החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

האיש שאהב איים

מאת:
מאנגלית: ניצה פלד | הוצאה: | 2015-04 | 95 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

בהתמודדות עם המוות, עם הידיעה שימֵי שנֵי חיינו הולכים ומתמעטים עד מותנו, רובנו בוחרים בהדחקה. היבשת היא ההדחקה. מסות של אנשים, דרכים ומוצרים. תיעוש.

המשיכה לאי כמוה כאמירה: 'אני אתמודד בדרכי שלי, אני אחר.' המציאות המוקטנת של האי לעומת היבשת מקנה אשליה של שליטה רבה יותר בגורל. מר קֵת'קַרט, האיש שאהב איים, סבר שיוכל ליצור באי שרכש לעצמו מעין עולם משלו שהוא יברא ויהיה אדונו. אולי נדמה לו שיוכל לעשות "תיקון" לגן־העדן המקראי, להימנע מן הנחש ומחוה ומפרי עץ הדעת ולזכות בחיי נצח.

[ניצה פלד, מתוך אחרית הדבר]

"איש אחד אהב איים. הוא נולד בְּאי, אבל האי הזה לא הִתאים לו, היו בו יותר מדי אנשים מלבדו. הוא רצה אי משֶלו: אולי לא להיות בו לבד, אבל ליצוֹר בו עולם משלו. לאי גדול אין

שום יתרון על פני יבשת. אי חייב להיות קטן למדי כדי לתת הרגשה של אי; והסיפור שלפנינו יבהיר כמה זעיר אי חייב להיות כדי שיתאפשר לאדם למלא אותו באישיות שלו".

[מתוך הספר]

מקט: 4-644-1033
מסת"ב: 978-965-563-006-0
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1

האי הראשון

איש אחד אהב איים. הוא נולד בְּאי, אבל האי הזה לא הִתאים לו, היו בו יותר מדי אנשים מלבדו. הוא רצה אי משֶלו: אולי לא להיות בו לבד, אבל ליצוֹר בו עולם משלו.

לאי גדול אין שום יתרון על פני יבשת. אי חייב להיות קטן למדי כדי לתת הרגשה של אי; והסיפור שלפנינו יבהיר כמה זעיר אי חייב להיות כדי שיתאפשר לאדם למלא אותו באישיות שלו.

והשתלשלו הדברים כך שבהגיעו לגיל שלושים וחמש האיש הזה שאהב איים אכן רכש לעצמו אי משלו. הוא לא קיבל בעלוּת על האי, אבל חכר אותו לתשעים ותשע שנים, והרי זה נֵצח כשמדובר בְּאדם ובְאי. מי שמעוניין, כמו אברהם, להרבות את זרעו כחול אשר על שפת הים, לא יבחר מן הסתם להתרבות דווקא באי. הלא מהר מאוד יסבול מהתפוצצות אוכלוסין, צפיפות יתר ותנאי מצוקה. ואין מחשבה מחרידה מזו לגבי דידו של מי שאוהב איים בשל בידודם. לא ולא, אי הוא קן נאות לבֵיצה אחת, אחת ויחידה, הלא היא תושב האי עצמו.

האי שנרכש בידי מיודענו שוחר האיים לא שָכן בימים הרחוקים אלא קרוב למדי למולדת. לא היו בו עצי דקל, לא המיית גלים משתברים על שונית או כל כיוצא באלה; רק בית מגורים איתן, עגמומי למדי, מעל המעגן, ומאחוריו בית חווה קטן עם צריפים ומעט שדות מרוחקים. למטה, במפרץ העגינה, ניצבו בשורה שלוש בקתות שנראו כמו ביתני משמר החופים, נקיות ומסוידות בלבן.

וכי יש נוח וביתי מזה? במהלך שישה קילומטר וחצי סובַבתָ את האי, דרך שיחי אַלגוֹמין ואטד, מעל הצוקים התלולים של הים וּמטָה בקרחות היער הקטנות שבהן צמחו פרחי נר הלילה החופי. ורק עשרים דקות נדרשו לך לחצות ישר לאורכו על גבי שתי גבעות, דרך שטחים מסולעים שבהם רובצות הפרות ולועסות, דרך שדות דלילים למדי של שיבולת שועל, ובחזרה אל שיחי האלגומין וכך אל קצה הצוק הנמוך. וכשהגעת לַקצה נִגלה לעיניך מעֵבר לו עוד אי, גדול יותר. אבל בינך לבינו מפריד הים. ובדרכך חזרה על אדמות העשב בגבעות הגיר שבהן מתנודדים פרחי בְּכוֹר האביב, עוד אי נחשף לעיניך ממזרח, זעיר דווקא, כמו עגל של פרה. והאי הזה גם הוא שייך היה לתושב האי.

