החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

משפט בוונציה

מאת:
מאנגלית: דנה טל | הוצאה: | 2018-07 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:
  1. המיילדת חנה לוי מצילה את מתיאו התינוק, בן למשפחה עשירה ונציאנית, מרצח על ידי דודו תאב הבצע ונמלטת עמו ועם בעלה האהוב איזק לקונסטנטינופול. משפחתו של מתיאו מתה במגפה, וחנה ואיזק הם כל עולמו.

אבל מתיאו הוא יורש ההון של אחוזת וילה די פדובני, וזו מושכת את תשומת הלב של אנטוניו פוסקארי, נוכל שנואש לקבל את ההון לידיו. הוא וצ'סקה, יפהפייה תחבלנית שטווה את דרכה אל חייה של חנה, חוטפים את מתיאו ונמלטים איתו לוונציה.

פוסקארי זומם לתבוע אפוטרופסות על מתיאו בפני בית המשפט — ולהרוג אותו לאחר מכן. חנה, הנואשת להציל את בנה, מגיעה בדרך לא דרך לוונציה, מואשמת ברצח דודו של מתיאו ומושלכת לכלא. האם הצדק ייעשה והאמת תצא לאור?

משפט בוונציה, רומן היסטורי סוחף עם גיבורים שופעי קסם בלתי נשכחים, הוא ספר נוסף מאת רוברטה ריץ', ששני ספריה הראשונים, המיילדת מוונציה והמיילדת מן ההרמון, היו לרבי־מכר

בארץ ובעולם. ספרה החדש, משפט בוונציה, מבטיח לה מקום של כבוד בגלריית כותבי הרומנים ההיסטוריים.

מקט: 15100920
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

כלא פּוֹצי

ונציה 1580

קירות תאה בכו מרוב לחות. אילו רק יכולתי להישאר יבשה, חשבה חנה, בעודה חופנת את בטנה ומנסה להתעלם ממזרן הקש הרטוב שדקר אותה מבעד לשמלת הכותנה שלה.

רק ההווה חשוב. אני חיה. הצלחתי לשמור על עצמי בחודשיים האחרונים. בזכות כוח רצוני והגוף החסון שאלוהים בירך אותי בו, לבי ממשיך לפעום. אני נושמת. ראשי כואב, אבל הוא עדיין מחובר לכתפי. התינוק שלי זז בתוכי. התינוק החזק והאמיץ שלי. אם זה בן, אקרא לו דניאל, שהפגין אומץ כזה בגוב האריות. אם זו בת, אקרא לה אסתר, לזכרה של המלכה אסתר, שהצילה את היהודים מהמלך אחשוורוש.

עכברושים חלפו בריצה על פני לחייה. לדלי הצרכים שלה לא היה מכסה. מדי יום ביומו שמעה נקישת כסף עדינה, קרקוש כלי חרסינה משובחת וצליל חליצת פקקים של בקבוקי יין — אצילים שנכלאו בשל מעשה סדום או חובות, ניזונים מן המעדנים שהסוהרים הביאו להם תמורת תשלום נאה. מהתא הסמוך נישאו צחנת בשר אדם נמק וצעקותיהם של האסירים האחרים.

משלא יכלה לשאת עוד את המזרן הרטוב, קמה חנה והחלה לנקות פצע בזרועה. בשל גמלוניות ההיריון היא נפלה ושרטה את זרועה. היא שפכה עליה מי מלח, ואחר כך כרכה סביבה את הדבר היחיד שהיה ברשותה: סמרטוט מטונף.

הסוהר גווידו לחץ אל סורגי תאה את פניו המחוטטות ואת פיו השקוע פנימה בהיעדר שיניים.

'הלידה קרבה, נכון? כמה זמן נותר להערכתך עד שהתינוק יבוא?'

גווידו לא היה גרוע משאר הסוהרים, אבל היא לא מצאה בלבה לענות לו, לא היתה מוכנה להכיר בכך שתלד את ילדה היקר, המיוחל, על מזרן מזוהם בכלא, מוקפת בסוהרים תאוותניים, בִּמקום על סדינים נקיים בחדר מואר ומאוורר בבית, מנוחמת בידי נשים אחרות ומיילדת מיומנת.

