הידיעה על מות אביה, פא סולט, הגיעה אל סטאר ד'אפליה בעת ששהתה בלונדון עם אחותה סי־סי. פא סולט, המיליארדר החמקמק, […]
1
תמיד אזכור היכן בדיוק הייתי ומה עשיתי כששמעתי שאבי מת…
העט עדיין ריחף מעל גיליון הנייר כשנשאתי את מבטי אל שמש יולי — או לפחות אל קרן השמש הקטנה שהצליחה להסתנן בין החלון לבין קיר הלבנים האדומות במרחק מטרים ספורים ממני. כל החלונות בדירה הזעירה שלנו פנו אל שיממונו של הקיר, ולמרות מזג האוויר הנאה היום היה חשוך בפנים. שונה כל כך מבית ילדותי, אטלנטיס, על גדות אגם ז’נבה.
קלטתי שכמו עכשיו, בדיוק כאן ישבתי כאשר סי־סי נכנסה לסלון הקטן העלוב שלנו כדי לבשר לי שפא סולט מת.
הנחתי את העט והלכתי לקחת כוס מים מהברז. היה לח ומחניק בחום הדביק. שתיתי בצימאון ושאלתי את עצמי למה אני עושה את זה, למה אני מכניסה את עצמי שוב לכאב שכרוך בהיזכרות. טיגי, אחותי הצעירה, היא שהציעה את הרעיון, כשפגשתי אותה באטלנטיס אחרי שפא מת.
“סטאר יקירתי,” היא אמרה, כאשר כמה מהאחיות יצאו לשוט באגם, בניסיון להסיח את הדעת מהאבל, “אני יודעת שקשה לך לדבר על מה שאת מרגישה. אני גם יודעת שאת מלאה כאב. למה שלא תכתבי את המחשבות שלך?”
בטיסה הביתה מאטלנטיס לפני שבועיים חשבתי על מה שטיגי אמרה. והבוקר זה מה שניסיתי לעשות.
נעצתי מבט בקיר הלבנים וחשבתי שהוא ביטוי מושלם לחיים שלי כרגע, וזה לפחות העלה חיוך על פניי, והחיוך נשא אותי בחזרה לשולחן העץ המצולק שבעל הבית המפוקפק שלנו מצא בשוק הפשפשים. נשענתי לאחור ולקחתי את עט הדיו ההדור שפא סולט נתן לי ליום הולדתי העשרים ואחד.
“אני לא אתחיל במותו של פא,” אמרתי בקול רם. “אני אתחיל ביום שבו הגעתי ללונדון.”
רעש דלת הכניסה הנטרקת הקפיץ אותי ממקומי. ידעתי שזאת אחותי סי־סי. כל מה שהיא עשתה היה קולני. היא לא הייתה מסוגלת, כמדומה, להניח ספל קפה בלי להטיח אותו על המשטח ולהתיז את תכולתו לכל עבר. היא גם לא קלטה מעולם את הרעיון שבבית לא מרימים את הקול, וצעקה את מילותיה עד כדי כך שבילדותנו, מא נמלאה דאגה ולקחה אותה לבדיקת שמיעה. כמובן, לא היה שום פגם בשמיעה שלה. למעשה, ההפך הוא הנכון — השמיעה של סי־סי הייתה חדה ביותר. גם בי לא נמצא שום פגם כאשר כעבור שנה לקחה אותי מא המודאגת לקלינאי תקשורת, בגלל שתיקתי.
“המילים נמצאות אצלה, היא רק לא משתמשת בהן,” אמר הקלינאי. “היא תדבר כשהיא תהיה מוכנה.”
בבית, בניסיון לתקשר איתי, מא לימדה אותי את יסודות שפת הסימנים הצרפתית.
“אז בכל פעם שתרצי או תצטרכי משהו,” היא אמרה, “תוכלי להשתמש בזה כדי לספר לי איך את מרגישה. וככה אני מרגישה אלייך כרגע.” היא הצביעה על עצמה, הצליבה את כפות ידיה על ליבה, ואז הצביעה עליי. “אני — אוהבת — אותך.”
גם סי־סי למדה במהירות את השפה, ושתינו אימצנו והרחבנו את מה שהתחיל כאמצעי תקשורת עם מא, יצרנו שפה פרטית משלנו — תערובת של סימנים ומילים מומצאות — והשתמשנו בה כשהיו אנשים סביבנו ורצינו לדבר בינינו. שתינו נהנינו מהמבטים המבולבלים על פני אחיותינו כשסימנתי הערה ערמומית ליד שולחן ארוחת הבוקר ושתינו פרצנו בצחקוקים חסרי שליטה.