אכן נדמה שגם איים זקוקים לחברת איים אחרים.

*

תושב האי שלנו אהב מאוד את האי שלו. בתחילת האביב התכסו השבילים הקטנים וקרחות היער בשלג של פרחי אטד, לוֹבֶן בוהק בתוך הדממה הקֶלטית של הסלעים הצפופים בירוק ובאפור, והשַחרוּרים קראו לראשונה בתוך הלוֹבֶן את קריאות הניצחון הארוכות שלהם. אחרי האטד ונר הלילה המתרפק הופיעו היקינתונים בכחול, כמו אגמים קטנים או יריעות כחולות שנשמטו בין השיחים ומתחת לעצי קרחת היער. ויכולתָ להציץ לתוך קִנֵי ציפורים רבים באי הזה שכולו שלך. איזה עולם נפלא זה היה!

ואז בקיץ נעלמו פרחי בכור האביב, וּורדי הבר הדיפו ניחוח עמום מבעד לאובך. השדה נִמלא חציר, וצמחי האצבעונית הזדקרו והביטו מלמעלה למטה. במפרץ קטן יכולת לרחוץ בשמש שעל אבני הגרניט החיוורות בעוד הצל נותר על הסלעים. לפני שהערפל הגיע בגנֵבה ואתה כבר בדרכך הביתה בין שיבולים מבשילות, התפוגג באוויר בוהַק הים, וצופַר הערפל החל ליילל באי השכן. אחר כך בסתיו נעלם ערפל הים, ואלומות שיבולת השועל נראו שרועות על פניהן; הירח הגדול, שגם הוא אי, עלָה זהוֹב מן הים, ועולם הים הגבּיה והלבין.

הִנה הסתיו הסתיים עם הגשם ובא החורף, אך הכפור פקד רק לעתים נדירות. האי, האי שלך, התכווץ מפַּחד והשחיר, נרתע ממך. בעומקי הנִקבות הרטובות והקודרות יכולת להרגיש את הרוח העוינת מתכנסת בתוך עצמה כמו כלב רטוב, מצונף ועגמומי או נחש כָּרוך נים ולא נים. ובלילה, כשהרוח חדלה לנשוב בפרץ גדול ובמטחים כמו בים, הרגשת שהאי שלך הוא יְקום, אינסופי ועתיק כמו החושך; אינו כלל אי אלא עולם אינסופי אפל שבו חיות כל הנשמות מלילות עָבָרו, והמרחק האינסופי קרוב הוא.

וכך באורח פלא המשכת הלאה מחלַל האי הקטן שלך אל מחוזות זמן עצומים ואפלים, שם כל הנשמות שלעולם אינן מתות מנווטות ומזגזגות למילוי שפע השליחויות שלהן המוזרות. וכבר האי הארצי הקטן התמעט לכדי מאומה, כמו נקודת זינוק בלבד, כי כבר זינקת, בלי דעת כיצד, אל תוך האופל הרחב של מסתרי הזמן, שָם הֶעָבר חי עד אין שיעור והעתיד אינו נבדל.

*

זוהי הסכנה האורבת לתושב האי. בעיר אתה מכסה נעליך במגִנים לבנים וחומק מן התנועה כשפחד המוות מחלחל בגבך, אך הנך מוגן למדי מאימת הזמן האינסופי. הרגע הוא האִיוֹן הקטן שלך בַּזמן, הוא היקום המרחבי השועט סביבך.

אך כשאתה מבודֵד עצמך על אי קטן בים החלל, והרגע מתחיל להשתרע ולהתפשט במעגלי ענק, האדמה המוצקה נעלמת, ונשמתך העירומה, אפלה וחלקלקה, מוצאת עצמה יוצאת אל עולם נטול זמן, שם מרכבותיהם של המתים לכאורה אצות לאורך הרחובות העתיקים של המאות, ונשמות מתקהלות בשבילֵי הולכי הרגל שאנחנו, אנשי הרגע, מכנים שנים עָבָרו. נשמות כל המתים חיות שוב, פועמות סביבך במרץ. אתה בחוץ, בָּאינסוף האחר.

