בצל קרבות מלחמת העולם השנייה מקבלת, איווה ספרנית בספריית הקונגרס שבוושינגטון, הצעה לא צפויה: להצטרף ליחידה אמריקנית בליסבון שמטרתה לאו […]
1
אֵייוָוה
אפריל 1943
וושינגטון הבירה
לא היה דבר שאייווה הרְפֶּר אהבה יותר מריחם של ספרים ישנים. ניחוחם של הנייר הנושן והדיו המעופש לוקח את האדם למסע אל חדרים מוארים באור נרות בתוך אחוזות השוכנות בין גבעות מוריקות, או אל טירות עתיקות שצריחיהן מיתמרים אל השמיים הרחבים והטמירים. בספרים האלה אחזו פעם אבות־אבותינו בכפות ידיהם הפשוקות. מלומדים התעמקו בהם, תלמידים תאבי ידע טרפו אותם בעיניהם. בדפים הריחניים והמצהיבים האלה נצורים סיפורים מן העבר והשכלה נצחית.
התמזל מזלה והוצעה לה עבודה באולם הספרים הנדירים בספריית הקונגרס, האולם האפוף תמידית בריחה הנושן של ההיסטוריה.
היא עברה תחת הקשת האמצעית מבין שלוש הקשתות שבאולם, פסעה לעבר שורות השולחנות הישרים, המקבילים זה לזה, ונטלה בזהירות בזרועותיה ערמה של ספרים נדירים. הם היו שונים בגודלם ובמשקלם. כריכותיהם היו מהוהות והדפים לא אחידים בשוליהם, אך למרות זאת דומה שהם השתלבו מצוין זה בזה, כמו תצרף מושלם, ולא משנה מי היה הקורא שהשאיר אותם שם אחרי שביקש ספרים רבים מהנחוץ לעיון באחר צהריים אחד.
העיניים שלהם יותר גדולות מהשכל שלהם. כך אמר אחיה דניאל כשהגיע הביתה לחופשה, והיא התלוננה באוזניו על התופעה השכיחה הזו — תופעה שגם היא לקתה בה בעבר.
ומאז צץ המשפט הזה במחשבותיה בכל פעם שנתקלה בערמת ספרים נטושים. מובן שזו לא הייתה אשמתו של הקורא. גם הפילוסופים הקדומים הדגולים ביותר לא היו מסוגלים לעיין במידע רב כל כך באחר צהריים אחד. אבל הביטוי הזה בכל זאת מצא חן בעיניה, ותמיד הזכיר לה את מבטו המבודח של דניאל כשאמר אותו.
שניהם ירשו את עיניה הירוקות של אימם, אף על פי שבעיניה של אייווה מעולם לא הצליח להידלק הזיק העליז, האופייני כל כך לאחיה הבכור.
הצצה בשעונה אישרה שהשעה כמעט שתים־עשרה בצהריים. בטנה התכווצה כשנזכרה בשיחה החטופה שניהלה עם מר מֶקְליש בשעה מוקדמת יותר באותו יום. הזמנה לפגישה עם מנהל ספריית הקונגרס אינה אירוע שגרתי, בייחוד כשהיא מלוּוה בשרבוט כתובת על פתקה ובהבטחה לשעת כושר חדשה שתהלום את כישוריה.
תהיה שעת הכושר הזו אשר תהיה, היא פקפקה בכך שתהלום אותה יותר ממשרתה הנוכחית באולם הספרים הנדירים. היא למדה כל כך הרבה מהכתבים העתיקים האלה, שנהגה לעיין בהם מתוך רצון לעזור לקוראים לגלות את המידע שחשקו בו. מה יוכל לקסום לה יותר?
