החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

זכרונות חיים

מאת:
הוצאה: | 2022 | 261 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

"כבר בגיל צעיר הבחינו הוריי ש"יש לי ראש", כפי שהם נהגו להתבטא, לכן צירפו אותי ל"חידר" שבו למדו בנים בלבד. שם למדתי את ה"אלף-בית" ולקרוא בעברית. הייתי רק בת חמש, הקטנה מבין כל הבנים שלמדו שם, אבל "שֵׁדה" אמיתית. הרבי נהג לומר שעם יכולת כמו שלי חבל שאינני בן, כי הייתי מגיעה רחוק.

בתום שנה אחת ב"חידר" החליטו הוריי שהגיע זמני להתחיל ללמוד בבית הספר, אך כאן הייתה להם בעיה – גיל הקבלה לכיתה א' היה שבע ואילו אני הייתי רק בת שש. מה לא עושים הורים שמאמינים שיש להם בת יוצאת דופן בכישוריה? טיכסו עצה והצליחו לזייף איכשהו את תעודת הלידה שלי. כך גדלתי בין יום בשנה.

 

הימים ימי תחילת המאה העשרים, וחנה דיסטנפלד, ילידת כפר קטן ברומניה המלוכנית, עושה את צעדיה הראשונים כתלמידה מן המניין. בת לאם אדוקה אנאלפביתית ולאב משכיל ובעל מחשבה חופשית, אורגת חנה מגיל צעיר חלומות גדולים של מצוינות ושל הגשמה עצמית.

בגיל שמונה-עשרה היא עוזבת את ביתה המגונן ויוצאת אל הלא-נודע, לעיר הגדולה צ'רנוביץ, שם היא פוגשת את אהבת חייה. אולם אושרה, הרצוף מלכתחילה אובדנים ואתגרים, נקטע באחת עם פלישת הגרמנים לרומניה וגירוש יהודי בסרביה ובוקובינה לטרנסניסטריה, אותה ארץ גזירה שכונתה בפי החוקר האמריקני יוליוס פישר בשנות השישים, "בית הקברות הנשכח".

לאחר שלוש שנים של מלחמת הישרדות בלתי פוסקת, בהן יבואו לידי ביטוי תושייתה ועוז רוחה, חנה קמה כעוף החול מהאפר, משקמת את חייה ומגשימה את חלומה הגדול, לעלות לארץ ישראל.

בשפה עשירה ומפורטת פורסת חנה את זיכרונותיה, מהם טובים ושמחים ומהם קשים וכואבים, ומציגה בפני הקורא עולם שאסור שיישכח מלב.

 

אימי חנה כתבה את סיפורה ברומנית. תרגמתי אותו לעברית, תוך הקפדה יתרה לשמור על אותנטיות המקור. מלאכת התרגום הייתה עבורי מסע מרתק ומטלטל, אל שורשיי ואל נבכי עולמה של אימא, הזדמנות נדירה להכירה כאדם וכאישה, אמיצה, גאה ולוחמת לבלי חת.

יונית קפלן

מקט: 4-1272-1265
"כבר בגיל צעיר הבחינו הוריי ש"יש לי ראש", כפי שהם נהגו להתבטא, לכן צירפו אותי ל"חידר" שבו למדו בנים בלבד. […]

 

הסיפוח לברית המועצות

 

האביב הגיע ועונת הגז התקרבה אל קיצה. יענקל׳ה גדל והתפתח יפה.

כל יום היינו יוצאים לטייל איתו בכפר, גאים בו כל כך. הוריו של סמי עוד לא הכירו אותו ותכננו לבוא לביקור, כשהבית יהיה גמור. היה זה יום קיץ נעים, 26 ביוני 1940. החדשות הרעות פילחו את האוויר ממכשירי הרדיו המעטים. שר החוץ הרוסי מולוטוב נתן אולטימטום של ארבעים ושמונה שעות לממלכה הרומנית להשיב לרוסיה את באסארביה עם בירתה קישינוב וצפון בוקובינה עם בירתה צ׳רנוביץ. השתררה מהומה, חרדה גדולה, בעיקר בקרב היהודים. כמאתיים אלף יהודים חיו באותה עת בבאסארביה וכמאה אלף בבוקובינה. הם תמיד היו השעיר לעזאזל בכל קונפליקט. הגברים היהודים תכננו לברוח ולהתחבא ולהשאיר רק את הנשים והילדים, מתוך אמונה שבהם הסובייטים לא יתעללו.

לבסוף התברר שהחרדה הייתה לשווא והכל עבר ב״שלום״. הצבא הרומני נסוג מכל המחנות הצבאיים והצבא הסובייטי נכנס במקומו ללא שפיכות דמים, למעט ירי בחיילים יהודים שנחשדו מצד שני הניצים כבעלי אידיאולוגיה של הצד השני. בין הירויים היה גם אחי, גרשון. הוא התגייס לצבא הרומני עוד לפני האירוע הדרמטי, הספיק לערוק ללילה, כשבא אלינו ולן אצלנו, ולמחרת, אחרי שעזב, באו לחפש אחריו מיחידתו. עם פרוץ האירוע הוציאו אותו הרומנים להורג באשמה שהוא קומוניסט. הוא, המסכן, היה חולה. לא ישבנו עליו שבעה ימים כי אם שישה שבועות.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.