרא עותק ישן של ה’דיילי מייל’ כשזוג משקפיים על גשר אפו הארוך והדק. אמא הכינה תה. היא הניחה את הקומקום המהביל, נשקה לבילי על מצחו ואמרה, “איך מרגיש הגבר הקטן שלי ביום הולדתו?”

בילי לא השיב. ה”קטן” היה מעליב, מכיוון שהוא באמת היה קטן, וה”גבר” העליב לא פחות מכיוון שהוא לא היה גבר. הוא נכנס למטבח, טבל קערית אלומיניום בחבית המים, שטף את פניו וידיו, ושפך את המים לכיור האבן הרדוד. במטבח היה דוד עם סבכת אש מתחתיו, אבל השתמשו בו רק לרחצה השבועית בשבת.

הובטחו להם מים זורמים בקרוב, ובכמה מבתי הכורים כבר היו ברזים. משפחתו של תומי גריפיתס היתה מבנות המזל. כשהלך אל ביתו של תומי, הדבר דמה בעיני בילי לנס, שאפשר לפתוח ברז ולקבל כוס מים קרים, בלי לסחוב דליים מהמכל שברחוב. לסמטת וולינגטון, שבה גרה משפחת ויליאמס, עדיין לא הגיעו ברזי המים.

הוא נכנס לסלון והתיישב אל השולחן. אמא העמידה לפניו ספל גדול של תה בחלב שכבר הומתק. היא פרסה שתי פרוסות עבות מן הלחם שאפתה בעצמה, והביאה גוש שומן מן המזווה שמתחת למדרגות. בילי הצמיד את כפות ידיו זו לזו, עצם את עיניו ואמר, “תודה, אלוהים, על האוכל הזה. אמן.” אחר כך הוא שתה מעט מן התה ומרח שומן על הלחם שלו.

עיניו התכולות של אבא הסתכלו עליו מעל העיתון. “שים מלח על הלחם,” הוא אמר. “אתה הולך להזיע מתחת לאדמה.”

אביו של בילי היה סוכן מכרות, שהועסק על ידי איגוד הכורים של דרום ויילס, האיגוד המקצועי החזק ביותר בבריטניה, כפי שנהג לומר בכל הזדמנות. כינויו היה דֵיי יוניון. גברים רבים נקראו דֵיי, קיצור של דיוויד, שבפיהם נשמע כמו דַי, או דייפיד. בילי למד בבית־הספר שהשם דיוויד מקובל בוויילס מכיוון שזה היה שמו של הקדוש, פטרונה של ויילס, כמו פטריק באירלנד. כל אלה שנקראו כך נבדלו זה מזה לא בשמות המשפחה שלהם – כמעט כולם בעיר היו ממשפחת ג’ונס, ויליאמס, אוואנס או מורגן – אלא בכינויי החיבה. בשמות האמיתיים השתמשו רק לעיתים נדירות כשהיתה להם חלופה הומוריסטית. בילי היה ויליאם ויליאמס, ולכן קראו לו “פעמיים בילי”. נשים נקראו לפעמים על פי כינויו של הבעל, ולכן לאמו קראו גברת דיי יוניון.

סבא ירד מחדר השינה כשבילי אכל את פרוסתו השנייה. למרות מזג האוויר החמים, הוא לבש מקטורן ואפודה. אחרי ששטף את ידיו הוא התיישב מול בילי. “אל תהיה כל כך מתוח,” הוא אמר. “אני ירדתי למכרה כשהייתי בן עשר. ואת אבא שלי לקח אבא שלו על הגב כשהוא היה בן חמש, לעבוד משש בבוקר עד שבע בערב. הוא לא ראה אור יום מאוקטובר עד מרס.”

“אני לא מתוח,” אמר בילי. זה לא היה נכון. הוא היה קשוח מפחד.

סבא, שהיה חביב, לא המשיך ללחוץ. בילי חיבב את סבא. אמא התייחסה אל בילי כמו אל תינוק, ואבא נהג בו בחומרה והִרבה ללעוג לו, אבל סבא היה סבלני ודיבר אל בילי כמו אל מבוגר.

“תשמע את זה,” אמר אבא. הוא מעולם לא קנה את ה’מייל’, שהיה עיתון ימני, אבל לפעמים הביא הביתה עיתון של מישהו אחר, קרא אותו בקול רם ונזפני, ולעג לטיפשותו ולחוסר היושר של המעמד השליט. “נמתחה ביקורת על ליידי דיאנה מנרס שלבשה אותה שמלה לשני נשפים שונים. הבת הצעירה של הדוכס מרוטלנד זכתה בתואר ‘המתלבשת הכי טובה’ בנשף בסבוי, על שמלה הדוקה חשופת כתפיים וחצאית קרינולינה, וקיבלה פרס של מאתיים וחמישים גיני.” הוא הוריד את העיתון ואמר, “זה שכר של לפחות חמש שנים בשבילך, בילי.” הוא המשיך. “את הביקורת עליה הביעו מביני דבר, אחרי שלבשה אותה שמלה למסיבה של לורד ויטרטון ופ”א סמית במלון קלרידג’. גם דברים טובים נמאסים לפעמים, אמרו אנשים.” הוא נשא את עיניו מן העיתון. “כדאי שתחליפי את השמלה הזאת, אמא,” הוא אמר. “את לא רוצה שמביני דבר ימתחו עלייך ביקורת.”

אמא לא נראתה משועשעת. היא לבשה שמלת צמר חומה ישנה, שמרפקיה מוטלאים וכתמים תחת בתי שחיה. “אם היו לי מאתיים וחמישים גיני, הייתי נראית יותר טוב מליידי דיאנה,” היא אמרה, ומרירות נשמעה בקולה.

“נכון,” אמר סבא. “קארה היתה תמיד הכי יפה – בדיוק כמו אמא שלה.” שמה של אמא היה קארה. סבא פנה אל בילי. “סבתא שלך היתה איטלקייה. שמה היה מריה פֶרונֶה.” בילי ידע זאת, אבל סבא אהב לחזור ולספר סיפורי משפחה. “משם קיבלה אמא שלך את השיער השחור המבריק ואת העיניים השחורות הנהדרות – וגם אחותך. סבתא שלך היתה הבחורה הכי יפה בקרדיף – ואני זכיתי בה!” פתאום הוא נראה עצוב. “היו זמנים,” הוא אמר בשקט.

אבא קימט את מצחו כלא מסכים – בדיבורים כאלה היתה תזכורת לתאוות הבשר – אבל אמא נהנתה ממחמאותיו של אביה, והיא חייכה כשהניחה את ארוחת הבוקר שלו לפניו. “אה, כן,” היא אמרה, “אני והאחיות שלי נחשבנו יפות. היינו מראות לדוכסים ההם מה זאת בחורה יפה, אם היה לנו כסף בשביל משי ותחרה.”

בילי הופתע. הוא מעולם לא חשב על אמו כעל יפה או לא יפה, אם כי כשהתלבשה למפגש הנשים בכנסייה בשבת בערב היא באמת נראתה מדהימה, בפרט בכובע. הוא תיאר לעצמו שפעם אולי היתה בחורה נאה, אבל התקשה לדמיין זאת.