במבט לאחור יכולתי לראות שסי־סי ואני נעשינו מנוגדות באופיינו ככל שהתבגרנו: ככל שדיברתי פחות, היא דיברה בקול רם יותר ולעיתים תכופות יותר במקומי. וככל שעשתה זאת יותר, אני הצטרכתי לעשות זאת פחות. האישיות של כל אחת מאיתנו פשוט הודגשה בהגזמה. דומה שלא הייתה לכך חשיבות רבה כשהיינו ילדות, דחוקות באמצע משפחתנו מרובת האחיות — היינו שם אחת בשביל השנייה.
הבעיה היא שיש לזה חשיבות עכשיו…
“נחשי מה? מצאתי לנו דירה!” סי־סי התפרצה אל הסלון. “ובעוד כמה שבועות נוכל לעבור אליה. הקבלן צריך לעשות עוד כמה שיפוצים אחרונים, אבל היא תהיה מדהימה כשהוא יסיים. אלוהים, חם פה. אני כבר מתה לעזוב את המקום הזה.”
סי־סי הלכה למטבח ושמעתי את הברז שנפתח במלוא העוצמה. ידעתי שהמים בוודאי ניתזו על פני כל משטח העבודה שניגבתי קודם בקפדנות רבה.
“רוצה קצת מים, סְיָה?”
“לא תודה.” אמנם סי־סי השתמשה בכינוי הזה רק כשהיינו לבדנו, אבל נזפתי בעצמי על כך שהתעצבנתי בגלל שם החיבה שהיא המציאה לי כשהיינו קטנות. מקורו בספר שפא סולט נתן לי לחג המולד. ‘סיפורה של אנסטסיה’, על ילדה שחיה ביער ברוסיה והתגלה שהיא נסיכה.
“היא נראית כמוך, סטאר,” אמרה סי־סי בת החמש כשהסתכלנו בתמונות שבספר. “אולי גם את נסיכה — את מספיק יפה בשביל להיות כזאת, עם השיער הזהוב שלך והעיניים הכחולות. אז אני אקרא לך ‘סְיָה’. וזה הולך יופי עם ‘סי’! סי וסיה — התאומות!” היא מחאה כפיים בחדווה.
רק לימים למדתי את ההיסטוריה האמיתית של משפחת המלוכה הרוסית, והבנתי מה קרה לאנסטסיה רומנובה ולאחיה ואחיותיה. זה לא היה סיפור אגדה כלל וכלל.
וגם אני כבר לא ילדה, אלא אישה בוגרת בת עשרים ושבע.
“אני יודעת שאת תאהבי את הדירה.” סי־סי הופיעה בסלון וצנחה על ספת העור השחוקה. “קבעתי לנו פגישה למחר בבוקר, ללכת לראות את המקום. זה יעלה המון כסף, אבל אני יכולה להרשות לעצמי. המתווך סיפר לי שהעיר עוברת עכשיו שינויים ושאנשים לא ממש עומדים בתור כדי לקנות דירה, אז הסכמנו על מחיר מופחת. הגיע הזמן שיהיה לנו בית מסודר.”
הגיע הזמן שיהיו לי חיים מסודרים, חשבתי.
“אז את קונה?” שאלתי.
“כן. או לפחות אני אקנה, אם הבית ימצא חן בעינייך.”
נדהמתי כל כך עד שלא ידעתי מה לומר.
“את בסדר, סיה? את נראית עייפה. לא ישנת טוב בלילה?”
“לא.” למרות מיטב מאמציי, דמעות נקוו בעיניי כשחשבתי על השעות הארוכות של נדודי שינה שהזדחלו באיטיות לעבר השחר, בזמן שהתאבלתי על אבי האהוב, ממאנת להאמין שהוא כבר לא איתנו.
“את עדיין בהלם, זאת הבעיה. זה קרה לפני שבועיים בסך הכול. את תרגישי יותר טוב, אני נשבעת, בייחוד כשתראי את הדירה החדשה שלנו מחר. המקום הדפוק הזה מדכא אותך. אין ספק שהוא מדכא אותי,” היא הוסיפה. “כבר שלחת אימייל לאיש הזה בעניין הקורס לבישול?”
“כן.”
“ומתי הקורס מתחיל?”
“בשבוע הבא.”