דבר מעין זה קרה לתושב האי שלנו. "תחושות" מסתוריות פקדו אותו, כאלה שלא הורגל בהן; מוּדעות מוזרה לאנשים מן העבר הרחוק ולהשפעות אחרות; לגברים גאלים עם שפמים גדולים שהיו פעם באי שלו ונעלמו מעל פניו אך לא מאוויר הלילה. שם הם נותרו, מטלטלים בתוך הלילה את גופם הבלתי נראה, גדולים ואלימים. וגם כמרים היו שם, עם סכיני זהב וצמחי דִבקוֹן; וכמרים אחרים עם צלב; וגם פיראטים של רֶצח על הים.

תושב האי שלנו היה מוטרד. בשעות היום לא האמין כלל בשטויות כאלה. אבל בלילה זה קרה. שצמצם עצמו לכדי נקודה יחידה בחלל, ובהיותו נקודה שאין לה לא אורך ולא רוחב, היה עליו לצאת מתוכה אל מקום אחר. כשם שאדם נאלץ להיכנס לַים אם המים סוחפים לתוכם את מִדרַך רגליו, כך הוא נאלץ בלילה לצאת לעולם האחר שבו הזמן הוא נצחי.

כששכב שם בחשכה נעשה באופן מוזר מודע לכך שמטע השזיפים, אשר אפילו במרחב שעות היום נראה מוזר, מתייפח בלילה סביב אבן המזבח ביחד עם קשישים מגזע בלתי נראה. מה שביום היה חורבה מתחת לעצי אֵלָה לבָנה, היה בלילה הפלאי אנקת כמרים עם צלבים מגואלים בדם. מה שהיה מערה וחוף נסתר בין סלעים מחוטטים, היה בחושך הבלתי נראה לקללת פיראטים סגולי שפתיים.

על מנת לחמוק מתובנות נוספות שכאלה התמקד תושב האי שלנו יום־יום באי המוחשי שלו. לָמה שלא יהיה זה, אחרי הכול, אי האושר, אחרון האיים הקטנים של ההֶספֶּרידוֹת,[1] מקום מושלם, מלא ברוחו שלו הנדיבה והמלבלבת? עולם זעיר של שלמוּת צרופה, מעשה ידי אדם, ידיו שלו.

הוא החל להשקיע כסף — כך כולנו מתחילים בניסיונותינו לזכות בגן־עדן. שיפץ את הבית הישן, הפיאודלי למחצה, הכניס לתוכו יותר אור, הניח שטיחים בהירים ונאים על הרצפה, תלה וילונות פרחוניים ובהירים על החלונות הקודרים, והכניס בקבוקי יין למרתפי האבן. מן העולם הביא מנהלת משק בית בעלת חזה שופע ומשָרת אישי רב ניסיון ורך דיבור. גם שני אלה היו מעתה בני האי.

במשק הוא הציב מנהל אחוזה ואיתו שני פועלים. פרות מזן גֶ'רזי דִנדנו שם לאִטן בפעמוניהן בין צמחי האלגומין. בצהרי היום נשמעה קריאה לארוחה, בערב עלה עשן מארובות ואחר כך ירדה שלווה.

ספינת מפרש מהודרת בעלת מנוע עגנה במפרץ מתחת לשורה של שלושה בתים לבָנים. גם מפרשית קטנה חסתה שם, ועל החול רבצו שתי סירות משוטים. רשת דייגים נתלתה לייבוש על מסגרתה, קורות עץ לבנות וחדשות ניצבו שתִי וערב להעמסה על ספינה, אישה אחת נראתה הולכת אל הבאר ובידיה דלי.

בבית האחרון בשורה התגורר רב החובל של היאכטה עם אשתו ובנו. הוא בא מן האי האחר, הגדול, בן בית בים הזה. בכל יום נאה יצא לדוג עם בנו, בכל יום נאה היו באי דגים טריים.

בבית האמצעי התגורר קשיש עם אשתו, זוג נאמן מאוד. הוא היה נגר ועסק בעבודות רבות. תמיד עבד, תמיד נשמע קול המקצועה או המסור שלו: איש שקוע בעבודתו, סוג אחר של בן אי.