“לידיעתך,” אמר סבא, “המשפחה של סבא שלך היתה גם חכמה. הגיס שלי היה כורה, אבל הוא יצא מזה ופתח בית־קפה בטֶנבִּי. אתה היית אוהב חיים כאלה – בריזות מהים כל היום, ואין מה לעשות חוץ מלהכין קפה ולספור את הכסף.”

אבא הקריא עוד קטע מהעיתון. “כחלק מן ההכנות להכתרה, הוציא ארמון בקינגהאם ספר הוראות על גבי מאתיים ועשרים עמודים.” הוא הסתכל מעל העיתון. “תזכיר את זה היום למטה במכרה, בילי. האנשים ישמחו לדעת ששום דבר לא נשאר סתם באוויר.”

בילי לא התעניין במיוחד בבית המלוכה. הוא אהב לשמוע סיפורי הרפתקאות שהופיעו ב’מייל’ לעיתים קרובות, על גברים קשוחים, בוגרי בתי־ספר פרטיים, שחקני רוגבי הלוכדים מרגלים גרמנים חמקנים. לדברי העיתון, מרגלים רבים כאלה היו בכל עיר בבריטניה, אם כי לא באַבֶּראוֹוֶן, למרבה אכזבתו.

בילי קם. “אני הולך לקצה הרחוב,” הוא הודיע כשיצא מן הבית בדלת הקדמית. “ללכת לקצה הרחוב” היה ביטוי משפחתי שכוונתו ללכת לשירותים, שהיו בהמשך סמטת וולינגטון. בקתת לבנים נמוכה מכוסה פח גלי נבנתה מעל בור עמוק באדמה. הבקתה היתה מחולקת לשני תאים, אחד לגברים ואחד לנשים. בכל תא היה מושב כפול, כך שאנשים הלכו לשירותים שניים־שניים. איש לא ידע מדוע בחרו הבנאים בסידור הזה, אבל כולם הפיקו ממנו את המרב. הגברים הסתכלו ישר קדימה ולא אמרו שום דבר, אבל הנשים – כפי שבילי שמע לעיתים קרובות – פיטפטו שם. הריח היה מחניק, גם למי שהתרגל לחוות אותו כל יום בחייו. בילי ניסה תמיד לנשום מעט ככל האפשר בשעה שהיה בפנים, ויצא במהירות החוצה לשאוף אוויר. את הבור רוקן מפעם לפעם אדם בשם דיי מַאק1.

כשבילי חזר הביתה הוא שמח לראות את אחותו אתל יושבת אל השולחן. “מזל טוב, בילי!” היא אמרה. “הייתי חייבת לבוא לתת לך נשיקה לפני שאתה יורד למכרה.”

אתל היתה בת שמונה־עשרה, ובילי לא התקשה לראות שהיא יפה. שערה החום היה מתולתל מאוד, ועיניה הכהות נצצו בשובבות. אולי אמא נראתה כך פעם. אתל לבשה שמלה שחורה פשוטה, וחבשה שביס כותנה לבן של משרתת. תלבושתה החמיאה לה.

בילי העריץ את אתל. מלבד היותה יפה, היא היתה מצחיקה, חכמה ואמיצה, ולפעמים אפילו התחצפה לאבא. היא סיפרה לבילי דברים שאיש מלבדה לא הסביר לו, כמו התקרית החודשית שהנשים קראו לה “קללה”, ומה היה חטאו של הכומר האנגליקני שבגללו נאלץ לעזוב את העיר בחיפזון. היא היתה תלמידה מצטיינת בכיתה במשך כל שנות לימודיה, וחיבורה ‘העיר או הכפר שלי’ זכה בפרס ראשון בתחרות שערך העיתון ‘סאוּת ויילס אֶקוֹ’. היא זכתה בעותק של ‘אטלס העולם’ של קאסל.

היא נשקה לבילי על לחיו. “אמרתי לגברת ג’יבונס, סוכנת הבית, שנגמרה לנו משחת הנעליים ושכדאי שאני אלך לקנות משחה בעיר.” אתל התגוררה ועבדה בטיי גווין, ביתו הגדול של הרוזן פיצהרברט, שניצב על ההר, במרחק קילומטר וחצי מביתם. היא הושיטה לבילי משהו עטוף במפית. “גנבתי בשבילך חתיכת עוגה.”

“אוי, תודה, אתל!” אמר בילי. הוא אהב עוגות.

אמא אמרה, “להכניס לך את זה לקופסה שלך?”

“כן, בבקשה.”

אמא הוציאה מן הארון קופסת פח והכניסה לתוכה את העוגה. היא פרסה עוד שתי פרוסות לחם, מרחה אותן בשומן, בזקה עליהן מלח והכניסה לקופסה. לכל הכורים היו קופסאות פח כאלה. אילו לקחו את לחמם למכרה עטוף בבד, העכברים היו אוכלים אותו לפני הפסקת האוכל. אמא אמרה, “כשתביא לי את המשכורת שלך, תוכל לקבל גם פרוסת בייקון לקחת איתך.”

שכרו של בילי לא עמד להיות גבוה בהתחלה, אבל בכל זאת הוא עמד לשפר את מצב המשפחה. הוא תהה בליבו כמה מזה תקצה לו אמא ככסף כיס, ואם יצליח אי־פעם לחסוך די כסף לאופניים, דבר שרצה בו יותר מכול.

כשאתל התיישבה ליד השולחן שאל אותה אבא, “מה נשמע בבית הגדול?”

“שקט ונחמד,” היא אמרה. “הרוזן והנסיכה נסעו ללונדון לכבוד ההכתרה.” היא הציצה בשעון שעמד על אדן האח. “הם בטח קמים עוד מעט – כי צריך להיות שם מוקדם. בעיניה זה בטח לא מוצא חן – היא לא רגילה לקום בשעה מוקדמת – אבל אסור להם לאחר.” אשת הרוזן, בֵּיאָה, היתה נסיכה רוסייה מהודרת מאוד.

אבא אמר, “הם בטח רוצים לקבל מקומות קרובים, שיוכלו לראות את ההכתרה.”

“לא, לא, לא יושבים שם איפה שרוצים,” אמרה אתל. “יש שם ששת אלפים כיסאות מהגוני שבנו במיוחד, ועל כל כיסא כתוב שמו של האורח באותיות זהב.”

סבא אמר, “איזה בזבוז! מה יעשו בהם אחר כך?”

“אין לי מושג. אולי כל אחד ייקח הביתה את הכיסא שלו למזכרת.”

אבא אמר ביובש, “תגידי להם לשלוח לנו אחד. אנחנו כאן רק חמישה, ואמא שלך כבר נאלצת לעמוד.”

כשאבא ניסה להיות מצחיק, היה בדרך כלל כעס אמיתי בדבריו. אתל קפצה על רגליה. “אוי סליחה, אמא, לא התכוונתי.”

“תישארי לשבת, אני עסוקה מדי עכשיו,” אמרה אמא.

השעון צילצל חמש פעמים. אבא אמר, “הכי טוב שתגיע לשם מוקדם, בילי. התחלה טובה מראה על כוונות טובות.”

בילי קם על רגליו בעל כורחו ולקח את קופסת האוכל שלו.

אתל נשקה לו שוב וסבא לחץ את ידו. אבא נתן לו שני מסמרים חלודים וקצת עקומים, חמישה־עשר סנטימטרים אורכם. “שים אותם בכיס המכנסיים שלך.”

“בשביל מה?” שאל בילי.

