שלוש מסות מצחיקות-עצובות על הטבע האנושי הצבוע והאכזר וסיפור חכם אחד, טקסטים שליחם לא נס מאת פרנסואה-מארי ארוּאֶה וולטר (1778-1694), הפילוסוף הצרפתי האמיץ, המבריק, המושחז והנשכני ביותר שידעה המאה ה-18.
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:
28.00 ₪
מקט: 4-644-1137
שלוש מסות מצחיקות-עצובות על הטבע האנושי הצבוע והאכזר וסיפור חכם אחד, טקסטים שליחם לא נס מאת פרנסואה-מארי ארוּאֶה וולטר (1778-1694), […]
הקדמה
וולטר סבור למעלה מכל ספק שקריאת ספרים וגישה לידע הן המפתחות ליצירת עולם טוב יותר הן בהיבט המוסרי והן ברמה הטכנולוגית. הוא משוכנע שהאדם המשכיל, החושב והחופשי מגיע לרווחה ולמימוש עצמי גדולים יותר מאדם בור ונבער מדעת, מטומטם ומשועבד, וזאת בלא שיוותר על רגשות ותשוקות טבעיות. במסה האלגורית הקצרצרה הזאת משתמש וולטר — אולי בשל אימת הצנזורה ואולי בשל הקשיים האובייקטיביים שבאמת הוערמו בזמנו על הכנסת הדפוס למזרח — באימפריה העות’מאנית ובדת האסלאם כדי להגחיך בחריפות את הדת הנוצרית המושלת בצרפת ואת נציגיה עלי אדמות, המעדיפים שהעם הצרפתי ישקע בבורות ובנבערות מדעת וכך תוקל השליטה בו ותרחק ממנו החירות.
ר”מ
אנחנו, יוסוף־שֵריבּי, בחסדו של המופתי של האימפריה הקדושה,[1] מאור המאורות, נבחר הנבחרים, לכל החסידים הנאמנים שיאזינו לקריאתנו זו, איוולת וברכה.
כיוון שאירע כי סעיד־אפנדי, לשעבר שגריר “השער הנעלה”[2] במדינה קטנה ושמה פְרַנקרוֹם[3] הממוקמת בין ספרד ואיטליה, הביא לידיעתנו את דבר קיומה של השיטה הנפסדת והמזיקה המכונה דפוס, ובהתייעצות שערך עם אחינו הקאדיים המלומדים הנערצים והאימאם של העיר האימפריאלית איסטנבול ומעל הכול עם הפָקירים[4] הידועים בהתנגדותם הנמרצת לרוח התבונה, נראה זה אך טוב למוחמד ולנו לגנות, לנדות, לאֶרוֹר ולהחרים את ההמצאה הגיהינומית הזאת המכונה דפוס מהסיבות האלה:[5]
הקלות הזאת שבה ניתן להעביר את מחשבותיו של אדם לאחרים מכוונת כמובן לשרֵש את הנבערות מדעת, שהיא המגינה על המדינות הנמשלות כהלכה ומשמרת את הישרדותן.
יש מקום לחשש שבין הספרים שיגיעו מן המערב יימצאו אחדים שעניינם החקלאות והאמצעים לפיתוח אומנויות מכניות, ספרים שבטווח הרחוק עלולים לעורר אצל איכרינו ויצרנינו מחשבה ותושייה, ישמרנו האל, להמריץ את תוצרתם ולהגדיל את עושרם ולהשרות עליהם ביום מן הימים איזו התרוממות נפש, איזו אהבה לטובת הציבור, רגש מנוגד לחלוטין לדוקטרינה הקדושה.
מה שיקרה בסוף הוא שיהיו לנו ספרי היסטוריה שמהם ייגרעו הניסים והנפלאות המְקבּעים את האומה בטמטום מבורך. הספרים האלה יצביעו בחוסר זהירות על ההבדל בין המעשים הטובים למעשים הרעים, יעודדו רדיפת צדק ואהבת מולדת — מה שנוגד בבירור את החוקים הנהוגים במקומותינו.
עם הזמן, ייתכן שפילוסופים עלובים, בתואנה כוזבת אך ראויה לענישה של הפיכת בני האדם לנאורים ועל כן טובים יותר, יבואו להורות לנו מידות מסוכנות שהעם אינו צריך להתוודע אליהן לעולם.
הם עלולים, בכך שיעצימו את הכבוד שהם רוחשים לאלוהים, וידפיסו באופן שערורייתי שהוא נמצא בכל מקום, להפחית את מספר העולים לרגל למֶכָּה ובכך יגרמו נזק גדול לגאולת הנפשות.
מה שיקרה ללא ספק כתוצאה מקריאת ספריהם של מחברים מערביים, שעסקו במחלות מדבקות ובדרכים למניעתן, הוא שאנחנו נהיה אומללים למדי בכך שנמנע מעצמנו את המגֵפה, דבר שייחשב לפגיעה בצווי ההשגחה העליונה.
מסיבות אלה ואחרות, כדי לחזק את אמונת החסידים הנאמנים לתועלת נשמותיהם, אנו אוסרים עליהם לקרוא אי פעם ולוּ ספר אחד מן הספרים הללו, ובכך יימנעו מעצמם להיות מקוללים לנצח. ומחשש שהפיתוי השטני לא יגרום להם להשכיל, אנו אוסרים על האבות והאימהות ללמד את ילדיהם לקרוא. וכדי למנוע כל הפרה של צווינו, אנו אוסרים עליהם נמרצות לחשוב וזאת תחת אותם עונשים. אנו קוראים לכל המאמינים האמיתיים למסור ולהסגיר לגורמים הרשמיים כל מי שביטא ארבעה משפטים קשורים שמהם אפשר להסיק משמעות חדה וברורה. הבה נצווה שבכל שיחותינו נשתמש במונחים שאינם אומרים ולא־כלום, על פי הנהוג ב”שער הנעלה”.
וכדי למנוע שמחשבה כלשהי תחמוק ותחדור לעיר האימפריאלית הקדושה, הבה נתחיל עם בכיר הרופאים של הוד מעלתו,[6] שנולד בביצה במערב הצפוני, שכיוון שכבר הרג ארבעה אנשים נערצים[7] מעוניין יותר מכל אדם אחר למנוע כל חדירה של ידע לארץ; הבה נעניק לו בצו זה את הסמכות להחרים כל רעיון שיתבטא בכתובים או בעל פה בשערי העיר, ולהסגיר לידינו את הרעיון הזה, אזוּק וכפות, כדי שנוכל להעניש אותו כאוות נפשנו.
הוצג בארמון הכסילות והאיוולת שלנו ב־7 בירח מוחרם, שנת 1143 להג’רה.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הסכנה הנוראה שבקריאה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות