"השמש זרחה, בלית־ברירה, על האֵין־חדש. מֶרפי ישב מחוצה לה, כאילו הוא חופשי, במבוי סתום בווסט בְּרוֹמפטון". כך, באבחת משפט, מכניס […]
1
השמש זרחה, בלית־ברירה, על האֵין־חדש. מֶרפִי ישב מִחוּצָה לה, כאילו הוא חופשי, במבוי סתום בווסט בְּרוֹמפְּטון. כאן, בערך שישה חודשים, הוא אכל, שתה, ישן, התלבש והתפשט, בכלוב בגודל בינוני, שצדו הצפון־מערבי חולש על המראה הרצוף של כלובים בגודל בינוני שפניהם דרום־מזרחה. בקרוב ייאלץ למצוא סידור אחר, שכן המבוי שלו נידון להריסה. בקרוב ייאלץ לשנס מותניים ולהתחיל לאכול, לשתות, לישון, להתלבש ולהתפשט בסביבה זרה לגמרי.
הוא ישב עירום בכיסא־הנדנדה שלו מעץ טיק בגוון טבעי, שהובטח כי לא ייסדק, לא יתעקם, לא יתכווץ, לא יחליד ולא יחרוק בלילות. הכיסא היה שלו, הכיסא מעולם לא עזב אותו. הפינה שבה ישב הוסתרה בווילון מהשמש, השמש הָעתיקה המסכנה השוהה שוב במזל בתולה, בפעם המיליארד. שבעה צעיפים החזיקו אותו במקומו. שניים כפתו את שוקיו אל הרגליים של כיסא־הנדנדה, אחד הצמיד את ירכיו למושב, שניים הידקו את חזהו ובטנו למשענת, אחד את שורשי־כפות־ידיו לתמוֹכה שמאחור.[1] רק התנועות המקומיות ביותר היו אפשריות. זיעה נטפה ממנו, הידקה את הרצועות. נשימתו היתה בלתי־מורגשת. עיניו, קרות ויציבות כעיני שחף, בהו בזוהר הססגוני שהותז על עטרות הכרכובים, אשר התכווץ ודהה. שעון קוקייה, שקרא אי־שם בין עשרים פעם לשלושים, הפך להד של צעקת רחוב, שעכשיו, בכניסתה למבוי, השמיעה: קְוויד פְּרוֹ קְווֹ! קְוויד פְּרוֹ קְווֹ![2]
אלה היו מראות וצלילים שלא אהב. הם עיכבו אותו בעולם אשר אליו השתייכו, בניגוד לו־עצמו, כך אהב להאמין. הוא שאל את עצמו במעומעם מה מנתץ את אור־השמש שלו, על איזו סחורה מכריזים שם בחוץ. במעומעם, מאוד במעומעם.
הוא ישב כך בכיסאו משום שהדבר הסב לו עונג! תחילה הסב עונג לגופו, הרגיע את גופו. אחר־כך שחרר את רוחו. כי עד שגופו לא נרגע לא היתה רוחו יכולה להתעורר לחיים, כמתואר בפרק שש. והחיים ברוחו הסבו לו עונג, עונג כזה, שעונג זה לא מלה.
לאחרונה התמחה מרפי אצל איש מקוֹרְק בשם נירי. אותו איש היה יכול, באותה תקופה, לעצור את פעימות לבו כמעט בכל פעם שרצה בכך, ולהמשיך לעצור אותן, בגבולות הסביר, לכמה זמן שהתחשק לו. את הכישרון הנדיר הזה, שרכש לאחר שנים של תרגול היכנשהו מצפון לנהר הנירבּוּדָה,[3] הפעיל בחסכנות, שמר אותו לנסיבות מעיקות באופן בלתי־נסבל, למשל, כשחשק במשקה ולא היה יכול להשיגו, או כשנקלע לחברתם של גאלים ולא היה יכול להימלט, או כשחש בכאביה של תשוקה מינית חסרת־תקווה.
מטרתו של מרפי בבואו לשבת לרגליו של נירי לא היתה לפתֵּח אצלו־עצמו לב ניריִי, שחשש כי יתגלה עד מהרה כהרסני לאדם עם מזג כשלו, אלא פשוט להחדיר ללבו־שלו משהו ממה שנירי, פיתגוראי באותה תקופה, כינה אַפְּמוֹניה.[4] שכן מרפי ניחן בלב כה לא־רציונאלי, עד ששום רופא לא היה מסוגל לרדת לחִקרו. כשנבדק, מוּשש, הואזן, הוקש, צולם ברנטגן או עשו לו אק”ג, הוא היה לב ככל הלבבות. אך כשכופתר והוחזר לפעולה, הוא היה בקופסה שלו כמו פֶּטרוּשקה.[5] רגע אחד אפסו כוחותיו כל־כך, שהיה נדמה שישבות, וברגע הבא היה בתסיסה כזאת, שנדמָה שהוא עומד להתנפץ. הפישור בין שני הקטבים האלה היה מה שנירי כינה אַפְּמוֹניה. כשנמאס לו לכנותו אפמוניה, כינה אותו איזוֹנוֹמיה. כשנגעל מהמצלול של איזונומיה כינה אותו כִּוונוּן תוֹאַם. אבל איך שלא כינה אותו, הוא לא חדר ללבו של מרפי. נירי לא היה יכול לבלול את הניגודים בלבו של מרפי.
הפרידה שלהם היתה ראויה לציון. נירי התעורר מאחת מתרדמותיו הכבדות ואמר:
“מרפי, כל החיים הם דמות ורקע”.[6]
“לא יותר מחיפוש תועה אחר בית”, אמר מרפי.
“הפָּנים”, אמר נירי, “או מערכת של כל־מיני פָּנים, על רקע הערבוביה המזמזמת, המלבלבת, הכבירה. אני חושב על מיס דְוואיֶר”.
מרפי היה יכול לחשוב על איזו מיס קוֹנִיהְן. נירי קפץ את כפות ידיו לאגרופים, שהניף אל מול פניו.
“לזכות ברגשותיה של מיס דְוואיֶר”, אמר, “אפילו לשעה קלה, היה משמח אותי עד בלי די”.
פרקי אצבעותיו בלטו לבנים מתחת לעור כדרכם – זו היתה העֶמדה. ואז נפתחו כפות־ידיו בצורה נאותה למדי, עד קצה גבול היכולת – זאת היתה השלילה. למרפי נראָה עכשיו שיש שתי דרכים לגיטימיות באותה מידה שבהן יכולה התנועה להסתיים תוך הוצאה לפועל של השִׂימה־לְעַל.[7] היה אפשר להטיח את כפות־הידיים בראש בתנועה נבונה של ייאוש, או להניח להן ליפול ברפיון אל תפרי המכנסיים, אם נניח שאכן זו היתה נקודת־המוצא שלהן. תארו לכם איפוא את מורת־רוחו כשנירי קפץ אותן שוב באלימות רבה יותר מאשר קודם והיכה בהן על עצם־החזה שלו.
“לחצי שעה”, אמר, “לחמש־עשרה דקות”.
“ואז?” אמר מרפי. “בחזרה לטֶנֶריף ולקופים?”[8]
“אתה יכול לצחוק”, אמר נירי, “ואתה יכול ללעוג, אבל זה לא ישנה את העובדה שלפחות כרגע הכל פסולת אם אינו מיס דְוואיֶר.[9] הדמות האחת הסגורה[10] בתוך האשפה חסרת־הצורה, בתוך הרִיק! הטֶטְרָאקִיט[11] שלי!”
כזאת היתה אהבתו של נירי למיס דְוואיֶר, שאהבה קצין טַיִס בשם אֶלימן, שאהב איזו מיס פֶרְן מרינגסָאקידי, שאהבה איזה כומר בשם פִיט מבָּאלינְקְלָאשֶׁט, שהיה חייב להודות במלוא הכנות בתחושת שליחות מסוימת כלפי אשתו של מר ווסט מפָּסֶג’, שאהבה את נירי.