“אתה תראה,” אמר אבא וחייך.

אמא נתנה לבילי בקבוק תה קר בחלב וסוכר. היא אמרה, “אל תשכח, בילי, שיֵשוּ תמיד איתך, גם למטה במכרה.”

“כן, אמא.”

הוא ראה דמעה בעיניה ומיהר להסתובב, כי בכיה עורר גם בו רצון לבכות. הוא הסיר את כובעו מן הוו. “אז שלום,” הוא אמר, כאילו רק הלך לבית־הספר, ויצא בדלת הקדמית.

עד אותו בוקר היה הקיץ חם ושטוף שמש, אבל אותו יום היה מעונן, ואפילו נראה כאילו עומד לרדת גשם. תומי נשען על קיר ביתו וחיכה. “היי בילי,” הוא אמר.

“היי תומי.”

הם הלכו יחד לאורך הרחוב.

אַבֶּראוֹוֶן היתה בעבר עיירת שוק קטנה, ששירתה את החקלאים סביבה, כפי שבילי למד בבית־הספר. ממרום סמטת וולינגטון היה אפשר לראות את המרכז המסחרי הישן, את הדירים הפתוחים של שוק הבקר, את בניין בורסת הצמר והכנסייה האנגליקנית, כולם בצד אחד של הנהר אוון, שהיה קצת יותר מנחל. עכשיו חצתה את העיר מסילת ברזל שנראתה כמו פצע והסתיימה בקצה המכרה. בתי הכורים היו פזורים על מדרונות העמק, מאות בתי אבן אפורים עם גגות צפחה אפורים כהים. הם נבנו בשורות מפותלות ארוכות, על פי קווי המתאר של מדרונות ההרים, ואת השורות חצו רחובות קצרים שהגיעו עד תחתית העמק.

“עם מי אתה חושב שתעבוד?” שאל תומי.

בילי משך בכתפיו. נערים חדשים הוצמדו לאחד מסגני המנהלים של המכרה. “אי אפשר לדעת.”

“אני מקווה שישימו אותי באורוות.” תומי אהב סוסים. כחמישים סוסים חיו במכרה. הם משכו את הקרוניות שהכורים מילאו, וגררו אותן לאורך פסי רכבת. “איזה עבודה אתה רוצה לעשות?”

בילי קיווה שלא יטילו עליו תפקיד קשה מדי לגופו הילדותי, אבל לא היה מוכן להודות בזה. “לשמן קרונות,” הוא אמר.

“למה?”

“זה נראה לי קל.”

הם עברו על פני בית־הספר שבו למדו עד אתמול. זה היה בניין ויקטוריאני ולו חלונות מחודדים כמו בכנסייה. הוא נבנה בידי משפחת פיצהרברט, כפי שהמנהל מעולם לא חדל להזכיר לתלמידים. הרוזן עדיין מינה את המורים והחליט על תוכנית הלימודים. על הקירות היו ציורים של ניצחונות צבאיים הרואיים, וגדולתה של בריטניה היתה נושא קבוע. בשיעור כתבי הקודש, שבו נפתח כל יום לימודים, נלמדו דוקטרינות אנגליקניות קשוחות, אף שכמעט כל התלמידים היו ממשפחות נונקונפורמיסטיות. היתה ועדה מנהלת לבית־הספר, שאבא היה אחד מחבריה, אבל היא יכלה רק לייעץ. אבא אמר שהרוזן מתייחס לבית־הספר כאל רכושו הפרטי.

בשנה האחרונה שלהם למדו בילי ותומי את עקרונות הכרייה, בשעה שהבנות למדו לתפור ולבשל. בילי הופתע לגלות שהאדמה תחתיו מכילה שכבות של סוגי אדמה שונים, כמו ערימת כריכים. אפר פחם – ביטוי שהוא שמע כל חייו בלי להבינו – היה שכבה כזאת. אמרו לו גם שפחם עשוי מעלים מתים ומעוד חומרים צמחיים, שהצטברו במשך אלפי שנים ונלחצו ממשקל האדמה שמעליהם. תומי, שאביו היה אתיאיסט, אמר שזה מוכיח שהתנ”ך לא צודק; אבל אביו של בילי אמר שזאת רק פרשנות אחת.

בית־הספר היה שומם בשעה זו, ומגרש המשחקים נטוש. בילי היה גאה על שהשאיר את בית־הספר מאחוריו, אם כי גם הצטער מעט שלא יוכל לחזור לשם במקום לרדת למכרה.

כשהתקרבו אל פתח המכרה החלו הרחובות להתמלא כורים, שכל אחד מהם החזיק בידו קופסת פח קטנה ובקבוק תה. כולם לבשו אותם בגדים, חליפות ישנות שעמדו לפשוט אחרי הגיעם למקום עבודתם. בחלק מן המכרות היה קר, אבל אבראוון היה מכרה חם, והגברים עבדו בו בתחתונים ומגפיים, או במכנסיים קצרים מבד פשתן גס. כל אחד מהם חבש כובע מרופד, כל הזמן, כי תקרות המנהרה היו נמוכות וקל היה לראש להיתקל בהן.

מעל הבתים ראה בילי את המעלית, מגדל שעליו שני גלגלים גדולים המסתובבים לכיוונים שונים ומושכים את הכבלים שהרימו והורידו את הכלוב. מבנים דומים היו בפתחי מכרות ברוב הערים בעמקים של דרום ויילס, כשם שצריחי כנסיות שלטו בכפרים החקלאיים.

בניינים אחרים היו פזורים סביב פתח המכרה כאילו הופלו שם במקרה: חדר הפנסים, משרד המכרה, הנפחייה, המחסנים. פסי רכבת התפתלו בין הבניינים. על ערימת האשפה היו קרוניות שבורות, לוחות עץ ישנים סדוקים, שקי מזון וערימות של חלקי מכונות חלודים, כולם מכוסים שכבת אבק פחם. אבא תמיד אמר שאילו היו הכורים דואגים לסדר את המקום, היו קורות בו פחות תאונות.

בילי ותומי נכנסו למשרד המכרה. בחדר הקדמי ישב ארתור “ספוטי” לוולין, פקיד שלא היה מבוגר מהם בהרבה. לחולצתו הלבנה היו צווארון וחפתים מלוכלכים. חיכו להם – אבותיהם דאגו מראש שיתחילו לעבוד היום. ספוטי רשם את שמותיהם ביומן, ואחר כך לקח אותם למשרדו של מנהל המכרה. “תומי גריפיתס הצעיר ובילי ויליאמס הצעיר, מר מורגן,” הוא אמר.

מולדווין מורגן היה גבר גבוה בחליפה שחורה. על חפתיו לא היה אבק פחם. לחייו הוורודות היו נקיות מזיפים, מה שאמר שהוא כנראה התגלח מדי יום. תעודת המהנדס שלו היתה תלויה במסגרת על הקיר, ומגבעת הבּאוּלר שלו – עוד סמל למעמדו – הוצגה על קולב המעילים ליד הדלת.

להפתעתו של בילי, הוא לא היה לבד. לידו עמדה דמות מפחידה עוד יותר: פרסיבל ג’ונס, יושב־ראש קֶלטיק מינֶרלס, החברה בעלת מכרה הפחם באבראוון ובכמה מקומות אחרים, שגם הפעילה אותם. הוא היה איש נמוך ותוקפני, שכונה נפוליון בפי הכורים. הוא לבש בגדי בוקר, מעיל פראק שחור ומכנסיים אפורים מפוספסים, ולא הסיר מעל ראשו את הצילינדר השחור שלו.