אייווה ניגשה אל השולחן האחרון מימין וסגרה בעדינות את הספר ‘La Maison Reglée’, שכריכת העור השחוקה שלו הייתה רכה כחמאה תחת אצבעותיה. הספר הזה, שיצא לאור במאה השבע־עשרה, היה אחד מכּתבים גסטרונומיים רבים מאוסף קתרין גולדֶן ביטינג שנתרם לספרייה. היא הייתה אישה מופלאה, שהיטיבה להשתמש בהשכלתה בתפקידים שמילאה במשרד החקלאות ובאגודה האמריקנית לשימור מזון.
לכל ספר היה סיפור, ואייווה הופקדה על שמירת הסיפורים הללו. אם תעזוב את המקום הזה, היא כאילו תפקיר את ילדיה.
רוברט נכנס לאולם בצעדים חרישיים ובארשת יומרנית וסקר אותו במבט ביקורתי. היא כיבתה את מנורת השולחן שהלקוח השאיר דלוקה, כדי שעמיתה לעבודה לא יביט בה בשפתיים חשוקות בלעג.
הוא הושיט את ידו לקחת ממנה את הספר, והבעת רוגז הבליחה על פניו.
“אני אשים אותו במקום.” אייווה אימצה את הספר אל חזה. הוא אפילו לא יודע לקרוא בצרפתית. הוא לא יכול להעריך את הספר כמוה.
היא החזירה את הספר אל האוסף. המשפחה שוב הייתה מאוחדת, ואייווה יצאה מהספרייה העשירה והשופעת. האוויר האביבי הצונן והרענן אפף אותה כשעלתה לחשמלית, אל הכתובת שנכתבה בכתב ידו של הספרן מספריית הקונגרס.
אייווה הגיעה לבניין 2430 ברחוב E עשר דקות לפני מועד הפגישה, והתברר שטוב שכך, בהתחשב בעיכובים שעמדו בדרכה עד שקיבלה רשות להיכנס. בעמדת השמירה שבכניסה עצר אותה גבר חמור סבר, שהבעת פניו נותרה חתומה במהלך שיחתם. התחוור לה שגם לו לא היה מושג במה תעסוק הפגישה.
לאחר שקיבלה לבסוף רשות להיכנס פנימה, היא פסעה בשביל לעבר בניין גדול עם עמודים לבנים בחזיתו.
היא ציוותה על דמיונה הפורה להפסיק להשתולל — כפי שקרה תכופות — והכריחה את עצמה להמשיך ללכת. אחרי שהובילו אותה בשביל הכניסה, היא צעדה במסדרון ולבסוף הורו לה לשבת במשרד, שהיו בו רק מכתבה ושני כיסאות עץ נוקשי־מסעד, שהכיסאות שבאולם הספרים הנדירים נראו נוחים בהשוואה אליהם. היה ברור שזהו משרד המיועד רק לראיונות.
אבל לשם מה?
אייווה הציצה בשעונה. האדם שהיה אמור להיפגש איתה כבר איחר בעשר דקות. היא חשה נקיפת צער משום שהשאירה את הספר שלה על השידה בבית.
לאחרונה התחילה לקרוא את ‘רֵבֵּקָה’ מאת דפני די מוֹרְיֵה, ומייד נמשכה אל הריגוש שבסיפורה של הצעירה הנסחפת לפרשיית אהבים לא צפויה. הסימנייה נותרה נעוצה בקטע שבו מגיעים הנשואים הטריים למנְדֶרְלי, האחוזה שבקורנווׄל.
הדלת נפתחה לרווחה, וגבר נכנס במהירות למשרד. הוא היה לבוש בחליפה שזכתה לכינוי “חליפת ניצחון” — מקטורן עם טור כפתורים אחד ודשים צרים, נטול חפתים או חיפויי כיסים — כלומר, חליפה חסכנית בבד ככל האפשר. הוא התיישב מאחורי המכתבה. “אני צ’רלס אֶדמונדס, המזכיר של הגנרל ויליאם דונובן. את אייווה הרפר?”
רק שם אחד מבין השלושה היה מוכר לה — השם שלה. “נכון.”
