החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המשכונאי

מאת:
מאנגלית: תום דולב | הוצאה: | 2018-08 | 272 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

״מאסטרפיס !!! מכל הבחינות ראוי המשכונאי לתשומת הלב של כל קורא רציני.״            הניו יורק טיימס

בגיל 45, סול נצרמן – ששרד את ברגן־בלזן אך איבד שם את אשתו וילדיו — מנהל בית משכונות בהארלם. אבל העסק הוא רק כסות לפעילות אחרות של גנגסטר, שמשלם לנצרמן משכורת נוחה תמורת שירותיו. סול מבקש להסתגר מהעולם שסובב אותו, אך לשווא. חלומותיו רדופים על ידי עינויי העבר שלו, והמציאות המחוספסת והאלימה חודרת לתוך חנותו וחייו וגורפת אותו לתוכה.

המשכונאי ראה אור לראשונה ב־1961, ועד מהרה נמכר ביותר מחצי מיליון עותקים. הספר עובד לסרט קולנוע מצליח בבימויו של סידני לומט, שמקומו המרכזי בשיח הקולנועי על השואה לצד הבימוי הריאליסטי הופכים אותו ליצירת חובה. גם עכשיו, כשהוא רואה אור עשרות שנים אחר כך, מהדהד המסר שבין שורותיו באותה העוצמה: רק על־ידי הזדהות עם סבלו של האחר, יכול הניצול — בין שהוא גבר או אישה, יהודי, שחור או פורטוריקני — להתעלות אל מעבר למורשתו הטראומתית.

 

״בזמן הקצר שכתב – כשלוש שנים שבמהלכן החשיב את עצמו ונחשב לסופר רציני – וולנט נמנה עם קבוצה מבריקה של סופרים יהודים אמריקאים שכתבו לאחר המלחמה – סול בלו, ברנרד מלמוד, נורמן מיילר ופיליפ רות. העובדה שמת בגיל כל כך צעיר ולא יכול היה להמשיך את המסע עם הסופרים הללו היא עוול גדול, אבל הרומנים שסיים לכתוב במהלך חייו הקצרים הם כולם יצירות מופת.״            דייב אגרס

״ספר כּן ומרגש על החוויה האנושית בשיא קדרותה.״         ניו יורק הראלד טריביון

״סופר מחונן שצולל במעין רכות טרודה אל מצולות האפלה האנושית.״      סטרדיי ריוויו

״סול נצרמן, השיילוק המלומד של הארלם,

הוא יצור בעל מורכבות מרתקת… הוא מגלם את אותו מקרה ספרותי נדיר – דמות שמכאוביה נדמים לא פחות אמיתיים מאלה של הקורא עצמו.״

טיים מגזין

״כתוב היטב ומטלטל עד כאב.״

לייבררי ג׳ורנל

״הספר שואב את כוחו מהעלילה, שבמרכזה עומדים מאפְיונר ושוד מתוכנן ששמים את סול בעמדה נוראית, עמדה שאותה מעמיד וולנט לבחינה מעמיקה לכל אורך הספר: כיצד ניתן לנווט בעולם בתחושת אמון, כשחוויתָ את הנורא מכול שבני אדם מסוגלים לו?״

קירקוס ריוויוז

מקט: 14000045
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

רגליו גרסו את החול הדחוס. לשמאלו זרם נהר הארלם, לימינו מעבר לרחוב ניצב המרכז הקהילתי, ומאחוריהם נפרשה העיר העצומה והדחוסה. בשבע וחצי בבוקר ניו יורק היתה שקטה מתמיד. בקרב אותה דממה יחסית, צעדיו הפיקו צלילי גרירה מגושמים שנשמעו לו חזקים ומיידיים יותר מהטרטור של שלל ספינות הנהר ומהרעש המעורר של תנועת כלי הרכב במרחק כמה בלוקים ברחוב 125.

כְּחְחח, כְּחְחח, כְּחְחח.

זה כמעט עשוי היה להיות הצליל הנעים של אדם שמתהלך על שלג נקי וצחור. אך כל ספק לנועם התפוגג למראה הדמות הגדולה והכבדה, הפנים התפוחים, העיניים הכהות והאדישות שעוּוְתוּ מבעד לעדשות העבות של משקפיים מיושנים להתמיה.

סֶסיל מאפּ, שָׁחוֹר קטן ורזה, ישב על קורת העץ שגבלה בנהר וסעד הנגאובר כביר. הוא הביט בסוֹל נָצֶרמַן המשכונאי בעיניים מטושטשות, והאיש המשתרך בכבדות הזכיר לו כלי רכב משוריין. נראה כמו איזה טנק או משהו, חשב. המראה של האיש הלבן הגדול עודד את רוחו באופן ניכר; הזהירות הגמלונית של הליכתו רמזה על סבל בקנה מידה אחר משלו. לכמה דקות שכח מאשתו הזועמת שמולה יצטרך להתייצב בערב, שכח אפילו מהסבל הצפוי לו במשך יום עבודה שלם של טיוח קירות בידיים רועדות וסרבניות. הוא לא הצליח לרסן את החיוך שעלה על פניו כשסול נצרמן התקרב, והוא חשב בחדווה, האיש הזה סובל!

הוא נופף לו בגבות מורמות כמו מי שמקדם פני חבר במסיבה.

״היי, שלום לך, מר נצרמן. נראה שהולך להיות יום יפה ממש, מה?״

״אכן זהו יום,״ ענה סול בשוויון נפש והסב את ראשו קלות.

סול המשיך לדדות והתבונן בזרימת המים האיטית. הוא עמד באירוניה על יופיו המתעתע של הנהר. על אף אטימותו השמנונית והעצמים הבלתי מזוהים שצפו על פניו הירוקים המטונפים, היה משהו מרשים במגמתו העיקשת.

הוא הישיר מבט אל אותו בוקר של אוגוסט: אל האור הזהוב העמום על הגשרים הנסוגים, אל הבניינים התעשייתיים בריבוי הצורות, ואל כל הריצודים האקראיים שעיטרו את שפת הנהר ושיוו לנוף ארשת של עיר אירופית עתיקה ונכבדת.

אך לא היה כל חשש שזה יותיר עליו רושם; מוחו וגופו החבוטים היו לו כמזכרת מגוננת מפני אשליה.

כן, כן, ללא ספק, יום קיץ נאה ושלֵו; שקט, מוגן, מלא אנשים שעסוקים כל אחד בענייניו בחום השופע והמבטיח. בוקר מנומנם בעיר הגדולה. הוא הביט בנוף הסבוך בחוסר עניין והלך כשעיניו עטויות שעמום.

פתאום חש כאילו מכים אותו באַלה. דימוי הוטבע מאחורי עיניו כמו זריקת כאב. לרגע נע כעיוור בבוקר הזוהר, כשלפניו לילה מסנוור מלא צעקות. גניחה נפלטה ממנו, והוא התאמץ לפעור את עיניו. אך רק הפירוט הממוקד של אלפי בניינים באור השמש השקט נגלה לו. אחרי דקה בקושי זכר את החיזיון השֹטני, והוא נאנח כמו מזיכרון של מכאוב חולף, עיניו אטומות ומסוגרות כמקודם מאחורי הזגוגיות שלהן. עוד דקה, וכבר הניח לעצמו לחזור לתיאוריות הנבובות שלו על סביבתו.

מה היה בה, באותה חלקה עלובה בדרכו לחנות בכל בוקר, שהשקיט מעט את רוחו? לא יותר מאשר משולש חול גדול באורך כשני בלוקים, שממה שרק חיכתה לתכלית ייעודית כלשהי, או מקום שפעם ניצב בו משהו, שעקבותיו כוסו כעת בשכבה הדקה האלמונית של חול ים. מה גם שהחלקה לא היתה ממש בדרכו. נו, לך תבין את הדברים שאדם מגיב אליהם! הוא אהב ללכת מכאן, ודי בכך. אולי זה הנוף הנפלא, או האנשים המקסימים והנפלאים שאתה עשוי להיתקל בהם בצד הדרך, כמו סֶסיל מאפּ. מה זה משנה — חזיונות הלילה התרככו עבורו במרחק המסוים הזה בזמן משנתו. הוא הביט באדישות בספינות הגרר הצבעוניות, בדוברות הרחבות והבלויות שהובילו סחורה מכל הבא ליד. לאט־לאט, אגב הליכה, רוקן את עצמו מרוחות הרפאים של שנתו, וכאב הפצעים הזעירים הרבים שספג מאחותו וממשפחתה הועם. אולי אפוא הקטע הקצר הזה בדרכו היה גשר בין שתי אווירות, גשר שעליו יכול היה לכייל מחדש את הנטל הכבד של הבּוּז המבוצר שלו.