ג’ונס הסתכל על הנערים בסלידה. “גריפיתס,” הוא אמר. “אביך הוא סוציאליסט מהפכן.”

“כן, מר ג’ונס,” אמר תומי.

“ואתיאיסט.”

“כן, מר ג’ונס.”

הוא הפנה את מבטו אל בילי. “ואביך פקיד בפדרציית הכורים של דרום ויילס.”

“כן, מר ג’ונס.”

“אני לא אוהב סוציאליסטים. לאתיאיסטים צפויים עינויי נצח בגיהינום. ואנשי האיגודים המקצועיים הם הגרועים מכולם.”

הוא הסתכל עליהם בלי לשאול דבר, לכן בילי לא אמר דבר.

“אני לא רוצה כאן אנשים שעושים צרות,” המשיך ג’ונס. “בעמק הרונדה היתה שביתה של ארבעים ושלושה שבועות בגלל אנשים כמו האבות שלכם שהסיתו אותם.”

בילי ידע כי השביתה ברונדה לא פרצה בגלל אנשים בעייתיים, אלא בגלל בעלי המכרה בפֶּני גרֵייג, שסגרו אותו בפני הכורים, אבל הוא לא פצה את פיו.

“אתה עושה צרות?” ג’ונס הפנה אצבע גרומה אל בילי, ובילי רעד. “אביך אמר לך לעמוד על זכויותיך כשאתה עובד בשבילי?”

בילי ניסה לחשוב, אם כי היה לו קשה לעשות זאת כשג’ונס נראה כל כך מאיים. אבא לא אמר לו הרבה באותו בוקר, אבל בערב הקודם נתן לו כמה עצות. “הוא אמר לי רק: ‘אל תתחצף לבוסים, זה התפקיד שלי.'”

ספוטי לוולין, שעמד מאחוריו, גיחך.

פרסיבל ג’ונס לא נראה משועשע. “פרא אדם גס רוח,” הוא אמר. “אבל אם לא אקבל אותך לעבודה, כל העמק הזה יכריז על שביתה.”

בילי לא חשב על זה. האם הוא באמת כל כך חשוב? לא – אבל הכורים יכולים לשבות למען העיקרון שילדי המנהיגים שלהם לא צריכים לסבול. הוא היה בעבודה פחות מחמש דקות, וכבר הגן עליו האיגוד המקצועי.

“תוציא אותם מפה,” אמר ג’ונס.

מורגן הינהן בראשו. “קח אותם החוצה, לוולין,” הוא אמר לספוטי. “ריס פְּרַייס יכול להשגיח עליהם.”

בילי נאנח בתוכו. ריס פרייס היה אחד מסגני המנהלים הפחות פופולריים. הוא חיזר אחרי אתל לפני שנה, והיא סירבה לו מייד. היא סירבה אמנם למחצית הרווקים באבראוון, אבל פרייס נעלב מזה קשות.

ספוטי הקפיץ את ראשו. “החוצה,” הוא אמר ויצא אחריהם. “חכו בחוץ למר פרייס.”

בילי ותומי יצאו מן הבניין ונשענו על הקיר ליד הדלת. “הייתי רוצה להכניס אגרוף לבטן השמנה של נפוליון,” אמר תומי. “ממזר קפיטליסטי.”

“כן,” אמר בילי, אם כי במוחו לא עלו מחשבות כאלה.

ריס פרייס הגיע כעבור דקה. כמו כל הסגנים, גם הוא חבש כובע נמוך שנקרא ביליקוק, יקר יותר מכובע כורים, אבל זול יותר ממגבעת באולר. בכיס הלסוטה שלו היו פנקס ועיפרון, והוא החזיק בידו סרגל. על לחייו היו זיפים, ובין שיניו הקדמיות היה רווח. בילי הכיר אותו כאדם פיקח אם כי ערמומי.

“בוקר טוב, מר פרייס,” אמר בילי.

פרייס נראה חשדן. “מה פתאום אתה אומר לי בוקר טוב, בילי?”

“מר מורגן אמר שאנחנו יורדים איתך למכרה.”

“באמת?” פרייס הרבה לשלוח מבטים ימינה ושמאלה, ולפעמים גם אחורה, כאילו צפה בעיות ממקור לא צפוי. “את זה עוד נראה.” הוא נשא את עיניו אל מגדל המעלית, כאילו חיפש שם הסבר. “אין לי זמן להתעסק עם ילדים.” הוא נכנס למשרדו.

“אני מקווה שהוא ימצא מישהו אחר שייקח אותנו למטה,” אמר בילי. “הוא שונא את המשפחה שלי כי אחותי לא רצתה לצאת איתו.”

“אחותך חושבת שהיא טובה מדי בשביל הגברים של אבראוון,” אמר תומי, שחזר, ככל הנראה, על משהו ששמע.

“היא באמת טובה מדי בשבילם,” אמר בילי בעקשנות.

פרייס יצא. “בואו מכאן,” הוא אמר והחל ללכת בצעד מהיר.

שני הנערים נכנסו בעקבותיו לחדר הפנסים. איש הפנסים נתן לבילי פנס נחושת נוצץ, והוא חיבר אותו לחגורתו, כפי שעשו הגברים.

הוא למד על פנסי כורים בבית־הספר. בין הסכנות שארבו לכורי הפחם היה המֶתָאן, הגז הַדליק שחילחל ויצא משכבות הפחם. הגברים קראו לו גז מכרות, ובגללו קרו כל הפיצוצים מתחת לאדמה. המכרות בוויילס היו ידועים לשמצה בגלל הגז שבהם. הפנס נבנה במקור כך שהלהבה שלו לא תצית גז מכרות. למעשה הלהבה שינתה את צורתה, נהייתה ארוכה יותר, ובכך הזהירה מפני קיומו של הגז – לגז המכרות לא היה ריח.

כשהפנס כבה הכורה לא היה יכול להדליק אותו בעצמו. גפרורים היו חפצים אסורים מתחת לאדמה, והפנס היה נעול כדי לוודא שהכלל יישמר. פנס שכבה היה צריך לקחת לתחנת הצתה, בדרך כלל בקרקעית המכרה ליד הפיר. לפעמים היה הדבר כרוך בהליכה של קילומטר וחצי או יותר, אבל היה כדאי לעשות זאת כדי לא להסתכן בפיצוץ תת־קרקעי.

בבית־הספר נאמר לתלמידים שפנסי הבטיחות הם אחת הדרכים שבאמצעותן מוכיחים בעלי המכרות את דאגתם לעובדיהם – כאילו להם לא כדאי למנוע פיצוצים שעוצרים את העבודה וגורמים נזק למנהרות.

אחרי שקיבלו פנסים נעמדו הגברים בשורה כדי להיכנס לכלוב. לאורך התור היה לוח מודעות שמוקם בחוכמה. שלטים בכתב יד או בדפוס הודיעו על אימון קריקט, על תחרות קליעה למטרה, על אולר שאבד, על קונצרט של מקהלת הגברים מאבראוון, ועל הרצאה שנושאה התיאוריה של קארל מרקס על המטריאליזם ההיסטורי שתתקיים בספרייה. אלא שסגני מנהלים לא נדרשו לחכות, ופרייס נדחף אל ראש התור כששני הנערים אחריו.