הוא פתח תיקייה, עלעל במסמכים שבתוכה והושיט לה ערמת ניירות. “תחתמי עליהם.”
“איזה מין מסמכים אלה?” היא סקרה אותם במבט חטוף ונתקלה רק בעגה משפטית.
“הסכמי סודיות.”
“אני לא אחתום על שום מסמך לפני שאקרא אותו במלואו.” היא נטלה את הערמה לידיה.
נוסח המסמכים היה יובשני יותר מתוכנם של כמה מהספרים המשמימים ביותר באולם הספרים הנדירים שבספריית הקונגרס, אך היא קראה כל מילה ומילה, בעוד מר אדמונדס מביט בה בזעף, כאילו הוא מבקש לאלץ אותה במבטו לחתום עליהם. הוא לא היה מצליח בכך, כמובן. היא חיכתה עשר דקות לבואו. הוא יוכל להמתין עד שתראה למה היא עומדת להכניס את עצמה.
כל המסמכים ציינו שייאסר עליה לשתף איש בתוכן השיחה שתיערך בחדר בנוגע להצעת העבודה הפוטנציאלית. לא היה בזה שום דבר בעייתי, ולכן היא חתמה עליהם מול מר אדמונדס, שפלט אנחה כבדה וחסרת סבלנות.
“את דוברת גרמנית וצרפתית.” הוא הסתכל עליה מעל זוג משקפיים שחורי מסגרת, ועיניו החומות נעצו בה מבט נוקב.
“אבא שלי היה בלשן חובב, כך שלא יכולתי לא ללמוד אותן.” היא חשה דקירת כאב בחזה. זיכרון נושן צץ בחטף במוחה — אביה העובר לדבר גרמנית בהתלהבותו לקראת הנסיעה עם אימה לרגל יום השנה העשרים לנישואיהם. הנסיעה ההיא, זו שהוריה לא חזרו ממנה.
“ועסקת בצילום במיקרופילם.” מר אדמונדס הגביה את גבותיו.
שפתיה התעקמו בהיסוס. בראשית עבודתה בספריית הקונגרס עסקה יותר בתחומים הארכיוניים מאשר בתפקידים רגילים של ספרנית. היא צילמה במיקרופילם סדרות של עיתונים ישנים שהזמן שחק לאיטו. “כן, נכון.”
“הממשלה שלך זקוקה לך,” הצהיר בנימה עניינית שלא השאירה מקום לוויכוח. “את מוזמנת להצטרף למשרד לשירותים אסטרטגיים — ה-OSS — במסגרת התוכנית לאיסוף מידע שנקראת ‘הוועדה הבין־משרדית לרכישת פרסומים זרים’.”
היא אימצה את מוחה כדי לנסות להבין את דבריו, אבל פיה נפתח מעצמו ופלט מוכנית את דעתה: “איזה שם ארוך ומסורבל.”
“הוועדה הבין־משרדית, בקיצור,” ענה ללא היסוס וללא הומור. “זה מבצע חסוי שמטרתו לאסוף מידע מעיתונים ומטקסטים במדינות הניטרליות, כדי לעזור לנו להשיג מידע מודיעיני על הנאצים.”
“אני אקבל הכשרה?” שאלה. היא לא הבינה איך בדיוק העובדה שידעה גרמנית הכשירה אותה לרגל אחריהם.
“למיטב הבנתי, את כבר מוכשרת לתפקיד הזה.” הוא התחיל לסדר את התיקייה שלפניו. “את תיסעי לליסבון.”
“לפורטוגל?”
הוא השתתק לרגע. “לא ידוע לי שיש עיר בשם ליסבון במקום אחר. כן.”
היא ודאי תיאלץ להגיע לשם במטוס. רעד עבר בגבה, אבל היא כבשה אותו. “למה המליצו עליי לתפקיד הזה?”
“הבקיאות שלך בצרפתית ובגרמנית.” מר אדמונדס זקר את אצבעו. “את יודעת להשתמש במיקרופילם.” הוא זקף אצבע נוספת. “פְרד קילְגֶר המליץ על האינטלקט החריף שלך.” אצבע נוספת נזקרה.
זה היה שם שזיהתה.
בשנה החולפת היא עזרה לפרד לצלם במיקרופילם עיתונים בשפות זרות עבור הספרייה של אוניברסיטת הרווארד. אחרי שעשתה את זה במשך חודשים רבים בספריית הקונגרס היא לא התקשתה ללמד אותו את התהליך, והוא היה מהיר תפיסה.
“ואת יפה.” מר אדמונדס נשען לאחור בכיסאו. הנקודה האחרונה הובהרה.
המחמאה הזו לא התאימה לנסיבות, והיא אכן לא התקבלה בברכה. “איזה קשר יש בין המראה החיצוני שלי לעניין הזה?”
הוא זקף כתף. “כשיפהפיות כמוך רוצות להשיג משהו, הן מצליחות להשיג אותו. אבל לא אם תעשי פרצוף חמוץ כזה.” הוא זקר את סנטרו. “את צריכה לחייך יותר, בובה.”
זה הספיק לה.
“לא סיימתי בהצטיינות יתרה את התואר הראשון באוניברסיטת פְּרָאט והשגתי משרה מבוקשת מאוד בספריית הקונגרס כדי שיקראו לי ‘בובה’.” היא התרוממה ממושבה.
“ויש לך עמוד שדרה מוסרי חזק, מיס הרפר.” מר אדמונדס זקר אצבע אחרונה.
היא פתחה את פיה כדי לענות, אבל הוא המשיך לדבר. “אנחנו זקוקים למידע הזה כדי לתכנן שיטות טובות יותר להילחם בגרמנים. ככל שנשיג את הפרטים האלה מהר יותר, כך המלחמה תסתיים מהר יותר.”
היא נשארה במקומה כדי להקשיב עוד קצת. אין ספק שידע שתישאר.
“יש לך אח,” המשיך. “דניאל הרפר. סמל ראשון בפלוגה ג’ מגדוד 2 בחטיבת הצנחנים והרגלים ה-506, הדיוויזיה המוטסת ה-101.”
הדיוויזיה המוטסת. אחיה הצליח להתגבר על פחדו ממטוסים, ואילו היא נמנעה לחלוטין מלהתקרב אליהם.
“נכון,” ענתה בשפתיים חשוקות. רק בגללה נאלץ דניאל להתגייס לצבא. הוא היה יכול להיות מהנדס, כמו שתמיד רצה להיות.
מר אדמונדס הסיר את משקפיו ופגש במבטה בעיניים חשופות, שנראו קטנות כעת. “את לא רוצה שהוא יחזור הביתה מהר יותר?”
זו הייתה שאלה לא הולמת. מכה מתחת לחגורה.
והיא עשתה את שלה.
ככל שהמלחמה תימשך זמן רב יותר, כך יגדל הסיכון שדניאל ייהרג או ייפצע.
היא השתדלה לסייע למאמץ המלחמתי ככל יכולתה. אפילו כשהקיצוב עדיין היה התנדבותי, היא צייתה לו. הרבה לפני שעוגן בחוק. היא תרמה דם אחת לכמה חודשים וחזרה על כך מייד כשהותר לה לתרום שוב. היא לא רקדה ושתתה במועדון אֶלְק, כמו השותפות שלה לדירה, אלא העבירה את כל זמנה הפנוי במטה הצלב האדום, תיקנה מדים, גלגלה תחבושות ועשתה את כל מה שהתבקשה לעשות כדי לעזור לחיילים שמעבר לים.