כשהגיע לקצה האזור החולי ופנה אל המדרכה, לקח רגע להרהר בשנתו הטרופה. הוא לא זכר מה חלם, אבל ידע שהיו אלה חלומות רעים. כבר שנים שהוא מתנסה בחלומות רעים מעת לעת, אבל לאחרונה תדירותם גברה.

אולי אני פשוט מזדקן. בגיל ארבעים וחמש העצבים כבר לא גמישים כמו פעם, חשב. ״אוֹח,״ אמר בקול ומשך בכתפיו, זורה חול על התובנה; בדיפלומטיה העדינה של הפסקת האש, אין טעם להציג את המתים שלך.

אך כשהגיע לחנות, העווה את פניו בעל כורחו למראה שלושת הכדורים המוזהבים שהשתלשלו מעל דלת הכניסה. ברור שאין זו אלא בדיחה סרת טעם שהביאה לכך. ובכל זאת, לא הניחה לו המחשבה המטופשת, מדי בוקר כשהביט בסימן ההיכר הכעור של משלח ידו, שהסמל הזה הוא תוצר של מעשה חבלה זדוני כלשהו שתוחזק בכל לילה בידי מעוול לא ידוע.

העווית התחלפה בחיוך ממזרי; עדיין היה לו חוש הומור דק לגסויות מסוימות. אז מה אם המרצה לשעבר באוניברסיטת קראקוב נתון עכשיו מאחורי שלושת כדורי הזהב של בית משכונות? מכל הבדיחות על חשבונו שהחיים זימנו לו, זו ללא ספק היתה המתונה ביותר.

מה גם שהבדיחה לא היתה לגמרי על חשבונו, הירהר בשעה שפתח את שרשרת המנעולים המסועפת, ניטרל את שתי מערכות האזעקה והסיר את סורגי הברזל הכבדים שהגנו על חלונות התצוגה לאורך הלילה. לא ולא, חשב וסקר את המרחב במבט איטי וזחוח. העיסוק המושמץ הזה סיפק לו את הסחורה היחידה שעוד ייחס לה ערך — פרטיות. הוא רכש בית גדול במאונט ורנון וגר בו עם אחותו ברטה ומשפחתה, ומתוקף כך שהמשיך לתמוך בהם (לא היה אפשר לרכוש בית גדול במאונט ורנון עם המשכורת של גיסו המורה, זליג), השיג לעצמו חדר ומקלחת משלו, ארוחות לא רעות, והכי חשוב — פרטיות מול שאר בני הבית. וכפי שהם חבו לו את קיומם, כך הוא חב את שלו בתורו לאלברט מוּרִייוֹ. אם חופרים מספיק עמוק, מגלים בסוף טינופת. אפילו אצל מלאכים מושיעים תמיד מוצאים זוהמה בקצה הכנף. הוא עבד בשביל המגבית היהודית המאוחדת בפריז, ובעזרתה הגיע לאמריקה בעקבות הצעת עבודה של המשכונאי פרלמן. הוא עבד שנתיים אצל אותו איש חצי־הגון, כשמישהו אמר למישהו אחר שסול נצרמן הוא איש נטול שיוכים. יום אחד קול מונוטוני מרוחק התווה תוכנית בטלפון: אחד אלברט מורייו ינווט הכנסות לא מדווחות דרך בית משכונות שאותו ינהל סול, ושהוא לכאורה יהיה בעליו, לפחות על הנייר. הסידור הכספי היטיב מאוד עם סול, והוא לא היסס לתת את הסכמתו. בפשטות מכאנית העסקה הושלמה. סול הסדיר את הפרטים מול שליח של מורייו הבלתי נראה, רואה חשבון הקים מערך עסקי ושילם את כל החשבונות, והפלא ופלא, משכונאי חדש נוסד! הכול התנהל בתהליך לוגי לחלוטין; מהפילנתרופים הנכבדים של המגבית בפריז דרך המשכונאי הלא־טוב־מדי ולא־רע־מדי סאם פרלמן, ועד לאלברט מורייו — קול קהה וחסר לב מעבר לטלפון. וכל זה היה טוב ויפה מבחינת סול נצרמן. לא הטריד אותו מאין הכסף מגיע; תן למורייו ושכמותו לעשות כרצונם כל עוד אין להם ממנו תביעות ישירות, כל עוד הם לא מחללים את פרטיותו. לא היה לו שום עניין לראות מעבר לרגע הזה, ואולי לזה שמיד אחריו.

כעת, בתא הקטן והמבודד שבו שכן, החל סול בטקס היומי של אומדן הסחורה בחנות. נחמה עגמומית אפפה אותו כשנגע בפריטים השונים והזיז אותם קצת, כשהרים ובחן את המקבץ האדיר נטול הצורה של דברים שאנשים מישכנו.

הוא פרט על מיתרים של כינור חבול, ניקה את האבק מעדשת מצלמה יפנית, סובב קדימה ואחורה כפתור של מקלט רדיו מקולקל. בחשאיות של מבוגר המסתיר את כמיהתו לצעצוע של ילד, שיחק בעדינות במקשים של מכונת כתיבה ישנה לכמה רגעים, ואז נפנה לנקוש בציפורניו על צלחת חרסינה פרחונית. בפינה מתחת לדלפק מצא משקפת תיאטרון מאם הפנינה, והוא הביט דרכה במהופך וסקר את החנות כך שהמקום נראה עצום ועתיק, כמו מוזיאון שיוחד להיסטוריה משונה. ובינתיים, במודע או שלא במודע, הפיק הנאה פרוורטית מתחושת האחווה, מתחושת הקהילה, עם כל השיילוקים מחככי הידיים לאורך הדורות. כן, הוא, סול נצרמן, עסק באותו מקצוע עתיק ומתועב; והוא שרד!

למשמע קול צעדים הרים את מבטו. עוזרו, זֶ׳סוּס אוֹרטיז, התקדם לעברו בחיוך הגברתן המסחרר שלו.

״גוטן טאָג, סול, אני כאן! אפשר להתחיל עם העסקים,״ אמר והמשיך בתנועתו הנמרית, שהקשתה לזהות את התפר שבין עצם לשריר מחוטב.

״אם הייתי תלוי בך…״ סול זעף כדי להסוות את תחושת ההערצה שחווה בכל בוקר למראה הנער שחום העור נכנס לחנות. פני הילד עוצבו באנינות מופלאה; אף ישר וצר, עצמות לחיים בולטות, פה מעוגל וגמיש כמו של ילדה. תמיד כשדיבר היה נדמה שהוא מציג לראווה את שלמוּת פניו, מציע אותם כפיצוי נקמני לדברים שנכשל בהם.

״כבר אחרי תשע וחצי,״ הפטיר סול והפנה את תשומת לבו בהפגנתיות לערימת החשבונות שעל הדלפק.

״נכון, נכון,״ התנצל חֶסוֹס וניענע בראשו הצר והבוהק עד שקווצת שיער שחורה ומבריקה נשמטה על מצחו. ״פשוט זה ממש בעיה בשבילי לצאת מהמיטה בבוקר.״ הוא הטיל את ראשו לאחור בתנועה מיומנת ששלחה את קווצת השיער בחזרה למקומה. אז הביט בזעף באחד מהשעונים הרבים בחנות, שעון סבא ששניהם ידעו שתקוע בשיתוק תמידי על השעה תשע ועשרים. ״עכשיו תראה, אני אמרתי לך שאני רוצה שהכול נַעֲשֶׂה פה נורא ברצינות. השעון הזה אומר עשרים דקות אחרי תשע, אז אני מתעקש שתרשום שהגעתי בדיוק ב…״

״אתה ממש חכמולוג, אורטיז.״

״נו, מה איתך, סול, אין לך מה לדאוג אפילו טיפה. אני הולך לעבוד עכשיו כל כך קשה כמה שעות שאתה עוד תציע לי מאה חמישים אחוז.״