כמו ברוב המכרות, גם באבראוון היו שני פירים, ובהם מאווררים שנועדו לדחוס אוויר כלפי מטה באחד וכלפי מעלה באחר. בעלי המכרות נתנו לפעמים לפירים שמות מוזרים, וכאן הם נקראו פירָמוּס ותִיסבי2. פירמוס היה הפיר העולה, ובילי חש את פרץ האוויר החם העולה מן המכרה.

בשנה שעברה החליטו בילי ותומי שהם רוצים להציץ לתוך הפיר. ביום שני של הפסחא, כשהמכרה שבת מעבודה, הם עקפו את השומר, התגנבו על פני מגרש הפסולת אל פתח המכרה וטיפסו על הגדר. הכלוב לא סתם לגמרי את פתח הפיר, והם שכבו על בטנם והסתכלו פנימה. הם בהו מוקסמים ומבוהלים לתוך הבור הנורא, ובילי הרגיש שבטנו מתהפכת. החשכה נראתה אינסופית. הוא חווה רטט שחציו נבע משמחה, מכיוון שלא היה עליו לרדת, וחציו מפחד, מכיוון שידע כי יום אחד יצטרך לרדת. הוא השליך פנימה אבן, והם שמעו אותה מתנפצת על כלוב העץ וציפוי הלבנים של הפיר. עבר זמן רב עד ששמעו את הפכפוך הקלוש, הרחוק, כשהאבן הגיעה אל בריכת המים למטה.

עכשיו, כעבור שנה, הוא עמד ללכת בדרכה של אותה אבן.

הוא אמר לעצמו לא להיות פחדן. עליו להתנהג כגבר, גם אם הוא לא מרגיש כך. הדבר הגרוע מכול הוא לבייש את עצמו. הוא פחד מזה יותר משפחד למות.

הוא ראה את הסבכה הסוגרת את הפיר. מעבר לה היה חלל ריק, כי הכלוב היה בדרכו למעלה. בצד הרחוק של הפיר הוא ראה את המנוע המסובב את גלגלי המעלית הגדולים למעלה. סילוני קיטור יצאו מן המנגנון. הכבלים השמיעו קול טפיחה תוך כדי תנועה. באוויר עמד ריח של שמן חם.

הכלוב הריק הופיע מאחורי השער והשמיע רעש מתכתי. המשגיח, שהיה ממונה על הכלוב בקצה העליון, הסיט את השער אחורה. ריס פרייס נכנס לכלוב הריק ושני הנערים אחריו. שלושה־עשר כורים נכנסו אחריהם – הכלוב הכיל שישה־עשר איש בסך הכול. המשגיח סגר את השער.

שום דבר לא זז. בילי הרגיש פגיע. הרצפה תחת רגליו היתה מוצקה, אבל הוא יכול בקלות להשתחל בין הסורגים המרווחים בצדדים. הכלוב היה תלוי על חבל פלדה, אבל גם זה לא היה לגמרי בטוח: כולם ידעו שהכבל בטִירפֶּנְטוויס נקרע יום אחד ב-1902, והכלוב נשמט אל קרקעית המכרה. שמונה כורים נהרגו.

הוא הינהן בראשו אל הכורה לצידו. זה היה הארי יואיט, נער בעל פני פודינג, מבוגר ממנו בשלוש שנים בלבד, אבל גבוה ממנו בשלושים סנטימטרים. בילי זכר את הארי מבית־הספר: הוא נשאר ברמה ג’ עם ילדים בני עשר, ונכשל בבחינה כל שנה, עד שהיה די בוגר להתחיל לעבוד.

פעמון צילצל, אות לכך שהמפעיל בקרקעית המכרה סגר את השער. המשגיח משך ידית ופעמון אחר צילצל. מנוע הקיטור השמיע לחש, ואחר כך נשמעה עוד חבטה.

הכלוב נפל לתוך חלל ריק.

בילי ידע שהוא נכנס למצב של נפילה חופשית, ואחר כך נעצר בזמן לנחיתה רכה, אבל שום ידע תיאורטי מוקדם לא הצליח להכין אותו לתחושה הזאת של נפילה לתוך מעי האדמה. כפות רגליו עזבו את הרצפה. הוא צעק מרוב פחד ולא הצליח להתאפק.

כל הכורים צחקו. הם ידעו שזו הפעם הראשונה שלו וחיכו לתגובה הזאת, כפי שהתברר לו. מאוחר מדי הוא ראה שכולם מחזיקים את סורגי הכלוב כדי לא לרחף. אלא שהידע לא הצליח להרגיע את פחדיו. הוא הצליח להפסיק לצעוק רק כשחשק את שיניו.

לבסוף הופעל הבלם. מהירות הנפילה הואטה, ורגליו של בילי נגעו ברצפה. הוא נאחז באחד הסורגים וניסה להפסיק לרעוד. אחרי רגע התחלף הפחד בתחושת עלבון כה חזקה, שדמעות איימו לזלוג מעיניו. הוא הסתכל על פניו הצוחקות של סואט וצעק בקול רם, “סתום את הג’ורה, יואיט, טמבל שכמוך.”

פניו של סואט השתנו בן־רגע והוא התמלא זעם, אבל שאר הגברים צחקו עוד יותר. בילי ידע שיצטרך לבקש את סליחתו של ישו על ניבול הפה, אבל הרגיש קצת פחות טיפש.

הוא הסתכל על תומי שהיה חיוור כסיד. האם תומי צעק? בילי פחד לשאול, למקרה שהתשובה תהיה שלילית.

הכלוב נעצר, השער הוסט, ובילי ותומי יצאו רועדים לתוך המכרה.

המקום היה קודר. פנסי הכורים האירו פחות ממנורות הפרפין על הקירות בבית. המכרה היה אפל כלילה בלי ירח. אולי אין צורך לראות היטב כדי לכרות פחם, חשב בילי. הוא נכנס לתוך שלולית, וכשהסתכל למטה ראה בכל מקום בוץ ומים שאורות קלושים השתקפו בהם. טעם מוזר עמד בפיו: האוויר היה מלא אבק פחם. האם ייתכן שאנשים נושמים את זה כל היום? זאת כנראה הסיבה לכך שכורים משתעלים ויורקים בלי הרף.

ארבעה גברים חיכו להיכנס לכלוב ולעלות אל פני השטח. כל אחד מהם נשא תיק עור, ובילי הבין שהם הכבאים. מדי בוקר, לפני שהכורים החלו בעבודתם, בדקו הכבאים את מצב הגז. כשריכוז המֶתָאן היה גבוה במיוחד, הם הורו לכורים לא לעבוד עד שהמאווררים פיזרו את הגז.

בקרבת מקום ראה בילי שורה של אורוות לסוסי פוני, ודלת פתוחה המובילה לחדר מואר ובו שולחן, כנראה משרד לסגני המנהלים. הגברים התפזרו והתרחקו לאורך ארבע מנהרות שיצאו מקרקעית המכרה. המנהרות נקראו מעברים, והם הובילו לאזורים שבהם הופק הפחם.

פרייס לקח אותם אל סככה ופתח מנעול. המקום היה מחסן כלים. הוא בחר שני אתים, נתן אותם לנערים ונעל שוב את המקום.