“יופי. זה משאיר לנו זמן לבחור קצת רהיטים לבית החדש שלנו.” סי־סי ניגשה אליי וחיבקה אותי. “אני מתה להראות לך אותו.”
***
“נכון שזה מדהים?”
סי־סי פרשה את זרועותיה לרווחה כדי להקיף את החלל הגדול, וקולה הדהד מהקירות כשפסעה אל חזית הזכוכית הגדולה והזיחה הצידה את אחת הדלתות.
“ותראי, זאת מרפסת בשבילך,” היא אמרה ורמזה לי לבוא אחריה. יצאנו החוצה. “מרפסת” הייתה מילה צנועה מדי. זה דמה יותר לטראסה ארוכה ויפה שנמתחה באוויר מעל נהר התמזה. “תוכלי לגדל כאן את כל עשבי התבלין והפרחים שאהבת להתעסק איתם באטלנטיס,” הוסיפה סי־סי כשניגשה למעקה וסקרה את המים האפורים הרחק מתחתינו. “זה לא משגע?”
הנהנתי, אבל היא כבר הייתה בדרכה חזרה פנימה, ואני נגררתי אחריה.
“המטבח עדיין לא מצויד, אבל ברגע שאני אחתום, תהיה לך יד חופשית לבחור איזה תנור שתרצי, איזה מקרר, וכל היתר. עכשיו כשאת הולכת להיות מקצוענית,” היא אמרה בקריצה.
“בקושי, סי־סי. זה בסך הכול קורס קצר.”
“אבל את כישרונית כל כך, אני בטוחה שתמצאי עבודה איפשהו כשיראו מה את יכולה לעשות. בכל אופן, אני חושבת שהבית מושלם בשביל שתינו, לא? אני יכולה להשתמש בצד הזה לסטודיו שלי.” היא הצביעה על אזור שבין הקיר הרחוק לבין המדרגות הלולייניות. “האור ממש נפלא. ואת תקבלי את המטבח הגדול שלך וגם את המרחב בחוץ. זה הדבר הכי קרוב לאטלנטיס שיכולתי למצוא במרכז לונדון.”
“כן. זה נהדר, תודה.”
יכולתי לראות כמה היא נלהבת מהמציאה שלה, ויש להודות, הדירה הייתה מרשימה. לא רציתי לנפץ את הבועה באמירת האמת: שהמקום היה בסופו של דבר תיבת זכוכית ענקית וחסרת אופי מעל נהר עכור, ורחוק מאוד מלהיות אטלנטיס.
כשסי־סי והמתווך דיברו על רצפות העץ הבהירות שהקבלן יתקין, ניסיתי לנער מעליי את המחשבות השליליות. ידעתי שאני מפונקת להחריד. בסופו של דבר, בהשוואה לרחובות דלהי או לשכונות העוני שראיתי בפרוורי פנום פן, דירה חדשה במרכז לונדון לא הייתה בדיוק סיבה להתלונן.
אבל האמת היא שהייתי מעדיפה צריף קטן — שהיסודות שלו לפחות נטועים בחוזקה בקרקע — עם דלת בחזית שמובילה ישירות אל חלקת אדמה בחוץ.
הקשבתי במעומעם לשטף דיבורה של סי־סי על שלט רחוק שפותח וסוגר את הסוככים מעל החלונות ועל עוד אחד שמפעיל את הרמקולים הנסתרים. מאחורי גבו של המתווך היא סימנה לי בשפת הסימנים “נוכל” וגלגלה עיניים. הצלחתי להעלות חיוך קטן בתגובה. הרגשתי מחנק כי לא יכולתי לפתוח את הדלת ופשוט לברוח… ערים גדולות חנקו אותי. הרעש, הריחות והמוני האנשים מכבידים עליי. אבל לכל הפחות, הדירה הייתה פתוחה ומאווררת…
“סיה?”
“סליחה, סי, מה אמרת?”
“נעלה למעלה לראות את חדר השינה שלנו?”
עלינו במדרגות הלולייניות אל החדר שסי־סי אמרה שנחלוק, אף על פי שהיה חדר נוסף. חשתי רטט חולף בגופי אפילו כשהסתכלתי על הנופים, שהיו מרהיבים כאן למעלה. ואז בדקנו את חדר הרחצה המדהים הצמוד וידעתי שסי־סי עשתה כמיטב יכולתה למצוא משהו יפה שיהלום את שתינו.
אבל האמת היא שלא היינו נשואות. היינו אחיות.