בבית השלישי התגורר בנאי, אלמן עם בן ושתי בנות. בעזרת בנו חפר האיש תעלות ובנה גדרות, הציב תומכות ובנה מבנים חדשים וחצב אבנים מן המחצבה הקטנה. בנותיו עבדו בבית הגדול.

היה זה עולם קטן, שקט ועסוק בשֶלו. כאורֵח של תושב האי פגשת תחילה את ארנולד, רב־החובל הרזה, חייכן ושחור זקן, ואחר כך את בנו צ'רלס. בבית עמד לשירותך המשרת חלק השפתיים שהתגורר כבר ברחבי העולם כולו ואפף אותך בתחושת מוֹתרות משונה, חלקלקה ונוטפת שאננות שכמוה רק משרת מושלם אך בלתי אמין מסוגל ליצור. הוא נטל ממך את עוקצך ואתה כבר נתון לחסדיו. מנהלת משק הבית שופעת החזה חייכה אליך ונהגה בך באינטימיות עדינה ומכבדת השמורה אך ורק לאריסטוקרטים אמיתיים. והעוזרת הוורדרדה העיפה בך מבט כאילו יש בך קסם רב מאחר שהגעת מן העולם החיצון הרחב. אחר כך פגשת את מנהל האחוזה, חייכן אך זהיר, שהגיע הנה מקוֹרנווֹל, את פועֵל המשק הביישני מבַּרקשֵיר עם אשתו הנקייה ושני ילדיהם הקטנים, ואת הפועל הזעוף למדי מסאפוֹק. הבנאי, שמוצאו מקֶנט, ודאי שוחח איתך בחצר, אם התרצית לו. רק הנגר הקשיש נראה נזעם וטרוד במקומות אחרים.

אכן, עולם קטן בפני עצמו, שכולם חשים בו מוגנים וכולם נחמדים אליך מאוד כאילו אתה באמת משהו מיוחד. אבל זהו עולמו של תושב האי, לא עולמך. הוא האדון הבלעדי. רק לוֹ שמוּרים היו החיוך המיוחד ושימת הלב המיוחדת. כולם יָדעו מה שפר שם חלקם, לכן תושב האי שלנו לא היה עוד סתם מר זה וזה. בעבור כולם על האי וגם עבורך הוא היה "האדון".

אכן מצב אידיאלי. לא רודן היה האדון. הו לא! היה הוא אדון יפה תואר, מעודן ורגיש, שביקש שלמוּת בכּול ואושר לכולם. ובו עצמו, כמובן, ראה את מקור האושר והשלמוּת.

אלא שבדרכו שלו היה הוא משורר. חָלק לאורחיו כבוד מלכים, נהג בליברליות עם משרתיו. ועם זאת היה ממולח ושנון מאוד. מעולם לא הציב עצמו מעל אנשיו, אך עינו היתה פקוחה על הכול כהֶרמֶס ממולח, צעיר ותכול עיניים. ומדהים היה הידע הרב שעמד לרשותו. מדהים כמה ידע על פרות ג'רזי ועל הכנת גבינות, על תעלות ועל גדרות, על פרחים ועל גינון, על אוניות ועל השטתן. מְקור יֶדע נובע הוא היווה בכל נושא, ואת הידע הזה הוא העניק לאנשיו במין אורַח מוזר, אירוני למחצה, יהיר למחצה, כאילו השתייך באמת לָעולם הקדום והאגדי למחצה של האֵלים.

הם הקשיבו לו וכובעיהם בידיהם. הוא אהב בגדים לבנים או בצבע קרם בהיר, אהב גלימות ואהב כובעים רחבים. לכן במזג אוויר נאה היה מנהל האחוזה רואה את דמותו האלגנטית והגבוהה באריג צמר סרוק בצבעי קרם ולבן, עולה כמין ציפור מעל השׂדה החרוש לבדוק את ניכוש העשבים מעל פקעות הלֶפת. או אז מוּסָרים הכובעים ונפרסות כמה דקות של דברי חוכמה ממולחים וקלילים שלהם משיב מנהל האחוזה במלוא ההערכה, והפועלים מקשיבים בפליאה דוממת, שעוּנים על המעדרים. כמעט רוך ניכר במנהל האחוזה כלפי האדון.