היא אפילו הקפידה למשוח בקביעות את השפתון היקר שכונה ‘אדום ניצחון’ מתוצרת אליזבת ארדן — המקבילה האזרחית של השפתון ‘אדום מונטסומה’ שסופק לבחורות שהתגייסו לצבא. שפתיים מאופרות בצבע אדום עז היו כמו נשיכה לעגנית באגודל של היטלר, והיא הייתה מוכנה לעשות הכול כדי לנשוך את האגודל של הרודן הזה.
נראה שמר אדמונדס ידע את כל אלה.
“את תעשי עבודה מקורית וטובה בליסבון, עבודה שתוכל לעזור להחזיר את אחיך ואת כל הבחורים הביתה.” מר אדמונדס קם על רגליו והושיט את ידו, איש מכירות חלק לשון, שכבר מוכן לחתום על העסקה. “תצטרפי אלינו?”
אייווה הביטה בידו. אצבעותיו היו קצרות ועבות, וציפורניו קצרות ומטופחות.
“אני מניחה שאצטרך להגיע לשם במטוס.”
“לא תצטרכי לקפוץ ממנו.” הוא קרץ לה.
כעת התממש פחדה הגדול ביותר.
אבל דניאל עשה הרבה יותר למענה.
נדרשה רק טיסה אחת כדי להגיע לליסבון. רק המראה קטנה אחת ונחיתה קטנה אחת, והרבה זמן אוויר בין לבין. היא חשה דקירות בכפות רגליה, ובטנה התעוותה בבחילה.
זה בהחלט היה המעט שהיה ביכולתה לעשות כדי לעזור לו ולכל החיילים בצבא ארצות־הברית. ולא רק לגברים, אלא גם לנשים, שלעיתים קרובות תפקידיהן היו מסוכנים באותה מידה.
היא זקרה את סנטרה ונעצה בו מבט תקיף. “רק אל תקרא לי יותר ‘בובה’.”
“מקובל עליי, מיס הרפר,” ענה.
היא הושיטה לו את ידה ולפתה את ידו באחיזה תקיפה, כפי שאביה לימד אותה. “אני מצטרפת אליכם.”
הוא חייך חיוך רחב. “ברוכה הבאה.”
כעבור שבוע, בשעה שמונה בבוקר בדיוק, הגיעה ביואיק שחורה כדי לאסוף אותה מהדירה שחלקה עם שתי בחורות נוספות בשכונת ניילור גרדֶנְס. אף שההיכרות ביניהן הייתה קלושה למדי, שותפותיה לדירה ארגנו לכבודה מעין מסיבת פרֵדה והשתמשו בתלושי הסוכר האחרונים שלהן כדי לאפות לה עוגה עם ורדים צהובים במרכזה. זו הייתה מחווה יפה.
לשמחתה, היא ידעה שהן לא יכעסו מאוד בגלל עזיבתה הפתאומית. בכרך שבו דירות פנויות היו יקרות המציאות, אין ספק שכבר למחרת הן יצליחו למצוא מישהי שתשכור את חדרה — עוד נערה שעובדת באחד ממשרדי הממשלה ולבושה בחולצה אופיינית עשויה ממשי מלאכותי, משולבת עם צווארון מגוהץ שאפשר להעביר מחולצה לחולצה.
את ספריית הקונגרס היה לה קל פחות לעזוב. אייווה אהבה את הספרים ודאגה להם כאילו היו עצמה ובשרה. היא פינקה אותם, טיפחה אותם ודאגה לכך שיהיו אהובים ומוערכים. היא התרגלה ליופייה של הספרייה, לכך שתענוגות הלימוד וההשכלה היו נגישים מדי יום. בשלוש השנים הקצרות שבהן עבדה שם היא הפכה למקור לא אכזב של מידע, והייתה מוכנה תמיד לעזור לכל אדם בחיפושיו.
היא תמיד התגאתה בכך שהייתה חיונית כל כך.