זו לא היתה בדיחה גמורה, שכן הוא חש מסירות מוזרה לעבודה למרות ששכלו אמר לו שמדובר במקצוע של שוטים. חֶסוֹס אורטיז כבר הרוויח פי שלושה וארבעה ממשכורתו הנוכחית מעיסוקים מסוכנים ומשתלמים יותר, מיַזָמים שהצריכו תושייה ותגובה מהירה. במשך עשרה חודשים מכר סיגריות מריחואנה, ופעם אחת, שנתיים לפני כן, כשהיה בן שמונה־עשרה, התחלק בשלל ממחסן שנשדד. אך תמיד קינן בו אי־שקט פנימי, תחושה עמוקה של שבריריות ואימה. הוא תמיד סירב להכיר בתחושה הזו מחשש שלהכיר בה משמעו להיכנע לה. אבל לו הכיר בה, ייתכן שהיה מקשר אותה לזיכרון הילדות שלו נשאר בלילה לבד בבית בזמן שאמו, שננטשה בידי בעלה, הלכה לעבוד בקרצוף בנייני משרדים במרכז העיר. היא תמיד השאירה את דלת הדירה פתוחה כדי שאחת השכנות תוכל ״להאזין״, אבל חֶסוֹס ידע שאף אחד לא ישמע את זעקות לבו, אז הוא תירגל את עצמו בשתיקה איומה בלב הקולות הפראיים של כל השכונות שבהן חיו. הלילה היה רִיק, החושך היה אַיִן. עבר זמן והחלל הנורא הזה נעלם אפילו מזיכרונו, אבל משקעיו לא נעלמו, והם הותירו אצלו גינונים משונים. הוא נהג לצחוק ברגעים הכי לא הולמים, ופעם אחת, כשנלכד בידי חבורת ילדים לבנים שאחזו אותו, הפשילו את מכנסיו והעמידו פנים שהם מסרסים אותו בעזרת ענף דק ותמים, הוא צווח בכזה עונג מוטרף שהם שיחררו אותו מיד וברחו. עכשיו, כשהרגיש ״חסר מנוחה״ (כך כינה את אותם מצבי רוח מוזרים ומסחררים), היה הולך לפעמים לכנסייה הקתולית שבה היתה אמו חברה, כורע ברך לפני הצלב מבלי להתפלל ושוקע בחלומות בהקיץ משונים. הוא היה מדמיין שהדמות המזוקנת היא אביו שמעולם לא ראה, ואז, עדיין על ברכיו, היה מחייך חיוך זדוני למראה בשרו המפולח של אביו המדומיין. ועם זאת, באופן מוזר, הוא חש באותם פעמים גם את ייסורי האהבה, וגופו כמו היה נתון במאבק נוראי עד כדי פקיעה. כך, כשנעמד לצאת מהכנסייה הוא היה מותש ומרוקן, והיה נדמה לו שהצליח לסלק את ״חוסר המנוחה״.

כמה חודשים לפני כן ננעל על הרעיון של ״עסקים״. הוא שיווה לו יציבות וכוח עצומים, וברגעיו הפרועים יותר אף החל לחלום בהקיץ על שושלת סוחרים מיוחסת, על חנות מכובדת עם השם שלו מעטר את שלטהּ בזהב. לכן נענה למודעה שפירסם סול עבור צעיר חרוץ ופיקח, לעזרה בבית משכונות. הזדמנות ללמוד את המקצוע ולהשתלב בעסקים״. כשהחל לעבוד שם בנוכחותו של היהודי הגדול והחידתי, האובססיה שלו לכוח הקסום של ״עסקים״ רק העמיקה, שכן היה נדמה לו שהמשכונאי נושא איתו איזו תעלומה גדולה, איזה סוד, שאם יִלמד אותו חֶסוֹס אורטיז, יתעשר למכביר.

״בינתיים אני רואה שאתה עדיין עומד פה,״ אמר סול. ״אתה שמתכנן לעבוד כל כך קשה.״

אבל אורטיז לא הקשיב; עיניו היו מרותקות לדפים הפרושים לפני המשכונאי.

״אז את כל החשבונות אתה משלם בצ׳ק, אה?״ שאל. ״טוב, זה הדרך הכי עסקית, לא? אז מה אתה עושה? אתה פשוט ממלא כמה ולמי בחלק הקטן שם ואז…״

סול פלט נשיפה ארוכה של ייאוש.

״נו מה, אני גם אמור ללמוד פה עסקים, לא? עד כמה שאני רואה, עוד לא עשית בשבילי כמעט כלום שאני ילמד.״

״בסדר, בסדר, מחר, תזכיר לי מחר. כשיהיה פה שקט מחר, מאוחר בערב, אולי נעבור על כמה דברים,״ סול ענה ביובש.

״או־קיי,״ אמר אורטיז, ועל פניו הבזיק אותו חיוך פתאומי תלוש להחריד שעורר לפעמים אצל סול תגובה כמו לשריטה מהירה וכואבת בעור. ״אני הולך לעשות סידור בחליפות למעלה, משהו יעיל! אני חושב לחלק אותם לפי סוג חליפה ולחלק אותם לפי מחיר, יש מלא חליפות קיץ… לפעמים אתה מבזבז שעה רק למצוא את סוג החליפה שמישהו רוצה. יש לי פה כרטיסיות ואני הולך לסמן אותם…״

״אני רואה שיש לך תוכניות גדולות. אז איך זה שאתה עדיין עומד פה ודוחף את האף שלך לעניינים שלי?״

אורטיז הימם אותו שוב ביופי התמוה של חיוכו. משהו מסוכן ופראי השתקף בפניו החלקים, שידר עורמה וסקרנות בלתי צפויה; אך באופן מוזר ניכרה בהם גם איזו איכות מערערת של תמימות הפכפכה. נדמה שהיתה לו… איך לומר זאת — נפש טהורה? נכון, הנער מכר מריחואנה, לפחות לפי ג׳ון ריידר השָרָת, ובטח גנב וסירסר ואלוהים יודע מה עוד. ובכל זאת… היתה לסול תחושה עמומה שיש זוועות מסוימות שהנער הזה לא יבצע. ובעיניו של סול נצרמן, זה לא היה דבר של מה בכך; הוא ייחס למעט מאוד אנשים אפילו את החסם הזה לרוע.

״נו קדימה כבר, אתה והתוכניות הגדולות שלך, אתה והכִּרְטוּסים שלך!״

״צודק, סול, מאה אחוז, אתה יודע איפה למצוא אותי. ייקח לי זמן להתניע. אבל הנה אני בא, תראה איך אני נע, איזה כוח אטומי, ששש־שט.״ ובזה הוא נעלם מעבר לפינה ועלה במדרגות לעליית הגג, נע באותה חינניות מדהימה שהבהילה כל כך את סול. לרגע, לקול הצעדים במעלה המדרגות ואז בקומה שמעל ראשו, בהה בנקודה האחרונה שבה ראה את הנער, עיניו אבודות במקצת, פרצופו כמו נשען על מדף של שלווה. להרף עין ניסה להיזכר בתחושה המרוחקת של הנעורים. בראש מעט נטוי, הבעת פניו נראתה חלולה, רפויה ופגיעה. כל השעונים תיקתקו או זימזמו שעה אלמונית. אבל פתאום הוא ניגב את פניו מאיזו זיעה בלתי נראית. חשֵכה דוקרנית כיתרה את גבו המאפיל, והוא חזר לעבור על החשבונות בפנים זועפים.

רק מיעוטם היו חשבונות עסקיים; רובם היו הוצאות פרטיות שצברו בני המשפחה של אחותו. היה שם חשבון טלפון מסחרר, חשבון חשמל גבוה פי שניים מזה של החנות, וחשבון על שטיח חדש שברטה קנתה. בנוסף היו כמה חשבונות על ביגוד שאחייניתו ג׳ואן צברה, חשבונות מרופא עור ומרופא פנימאי על שם זליג, וחשבון מבית הספר לאמנויות שבו למד אחיינו מורטון. שפתיו נחשקו בשעה שחתם על הצ׳קים.

הוא שמע קרקוש מפתחות חזק, וכשהרים את ראשו ראה את לוונטל, השוטר, עומד מולו ומתנדנד על כריות כפות רגליו.

״אז מה אתה אומר, סולי? איך העסקים?״

״אתה יכול להיות הלקוח הראשון שלי להיום. רוצה למשכן את התג שלך, או אולי את האקדח?״

״לא יכול, סולי; אני צריך אותם כדי להגן עליך.״

״כן, נכון, להגן עלי,״ סול הפטיר בארסיות. לאחרונה החל לוונטל להחצין את חשדו שסול מסתיר משהו, שאולי הוא, לוונטל, נמצא בעמדה לבקש אי אלו טובות מסול.

