החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שחקן הקרוקט

מאת:
מאנגלית: סמדר גונן | הוצאה: | 2023 | 92 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

29.00

רכשו ספר זה:

הרברט ג'ורג' ולס (1866–1946) ידוע ומוכר לקוראי ספרי מדע בדיוני, אך מלבד זאת הוא הטביע את חותמו ומושגיו בתרבות. בסרט דוקומנטרי על אודות חייו נאמר שהוא האיש שהמציא את המחר, שהייתה לו מעין יכולת נבואית והוא חזה את האסונות שהתרחשו במאה העשרים. חרף אזהרותיו, בן האנוש לא למד מאומה. ההווה של היום משקף לנו את נבואותיו.

מקט: 4-644-1138
הרברט ג'ורג' ולס (1866–1946) ידוע ומוכר לקוראי ספרי מדע בדיוני, אך מלבד זאת הוא הטביע את חותמו ומושגיו בתרבות. בסרט […]

1. שחקן הקְרוֹקֶט מציג את עצמו

דיברתי עם שני אנשים מוזרים מאוד והם גרמו להפרעה משונה בראשי. לא לגמרי מוגזם לומר שהם זיהמו אותי והטרידו אותי עם כמה רעיונות תמוהים ולא נעימים. ראשית, אני רוצה לכתוב מה הם אמרו לי לתועלתי, כדי להבהיר את מחשבותיי על אודות העניין. מה שסיפרו לי היה כה לא הגיוני ופנטסטי, ולכן ארגיש בטוח יותר אם אשב ואביע זאת בכתב. יתרה מכך, אני מעוניין להכניס את הסיפור שלי למסגרת שתאפשר לקורא אוהד אחד או שניים להרגיע אותי במה שנוגע לאיכות הדמיונית לחלוטין של מה ששני האנשים הללו אמרו.

הם חשפו מעין סיפור רוחות. אלא שזה אינו סיפור רוחות רגיל. הוא ריאליסטי ורדוף וטורד יותר מסיפור רוחות רגיל. זה אינו סיפור על בית רדוף רוחות או חצר כנסייה שפקדו אותה רוחות או משהו אחר מוגבל כל כך. רוח הרפאים שעליה הם סיפרו הייתה משהו גדול מזה, פוקדת את כל האזור הכפרי, משהו שהחל כאי־נוחות, התפתח לפחד ונעשה אט אט לנוכחות רחבה. ועדיין היא מתפשטת — בגודלה, בכוחה ובעוצמתה. עד שהפכה לאימה מתמשכת. איני מחבב את הרוח הזו שגדלה ומתפשטת, אף שהיא עושה זאת רק בתודעה. אך מוטב שאתחיל בהתחלה ואספר את הסיפור ככל שאוכל, וכיצד הגיע אליי.

ראשית עדיף שאציג כמה פרטים עליי. אומנם הייתי מעדיף שלא, אך אני בספק אם תבין את מצבי בלעדיהם. אני אחד משחקני הקרוקט הטובים ביותר שחיים כיום, וכלל איני מתבייש לומר זאת. אני גם מדורג במקום הראשון כקַשָת. הללו לא יושגו ללא מידה ניכרת של משמעת והתנהלות מאוזנת. אנשים רבים, אני יודע, חושבים שאני מעט נשי ומגוחך משום שנהייתי שחקן קרוקט; הם מדברים מאחורי גבי ולעיתים מסגירים זאת בפניי, ואני מודה שהיו רגעים שנטיתי להסכים עימם. אלא שמהצד השני, נדמה שלא מעט אנשים מחבבים אותי, וכולם קוראים לי ג’ורג’י ככינוי חיבה, ובסך הכול גם אני מחבב את עצמי. יש מגוון רב בעולם ואיני רואה היגיון ביומרה להיות חלק מהנורמה האנושית כאשר אינך כזה. מזווית מסוימת אין ספק שאני רכרוכי, אך באותה מידה אני יכול לשמור על ראשי ומזגי בקרוקט ולגרום לכדור העץ להתנהל כמו חיה מאולפת. אפילו בטניס אני מסוגל לגרום לפעולות העזות ביותר להיראות נפתלות וטיפשיות. ואני מסוגל ללהטוטי ידיים שדרושים להם עצבים ושליטה עצמית מלאה, ממש כמו של מקצוענים.