ועכשיו היא נוסעת אל ארץ לא נודעת, שידיעותיה עליה היו מוגבלות רק לתחקיר מזורז בן שבוע. בזכות המידע שהצליחה להשיג על ליסבון, היא גילתה לפחות כמה חשוב לארוז כובעים אחדים — פריטים שמן הסתם הייתה מוותרת עליהם לולא השיגה את המידע הזה. התברר שאישה שמסתובבת בגילוי ראש בליסבון מסומנת כפרוצה.
ואם כבר התעסקה בלבושה, היא ניצלה את בול מספר 17 בפנקס התלושים כדי לקנות נעלי סירה חדשות. מתוך ארבעת הצבעים שהוצעו בחנות, היא העדיפה את הצבע השחור על החום הבהיר, החום הכהה והאדום הצבאי. כעת נעלה את הנעליים האלו, והתאימה להן חצאית מעטפת ירוקה פשוטה בגזרת A וחולצה ממשי מלאכותי בצבעי לבן וירוק.
לאחר שסיימה להתעסק בכל הדברים האלה, נותרה רק הנסיעה המייגעת לשדה התעופה. היא הרגישה כאילו כוורת דבורים מזמזמת בקיבתה הריקה. בבוקר הייתה עצבנית מכדי שתוכל להכניס משהו לפיה.
“תרצי לבקר בטיילת הלאומית לפני הטיסה?” הנהג פגש במבטה במראה. “עצי הדובדבן פורחים עכשיו, ויש לנו זמן.”
אחרי המתקפה המחרידה על פרל הרבור, האומה כבר לא ראתה את הדרם של העצים בעין יפה. ארבעה מהעצים נכרתו בידי ונדלים, ורבים דרשו לעקור מן השורש את העצים האלה, ששלושים שנה קודם לכן הוענקו כמחווה של רצון טוב מטעמה של יפן.
בלהט ההכנות לנסיעתה אל עבודתה החדשה, היא לא שמה לב שעצי הדובדבן עומדים בפריחתם. בדרך כלל התקופה הזו בשנה הייתה האהובה עליה בוושינגטון הבירה, אף שהחגיגות הנלוות בוטלו בגלל המאמץ המלחמתי.
“כן,” ענתה בהכרת טובה על התחשבותו ועל ארכה נוספת, בת דקות ספורות, לפני הטיסה שחרדה ממנה. “תודה רבה.”
הנהג פנה שמאלה והחל לנסוע במהירות המותרת, שהוגבלה לחמישים וחמישה קילומטרים לשעה, ושכונתה “מהירות ניצחון” עקב הצורך לחסוך בדלק. לבסוף נגלתה הטיילת הלאומית לעיניהם. היא לא הייתה מפעימה ביופייה כבעבר. יופייה הראשוני הועם בגלל שורות של משרדים ויחידות דיור זמניות, שמוקמו שם עבור הבחורות שגויסו לעבודה בממשלה בתקופת המלחמה, ובגלל תותחי הנ”מ, שהיו פזורים סביב האנדרטות והמצבות.
אבל עצי הדובדבן שפעו פרחים ורודים וכבדים עד כדי כך שנשרו מהענפים, ריחפו באוויר וחוללו על פני מי אגן הגאוּת כפתותי שלג רכים ועבים. כמה אהבה לפסוע בשביל הזה, תחת העצים האלה, ולהניח לפרחים ללטף את לחייה בעודם נושרים בחן ארצה ברוח קלה וסמויה מהעין.
זו הייתה בדיוק הסחת הדעת שהייתה זקוקה לה כדי לסלק ממוחה את המחשבה על הטיסה המתקרבת ואת החרדה מפני ההתמודדות עם מקום שידיעותיה עליו היו דלות מאוד. למען האמת, היא לא ידעה מה גרוע יותר.
עד שנעמדה בעצבים רוטטים ורופפים על המסלול בתור לטיסה.
עכשיו ידעה שהטיסה גרועה יותר. הרבה יותר.
אין עדיין תגובות