״אגב, אם כבר מדברים על הגנה, עד איזו שעה בדיוק נשארת פה אתמול בלילה?״

״למה אתה שואל?״

״למה? אני אגיד לך למה. כי אתה מבקש לעצמך צרות כשאתה נשאר ככה לבד בחנות עד מאוחר בשכונה הזאת. כל שאר הדודים* סוגרים כבר בשש. מה העניין, מנסה להתעשר מהר? או שאולי אתה חושב שאתה כמו רופא? צריך להיות בכוננות למקרה שאיזה כושי שנגמר לו הכסף רוצה לצאת לשתות משהו או להתארגן? אתה צריך להתאפס על עצמך, סולי. יתחילו לך בעיות פה, ומהר מאוד המחלקה תתחיל לדחוף את האף לעניינים שלך…״ הוא החווה במשיכת כתפיים.

״תודה על ההתעניינות, אבל אני יודע מה אני עושה. רק אל תטריח את עצמך בדאגות לשלומי,״ סול ענה בקרירות והחזיר את תשומת לבו במופגן לחשבונות שלפניו.

״אוי נו, סול, אין צורך להגיב ככה. זה התפקיד שלי לדאוג לשלומך. איפה היינו בלי חוק וסדר?״

״כן, נכון, חוק וסדר.״

״סולי, אתה חייב לשתף פעולה יותר. לקבל את העצה שלי ברוח טובה. אנחנו בני־ברית, אני ואתה, אנחנו צריכים לשמור אחד על השני מפני כל הנוכלים הגויים האלה,״ לוונטל אמר בחיוך רופף.

״זאת עובדה?״ הוא נעץ בשוטר מבט קר וסתום. ״אם כן, תודה. עכשיו אם תסלח לי, יש לי עבודה לעשות.״ בני־ברית! ומאיפה בדיוק המורשת של יהודי במדים שחורים נושא אַלה ואקדח? לא היו לסול חברים, אבל את האויבים שלו הוא ידע לסמן היטב.

״או־קיי, סולי, נראה לי שנסיים בזה… לבינתיים.״ לוונטל משך בכתפיו, סקר את החנות בהרתעה שיטוּרית נפוחה ויצא באיטיות מתריסה, מותיר אחריו שובל של שריקה מונוטונית.

ואז, בשעה עשר, התנועה החלה.

גבר לבן בשנות העשרים לחייו התקרב בצעדים מתוחים לסורגים. היה לו שיער פרוע ורך שהזדקר והתנפנף בתנועה מתמדת מכל משב רוח קל ביותר, והוא שיווה לו, בשילוב עם פרצופו הטובע, מראה של אדם שצף מתחת לפני המים. בגדיו היו בלויים, אך סגנונם העיד על שמרנות של קונה בורגני שקול. חבוקה בין זרועותיו השלובות היתה שקית נייר, והוא נעץ במשכונאי מבט חודר לפני שהִפקיד את משאו בקצה הדלפק.

״כמה תיתן לי?״ שאל בקול נמוך וחסר נשימה.

״בשביל מה?״ סול העווה את פניו בקוצר רוח.

״בשביל זה,״ השיב האיש כשעיניו השחורות בוהקות מעל להב אפו הגדול. היה בהתנהלותו משהו תיאטרלי ומעט מטורף, והוא נאחז בשקית כאילו סול מנסה לגנוב אותה.

״בשביל זה, זה…מה זה, לעזאזל? אני רואה רק שקית נייר. מה אתה מוכר בדיוק? אני לא קורא מחשבות.״ קולו של סול היה נוקשה, אבל פניו נטולי ההבעה שידרו מקצועיות מאחורי המשקפיים העגולים עם המסגרת השחורה.

״זה פרס אוֹרָטוֹרִי,״ אמר הצעיר פרוע השיער. ״זכיתי בו בתחרות אוֹרָטוֹרְיָה כלל־עירונית לפני תשע שנים.״

סול נטל את השקית בידו, שקית רכה ושמנונית שהיתה עשויה מאלפי קפלים רדודים. הוא תהה מאין משיגים שקיות כאלה, או מה עושים לשקיות רגילות כדי שירגישו כמו עור דק ובלה. הוא פתח אותה בחוסר חשק. בתוכה גילה פסל ראש ממתכת צהובה בוהקת על בסיס עץ מצופה לכה שחורה. על לוחית מאותה מתכת צהובה היה חקוק הכיתוב:

פרס דניאל ובסטר

תחרות אורטוריה של בית הספר הציבורי של ניו יורק לשנת 1949

לאופולד ס’ שניידר

״זה מזהב,״ אמר לאופולד שניידר.

״מצופה,״ תיקן אותו המשכונאי ונקש על גולגולתו הבוהקת של דניאל ובסטר. ״תראה, אני אלווה לך על זה דולר. אלוהים יודע מה אני אעשה עם זה אם לא תחזור לפדות את זה.״

״דולר!״ לאופולד שניידר הצמיד את פרצופו המורעב אל הסורגים כמו ציפור מחורפנת. ״מדובר בפרס חשוב. שתדע לך שרק אלפיים מתוך עשרים אלף איש הגיעו לרבע הגמר ורק חמישים הגיעו לחצי הגמר. ואני זכיתי! דיקלמתי את ׳העורב׳ וזכיתי, מתוך עשרים אלף. הייתי הכי טוב מעשרים אלף.״

״יפה, לאופולד, יפה מאוד, אתה אחד מעשרים אלף, אולי אפילו אחד ממיליון. לכן אני אלווה לך דולר… מכיוון שהרשמת אותי כל כך.״

״אבל אחד מעשרים אלף. אתה לא באמת חושב שאני אפרד מתהילה כזאת בשביל דולר אחד עלוב!״

״יש שוק קטן מאוד לפרסים אורטוריים עם השם שלך מוטבע עליהם. דולר אחד,״ אמר סול והשפיל את מבטו בחזרה אל הצ׳קים.

״תקשיב, אני רעב. אני באמצע כתיבה של מחזה מדהים, אני רק צריך כמה דולרים כדי לסחוב. אני עוד אפדה אותו, אני נשבע. יש לזה ערך הרבה מעבר לכסף…״

״לא עבורי, לאופולד.״

״אני אתן לך ריבית משולשת…״

״דולר אחד,״ אמר המשכונאי מבלי להרים את מבטו. הוא עבר על אותה עמודת מספרים כבר שלוש פעמים.

״מה הבעיה שלך?״ צווח פתאום לאופולד שניידר בחנות השקטה. מעליהם אורטיז הפסיק לפסוע לרגע, כמו מתלבט אם לרדת לראות מה קורה. ״אין לך לב?״

״לא,״ השיב סול. ״אין לב.״

״באיזה עולם אנחנו חיים!״

סול חזר והחליק את אצבעו במכוון במורד עמודת המספרים.

״אז חמישה דולרים לפחות?״ ייבב לאופולד, פולט את הבל הפה החמוץ של הרעבים־כרונית על המשכונאי.

סול סיים סוף־סוף לִסכוֹם את העמודה הראשונה והעתיק לשנייה את הספרה שבע.

״או־קיי, שלושה דולרים, לפחות שלושה דולרים אומללים. מה זה משנה לך?״

סול הגביה את פניו האפורים והאטומים. השעונים תיקתקו כולם סביב מבטו חסר הרחמים. ״אני עסוק. עכשיו תעשה לי טובה ותלך. ממילא אין לי שום צורך בפסלון הארור שלך.״

״או־קיי, או־קיי, תן לי דולר,״ אמר לאופולד בקול רועד על גבול הלחישה.

סול הושיט יד למגירת הכספים ושלף שטר שומני ומרופט כמו שקית הנייר של לאופולד. הוא תלש כרטיס משכון, מילא את תיאור הפרס ונתן את כרטיס הפדיון ללאופולד שניידר. אז המשיך בסְכִימת המספרים. לאופולד נשאר לעמוד שם דקה שלמה לפני שהסתובב ויצא מהחנות בהליכה גמלונית של ציפור ענקית ומגושמת.

רק כעבור כמה דקות הרים המשכונאי את ראשו והביט אל הכניסה הריקה לחנות. הוא שיפשף את עיניו במחוות תשישות קטנה. פס זעיר של אור שמש הבזיק על דניאל ובסטר והציק לסול בזווית העין. הוא הרים את הפרס ותחב אותו למדף נמוך וחשוך, שם האור לעולם אינו מגיע.