“אהבה הדדית”, אמר נירי, “היא קֶצֶר” – הרמה להנחתה שהולידה חילופי מסירות מבריקים.
“האהבה שמרימה את עיניה”, אמר נירי, “כי היא מתענה; האהבה שמשתוקקת לקצה האצבע הקטנה, המשוחה בלַכָּה, של האהובה כדי להרגיע את הלשון שלה – האהבה הזאת זרה לך, מרפי, אני מבין”.[12]
“היא סינית בשבילי”, אמר מרפי.
“בוא ננסח את זה אחרת”, אמר נירי; “הכתם הבודד, הקומפקטי, המאורגן והמבריק שבהמולת הגירויים ההטרוגניים”.[13]
“כתם – בזה דייקת”, אמר מרפי.
“יפה”, אמר נירי. “עכשיו תקשיב טוב. תהיה אשר תהיה הסיבה לכך שאינך יכול לאהוב – אבל בעצם ישנה איזו מיס קוֹניהְן, מרפי, לא?”
אכן היתה איזו מיס קוֹניהְן.
“נגיד אם־כן שהיית מתבקש להגדיר, נאמר, את מגעיך עם אותה מיס קוֹניהן, מרפי”, אמר נירי. “נו, נו, מרפי”.
“קְדם־לבביים”, אמר מרפי, “יותר מאשר לבביים. יגעים. בנוסח אזור קורק. מושחתים”.
“בדיוק כך”, אמר נירי. “אז ככה. תהיה אשר תהיה הסיבה לכך שאינך יכול לאהוב בדרכי, והאמן לי שאין כל דרך אחרת, הסיבה הזאת, תהיה אשר תהיה, אשמה במצב הלב שלך. ושוב, מאותה סיבה עצמה –”
“תהיה אשר תהיה”, אמר מרפי.
“אני לא יכול לעזור לך”, אמר נירי.
“שאלוהים יברך את נשמתי”, אמר מרפי.
“בדיוק כך”, אמר נירי. “אני מוכרח לומר שבלוטת האצטרובל שלך התכווצה ללא־כלום”.[14]
הוא הביא את כיסא־הנדנדה לשיא תנועתו, ואז נרגע. העולם גָווע לאטו, העולם הגדול, שבו קראו קוויד פרו קוו כהכרזה על סחורה, והאור אף־פעם לא דעך בו פעמיים באותה צורה, גווע לטובת העולם הקטן, כמתואר בפרק שש, אשר בו היה יכול לאהוב את עצמו.
כחצי מטר מאוזנו פרץ הטלפון בנאצותיו. הוא שכח להסיר את השפופרת מכַּנה. אם לא יענה מיד, תגיע בעלת־הבית שלו בריצה לעשות את זה, או יגיע דייר אחר כלשהו. אז ייחשף, כי דלתו אינה נעולה. אין דרך לנעול את דלתו. החדר מוזר, הדלת תלויה מנותקת מציריה, ועם זאת, טלפון. אבל הדיירת האחרונה היתה יצאנית, הרבה מעבר לשיא שלה אשר חטאיו היו כשָׁני. הטלפון, שהיה לה שימושי בימי הזוהר שלה, היה בימי נפילתה כאוויר לנשימה. שכן רק כשלקוח מפַּעַם התקשר, הרוויחה כסף. אז היתה מפוצָה על שנגרמה לה אי־נוחות מיותרת.
מרפי לא הצליח לשחרר את ידו. הוא ציפה בכל רגע לשמוע את הצעדים הבהולים של בעלת־הבית במדרגות, או של דייר אחר כלשהו. קרקורו השלֵו והחזק של הטלפון לעג לו. לבסוף שחרר יד ותפס בשפופרת, שמרוב לחץ הטיח אותה אל ראשו במקום להשליכה לרצפה.
“יפָרֵק אותך אלוהים”, הוא אמר.
“הוא כבר עושה את זה”, היא ענתה. סילְיה.