הם הלכו אל האורוות. גבר במכנסיים קצרים ומגפיים פינה קש מטונף מתוך האורווה והכניס אותו לקרונית פחם. זיעה ניגרה על גבו השרירי. פרייס אמר לו, “אתה רוצה נער שיעזור לך?”

האיש הסתובב ובילי זיהה את דֵיי פוניז, אחד מבאי כנסיית בתסדה. דיי כנראה לא זיהה את בילי. “אני לא רוצה את הקטן,” הוא אמר.

“טוב,” אמר פרייס. “השני הוא תומי גריפיתס. הוא שלך.”

תומי נראה מרוצה. הוא קיבל מה שרצה. אף שידע שיוטל עליו רק לנקות, הוא בכל זאת עבד באורוות.

פרייס אמר, “בוא, פעמיים בילי, ” ונכנס לתוך אחד מהמעברים.

בילי השעין את האת על כתפו והלך בעקבותיו. חרדתו גברה אחרי שתומי כבר לא היה איתו. בשלב זה הצטער שלא נבחר לנקות אורוות יחד עם חברו. “מה אני אעשה, מר פרייס?” הוא שאל.

“אתה יכול לנחש, לא?” אמר פרייס. “למה לדעתך נתתי לך את חפירה מזורגג?”

בילי היה המום מן השימוש במילה האסורה. הוא לא היה מסוגל לנחש מה יוטל עליו לעשות, אבל לא שאל עוד שאלות.

המנהרה היתה עגולה והגג שלה חוזק בעמודי פלדה תומכים ומעוקלים. צינור שקוטרו שני אינצ’ים התרומם אל חלקה העליון של המנהרה, כנראה להובלת מים. בכל לילה התיזו מים במעברים בניסיון להפחית את האבק. הוא לא סיכן רק את ריאותיהם של האנשים – אילו בזה הסתיים הנזק, יש להניח שקֶלטיק מינֶרלס לא היו דואגים – אלא הגביר גם את סכנת השריפה. מערכת הממטרות לא היתה טובה. אבא טען שלשם כך דרוש צינור בקוטר שישה אינצ’ים, אבל פרסיבל ג’ונס סירב להוציא את הכסף.

אחרי כארבע־מאות מטרים הם פנו לתוך מנהרה שנטתה בשיפוע כלפי מעלה. זה היה מעבר ישן וקטן, עם תמיכות עץ במקום עמודי פלדה. פרייס נאלץ לכופף את ראשו במקום שהגג צנח. ברווחים של כשלושים מטרים היו כניסות למקומות עבודה שבהם הכורים כבר כרו פחם.

בילי שמע רעם, ופרייס אמר, “לתוך הבור.”

“מה?” בילי הסב את עיניו ארצה. בורות היו תופעה רגילה במדרכות העיר, אבל כאן על הרצפה הוא לא ראה דבר מלבד פסי רכבת שעליהם הוסעו הקרוניות. הוא נשא את עיניו וראה פוני דוהר לקראתו, יורד במדרון ומושך אחריו רכבת של קרוניות.

“לתוך הבור!” צעק פרייס.

בילי עדיין לא הבין מה נדרש ממנו, אבל הוא ראה שרוחב המנהרה עולה בקושי על רוחב הקרוניות, והוא עלול להימעך. ואז פרייס כאילו נכנס לתוך הקיר ונעלם.

בילי שמט אֶת אֵת החפירה שלו, הסתובב וחזר בריצה בדרך שממנה בא. הוא ניסה להקדים את הפוני, אבל הפוני נע במהירות מפתיעה. אחר כך הוא ראה גומחה חצובה בקיר, בגובה המנהרה, ונזכר שראה גומחות כאלה, בלי לשים לב אליהן, בערך כל עשרים וחמישה מטרים. לזה כנראה התכוון פרייס כשאמר בור. הוא השליך את עצמו פנימה, והרכבת חלפה על פניו במהירות וברעש.

כשנעלמה הוא יצא והתנשם בכבדות.

פרייס העמיד פנים שהוא כועס, אבל חייך. “תצטרך להיות יותר ערני,” הוא אמר. “אחרת תיהרג כאן – כמו אחיך.”

רוב הגברים נהנו לחשוף את בורותם של נערים וללעוג לה, כפי שהתברר לבילי. הוא היה נחוש בדעתו להיות שונה כשיגדל.

הוא הרים את האת שלו. הוא לא ניזוק. “מזלך,” העיר פרייס. “אם הקרונית היתה שוברת אותו, היית צריך לשלם תמורת את חדש.”

הם המשיכו ללכת וכעבור זמן קצר נכנסו לאזור שומם שלא עבדו בו. היו שם פחות מים תחת רגליו, והאדמה היתה מכוסה שכבה עבה של אבק פחם. הם פנו כמה פעמים בדרך, ובילי איבד את תחושת הכיוון שלו.

הם הגיעו למקום שבו נחסמה המנהרה על ידי קרונית ישנה ומלוכלכת. “את השטח הזה צריך לנקות,” אמר פרייס. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא טרח להסביר משהו, ולבילי היתה הרגשה שהוא משקר. “תפקידך לאסוף את הפסולת לתוך הקרונית.”

בילי הסתכל סביבו. האבק היה בעובי שלושים סנטימטר במעגל האור שהפיץ הפנס שלו, והוא תיאר לעצמו שזה נמשך עוד הרבה מעבר לו. שבוע עבודה לא יצליח לשנות הרבה במקום הזה. ומה הטעם? הכרייה במקום הסתיימה. הוא לא שאל שאלות. זה היה מן הסתם מעין מבחן.

“אני אחזור עוד מעט לראות איך אתה מתקדם,” אמר פרייס וחזר על עקבותיו. בילי נשאר לבדו.

הוא לא צפה דבר כזה. הוא הניח שיעבוד עם כורים מבוגרים ממנו וילמד מהם, אבל לא נותר לו אלא לעשות מה שאמרו לו.

הוא הסיר את הפנס מחגורתו וחיפש מקום להניח אותו. לא היה שם דבר דומה למדף, לכן הוא הניח את הפנס על הרצפה, אבל משם הוא כמעט לא הביא תועלת. אחר כך הוא נזכר במסמרים שאביו נתן לו. לכך, אם כן, הם נועדו. הוא הוציא אחד מהם מכיסו. בעזרת הלהב של את החפירה שלו הוא תקע את המסמר בעמוד עץ, ואחר כך תלה עליו את פנסו. זה שיפר את המצב.

הקרונית היתה בגובה חזה של גבר ובגובה כתפו של בילי, וכשהוא החל לעבוד התברר לו שחצי כמות של אבק החליקה מן האת לפני ששפך אותו פנימה. הוא סיגל לעצמו תנועה סיבובית של הלהב כדי למנוע זאת. בתוך כמה דקות הוא התכסה זיעה, והבין למה נועד המסמר השני. הוא תקע אותו בעמוד אחר ותלה עליו את חולצתו ומכנסיו.

אחרי זמן מה הרגיש שמישהו צופה בו. מזווית עינו הוא ראה דמות אפלולית עומדת דוממת כפסל. “אוי, אלוהים!” הוא צווח והסתובב.

זה היה פרייס. “שכחתי לבדוק את הפנס שלך,” הוא אמר, הוריד את פנסו של בילי מן המסמר ועשה לו משהו. “לא כל כך טוב,” הוא אמר. “אני אשאיר לך את שלי.” הוא תלה את הפנס האחר ונעלם.