למען האמת, רוב הספורטאים המצטיינים האלו, שוברי שיאים, מהמרים וכהנה, דומים לי הרבה יותר מאשר ישמחו לחשוב. יש הונאה לא מעטה ביומרתם לגבריות שעירה. בליבם הם רכרוכיים כמוני. הם בחרו באגרוף כמשחק. אני מניח שקריקט והוקי ושכמותם לוחמניים יותר מסוג הספורט שלי, תעופה ותחבורה קטלניים יותר, והימורים מרגיזים יותר, אך איני סבור שיש יותר ממשות במה שהם עושים מאשר במה שאני עושה. סיכון אינו מציאות. הם שחקנים בדיוק כפי שאני שחקן. הם מקובצים איתי באותן פעילויות נעימות, בלתי מזיקות וחסרות תועלת.

אני מודה שהיו לי חיים שגרתיים יוצאים מן הכלל. פספסתי את החוויה של המלחמה הגדולה[1] בכמה שנים וחיי היו תמיד מוגנים ונוחים למדי. גידלה אותי דודתי מצד אבי, מיס פרובישר, מיס פרובישר הידועה מהמקרה של קפלת ברטון ותנועת האנושות העולמית של הנשים, ורק לאט לאט הבנתי שהחינוך שלי היה — אם אהיה פרדוקסלי — בנלי באופן חריג. ניהלתי בעיקר חיים תוך שלילה והימנעות. הוכשרתי להיות שלֵו ונימוסי ולא להגיב בהתרגשות להפתעות. ומעל לכול, להתייחס ברצינות רק לדברים הגונים, רגילים ויום־יומיים.

דודתי לקחה אותי בגיל שלוש, כשהורי התגרשו, ומאז לא הרפתה ממני. היא אישה, אם להיות כן, שאפשר לכנות כבעלת עוינות טבעית כלפי עובדות הסקס, והתנהגותם הבלתי ראויה של הוריי — היו אלו הימים שבהם העיתונים מלאו בדיווחי גירושין — וכמה מפרטי הפרשה זעזעו אותה עד מאוד. כשהלכתי לבית ספר בהרטון היא שכרה בית בקרבת מקום והכניסה אותי לבית הספר ללא הפנימייה שלו, והיא למעשה עשתה כך גם כשהייתי בקיבל. ייתכן שבאופן טבעי אני נוטה במקצת למה שהאמריקנים מכנים סיסי, ונטייה זו זכתה להעדפה בנסיבות האלה.

יש לי ידיים רכות וחולשת רצון. אני מעדיף לא לקבל החלטות חשובות. דודתי אימנה אותי להיות השותף הקבוע שלה, ובגילויים ובהצהרות של תשוקה אימהית עזה כלפיי בכל הזדמנות, היא גרמה לי — אני יודע זאת בבירור — להיות מפונק ותלותי. אך איני מאשים אותה או מתרעם עליה בשל כך. זה האופן שבו התחנכנו שנינו. היא תמיד הייתה עשירה וחופשייה לעשות ככל העולה על רוחה, לא רק עם עצמה אלא גם עם אחרים, ותמיד הרגשתי בר מזל ומוגן. עד כה חיינו היו קלים. כמו רוב מי שנולד מיוחס ואמיד, התייחסנו לאנשים נחותים כמובן מאליו, למשרתים כמובנים מאליהם, ולהתנהגות העולם כלפינו כטוב הכללי. אני מניח שיש עוד מאות אלפי אנשים בעולם הבטוחים כמונו בטוב החומרי של החיים ומקבלים אותו כמובן מאליו כמונו.

“מה נעשה? אנו שואלים. “לאן ניסע?” איש לא מחייב אותנו. אנו הקצפת הצפה של האנושות.