אפשר היה לחשוב שגברת הרמון תהיה הקלה אחרי לאופולד שניידר. היא היתה גדולה וחוּמה, ופניה כבר מזמן כפו עליה חיוך תמידי; אפילו ברגעי מנוחה הם היו אוסף של קווים מתעקלים בטוב לב. גברת הרמון היתה משוכנעת שאדם יכול או לצחוק או לבכות, שאין עוד ברירות; היא החליטה לבחור בראשונה.

״מָאיתך, מר נהצרמן, תחייך! העסקים לא מפסיקים לבוא לך לדלת. הנה גברת הרמון עם ערימה גדולה של רווח נקי בשבילך.״ היא הרימה שני פמוטים כסופים, האחרונים בסדרה של פריטים מעיזבון שהלך והצטמצם אך מעולם לא התכלה סופית. בעלה, וילי הרמון, עבד כשרת בכולבו והיה מביא לה הביתה פינוקים מזדמנים כגון דוגמאות ריצוף, שאריות מחלונות תצוגה ועוד שלל חפצים פרי ביזתו הצנועה. ועדיין, הצרכים שלהם עלו על קצב אספקתו החיישני. החשבונות הרפואיים של בנם הנכה הצטברו ללא סוף, והם היו צריכים לממן את לימודי המַזכּירוּת של בתם, כך שגברת הרמון היתה לקוחה קבועה. ״יציקת אצולה מקורית, כסף מצופה־כסף טהור. אני מתפשרת על עשר דולר לצמד.״ למעשה היא חיבבה מאוד את הפמוטים; הם הקנו לשולחן חזות של שולחן. אבל היא היתה מסוג הנשים שמסוגלות להוריד לעצמן אצבע בקור רוח בעקבות הכשת נחש, שכן האמינה בלהט שיש להציל את מה שאפשר.

״אני יכול לתת לך רק שני דולרים,״ אמר סול ודיפדף בספר החשבונות בחיפוש אחר כלום. ״השארת לאחרונה המון פריטים ולא פדית אף אחד מהם.״

״אני יודעת, אבל מר נהצרמן, תהיה הגיוני! הפמוטים האלה באיכות מאוד גבוהה, עולים עשרים וחמש דולר חדשים.״ היא פלטה צחקוק פגוע מהצעתו וניענעה בראשה. ״אם אני יורדת לטרייבורו אני בקלות מקבלת עליהם חמש־עשרה דולר.״

״קחי אותם לטרייבורו, גברת הרמון,״ אמר בשקט.

גברת הרמון נאנחה. פניה המחויכים עדיין היטלטלו מצד לצד כמו מזיכרון של בדיחה מרושעת אך מצחיקה. היא ציקצקה בלשונה, העבירה משקל מרגל אחת לשנייה. כבודה העצמי, אותו עצם חבוט אך מחושל, התייסר מאחורי חיוכה המריר בזמן שפני האבן האפורים של המשכונאי הופנו הצדה באדישות. כמו ילדה האנוסה לבחור בין שתי ברירות לא משמחות, הביטה מבעד לחלון בהרהור, קימטה את מצחה ומדדה כמה חיוכים טרודים. לבסוף מילמלה, ״טוב, טוב,״ וקירבה את פרצופה המלא והחוּם לאשנב המסורג שמאחוריו עבר סול על אוסף הניירות.

״בוא פשוט נגיד חמישה דולר לצמד ונשכח מזה, מר נהצרמן,״ אמרה ונשפה עליו בתקווה.

״שני דולרים,״ חזר ואמר בקול יבש, כשלפתע נתקל בשם שצד את עינו בספר החשבונות והחמיץ פנים.

היא צחקה ממִרמוּר, קריאת ווואאא־אאה רועמת שהכתה בכלֵי הזכוכית בחנות כמו גב של כף יד. ״אתה איש אכ־זר, זה בטוח. תָ’לא חושב שהגעתי כל כך נמוך שאתייחס להצעה מעליבה כזו. שני דולר! עם כל הכבוד, מר נהצרמן, היום אתה לא יכול לקנות אפילו אישה חוטאת בכסף הזה.״ היא אספה אליה את הפמוטים ובחנה בעורמה איזו תגובה הצליחה לחלץ מהפנים הקרים והאפורים. אך לא ניכר בהם דבר; האיש באמת היה עשוי מאבן. היא נאנחה אנחה עצובה בכניעה אך ברוח טובה. ״טוב, אני כבר סחוטה מדי בשביל להתמקח.״ היא הנחיתה את הפמוטים על הדלפק ונשפה בקול. ״תן לי ארבע דולר.״

סול לקח נשימה עמוקה והרים את ראשו במבט מעט מופתע, כאילו לא ציפה שעדיין תהיה שם.

״אלוהים אדירים, גברת הרמון, אני אתן לך שלושה דולרים, רק שנגמור עם זה כבר.״

״שלוש וחצי?״ ניסתה בהיסוס.

הוא נעץ בה מבט נטול הבעה.

״עשינו עסק,״ אמרה בעייפות. אז ציחקקה את צחוק האישה השמנה שלה והסיטה את ראשה. ״תָ’איש קשה, מר נהצרמן, אין מה לדבר. נו, שאלוהים ירחם עליך… בסוף רק הוא ששופט אותנו.״ היא לקחה את הכסף שהוצע בשתיקה והכניסה אותו בעדינות לארנק הענק והסדוק שלה, מנענעת בראשה כשחיוך מהורהר מרוח על שפתיה הרחבות. ״אהה, מה אני יגיד לך, זמנים קשים, תמיד זמנים קשים. טוב…״ היא הבהיקה את חיוכה לשלום. ״אני עוד אראה אותך, מר נהצרמן, זה בטוח. תשמור על עצמך, שמעת?״

״להתראות, גברת הרמון,״ אמר וקשר לפמוטים כרטיס לפני שהחליק אותם מתחת לדלפק ליד דניאל ובסטר. כשהלכה, הגניב מבט מוצנע בשעון הקרוב אליו. ״עשר ארבעים וחמש,״ רטן בפליאה; המחשבה שהוא כל כך עייף בשעה כה מוקדמת הטרידה אותו.

לקוחות אחדים באו והלכו, אבל הוא נפטר מהם בקלות ובמהירות, והם נותרו אנונימיים עבורו.

הוא החל לבחון כמה מהפריטים החדשים יותר שהתווספו למלאי. היתה בהם מצלמת קודאק אוטוגרפית ישנה, צִיתָר מתוצרת עתיקה, מגהץ נסיעות כמעט חדש. באֵילו דברים אנשים צידדו! אבל לא היה טעם לנסות להיזכר מי הבעלים לפי צורת הפריט שמושכן. העצמים היו חסרי חיים ואופי, ייחודם ונגיעתם לחיים החזיקו רק כל עוד היו בשימוש. אחח, כמה שהוא עייף, והשעה עוד לא אחת־עשרה. ארבעים וחמש זה לא זקן… אבל הוא היה זקן.

השָׁחוֹר הצעיר היה לבוש בצבעים צעקניים שבוהקם הועם מזוהמה ומרפש, כך שנדמה היה שהוא לובש אותם ללא הפוגה כבר שנים. היו לו פנים מבוהלים ומפרכסים של צבוֹע, עם אישונים כמו נקודות זעירות בתוך זוג עיני אוֹכְרָה. מתחת לזרועו נשא רדיו שולחני קטן ולבן.

״מָ’תה אומר, דוד, כָּמָתָמְבִילִי? שווה כמה רובל, לא? זה רדיו חֲבָלַלַזְמַן, מבוקש בטירוף. תדר גבוה, קריאות משטרה, סירות מהים, מָשְׁתָ’רוצה. קולט גם תַ’חלל בלילה בהיר. כן, ת’חלל החיצון, לוויינים וזה. קדימה, דוד, תן הצעה. עלה מאה דולר, כָּמָתָמְבִילִי? זה רדיו חזק, צליל נקי, נקי כמו… כמו מגדל פעמונים.״ הרוק עף לו מהפה כמו מִקַטָר דולף, והוא משך באפו וקיפץ בגִ׳יגְג׳וּגִים מוזרים לשם הדגשה.

סול לקח את הרדיו וחיבר אותו לשקע שמתחת לדלפק. הוא הביט בפנים חלולים באורו של המכשיר המתחמם שהחל לזהור בזמן שהצעיר השחור, שחבש כובע מטונף של אוניברסיטת אייבי ליג, פירכס ומילמל דברי עידוד, כאילו הרדיו הוא זה שעשוי לפדות אותו.