ואם הבוקר סוער, היה ניצב וגלימתו מתנפנפת ברוח הים הַדביקה, על שפת תעלה שנחפרה כדי לנקז בִּיצה קטנה, מדַבּר ברוח הגוברת אל האיש בבור מתחתיו הנושא אליו עיניו במבט ממושך וחסר פשר. או בערב גשום נראה הוא נחפז לחצות את החצר, כובעו הרחב מופנה כנגד הגשם. ואשת פועל המשק ממהרת לקרוא: "האדון! קום, ג'ון, פַּנֵה לו מקום על הספה." ואז נפתחת הדלת ונשמעת הקריאה: "אוהו, בחיי שזה האדון! איך יצאת החוצה בלילה כזה לבקר ככה אצלנו?" ומנהל האחוזה נטל את גלימתו, ואשת פועל המשק נטלה את כובעו, ושני פועלי המשק הסיטו את הכיסאות שלהם לאחור והוא התיישב על הספה והרים על ידו ילד. היתה לו גישה נהדרת לילדים, ידע לדבר אליהם בפשטות נפלאה. הוא גורם לך לחשוב על ישוע בכבודו ובעצמו, היתה האישה אומרת.

תמיד קידמו את פניו בחיוכים ובאותו כבוד משונה כאילו היה יצור נעלה יותר אך גם פגיע יותר. כמעט ברכּוּת הם נהגו בו, ובהערצה כמעט מוגזמת. אך אחרי צאתו או כאשר דיברו עליו, נראָה לעתים קרובות על פניהם שמץ של חיוך מלגלג. הם לא פחדו מ"האדון". פשוט עשו כרצונו. רק הנגר הקשיש בכנוּתו הפגין כלפיו לעתים חוסר נימוס; לכן אל הזקן הזה הוא לא התייחס כלל.

ספק רב אם מי מהם באמת חיבב אותו כגבר לגבר, או אפילו כאישה לגבר. אבל ספק רב גם אם הוא באמת חיבב מי מהם כגבר לגבר או כגבר לאישה. הוא רצה שהם יהיו מאושרים, ושהעולם הקטן יהיה מושלם. אלא שכל החָפץ בעולם מושלם חייב להיזהר מפני אהבות ושנאות. רצון טוב כללי — זה מה שתוכל במקרה כזה להרשות לעצמך.

אבוי, כמה מצעֵר שרצון טוב תמיד מתקבל כמעין עלבון בשל עצם תכליתו; ומצַמח לפיכך סוג מיוחד של זדון. כי רצון טוב כללי הוא אכן צורה של אגואיזם, וזוהי התוצאה הראויה לו!

אולם לתושב האי שלנו היו משאבים משלו. הוא בילה שעות ארוכות בספרייה שלו, ערך אינדקס לכל הפרחים המוזכרים אצל הסופרים היוונים והרומים. לא שהיה מלומד גדול בתרבות הקלאסית: רק בוגר ממוצע של בית ספר פרטי. אבל התרגומים בימינו מצוינים, והוא נהנה כל כך לעקוב אחר פריחתו של כל פרח בעולם העתיק.

*

כך חלפה לה השנה הראשונה באי. הרבה דברים כבר נעשו כאן. עכשיו החשבונות הגיעו בהמוניהם, והאדון המצפוני כתמיד החל להתעמק בהם. התעמקות זו הותירה אותו חיוור וחסר נשימה. הוא לא היה איש עשיר. הוא ידע שכבר יצר בור בהונו על מנת לקבוע את סדרי האי. אך עכשיו שבדק את הנושא, לא מצא כמעט דבר מלבד בור. אלפי לירות שטרלינג כבר נבלעו באי והיו לאַין.

עם זאת מרבית ההוצאות ודאי נגמרו! הלא האי יתחיל עכשיו לקיים את עצמו גם אם אינו רווחי! ודאי ייחלץ מזה בשלום. הוא שילם את רוב החשבונות והתעודד מעט. אבל ללא ספק ספג הלם, ובשנה הבאה, הקרובה, יהיה חייב להתכלכל בחסכנות. כך הודיע לאנשיו בשפה פשוטה ונוגעת ללב. והם אמרו: "טוב, כמובן! כמובן!"