יש לנו בית ברחוב בית המשפט העליון, מקום קטן וצנוע בהמפשייר, ואנו נוסעים הרבה. דודתי, כפי שרבים יודעים, אישה טמפרמנטית מאוד — איני מתכוון טמפרמנטי בשום מובן לא נעים — ולעיתים אנו מלאי התלהבות מתנועת האנושות העולמית של האישה — אף שמעולם לא הבנתי באמת במה מדובר — ששווה לסייר בעולם עבורו — כלומר, כל עוד יש חדר אמבטיה ושירותים צמודים שדודתי מתעקשת עליהם — ואנו “יוצרים קשרים”, כל עוד לא מתגלה קושי בבחירות לוועדה, או משהו דומה, ודודתי חשה גועל, ואז במשך שנה בערך אנו נוטשים את תנועת האנושות העולמית של האישה ומסתובבים ומביסים במדשאות את אלופי הקרוקט או מרוויחים גדילים במשחק החץ וקשת. שנינו טובים להפליא בקשת ארוכה, ווילמרדינג צייר את דודתי כדיאנה, אבל קרוקט הוא הכישרון הייחודי שלנו. אם לא היינו נרתעים מהפרסום ומהוולגריות, היינו לבטח אלופים. אנחנו גם משחקים לא רע טניס, והגולף שלנו בהחלט יכול להיות גרוע יותר, אלא שהביקורת הפופולרית על טניס הגיעה לרמות גבוהות כאלו שלא אכפת לנו שיראו אותנו משחקים, ואנו מוצאים שהגולף מבולל אותנו עם כל מיני אנשים. לפעמים אנחנו פשוט מתאוששים. לאחרונה התאוששנו בלה־נוּפֵֶּה אחרי כנס די מייאש של תנועת האנושות העולמית של האישה בשיקגו (ככל שנאמר פחות על הנציגים האמריקנים כך ייטב, אולם דודתי הייתה לגמרי שווה להם).

זהו לדעתי הסבר די מספק של עצמי ושל סביבתי. שתי מדשאות המועדונים בלה־נופה היו מצוינות, ומצאנו מזכירה מדפיסה ראויה להערצה שהתמודדה עם ההתכתבות הענפה של דודתי בעסקי התנועה ובייחוד עם תיק הדיבה שלה נגד גברת גליקו־הרימן. היא רשמה הכול בקצרנות, הדפיסה אחר הצהריים והביאה להגהה אחרי שעת התה. היו אחת או שתי קבוצות אנשים חביבים שאפשר היה לשוחח איתם בקלילות ללא מבוכה. קרוקט שעה לפני ארוחת הצהריים, אפשרות נוספת אחר הצהריים וארוחת ערב בשמונה. אנחנו אף פעם לא משחקים ברידג’ לפני ארוחת הערב; זה הכלל הבלתי גמיש שלנו. בעוד היא תיארה במכתביה הפרובוקטיביים, הפוגעניים בקיצוניותם והסרקסטיים, מה יקרה למישהו אם לא יקרא את מכתביה, בידיי היה די זמן שאותו הקדשתי בעיקר לטיולי בוקר לגבעה, למעיינות של פֵּרוֹנָה, משם לקחתי מים, יותר לשם שעשוע מאשר למטרות מרפא, ואז התיישבתי בבטלה מיטיבה במרפסת של מלון סורס, מסלק את טעם הדיו בעזרת משקה שנבחר בהתאם. דודתי נוטה לגישה אנטי אלכוהולית, אך בשנים האחרונות מצאתי ששיקול הדעת האישי והבלתי מזיק שלי בנושאים אלו לא רק ראוי, אלא טוב עבור שנינו. ואני מתכוון שנעשיתי מלווה שמח יותר.

אני חושב שזה שם אותי במקום די טוב, וכעת ברשותך אניח את עצמי ברקע, כמו שאומרים — או ש”בפריים” עדיף — ואספר לך על הראשון מבין שני הגברים המוזרים שפגשתי במרפסת פרונה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שחקן הקרוקט”