אחר כך סי־סי התעקשה לסחוב אותי לחנות רהיטים בקינגס רואד, ואז חזרנו באוטובוס וחצינו את הנהר על גשר אלברט.
“הגשר הזה נקרא על שם בעלה של המלכה ויקטוריה,” אמרתי לה מתוך הרגל. “ויש אנדרטה לזכרו בקנסינגטון…”
סי־סי קטעה אותי בסימון “משוויצה” מול פניי. “באמת, סטאר, אל תגידי לי שאת עדיין סוחבת איתך מדריך.”
“כן,” הודיתי ועשיתי את הסימן שלנו ל”חנונית”. אהבתי היסטוריה.
ירדנו מהאוטובוס קרוב לדירה, וסי־סי אמרה, “בואי נאכל ארוחת ערב בחוץ, אנחנו צריכות לחגוג.”
“אין לנו כסף,” או לפחות, חשבתי, לי בטח אין.
“אני מזמינה,” הרגיעה אותי סי־סי.
הלכנו לפאב המקומי, וסי־סי הזמינה לעצמה בקבוק בירה ולי כוס יין קטנה. אף אחת מאיתנו לא הרבתה לשתות — סי־סי בפרט לא יכלה להכיל אלכוהול, עובדה שלמדה על בשרה בדרך הקשה לאחר מסיבה פרועה במיוחד בנעוריה. כשהיא עמדה ליד הבר, הרהרתי בהופעתו המסתורית של הכסף שנפל פתאום בחלקה של סי־סי. לאחר שכל אחת מאיתנו קיבלה מעטפה מידיו של גיאורג הופמן, עורך הדין של פא, סי־סי נסעה לפגוש אותו בז’נבה. היא התחננה בפני גיאורג שירשה לי להיכנס איתה לפגישה, אבל הוא סירב בתוקף.
“לצערי, אני חייב לציית להוראות של מרשי. אביכן עמד על כך שכל פגישה שלי עם בנותיו תתנהל בנפרד.”
אז חיכיתי בחוץ כשהיא נכנסה פנימה. כשהיא יצאה, היה ניכר שהיא מתוחה ונרגשת.
“סליחה, סיה, אבל הייתי צריכה לחתום על איזה סעיף פרטיות טיפשי. בטח עוד אחד מהמשחקים הקטנים של פא. כל מה שאני יכולה להגיד לך הוא שאלה חדשות טובות.”
ככל שידעתי, זה הסוד היחיד שסי־סי הסתירה ממני אי־פעם, ועדיין אין לי מושג מאין בא כל הכסף הזה. לדבריו של גיאורג הופמן, פא הבהיר שנמשיך לקבל רק את הקצבאות הבסיסיות שלנו, אבל גם שאנחנו חופשיות לפנות אליו בשעת צורך ולבקש עוד כסף. אז אולי פשוט היינו צריכות לבקש, בדיוק כמו שעשתה מן הסתם סי־סי.
“לחיים!” סי־סי השיקה את בקבוק הבירה שלה בכוס היין שלי. “לכבוד החיים החדשים שלנו בלונדון.”
“ולכבוד פא סולט,” אמרתי והרמתי את הכוס.
“כן,” היא הסכימה. “את ממש אהבת אותו, נכון?”
“ואת לא?”
“ברור שאהבתי, מאוד. הוא היה… מיוחד.”
התבוננתי בסי־סי כשהגיע האוכל שלנו והיא אכלה ברעבתנות, וחשבתי שאף על פי ששתינו היינו בנותיו, חוויתי את מותו כאילו היה הצער שלי בלבד, ולא של שתינו.
“את חושבת שאנחנו צריכות לקנות את הדירה?”
“סי־סי, זאת החלטה שלך. לא אני משלמת, אז לא אני צריכה להחליט.”
“אל תהיי טיפשה, את יודעת שמה ששלי שלך, ולהפך. חוץ מזה, אם תחליטי אי־פעם לפתוח את המעטפה שפא השאיר לך, אי אפשר לדעת מה את עשויה למצוא שם,” היא אמרה.
מאז שניתנו לנו המעטפות היא הציקה לי. היא פתחה את שלה כמעט מייד, וציפתה ממני לעשות כמוה.
“נו, סיה, את לא מתכוונת לפתוח את זה?” היא לחצה.
אבל לא יכולתי… כי מה שנמצא בפנים, משמעותו היא שפא איננו עוד. ועדיין לא הייתי מוכנה לתת לו ללכת.