וכך כשהרוח סָערה בחוץ והגשם הצליף, הוא ישב בספרייה שלו עם מנהל האחוזה, בלוויית מקטרת וקנקן בירה, לדון בתוכניות המשק. נשא את קלסתרו הצר והנאה, ועיניו התכולות נעשו חולמניות. "איזו רוח!" כמו פגזי תותחים היא הרעימה. הוא חשב על האי שלו המוכה קצף וחסום מִגֶשת, ולבו עלץ… לא, בשום אופן הוא לא יאבד אותו. וחזר אל תוכניות המשק בלהט גאוני וכפות ידיו מרצדות כדגשים לבנים בעוד מנהל האחוזה מדקלם מונוטונית: "כן, אדוני! אתה צודק, אדוני!"

אבל האיש בקושי הקשיב. הוא התבונן בחולצת הפשתן הכחולה של האדון, בעניבתו הוורודה והמשונה המהודקת באבן אדומה בוהקת, בחפתי האמייל שלו ובַטבעת עם החיפושית המוזרה. עיניו החומות והחוקרות של איש האדמה סקרו שוב ושוב את דמותו המעודנת ללא רבב של האדון, במעין פליאה אטית ומחושבת. אך אם נתקל במקרה במבטו הבהיר והמרומם של האדון, ניצתו בעיניו שלו כבוד ולבביות זהירה, וראשו הושפל קמעה.

כך הוחלט ביניהם אילו גידולים יש לזרוע, באילו דשנים יש להשתמש במקומות השונים, איזה זן חזירים יש לייבא ואיזה סוג תרנגולי הודו. ובעצם מנהל האחוזה, שהמשיך בזהירות להסכים עם האדון, נמנע מהחלטות והניח לאיש הצעיר לעשות כרצונו.

האדון ידע על מה הוא מדבר. היה לו כישרון מבריק בהבנת מהות הכתוב בספרים וביכולת ליישם את הידע שלו. הרעיונות שלו נראו באופן כללי מוצקים. אפילו מנהל האחוזה הבין זאת. אבל איש האדמה לא השיב מצדו בהתלהבות. עיניו החומות חייכו בכבוד לבבי, אבל שפתיו הדקות נותרו בשלהן. האדון קפץ בתנועות ילדותיות את פיו שלו הַגמיש בעודו מַתווה בחוכמה את רעיונותיו לפני האיש האחר, ומנהל האחוזה פער עיניו בהערצה, אבל בלבו לא שעה כלל לדברים ורק התבונן באדון כפי שהיה מתבונן בחיה זרה ומשונה, ללא כל אהדה, ללא מעורבות.

הכול נקבע, והאדון צלצל לאֶלבֶרי המשרת שיביא כריך. הוא היה מרוצה, האדון. המשרת הבחין בכך וחזר עם כריכי אנשובי ונקניק ועם בקבוק חדש של וֶרמוּט. תמיד היה שם איזה בקבוק חדש.

אותו דבר קרה גם עם הבנאי. האדון והוא דנו בתוכנית השפכים של חלקת אדמה, הוזמנו עוד צינורות ועוד לבֵנים מיוחדות ועוד ועוד.

מזג האוויר השתפר לבסוף, וחלה מעט הפוגה בעבודה הקשה באי. האדון יצא לשיט קצר ביאכטה שלו. לא בדיוק יאכטה, אבל מפרשית נאה. הם הפליגו לאורך חופה של היבשת, ועגנו בנמלים. בכל נמל הופיע איזה חבר, והמשרת הכין ארוחות אלגנטיות קטנות בתא הספינה. אחר כך הוזמן האדון לווילות ולבתי מלון, ואנשיו הובילו אותו כאילו היה נסיך.

אוי, כל זה היה יקר כל כך! הוא נאלץ לשלוח מברק לבנק שלו כדי לקבל עוד כסף. ואחר חזר שוב לביתו, כדי לחסוך.

ציפורני החתול הבהיקו בביצה הקטנה שנוצרה היכן שנחפרו תעלות השפכים. הוא כמעט התחרט עכשיו על העבודה המתבצעת שם. היופי הצהוב הזה שוב לא יבהיק.

*

הגיעה עת הקציר, והיבול שופע. יש לחגוג בסעודת הקציר. האסם הארוך כבר שופץ לגמרי והוגדל. הנַגר כבר הכין שולחנות ארוכים; פנסים נתלו על קורות הגג המשופע. כל אנשי האי התכנסו שם. מנהל האחוזה ניהל את החגיגה. היתה זו תמונה יפה.