חנה נכלאה באשמת ביצוע החמורים שבפשעים. אלמלא בטנה היו חייליו של הדוֹגֶ'ה תולים אותה מיד עם מאסרה. אם היא לא תמות קודם לכן במגפה או ברעב, היא תלד באביב — בעוד חודשים ספורים. ברגע שהתינוק יגיח מרחמה, חיילים יגררו אותה מתאה אל הסטרַפָּדוֹ. מפרקי ידיה ייקשרו מאחורי גבה, והיא תיתלה מהחבל שיוטל על קורת עץ. משקולות שייקשרו לקרסוליה יגבירו את ייסוריה, והיא תסבול כאב בל־יתואר עד שנשמתה תצא מגופה. בשל היותה יהודייה גופתה תבותר, ואיבריה יפוזרו בכל רחבי העיר. תינוקה יושלך לתעלה. כך זה נעשה בוונציה.

איזק היה יוצא מדעתו מרוב צער אילו היה יכול לראות אותה. אילו רק יכלה להפוך לענן עשן, להיסחף החוצה מבעד לחלון המסורג הזעיר הקבוע גבוה בקיר ולרחף בחזרה אליו.

איזק. היא הגתה את שמו שוב ושוב כדי להעניק לעצמה אומץ, ליטוף בכלא הזה, שכולו מכות אכזריות על גבות רכים, צעקות וקריאות לעג מחרישות אוזניים.

מתוך תיק הפשתן שלה, בין קומץ סקודי, היא דלתה את כפתור שריון הצדף שעיטר פעם את חולצתו של איזק. היא זכרה יום חמים ושטוף שמש ושחפים מרחפים מעל. היא ואיזק הלכו על החוף עם מתיאו ועם התינוקת ג'סיקה כשמצאו אותו. היא לקחה אותו הביתה, ובאמצעות מרצע ומסור קטן יצרה ממנו כפתור. איזק צחק בהנאה ואמר שהיא רבת־תושייה.

חנה חיככה אותו על לחייה, מתענגת על קרירותו ועל קצותיו המשוננים הזעירים. ואז נזכרה במכתבו של איזק, ועצבות עמוקה הכריעה אותה עד כדי כך שחשה כי אינה מסוגלת לזוז. מה הניע אותה לקום ולהפליג אל מעבר לים, ולהשאיר מאחור את האדם שאהב אותה יותר מכול? היא לא זכרה עוד.

זה מה שהיא נהייתה: אישה נטולת חברים המכווצת בפינת תא כלא מצחין, גבה שעון על הקיר, נאחזת בכפתור.

על אף הלילות חסרי השינה והמזון העלוב המשיך התינוק לבעוט נמרצות בקרביה — ולעכב את ידו של התליין. ובדיוק כשם שילדהּ שטרם נולד הגן עליה, היא תגן עליו, מפני שאיזו תועלת יש באֵם שאינה יכולה להציל את חייו של ילדה?! לכן כפתה על עצמה לבלוע את הלחם המעופש ואת הדייסה הדלילה שהכינה לה אשתו של גווידו, טבחית הכלא. ביאנקה היתה כחושה, עם עיניים כחולות מימיות ורגליים עקומות של אישה שעברה יותר מדי הריונות. בלילה התעטפה חנה היטב כדי להישמר מנשיכות העכברושים והתרחקה מאסירות הסובלות מהתקפי שיעול ומפצעים מזוהמים.

המחשבה על מותה הפחידה אותה. היא תהיה טיפשה אם לא תפחד. אבל מה שהדיר שינה מעיניה, הפך את בטנה ולא נתן מנוחה למחשבותיה, היה הידיעה שאיכזבה את מתיאו.

חנה סיכנה את חייה — אבל גרוע מכך, היא סיכנה את חייו של עובּרה. ולשם מה? מתיאו עלול להיות מת. חניקת ילד בן חמש אינה משימה קשה. אבל הם נזקקו לו, לא?

או שמא כל ילד קטן אדום שיער ישרת את מטרתם באותה מידה?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “משפט בוונציה”