הוא הניח את השפופרת בזריזות בחיקו. החלק שלו שאותו תיעב השתוקק לסיליה, החלק שאהב התחלחל מעצם המחשבה עליה. הקול קונן חלושות מול בשרו. הוא עמד בזה זמן־מה, ואז הרים את השפופרת ואמר:
“את לא מתכוונת לחזור מתישהו?”
“יש לי את זה”, היא אמרה.
“את מספרת לי”, אמר מרפי.
“לא לזה אני מתכוונת”, היא אמרה, “אני מתכוונת למה שביקשת ממני –”
“אני יודע למה את מתכוונת”, אמר מרפי.
“פגוש אותי בָּרגילה בָּרגיל”, היא אמרה. “אני אביא את זה”.
“אי־אפשר”, אמר מרפי. “אני מצפה לחבר”.
“אין לך חברים”, אמרה סיליה.
“נו”, אמר מרפי, “לא בדיוק חבר, מין טיפוס מצחיק שנתקלתי בו”.
“אז תיפטר ממנו קודם”, אמרה סיליה.
“אי־אפשר”, אמר מרפי.
“אז אני באה אליך”, אמרה סיליה.
“לא כדאי”, אמר מרפי.
“למה אתה לא רוצה לפגוש אותי?” אמרה סיליה.
“כמה פעמים אני צריך לומר לך”, אמר מרפי, “אני מצפה ל–”
“תקשיב”, אמרה סיליה. “אני לא מאמינה לך בעניין הטיפוס המצחיק שלך. אין חיה כזאת”.
מרפי לא ענה. האני שאותו ניסה לאהוב היה מותש.
“אני אבוא בתשע”, אמרה סיליה, “ואני אביא את זה. אם לא תהיה שם –”
“כן”, אמר מרפי. “נניח שאני אצטרך לצאת?”
“שלום”.
הוא האזין זמן־מה לקו המנותק, שמט את השפופרת לרצפה, שב וחיבר את כף־ידו לתמוֹכה האחורית, נידנד את הכיסא. אט־אט הרגיש טוב יותר, רוגש וחי במוחו, בחופש של הבהיר והאפל האלה שאינם מתנגשים, אינם מתחלפים זה עם זה, אינם נמוגים או מתבהרים אלא לצורך שוּתפוּתם, כמתואר בפרק שש. הנדנוד הפך מהיר יותר ויותר, קצר יותר ויותר, הססגוניות נעלמה, הצעקה במבוי נעלמה, בקרוב ישקוט גופו. רוב הדברים תחת הירח נעשו איטיים יותר ויותר, ואז נעצרו, כיסא־הנדנדה החיש את מהלכו ואז נעצר. בקרוב ישקוט גופו, בקרוב הוא יהיה חופשי.
[1] מפורט מיקומם של שישה צעיפים בלבד. גם בהמשך בקט מחדיר לטקסט “טעויות” החותרות תחת סמכות הכתוב; לא יופנו אליהן הערות נוספות. (ההערות הן של המתרגם והעורך. רבות מהן מתבססות על Demented Particulars: The Annotated Murphy מאת כריס אֵקֶרלי בהוצאת Journal of Beckett Studies). [חזרה]
[2] מידה כנגד מידה. [חזרה]
[3] בקט משבש את שמו של נהר הנַרבָּדָה שבדרום הודו, ויוצר צירוף של ‘נירי’ ו’בודהה’. [חזרה]
[4] אַפְּמוֹניה (apmonia) – שיבוש של ‘הרמוניה’ (האות היוונית רוֹ נראית כמו P, ונירי משבש את המונח). ובהמשך הפסקה: איזונומיה (isonomy) – שוויון־מעמד; כִּוונוּן תוֹאַם (attunement). הפיתגוראים (ונירי ביניהם, כנראה) חרדו מקיומם של מספרים לא־רציונאליים, כי האמינו ביופיָם ובשלמותם של המספרים וסברו שהעולם ניתן לתיאור באמצעות הרמוניות בין מספרים טבעיים. [חזרה]