״בייבי, תראי לאיש תַ’כוח שלך… תעיפי אותו… תשמיעי לו תַ’סאונד! נו מה… בת…״

נשמעו כמה שריקות, ג׳יבריש אלחוטי רועם, ואז צליל מורט עצבים כמו צלופן קשיח שנמעך בקצביות בין ידיים רבות. הצעיר הפסיק לפרכס והפנה את מבטו הממוקד אל הרדיו. לסתו נשמטה למשמע צליל הבגידה.

״אני אתן לך ארבעה דולרים,״ אמר סול. אחח, הצעירים של ימינו, זרע עתידנו. אולי הארץ תהיה בת־מזל, והם כולם יהיו עקרים.

״הי, הרדיו שְׁתָ’רואה פה לא מנגן ככה בדרך כלל,״ הוא האשים. ״זה בטח הַמֶזֶגֲוִויר. תן לי שמונה. תבין, זה הרדיו של אמָשְׁלי!״

״ארבעה דולרים, הצעה אחרונה.״

״אתה רוצה למצוץ לי תַ’דם, לחתוך לי תַ’מעיים. אני לוקח פה סיכון גדול בלמשכן תַ’רדיו של אמָשְׁלי. היא תמכור אותי כשהיא תגלה.״

כדאי לה שתמכור אותך. סול עיסה את גשר אפו בזמן שגישש במוחו אחר תשובה לשאלת הרווח שבכל זה.

״שש דולר?״

״ארבע.״

״טוב אַזְפָחוֹת חמש, יא שִׁינִי** מוצץ דם!״

סול חש בכחול המסוכן שהבזיק מאחורי עיניו. הוא החל בתנועה מאיימת לכיוון השער הקטן שהוביל אל עברו השני של הדלפק. ״זה מספיק, חיה עלובה, לך מפה! קדימה, החוצה! לך תמכור את הזבל שלך ברחוב!״

״או־קיי, או־קיי, אדוני, תָלֹא צריך לִתְחַמֵם ככה. תן לי ארבע רובל, אני ייקח ארבע,״ אמר, ידיו רועדות ומתנפנפות לכל עבר יחד עם מצוקתו. ״זריז, דוד, קדימה, זריז.״ פניו התענו כמו מאיזו בעירה פנימית, הבעה בלתי נסבלת שהציפה את המשכונאי בזעם.

״עכשיו תלך,״ אמר סול ודחף את הכסף לעברו. ״ואל תטריד אותי יותר עם הפה המטונף שלך. זה מקום של עסקים. אני לא צריך לסבול פה זבל אנושי.״

״כן, אדוני, כֵּנְכֵּן,״ אמר הצעיר מבלי ששמע אפילו את דברי המשכונאי. הוא לקח את הכסף והגניב לו נשיקה קטנה לפני שתחב אותו לכיס. אז דילג אל מחוץ לחנות בחיוך קורן ואבוד על פניו המתעוותים. את כרטיס המשכון השאיר על הרצפה מאחוריו.

סול חש בתחילתו של כאב ראש איום הולך ומפמפם בו. ״באמת מתחיל להתחמם,״ אמר בקול רם כמו כדי להצדיק את הכאב. לראשונה באותו הקיץ החל להפשיל את שרוולי חולצתו, והוויתור הראשון הזה לחום הטריד אותו.

חֶסוֹס אורטיז ירד במדרגות עם זוג חליפות תלויות על קולבים. כל הבוקר עסק באחסון ובסידור ובסימון. הוא הסתכל על הביגוד שנערם במאות מאובקות עד לתקרה של עליית הגג המחניקה, וכל חליפה נראתה לו כמו אבן יסוד של איזה מבנה תמוה שהוא מעמיד בלי כוונה מודעת. זה כבר הפך אצלו לאובססיה לשלמות, והיה נדמה לו ששתי חליפות פוגמות בסחרור האסתטי שבו עבד.

״החליפות האלה, סול,״ החל לומר, ואז הביט בהשתאות במספרים המקועקעים בגסות על הזרוע העבה והקירחת של מעסיקו. ״תגיד, מה הסיפור עם הקעקוע הזה על היד שלך?״ שאל.

״זאת אגודת סתרים שאני שייך אליה,״ ענה סול בפה חרמשי. ״אתה לעולם לא תוכל להתקבל אליה. צריך לדעת ללכת על המים.״

״או־קיי, או־קיי, אל תדחוף את האף שלך, חֶסוֹס, הבנתי,״ אמר אורטיז, אך לא גרע את עיניו מהצופן המוזר. כמה סודות היו ליהודי הגדול והחיוור! ״אז מה שהתחלתי להגיד, החליפות האלה, כאילו, הם כמו חדשות,״ הוא המשיך, אבל דעתו כבר היתה מוסחת ומשימתו חדלה להעסיק אותו. ״יש להם בפנים תווית של היקי־פרימן והכול. שווים שלושים וחמש, ארבעים דולר בלי בעיה.״

״אני משאיר את זה לך, אורטיז. תהיה יצירתי, תפגין יוזמה אישית,״ עקץ המשכונאי.

אורטיז הסתכל עליו במבט יציב למשך כמה רגעים, ואז הסתובב בהבעה מסוגרת לא פחות. גם לו היו סודות, לאורטיז; סודות הקנו לאדם שיעור קומה, תחושה אדירה של כוח.

קצת לפני שתים־עשרה אורטיז יצא כמנהגו. הוא אכל צהריים במזנון שמעבר לרחוב, ואז קנה לסול את כריך הגבינה והקפה הקבועים שלו ושב איתם לחנות. הוא טיפל לבדו בתנועת הלקוחות לחמש־עשרה דקות בזמן שסול ישב ואכל במשרד הקטן, מביט ואינו רואה דרך קיר הזכוכית כמו יצור בתערוכה מאקלים אחר. וכל זמן ששירת את הלקוחות, רובם ככולם שחורים, בקשיחות מבודחת משל מעסיקו, היה מודע למבט העיוור והתמוה שנשקף בגבו. הוא חש איך הוא נדרך מהתרגשות מסתורית, שכן עבודתו כשוליה נטענה פתאום בחשיבות בלתי נתפסת, הציעה לו מפתח לאוצר הקבור של סול.

המחוגים של מחצית השעונים לפחות ריחפו מעל השעה אחת כשלחנות נכנסו שלושה גברים, דוחפים מכסחת דשא ממונעת. סול נעץ בה עיניים לכמה רגעים, נזכר באיזו סביבה בלתי רגילה ואווילית הוא שרוי. אז הינהן בגועל מתון כמו מקבל את מרותה של איזו ישות דוחה וכול יכולה. ״אוהו, תראו איזה פריט יש לנו כאן, נפלא, נפלא.״

שניים מהגברים הוא הכיר מהשכונה; את טָאנְגִ׳י הקטן והססגוני בחליפה המשובצת עם הכתפיים הרחבות, ואת בָּאק וייט עם הפנים השבטיים והמלכותיים בשחור כמעט טהור, שהיה נראה מכובד באופן קמאי אלמלא הסגירו עיניו חולמניוּת כה ילדותית ומטופשת. אבל דווקא הגבר השלישי הוא שמשך את תשומת לבו. השחור הזה היה לבוש בפשטות מתמיהה בחליפה חסרת צורה בצבע אֵפֶר, ועל ראשו נח כובע מרופט סר טעם. בשילוב החולצה הלבנה הנקייה והעניבה בצבע קש הוא נראה כמו עובד ציבור עני אך שמור, שקיבל חינוך טוב והיה נחוש להתרחק ככל האפשר מהקלישאה של הלבשה שחורה. עד שהבטת בפניו הגרמיים והכחושים, שעליהם חלשו עיניים כחולות חדורות אִיוּם מפלח חסר מנוחה; ובנוכחותם של הפנים הללו, הכינוס המגוחך הזה נעשה פתאום מעיק בצורה בלתי סבירה.

״כמה זה שווה, דוד?״ שאל טאנג׳י בחיוך שכולו ראווה. ״חדשה לגמרי, ישר מהקופסה. אומרים שיש לה מנוע חזק ביותר. כמה מקבלים על דבר כזה?״ עיניו, כמו עיני שותפיו, נדדו על פני מגוון הסחורות האדיר במבט מלא בוז וחמדנות.