לאחר שאכלנו, סי־סי שילמה את החשבון וחזרנו לדירה, והיא טלפנה לבנק שלה כדי לשלם את המקדמה על הדירה. ואז היא התיישבה מול המחשב הנייד שלה והתלוננה על הפס הרחב המקוטע.
“בואי תעזרי לי למצוא ספות,” היא קראה לי כשמילאתי את האמבטיה המצהיבה שלנו במים פושרים.
“אני בדיוק הולכת לעשות אמבטיה,” השבתי ונעלתי את הדלת.
שכבתי במים ושיקעתי את ראשי עד שהאוזניים והשיער היו מתחת למים. הקשבתי לקולות הפכפוך — קולות הרחם, חשבתי — והחלטתי שאני חייבת להסתלק לפני שאצא מדעתי לגמרי. דבר מכל זה לא היה באשמת סי־סי ובוודאי לא רציתי להוציא את זה עליה. אהבתי אותה. היא עמדה לצידי בכל יום מחיי, אבל…
כעבור עשרים דקות, לאחר שהגעתי להחלטה, נכנסתי לסלון.
“אמבטיה טובה?”
“כן. סי־סי…”
“בואי תראי את הספות שמצאתי.” היא קראה לי להתקרב. התקרבתי והסתכלתי, בלי לראות באמת, על גוונים שונים של קרם.
“מה דעתך?”
“מה שמוצא חן בעינייך. עיצוב פנים זה הקטע שלך, לא שלי.”
“מה דעתך על אלה?” סי־סי הצביעה על הצג. “ברור שנצטרך ללכת לשם ולנסות לשבת עליהן, כי זה לא רק עניין של יופי. זה צריך להיות גם נוח.” היא רשמה את השם והכתובת של המחסן. “אולי כבר מחר?”
נשמתי נשימה עמוקה. “סי־סי, אכפת לך אם אני אסע לאטלנטיס לכמה ימים?”
“אם זה מה שאת רוצה, סיה, כמובן. אני אבדוק טיסות בשבילנו.”
“בעצם, חשבתי לנסוע לבד. כלומר…” בלעתי את רוקי וחישלתי את עצמי, שלא לאבד את הדחף. “את עסוקה מאוד כאן עכשיו עם הדירה והכול, ואני יודעת שיש לך כל מיני פרויקטים שאת רוצה לקדם.”
“כן, אבל כמה ימים לא יזיקו. ואם זה מה שאנחנו צריכות לעשות, אני מבינה.”
“באמת,” אמרתי בתקיפות, “אני חושבת שהייתי מעדיפה לנסוע לבדי.”
“למה?” סי־סי פנתה אליי, ועיני השקד שלה פעורות לרווחה בהפתעה.
“סתם כי… הייתי… רוצה. זאת אומרת, אני רוצה לשבת בגינה שעזרתי לפא סולט לשתול ולפתוח שם את המכתב.”
“אני מבינה. בטח, טוב,” היא אמרה במשיכת כתף.
חשתי בשכבת כפור יורדת, אבל החלטתי לא להיכנע לה הפעם. “אני הולכת לישון. יש לי באמת כאב ראש רציני,” אמרתי.
“אני אביא לך כדור. את רוצה שאני אבדוק לך טיסות?”
“כבר לקחתי, וכן, זה יהיה מצוין, תודה. לילה טוב.” רכנתי ונשקתי לאחותי בקצה ראשה הכהה והמבריק, ששערו המתולתל היה קצוץ בתספורת נערית כתמיד. ואז נכנסתי לחדר השינה הזערורי שחלקנו.
המיטה הייתה קשה וצרה והמזרן דק. אמנם שתינו גדלנו בתנאי מותרות, אבל בילינו את שש השנים האחרונות בנסיעות סביב העולם וישַנו בכל מיני חורים. לא היינו מוכנות לבקש מפא סולט כסף גם כשהיינו כמעט מרוששות. במיוחד סי־סי תמיד הייתה גאה מדי, ולכן הופתעתי כל כך שעכשיו היא בזבזה כסף כמו מים, בשעה שזה היה יכול לבוא רק ממנו.
אולי אשאל את מא אם היא יודעת משהו, אבל זכרתי שאין דיסקרטית ממנה כשמדובר בהפצת רכילות בינינו.
“אטלנטיס,” מלמלתי. “חופש…”
בלילה ההוא נרדמתי כמעט מייד.
אין עדיין תגובות