לקראת סוף הסעודה הופיע האדון, בז'קט קטיפה, עם אורחיו. מנהל האחוזה קם מיד על רגליו והרים כוס: "לחיי האדון! לחיים ארוכים ובריאוּת לאדון!" כולם שתו לבריאותו בלהט רב והריעו. והאדון השיב בנאום קצר: כאן באִי הם שוכנים בעולם קטן משלהם. וכל אחד מהם יכול לעשות את העולם הזה לעולם של אושר ושביעות רצון. כל אחד חייב לתרום את חלקו. תקוותו שהוא עצמו עשה כמיטב יכולתו, כי לבו נתון לאי שלו ולאנשי האי שלו.

המשרת שלו הגיב: כל עוד יש לאי אדון שכזה, יהיה הוא גן־עדן קטן לכל אנשיו. דבריו זכו בחום עז לתמיכתם של מנהל האחוזה והבנאי, וגם רב החובל היה נרגש במיוחד. אחר כך פצחו בריקודים והנגר ניגן בכינור.

אלא שמתחת לפני השטח לא הכול היה שפּיר. בבוקר המחרת הגיע פועל המשק ואמר שפרה נפלה מעל הצוק. האדון ניגש לראות. הוא הציץ מראש המדרון שלא היה גבוה מאוד, וראה אותה מוטלת מתה על זיז ירוק מתחת לחלקת שיחי רותם שאיחרו לפרוח. יצור יפהפה ויקר ערך שכבר החל להתנפח. ואיזו טיפשות מצדה ליפול כך שלא לצורך!

גברים אחדים נדרשו כדי לגרור אותה במעלֶה, ואחר כך לפשוט את עורה ולקבור אותה. איש לא רצה לאכול את הבשר. סיפור כה דוחה!

היה בכך משהו סמלי לגבי האי. אך התרוממו הרוחות בתנופת שִׂמחה בחזוֹת האנשים, וכבר הגיחה מתוך הדממה יד זדונים בלתי נראית. היֹה לא תהיה שִׂמחה, גם השַלווה לא תשרור. אחד שבר רגל, אחֵר נפגע בקדחת השיגרון. החזירים לקו במין מחלה משונה, סערה הטילה את היאכטה אל הסלע. הבנאי שנא את המשרת וסירב להניח לבתו לשרת בבית.

זדון כבד וקהה עלה מן האוויר. האי עצמו נראָה מרושע. שבועות אחדים הוא ימשיך להיות פוגעני ואכזר, ואז בוקר אחד יהיה שוב לפתע נאווֶה ונאה כבוקר בגן־עדן. הכול נפלא וזורם, וכולם כבר חשים בהקלה גדולה ומקווים לאושר.

נפתחה רוחו של האדון כמו פרח פתוח, אך מיד ניחת אגרוף מכוער. מישהו שלח לו הודעה אנונימית המאשימה את אחד מאנשי האי. מישהו אחֵר פיזר רמזים נגד אחד המשרתים.

"יש אנשים שחושבים שהעבודה שלהם כאן קלה עם כל מה שהם לוקחים לעצמם!" צעקה בת הבנאי על המשרת המעונב בנוכחות האדון. הוא העמיד פנים שלא שמע.

"בעלי אומר שהאי הזה הוא כאחת הפָּרות דקות הבשר של מצרים. בולע כסף בכמויות ולא מחזיר לך כלום," גילתה אשתו של פועל המשק באוזני אחד מאורחיו של האדון.

האנשים לא שׂבעו נחת. הם לא היו בני אי. "אנחנו מרגישים שזה לא הוגן כלפי ילדינו," אמרו אלה שהיו להם ילדים. "אנחנו מרגישים שזה לא הוגן כלפינו," אמרו אלה שלא היו להם ילדים. ומשפחות שונות החלו לשנוא זו את זו בעליל.

עם זאת היה האי כה נאה. וכשעלה ניחוח פרחי יערה וירח בהיר הבליח מעל הים, אזי גם הרטננים חשו כלפיו נוסטלגיה משונה. האי הצית בך כמיהה, כמיהה פראית; אולי לעָבר, לעבָרו הרחוק והמסתורי של האי שבּו הלמות הדם היתה שונה. ונתקַפתָ פרצי תשוקה משונה, תאוות משונות ואלימוֹת ודמיונות אכזריים. אלה הדם והתשוקה והתאווה שיָדע פעם האי. חלומות מוזרים, חלומות למחצה, כמיהות ערוֹת למחצה.