הוא היה טיפוס מוזר, אבל לפחות נראה כמי שדואג לבטיחותו של בילי.

בילי המשיך לעבוד. בתוך זמן קצר החלו זרועותיו ורגליו לכאוב. הוא רגיל לעבודה עם את, אמר לעצמו: לאבא היה חזיר במגרש הריק מאחורי הבית, ותפקידו של בילי היה לנקות את הדיר אחת לשבוע. אלא ששם זה נמשך רבע שעה. האם יצליח להמשיך בעבודה הזאת יום שלם?

מתחת לאבק היתה רצפת אבן וחומר. אחרי זמן מה הוא פינה שטח של כחצי מטר מרובע, ברוחב המנהרה. הלכלוך שנאסף בקושי כיסה את תחתית הקרונית, אבל בילי היה מותש.

הוא ניסה למשוך את הקרונית קדימה, כדי שלא יצטרך ללכת כל כך רחוק בכל פעם, אבל גלגליה יצאו כנראה מכלל שימוש.

לא היו לו שעון, והיה קשה לדעת כמה זמן עבר. קצב עבודתו הואט, והוא ניסה לשמור על כוחו.

ואז כבה האור.

הלהבה היבהבה לפני שכבתה, והוא הסתכל בחרדה על הפנס התלוי, אם כי ידע שהלהבה היתה מתארכת אילו היה שם גז מכרות. זה לא מה שהוא ראה, לכן הוא התעודד. אחר כך כבתה הלהבה לגמרי.

הוא מעולם לא נתקל בחושך כזה. הוא לא ראה שום דבר, אפילו לא כתמים של אפור או גוונים שונים של שחור. הוא הרים אֶת אֵת החפירה אל גובה פניו והחזיק אותה במרחק שלושה סנטימטרים מאפו, אבל לא הצליח לראותה. זה כנראה מה שמרגישים העיוורים.

הוא עמד בשקט. מה עליו לעשות? הוא היה אמור לקחת את הפנס אל תחנת ההצתה, אבל לא היה מסוגל למצוא את דרכו חזרה דרך המנהרות גם אילו ראה. בחשכה הזאת הוא עלול לתעות שעות. לא היה לו מושג לאיזה מרחק הגיעו עבודות הכרייה, והוא לא רצה שישלחו חוליית חיפוש בגללו.

הוא החליט לחכות לפרייס. סגן המנהל אמר שהוא יחזור “עוד מעט”. זה יכול להיות בעוד חמש דקות, בעוד שעה או יותר, ובילי חשש שזה לא יקרה במהרה. פרייס ללא ספק תיכנן את כל זה. פנס בטיחות אינו כבה סתם כך, ובכל מקרה לא היתה שם רוח. פרייס לקח את פנסו של בילי והחליף אותו בפנס שהיה בו מעט נפט.

הוא חש פרץ של רחמים עצמיים ודמעות נקוו בעיניו. מה עשה שמגיע לו יחס כזה? אחר כך התעשת. זה היה עוד מבחן, כמו הירידה בכלוב. הוא יוכיח להם איזה נער קשוח הוא.

עליו להמשיך לעבוד גם בחושך, החליט בילי. הוא זז לראשונה מאז כבה האור, הוריד את האת ארצה והדף אותה קדימה, בניסיון להרים אבק. כשהרים את האת חשב, על פי משקלה, שיש מטען על הלהב. הוא הסתובב, הלך שני צעדים, והרים את האת בניסיון להשליך את האבק לתוך הקרונית, אבל לא אמד נכון את הגובה. האת נתקלה בצד הקרונית ונהייתה פתאום קלה, כאילו המטען שעליה נפל ארצה.

הוא יסתגל, החליט. הוא עשה עוד ניסיון והרים את האת יותר גבוה. כששפך את האבק מעל הלהב, הוא נתן לו ליפול וחש שידית העץ נתקלת בצד הקרונית. זה כבר יותר טוב.

ככל שהתרחק מן הקרונית גדל מספר ההחטאות, עד שהוא החל למנות את צעדיו בקול רם. הוא נכנס לקצב, ואף ששריריו כאבו, הוא היה מסוגל להמשיך הלאה.

כשהעבודה נהייתה אוטומטית התפנה מוחו לחשוב, וזה לא היה כל כך טוב. הוא תהה בליבו לאיזה מרחק נמשכת המנהרה לפניו וכמה זמן היא כבר לא בשימוש. הוא חשב על האדמה מעל ראשו, המתמשכת למרחק שמונה־מאות מטרים, ועל המשקל הנתמך בקורות העץ הישנות האלה. הוא נזכר באחיו וסלי, ובאחרים שמתו במכרה הזה, אבל רוחותיהם אינן כאן, כמובן. וסלי נמצא עם ישו. האחרים אולי גם הם. גם אם לא, הם במקום אחר.

הוא החל לפחד, והחליט שהיתה זו טעות לחשוב על רוחות. הוא הבין שהוא רעב. האם הגיעה השעה לאכול? לא היה לו מושג, אבל הוא חשב שלא יזיק לו לאכול. הוא הלך למקום שבו תלה את בגדיו, גישש וחיפש על הרצפה מתחת ומצא את הבקבוק ואת קופסת הפח.

הוא התיישב כשגבו אל הקיר ולגם לגימה ארוכה של תה קר ומתוק. כשאכל את הלחם המרוח בשומן, שמע רעש עמום. הוא קיווה שאלה נקישות מגפיו של ריס פרייס, אבל זו היתה משאלת לב שלא התגשמה. הוא הכיר את הקול: אלה היו חולדות.

הוא לא פחד. בתעלות שליוו כל רחוב באבראוון היו חולדות רבות, אבל בחושך הן היו אולי אמיצות יותר, וכעבור רגע רצה אחת על רגליו החשופות. הוא העביר את הלחם לידו השמאלית, הרים את אֵת החפירה שלו והלם בה. זה אפילו לא הפחיד אותן, והוא הרגיש את רגליהן הזעירות שוב על עורו. הפעם ניסתה אחת לרוץ במעלה זרועו. היה ברור שהן מריחות את האוכל. הציוצים גברו, והוא שאל את עצמו כמה חולדות יש שם.

הוא קם והכניס לפיו את חתיכת הלחם האחרונה. אחר כך שתה עוד תה ואכל את העוגה. היא היתה טעימה מאוד, מלאה פירות יבשים ושקדים, אבל חולדה רצה במעלה רגלו, והוא נאלץ לבלוע את העוגה בבת אחת.

הן כנראה ידעו שהאוכל נגמר, כי הציוצים נמוגו בהדרגה ואחר כך פסקו לחלוטין.

האכילה חידשה את כוחו של בילי לזמן מה, והוא חזר לעבודה, אבל חש כאב צורב בגבו. הוא המשיך לעבוד יותר לאט, ומפעם לפעם עצר למנוחה.

כדי להתעודד הוא אמר לעצמו שאולי השעה מאוחרת יותר מכפי שהוא חושב. אולי כבר הגיעה שעת הצהריים. מישהו יבוא בסופו של דבר לקחת אותו בסוף המשמרת. איש הפנסים בדק את מספרם, כדי שתמיד יידעו שם אם מישהו נשאר למטה, אבל פרייס לקח את פנסו של בילי והחליף אותו באחר. האם תיכנן להשאיר את בילי במכרה לכל הלילה?