[5] המריונטה הרוסית של גבר שלוח־רסן, פטרושקה (המקבילה של פולצ’ינלה האיטלקית), קמה לחיים סוערים בבלט של סטרווינסקי, “פטרושקה”. [חזרה]
[6] לפי העיקרון המפורסם של הפסיכולוגיה של הגֶשטלט מוחו של הקולט מחליט מה הדמות ומה הרקע בכל קליטה ויזואלית. לפני שהתינוק לומד להבחין בין דמות לרקע הוא קולט, בלשונו של ויליאם ג’יימס, “ערבוביה מזמזמת, מלבלבת, כבירה”, ניסוח שבקט ירמוז אליו להלן. [חזרה]
[7] שלילה… שימה־לעַל: פארודיה על שלבי הדיאלקטיקה ההגליאנית. שימה־לעל היא פתרונו של ירמיהו יובל למונח של הגל ‘Aufheben’, המשמיע ‘העלאה’ ו’ביטול’ כאחד (באנגלית, ‘Sublation’). [חזרה]
[8] התייחסות למחקרו של וולפגאנג קֶהלֶר (ממייסדי אסכולת הגשטלט) על האינטליגנציה של הקופים, שפורסם ב־1925 (הוא ערך את המחקר בטנריף שבאיים הקנאריים). קהלר טען כי קופים חולקים עם בני־אדם את היכולות הקוגניטיביות הבסיסיות. מרפי בעצם שואל אם נירי הפיתגוראי מתכוון לחזור לגימנסיה ולתלמידים שלו. [חזרה]
[9] “הכל פסולת אם אינו הלנה” אומר פאוסטוס במחזה “סיפורו הטרגי של דוקטור פאוסטוס” מאת המחזאי האנגלי בן המאה השש־עשרה כריסטופר מרלו. [חזרה]
[10] לפי עקרון הסגירות של הפסיכולוגיה של הגשטלט יש עדיפות לצורות סגורות, והמוח ממלא פערים כדי לתפוס דמות שלמה. [חזרה]
[11] המונח הנכון: טֶטראקטיס. משולש שווה־צלעות שצלעו הימנית היא 4 נקודות, במקביל לה אלכסון של 3 נקודות, עוד אחד של שתי נקודות ועוד נקודה בקצה השמאלי של הבסיס. כל הנקודות מתחברות לתשעה משולשים. הצורה היתה סמל מיסטי עבור הפיתגוראים, וסימלה בין השאר את ארבעת היסודות – אדמה, אוויר, אש ומים – ואת ההרמוניה השוררת ביקום. [חזרה]
[12] הקטע רומז לבשורה על־פי לוקָס טו: 26-19. קבצן בשם אלעזר מת ועלה לגן־עדן, ואיש עשיר מת ועלה לגיהינום. העשיר הרים את עיניו וראה את הקבצן נח בגן־עדן בחיקו של אברהם. הוא צעק למעלה אל אברהם והתחנן שיאפשר לאלעזר לטבול את קצה אצבעו במים וישלח אותו אליו לגיהינום, לקרר לרגע את לשונו. אברהם סירב והזכיר לעשיר את העובדה שבחייו עלי־אדמות קיבל את הטוב ואילו אלעזר קיבל את הרע, מה גם שתהום לא־עבירה מפרידה בין גן־העדן לגיהינום. מרפי יתוודע בהמשך לאהבה שנירי מדבר עליה כאן – זו המבקשת לגשר על תהום בלתי־ניתנת־לגישור – כאשר יעבוד במוסד לחולי־נפש ולבו יֵצא אל המטופלים. בקט שב ומתייחס לסיפור על אלעזר והאיש העשיר בהמשך. [חזרה]
[13] כתם בודד וקומפקטי ייתפס לפי עקרונות הגשטלט כדמות קוהרנטית על הרקע של הגירויים ההטרוגניים; יִקשה עלינו לארגן כצורה אחת חלק מן הכתם עם חלק מן הרקע, ולהפוך את השאר לרקע. [חזרה]
[14] דקארט האמין שבלוטת האצטרובל היא המקום בגוף האדם שבו הגוף והנפש באים ביחסי־גומלין. [חזרה]
אין עדיין תגובות