״מאיפה יש לך אותה?״ סול שאל וגירד את לחיו.

״סליחה? מה זְ’תומרת? זה היה מתנה, דוד, מתנה! הייתי מחזיר אותה לחנות שחבר שלי קנה אותה, רק שלא היה לי נעים לשאול אותו איפה. לא רציתי לגלות לו שזה הדבר האחרון שאני צריך, לפגוע ברגשות שלו. לא בודקים תַ’שיניים של סוס מתנה, אתה יודע… אז החבר הזה, הוא נתן לי את זה במתנה, כן, לחנוכת בית.״

״מדהים כמה אנשים יכולים להיות מטומטמים, מה?״ אמר סול. ״כלומר לא לשים לב שאין ולו פיסת דשא קטנה ברדיוס של כמה קילומטרים מהבית שלך. החבר שלך, זאת אומרת.״

״כן, אה,״ הסכים טאנג׳י, שהחל להתעייף מחידודי הלשון ועיניו ריירו ברעב גובר על האוסף הגדול שסביבו ושלחו מבטים מזדמנים אל עבר שותפיו לאישור. ״אתה יודע איך זה.״

״כן, אני יודע טוב מאוד,״ ענה סול ביובש. ״מאיפה יש לך אותה?״

״טוב תשמע, דוד, אני לא יודע מה באת לי עם השאלה הזאת עכשיו. קיבלתי אותה, זה הכול. מאיפה, זה כבר עניין שלי, לא ככה?״

״תבין, ידידי, למשטרה יש רשימות של סחורות גנובות. אני מחויב לערוך רישום של כל הפריטים שמועברים למשכון. באופן אישי לא מעניין אותי אם גנבת את זה ישר מהחלון של מייסיס. הדבר היחיד שמעסיק אותי זה שאני אשאר בלי כסף אם יעקלו לי את זה.״

שלושה לקוחות נוספים נכנסו לחנות בזמן שהתגושש עם טאנג׳י ושותפיו האילמים. הוא לחץ על הכפתור הקטן שסימן לאורטיז לרדת מהקומה השנייה.

״אני אומר’ךָ שלא גנבתי את זה, דוד; אין לך מה לדאוג. איזה מישהו נתן לי את זה, חשב שאולי אני כבר אמצא לזה שימוש.״

״למכסחת דשא?״ הלעג של המשכונאי היה רעל תפל שפעל רק על עצמו. תחושה קלושה של חנק עברה בו כשהביט בשפתי הגומי של טאנג׳י ובעיניים הכחולות המסויטות של השחור בחליפה בצבע אפר.

״כן, למכסחת דשא! אני ממשכן את הזבל הזה ומקבל על זה כסף. זה שימוש לא רע, אתה לא חושב?״ אמר טאנג׳י וסקר את פניו של המשכונאי בעיני זכוכית אומדות ובהבעה קרה של שמאי, כאילו תהה איך יפרק את פניו של סול לגורמים.

באק וייט בהה בזרוע המקועקעת של סול, בעוד מבטו של השחור כחול העין היה נעוץ בירכתי החנות, פניו כמו עצם חרוכה. היתה איכות רצחנית בסבלנות העצלה שלהם, כמו כלבי ציד שמשוכנעים כל כך בטרפם שהם עוצרים להתנשם ולנוח סביבו במעגל שופע ביטחון. סול נמנע מלזוז, השתדל להישאר סבלני וקר רוח כמותם. בעבר השני של החנות אורטיז היה עמוס בלקוחות, והוא נע בקדחתנות, מטפל בשניים־שלושה בבת אחת, נפטר מהם במהירות וביעילות. ואילו הוא עמד שם לפני שלושת הגברים המוזרים, שבוי במצב רוחם המאיים, ומכסחת הדשא המטופשת ניצבת באמצע החדר כמו איזה אליל גרוטסקי שמנסים לכפות עליו.

״גם אם זה לא גנוב… מכסחת דשא! אף אחד לא בא לפה לקנות מכסחת דשא. אפילו במכירה פומבית…״

״קח את המכסחה, משכונאי, קח אותה כבר,״ אמר פתאום השחור כחול העין, קולו נמוך להפליא, כמעט תת־קרקעי, כמו הד ממעמקים רחוקים.

סול הסתכל עליו לרגע בפנים נדכאים, אז על עיני השור הברוטאליות של באק וייט, על המבט הסוקר בלי בושה של טאנג׳י. פתאום רצה רק שייעלמו משם; הם היו כמו חבקים הכרוכים סביב גופו. הוא הינהן.

״אני אתן לכם שבעה דולרים,״ מילמל. ״לא יותר.״

״נו יופי, דוד, עשינו עסק! רואה, אנ’לא עושה בעיות… תענוג לעשות איתי עסקים, לא ככה?״ טאנג׳י פנה לשותפיו כמו שחקן בהצגה. באק וייט חייך, והבעה ביישנית התגבשה על פניו בשעה שהזיז את גופו הגדול והעוצמתי. האיש כחול העין לא עשה דבר מלבד לעקם את פיו ולהתיק את עיניו באי־רצון ממה שזה לא היה שננעצו בו בירכתי החנות.

טאנג׳י לקח את הכסף, ואז במבט מלגלג קיווצ’ץ’ את כרטיס המשכון והשליך אותו בעדינות על ידיו של המשכונאי.

״עוד נחזור, דוד. כיף לי לעשות איתך עסקים,״ אמר ויצא כשפמלייתו אחריו כמו ראש שבט תימהוני, שמותיר רושם אדיר בדיוק משום שאינו רואה שום דבר מגוחך בעוצמה שאופפת אותו.

כל אחר הצהריים ראשו של סול קדח. נדמה היה שהוא עושה כל שביכולתו להעסיק את עצמו. אשתו השקטה והתשושה של טאנג׳י נכנסה לחנות כמו צל חיוור של בעלה הזוהר. היא מישכנה כמה מן המחלצות הזנוחות של בעלה מבלי לנסות להתמקח, לקחה את הכסף כשעל פניה עקבות של חיוך מנומס, ויצאה בצעדים מתוחים כמו חוששת שמא תיקרא לשוב מסיבה כלשהי. אשתו של ססיל מאפ נכנסה אחריה, מחפה על בושתה בבוז עמוק כלפי המין הגברי, ובפרט כלפי סול. היא הציעה מגש מצופה כסף למשכון. ״אתה יכול להיות שמח, אדון משכונאי, שאתה לפחות עוזר במשהו,״ אמרה בחמיצות ונופפה בכסף שזה עתה הביא לה. ״אתה מאכיל תַ׳פִּיוֹת שהוויסקי של ססיל מאפ גונב מהם ת’אוכל!״ בזאת הסתערה על הדלת כמו מלאך חבלה כבד גוף, וסול ראה אותה אוחזת בידו של ילד קטן ומאיצה כמו ספינת נוסעים עם גוררת; היא לא תיתן לנופך של בית המשכונות להשחית לה את הילד. אחת הזונות מבית הבושת במורד הרחוב שהתחזה למכון עיסוי הביאה מברשת מכסף סטרלינג ומראת יד. היא היתה נערה נאה ובהירת עור ששמה מֵייבֶּל ויטלי, והיתה לה חזות נקייה להפליא שלא דבק בה רבב. אבל היא עטתה שעמום כמו שריון ולא הסתכלה על סול אפילו פעם אחת לאורך ההתקשרות הקצרה ביניהם. שרברב עם תווי פנים עליזים אך מחוטטים ואוזניים חבולות נכנס לפדות מפתח צינורות מבריק מדגם סטילסון, שסול הלווה לו עליו כסף לפני כמעט שלוש שנים; שני דולרים קיבל כשהביא אותו, יותר מזה קיבל סול כשהוא פדה אותו — מעגל חסר תכלית כמו מעקב אחר פניה של טבעת מתכת. פועל, תלמידת בית ספר, מלח, צוענייה כהת עור עם סירים בוהקים. איש זקן, איש צעיר, איש עם קרס במקום יד. חייל רפה שכל, סטודנט, אם נטולת הבעה. נכנסים ויוצאים, וחוזרים שוב במסווה אחר. וכל הזמן הזה שמר המשכונאי על אותו איזון שברירי אך מתורגל היטב של החושים. דומה היה שמוחו ועצביו נאחזים בהווה ובמיידי כמו בכלי שכויל בקפידה. ואם יבוא יום ויקרוס… הוא רצח את המחשבה בּאיבָּה בפעם האלף. החנות חרקה תחת נטל צערם של אנשים אחרים; הוא נעתר.