זה לא יוכל לקרות. אבא יעשה מהומות. הבוסים פוחדים מאבא – פרסיבל ג’ונס פחות או יותר הודה בזה. במוקדם או במאוחר, מישהו בוודאי יבוא לחפש את בילי.

אבל כששוב תקף אותו הרעב, הוא היה בטוח שעברו שעות רבות. ליבו התמלא פחד, והפעם הוא לא הצליח להתגבר עליו. החשכה הפחידה אותו. הוא היה מתגבר על הצורך לחכות, אילו רק יכול לראות. בחשכה המוחלטת הוא הרגיש שדעתו נטרפת עליו. לא היתה לו תחושת כיוון, ובכל פעם שחזר מן הקרונית, הוא תהה בליבו אם הוא עומד להיתקל בדופן המנהרה. לפני כן הוא חשש שמא יבכה כילד, עכשיו היה עליו להתאפק שלא לצעוק.

אחר כך הוא נזכר במה שאמו אמרה לו: “ישו תמיד איתך, גם למטה במכרה.” באותו רגע הוא חשב שהיא סתם אומרת לו להתנהג היטב, אבל עכשיו הבין שהיתה לה כוונה נוספת. ברור שישו איתו, ישו נמצא בכל מקום. החשכה לא חשובה, וגם לא השעות העוברות בעצלתיים. לבילי יש מישהו שמשגיח עליו.

כדי להזכיר לעצמו את זה הוא שר מזמור. הוא לא אהב את קולו, שהיה עדיין גבוה כקול של אישה, אבל איש לא היה יכול לשמוע אותו, לכן הוא שר במלוא גרונו. כששר את כל הפסוקים, והפחד החל לחזור, הוא דמיין את ישו עומד בצד השני של הקרונית ועוקב אחריו במבט של חמלה רצינית על פניו המזוקנות.

בילי שר עוד מזמור. הוא עבד וצעד לקצב המוזיקה. רוב המזמורים הסתיימו מהר. מפעם לפעם שוב תקף אותו החשש שאולי שכחו אותו, שהמשמרת אולי הסתיימה והוא יישאר לבדו למטה; אחר כך היה נזכר בדמות העטופה גלימה העומדת איתו בחשכה.

הוא הכיר מזמורים רבים. הוא הלך לכנסיית בתסדה שלוש פעמים כל יום ראשון, מכיוון שהיה בוגר דיו לשבת בשקט. ספרי המזמורים היו יקרים, ולא כל בני הקהילה ידעו לקרוא, לכן למדו כולם את המילים בעל־פה.

אחרי שנים־עשר מזמורים הוא חשב שעברה שעה. סוף המשמרת כבר הגיע, ללא ספק, אבל הוא שר עוד שנים־עשר. אחר כך היה קשה להמשיך למנות. הוא שר פעמיים את האהובים עליו. קצב עבודתו נהיה איטי עם הזמן.

הוא שר בקול רם את ‘מן הקבר הוא עלה’, כשראה פתאום אור. העבודה נהייתה כל כך אוטומטית, שהוא לא הפסיק לעבוד, אלא הרים עוד את מלא אבק ונשא אותו אל הקרונית, תוך כדי שירה, בשעה שהאור הלך וגבר. כשהמזמור הגיע לסיומו, הוא נשען על אתו. ריס פרייס עמד והסתכל עליו, כשהפנס תלוי על חגורתו ומבט מוזר על פניו המוצלות.

בילי לא אִפשר לעצמו לחוש הקלה. הוא לא רצה להראות לפרייס איך הרגיש. הוא לבש את חולצתו ומכנסיו, הוריד את הפנס הכבוי מן המסמר ותלה אותו על חגורתו.

פרייס אמר, “מה קרה לפנס שלך?”

“אתה יודע מה קרה,” אמר בילי, וקולו נשמע פתאום כמו קול בוגר.

פרייס הסתובב והחל ללכת בחזרה לאורך המנהרה.

בילי היסס. הוא הסתכל לכיוון הנגדי. מצידה השני של הקרונית הוא ראה פנים מזוקנות וגלימה בהירה, אבל הדמות נעלמה במהירות. “תודה,” אמר בילי למנהרה הריקה.

כשהלך בעקבות פרייס כאבו רגליו כל כך שהוא חשב שהוא עומד ליפול, אבל לא עניין אותו אם זה יקרה. הוא שוב ראה והמשמרת נגמרה. בעוד זמן קצר הוא יהיה בבית ויוכל לשכב.

הם הגיעו אל קרקעית המכרה ונכנסו לתוך הכלוב עם כמה כורים שחורי פנים. תומי גריפיתס לא היה ביניהם, אבל סואט יואיט היה. כשהמתינו לאות מלמעלה, ראה בילי שכולם מסתכלים עליו ומחייכים.

יואיט אמר, “איך הסתדרת ביום הראשון שלך, בילי?”

“בסדר, תודה,” אמר בילי.

הבעת פניו של יואט היתה רעה: הוא ללא ספק זכר שבילי קרא לו טמבל. הוא אמר, “בלי בעיות?”

בילי היסס. היה ברור שהם יודעים משהו. הוא רצה שיבינו שהוא לא נכנע לפחד. “הפנס שלי כבה,” הוא אמר והצליח לשמור על יציבות קולו. הוא הסתכל על פרייס, אבל החליט שיהיה יותר בוגר מצידו לא להאשים אותו. “היה קצת קשה לעבוד בחושך כל היום,” הוא סיים. זה נשמע פשוט, והוא ידע שהם יכולים לחשוב שמשימתו לא היתה קשה – אבל העדיף להשאיר את זה כך ולא להודות בפחד.

אחד הכורים המבוגרים דיבר. זה היה ג’ונס “החנות”, שנקרא כך כי לאשתו היתה חנות קטנה בסלון ביתם. “כל היום?”

בילי אמר, “כן.”

ג’ון ג’ונס הסתכל על פרייס ואמר, “ממזר שכמוך, זה היה אמור להימשך רק שעה.”

החשד שהתעורר בליבו של בילי קיבל אישור. כולם ידעו מה קרה, וכנראה עשו דבר דומה לכל הנערים החדשים, אבל פרייס עשה את זה גרוע מתמיד.

סואט יואיט חייך. “לא פחדת, בילי, לבד בחושך?”

הוא חשב על תשובתו. כולם הסתכלו עליו, חיכו לשמוע מה יאמר. חיוכיהם הערמומיים נעלמו, וכולם נראו אשמים קצת. הוא החליט לומר את האמת. “פחדתי, אבל לא הייתי לבדי.”

יואיט נשמע מבולבל. “לא היית לבדך?”

“ברור שלא,” אמר בילי. “ישו היה איתי.”

יואיט צחק בקול רם, אבל איש מלבדו לא צחק. קולו הידהד בדממה ונפסק באחת.

הדממה נמשכה כמה שניות. אחר כך נשמעה נקישה של מתכת, אחריה תזוזה, והכלוב התרומם. הארי הפנה לו עורף.

אחרי זה כולם קראו לו בילי־עם־ישו.

1 Muck פירושו טינופת, לכלוך.

2 זוג נאהבים מן המיתולוגיה הרומית

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נפילת ענקים”