אז האדון עצמו החל לפחד קמעה מן האי שלו. נתקף כאן תחושות אלימוֹת ומוזרוֹת שכמותן מעולם לא חש, ומאוויי תשוקה שלא פקדו אותו בעבר. עכשיו כבר ידע היטב שאנשיו כלל אינם אוהבים אותו. ידע שרוחם יוצאת בסתר נגדו, זדונית, מלגלגת, מקַנאה ואורבת לו. עכשיו גם הוא החל להיזהר ולהסתיר מפניהם.

כל זה היה קשה מנשוא. בסוף השנה השנייה נרשמו כמה עזיבות. מנהלת משק הבית הסתלקה. האדון תמיד האשים במיוחד נשים שמחשיבות את עצמן. הבנאי אמר שלא יניח עוד לשַטות בו ועזב עם משפחתו. גם פועל המשק השיגרוני עזב.

אחר כך הגיעו החשבונות השנתיים והאדון ערך את חישוביו. למרות היבול הטוב היו ההכנסות מגוחכות לעומת ההוצאות. האי היה שוב מופסד, לא במאות אלא באלפי לירות שטרלינג. פשוט לא ייאמן. קשה היה לתפוס זאת! לאן הכול התנדף?

ימים ולילות קודרים עברו על האדון בספרייה בבדיקת החשבונות. הוא היה יסודי. עכשיו כשמנהלת משק הבית עזבה, התברר לו שהיא הונתה אותו. כולם קרוב לוודאי מרמים אותו. אבל הוא תיעב את המחשבה הזו ולכן הדחיק אותה.

לבסוף קם חיוור ושקוע עיניים מאיזון החשבונות הבלתי מתאזנים שלו, ונראָה כמי שנבעט בבטנו. מראה מעורר רחמים. אבל הכסף כבר נעלם, וזה נגמר. עוד בור ענק בהונו. איך יכולים אנשים להיות כך חסרי לב?

ברור היה שכך לא יוכל עוד להמשיך. הלא בקרוב יפשוט רגל. הוא נאלץ לפטר בצער את המשרת האישי שלו. עכשיו פחד לגלות באיזו מידה רימה אותו המשרת, כי האיש היה אחרי ככלות הכול משרת אישי נפלא. אחר כך נאלץ גם מנהל האחוזה לעזוב. על כך האדון לא הֵצר. הפסדי המשק כמעט השאירו בו טינה.

*

השנה השלישית התנהלה תחת משטר חמור של קיצוצים בהוצאות. האי נותר מסתורי וקסום כשהיה. אך גם בוגדני ואכזר, זדוני בהיחבא לאין ערוך. ואף שהציג לראווה את יפי לובן הפּריחה וכחול פעמוניות ואודם פרחי אצבעונית שהִטו פעמוניהם במכובדוּת נאה, על אף כל אלה היה הוא האויב המר.

כך חלפה השנה השלישית, עם כוח אדם מצומצם, משכורות מצומצמות ופאר מצומצם. אבל היה זה מאבק חסר תקווה. המשק עדיין הפסיד סכומים נכבדים. ושוב נפער בור במה שנותר מאותו הון. עוד בור במה שכבר לא היה אלא שארית סביב הבורות הישָנים. כי גם בכך היה האי מסתורי: נִדמה שנטל בעצמו את הכסף מכיסך כאילו היה תמנון בעל זרועות בלתי נראות שגוזלות ממך מכל עֵבר.

אבל האדון עדיין אהב אותו. רק בתוספת שמץ של תרעומת.

עם זאת בחציה השני של השנה הרביעית הוא כבר פעל נמרצות ביבשת כדי להיפטר ממנו. ונדהם לגלות כמה קשה למכור אי. קודם נדמה היה לו כי אין אדם אשר אינו עורג לאי כמו שלו; ולא היא. איש לא רצה לשלם תמורתו דבר. והוא כבר רצה להיפטר ממנו כמו גֶבר שבכל מחיר רוצה להתגרש.

רק באמצע השנה החמישית הוא מסר אותו, תוך הפסד ניכר, לחברת מלונות שהיתה מוכנה לקחת את הסיכון. הם התכוונו להפוך את המקום לאי מותאם ליֶרח דבש ולגולף!

אכן, אותו אי שלא יָדע את טובתו יהיה כעת אי של ירח דבש ושל גולף!

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האיש שאהב איים”