הוא ניצב מול חסרי המוסר וחסרי הישע, הנבלים הקטנים והקורבנות הקטנים עוד יותר. עיניו הקשות והאומדות שימשו לו קו ביצורים כמו גם קולו היציב שנידב מעט מאוד. בחלוף השעות אחרים מלבד חֶסוֹס אורטיז מצאו פנאי לתהות על סדרת המספרים המשונה שהיתה חקוקה כמו ורידים מזויפים מתחת לעור האמה שלו, או להרהר בחזות הקודרת של פניו הבשרניים והממושקפים. אך המשכונאי שמר על סודו, שכן בעוד שאחדים יכלו להסיק מעט פרטים על קורותיו, איש לא היה יכול לדעת את שורש האמת שלהם. ובזמן שעסק במלאכתו, כל אחד מהם לקח איתו תחושה בלבד של משהו גדול ונורא מאוד.

ברבע לשבע בערב צילצל הטלפון, וסול ענה בידיעה מי מן העבר השני.

״מורייו?״ אמר בנימה שכמעט לא היתה בה שאלה.

״צפויה לך הוצאה של חמשת אלפים דולר, נצרמן.״ הקול שבקע מהשפופרת היה נטול עומק כמו הקלטה. ״מחר מגיע אליך קבלן. הוא נותן לך הערכה של חמשת אלפים דולר לתיקונים כלליים. תן לו צ׳ק בנקאי על החשבון של החנות.״

״אני מבין. מה השם שלו?״

״סָוָורִיס.״

״בסדר גמור.״

״איך העסקים, נצרמן? נו, אנחנו מתעשרים?״ לגיחוך היבש היתה אותה האיכות המוקלטת של המילה הדבורה.

״כמו תמיד, אנחנו מוציאים יותר משאנחנו מרוויחים.״

״טוב מאוד, דוד. בסוף הדוד סֶם יצטרך לשלם לנו כסף. לסבסד אותנו, אה? אי־אפשר לצפות למיסים מעסק שמפסיד, נכון? שמע, זה רעיון לא רע, לסבסד. לתת לנו חסות. כמו שהיו עושים באיטליה ברנסנס. המדיצ׳י וזה. הם היו פטרונים של כל האומנים, מיכלאנג׳לו, דה וינצ׳י. איזה רעיון, אה? למה לא אותנו גם! גם אנחנו אומנים, לא ככה, דוד? אומני רמייה!״ הגיחוך המכאני וחסר החיים נשמע שוב. ״או־קיי, שותף, אני אתקשר שוב עוד כמה ימים. בינתיים תטפל בעניין הזה שדיברנו עליו. ואל תדחוף ת’אף ש’ך לצרות, אה?״

הוא הרים את עיניו מהטלפון וראה את אורטיז בוחן את לוחית המתכת מתחת לראשו של דניאל ובסטר. החנות היתה חשוכה אף שהאורות דלקו, כך שהבעיה ככל הנראה היתה באיכות האור, לא בעוצמתו. בחוץ, שמש של ערב שטפה את הרחוב בנהר מוזהב של נצנוצים, שעוברי האורח נעו בו כמו שחיינים אפלים שאינם ממהרים לשום מקום. הוא נשם, יחד עם עוזרו, את אבק הסחורה שעברה ידיים רבות, את הריחות המצטיירים של זיעה ושל גאווה ושל בכי; וזו היתה אווירה שקשה להגדיר אך שיש בה עוצמה, והיא סיפקה להם קִרבה ששניהם לא חשקו בה.

״כל הגרוטאות האלה,״ הירהר אורטיז. ״אבל מה שלא תגיד, זה עסקים. משהו יציב, כן, משהו יציב מאוד — עסקים. יש לך את הרשומות ואת הספרים ואת הניירות, הכול רשום שם שחור על לבן. קח אותכם למשל, איך זה החזיק אותכם תמיד לא משנה מה.״

״אותנו?״ שאל סול, מתפעל באדישות מהעור נטול הנקבוביות שנח על תווי פניו העדינים של עוזרו.

״היהודים. כל היהודים.״

״כן, כן, אין ספק, ממש פיצחת את התעלומה,״ סול אמר ביובש והעתיק את מבטו מפניו של האיש הצעיר בחיפוש אחר שלל מרשים יותר בין הטוּבּוֹת הכבדות, המצלמות ומקלטי הרדיו ומגשי הכסף.

״הכושים סובלים כמו חיות. עוד לא קלטו את הקטע. היהודים סובלים, בטח, אין מה לדבר. אבל הם עושים את זה בגדול, הם מרעידים ת’עוֹלָם עם הסבל שלהם.״

״תספר להם, אורטיז, לך תפיץ את הבשורה. כבר פיצחת הכול, ממש פרופסור מן המניין יש לנו כאן.״

״אני יודע, אל תדאג, אני יודע,״ אמר אורטיז בזחיחות. ״אני יודע איך הדברים עובדים.״

״כלום אתה לא יודע, כלום.״

״אין בעיה, אתה אל תדאג לְמה אני יודע ומה אני לא יודע.״

״כלום, כלום, כלום.״

״אתה תמיד עם הַפְּנֵי פוקר שלך, חושב שאתה היחידי שיודע. אל תשלה את עצמך. אני יש לי עיניים ואוזניים, אני מבין, אני יודע.״

״כלום,״ דלה מעצמו המשכונאי באנחה.

״ומה שאני לא יודע, אני מגלה.״

סול נעץ עיניים קרות ומסתייגות בעוזרו. ״אתה פִּישֶׁר, זה מה שאתה,״ אמר. ״כבר אחרי שבע; למה שלא תלך הביתה עכשיו?״

״בטח, אין בעיה, בּוֹס,״ אמר במרירות וכעס שקט הציף את פני השנהב הכהים שלו. ״לילה טוב, בּוֹס, לילה טוב וחלומות נעימים.״

״גיי אין דר׳ערד!״

אורטיז קד ויצא כשחיוך מתריס על פניו, שערו השחור והמבריק מיטלטל מעל מצחו עם כל קידה.

״לילה טוב, לילה טוב, לילה טוב…״

סול רטן על החנות הריקה. מה יש לי, מה יש לי? גופו נרעד ברטט קלוש כמו עץ צפצפה במשב בלתי נראה. חום אולי, יכול להיות שיש לי חום? וי ‘ז מיר, זאת העונה; כל שנה זה ככה. יש אנשים שרגישים לחילופי עונות, אני רגיש ליום השנה שלי! מה, עוד שבועיים הוא כבר מגיע, בעשרים ושמונה. אני אשרוד אותו כמו תמיד. אולי אעבור אצל טֶסי הערב? לא, אני עייף מדי. אלך הביתה ואקרא במיטה. כן, ללא ספק, צפויים לי שבועיים נפלאים. אוי, איזה בלבול מוח, הכול בלבול מוח אחד גדול!

לאחר זמן־מה החל להכין את החנות לקראת הלילה. הוא סגר את הכספת ונתן לחוגה כמה סחרורים. הוא הדליק את האור האחד במשרד עם קירות הזכוכית וכיבה את נורות הניאון אחת־אחת. אחר כך הרכיב את הסורגים הכבדים על החלונות והדליק את שתי מערכות האזעקה. לבסוף, משהעביר מבט חטוף על הסחורה המגובבת — שקוע באפלוליוּת שהוא עצמו חולל, כמו שריד קדום שקבור ברפש של קרקעית אוקיינוס — סגר את הדלת ונעל אותה.

פיו נפער בעווית טרודה שעובר אורח הבין כחיוך והשיב לה בחיוך. הוא עצם את עיניו לרגע ונשען על סורגי הברזל הגסים שכיסו את החלון. רוח ערב חמימה שיחקה על פניו המסומאים, וריחות ביתיים מן השכונה הענייה התערבבו ותקפו את אפו. הוא עמד שם כְּמֵת בזמן שהעולם המשיך בשיחתו הבבלית של מנועי רכב ושריקות ספינות מהנהר, של צעקות מרוחקות, של צחוק, של מוזיקה קטועה אך עליזה ממכונת תקליטים כלשהי. לבסוף נגע בגשר משקפיו מתוך הרגל לְסֵדֶר והחל ללכת אל עבר הנהר, אל מכוניתו, ובסופו של יום, אל השלמוּת הקרירה של מיטתו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המשכונאי”