החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סווינג טיים

מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ' | הוצאה: | 2017-08 | 445 עמ'
קטגוריות:

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

שתי ילדות “מוקה", בנות להורים שחורים ולבנים, גדלות באחד מפרבריה של לונדון. הן נפגשות בחוג למחול וחולמות להיות רקדניות כשתגדלנה. רק לאחת מהן – טרייסי – יש הכישרון לכך. לשנייה, שהיא גם המספרת, יש חיבה מיוחדת למעשיות פרי דמיונה, למוזיקה טובה, ולדברים שהופכים אדם לחופשי באמת.

השתיים גדלות ופונות כל אחת לדרכה: טרייסי מצליחה להגשים את חלום הילדות שלה ולהופיע מעל הבמה, אך ביתר תחומי החיים היא נדרשת למאבקים קשים ולא אחת מוצאת עצמה מובסת. המספרת מתגלגלת להיות עוזרת אישית של זמרת מצליחה ומבלה את רוב זמנה מעבר לים, בסבבי הופעות או בתפקידה כמסייעת לפרויקט פילנתרופי שיזמה הזמרת באפריקה. עבודתה התובענית גובה ממנה את מחיריה וגורמת לה להאמין שהצליחה להשאיר הרחק מאחוריה את עברה, עד שמגיע הרגע שבו מתחוור לה שהדברים אינם חד־משמעיים כפי שחשבה. מערכת היחסים בין השתיים קרובה ומורכבת ונתונה להשפעת יתר בני משפחותיהן, ולמרות שדרכיהן מצטלבות ונפרדות שוב ושוב היא ממשיכה להיות נוכחת בעולמן עוד שנים רבות, גם לאחר שהחברות האמיצה ביניהן באה אל קיצה.

מקט: 4-20-533557
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה

זה היה היום הראשון להשפלה שלי. העלו אותי על מטוס, שלחו אותי בחזרה לאנגליה ושיכנו אותי זמנית בסנט ג'ונס ווּד. הדירה השכורה הייתה בקומה השמינית, וחלונותיה נשקפו אל מגרש קריקט. נדמה לי שהיא נבחרה בגלל השוער, שחסם סקרנים מכל סוג. נשארתי בבית. הטלפון על קיר המטבח צלצל וצלצל, אבל התרו בי לא לענות ולכבות את הטלפון הנייד. צפיתי בקריקט, משחק שאני לא מבינה, שלא הציע הסחת דעת ראויה לשמה, אבל העדפתי את זה על פני בהייה בדירה המפוארת עם העיצוב הניטרלי לעילא, שהפינות בה היו מעוגלות כמו באייפון. כשמשחק הקריקט הסתיים לטשתי עיניים במכונת הקפה המבריקה השקועה בקיר, בשני תצלומי הבודהה – בודהה אחד מפליז, השני מעץ – ובתצלום של פיל כורע ברך לצד ילד הודי, גם הוא כורע ברך. החדרים היו אפורים, מעוצבים בטוב טעם, מחוברים זה לזה במסדרון מצוחצח, מרופד מקיר לקיר בשטיח צמר צהבהב. בהיתי בתלמים על פני השטיח.

כך חלפו יומיים. ביום השלישי התקשר השוער ואמר שהלובי פנוי. הצצתי בטלפון שלי, הוא נח על הדלפק במצב טיסה. התנתקתי מהעולם לשבעים ושתיים שעות, ואני זוכרת שהרגשתי שבימינו זה צריך להיחשב דוגמה ומופת לסטואיות אישית ולכוח סבל מוסרי. לבשתי ז'קט וירדתי ללובי, שם פגשתי את השוער. הוא ניצל את ההזדמנות כדי להתלונן מרה ('אין לך מושג מה הלך פה בימים האחרונים – ממש פיקדילי סירקס!') אם כי ניכר שהוא לא עומד מאחורי הדברים, מאוכזב אפילו: היה לו חבל שהמהומה שככה – במשך ארבעים ושמונה שעות הוא הרגיש חשוב מאוד. הוא סיפר לי בגאווה איך אמר לכמה אנשים ש'יחשבו פעמיים', איך הזהיר את כך וכך ש'יוציא לעצמו מהראש את הרעיון' להיכנס. נשענתי על הדלפק שלו והקשבתי לו. נעדרתי מאנגליה כל כך הרבה זמן, עד שכל מיני ביטויים בריטיים פשוטים נשמעו לי אקזוטיים, אוויליים אפילו. שאלתי אם לדעתו יהיו יותר אנשים בערב והוא אמר שלא, שאף אחד לא הגיע מאז אתמול. רציתי לדעת אם זה בטוח להזמין אורח למשך הלילה. 'אין שום בעיה עם זה,' אמר, בנימה שגרמה לי להרגיש כאילו זו הייתה שאלה טיפשית. 'תמיד אפשר להיכנס מהדלת האחורית.' הוא נאנח, ובדיוק אז אישה ניגשה ושאלה אם יוכל לקבל בשבילה בגדים מניקוי יבש כי היא צריכה לצאת. היא התנהגה בגסות, בקוצר רוח, ובמקום להסתכל עליו נעצה עיניים בלוח השנה על הדלפק, מין לבֵנה אפורה עם צג דיגיטלי שיִידע את כל מי שניצב לפניו באיזה רגע בדיוק הוא נמצא, עד לרמת השנייה. זה היה 25 בחודש אוקטובר, שנת 2008, והשעה הייתה שתים־עשרה שלושים ושש ועשרים ושלוש שניות. פניתי ללכת; השוער סיים את ענייניו עם האישה ומיהר לצאת מאחורי הדלפק ולפתוח לי את הדלת. הוא שאל לאן אני הולכת; אמרתי שאני לא יודעת. יצאתי לעיר. היה אחר צוהריים לונדוני סתווי מושלם, צונן אך בהיר, תחת עצים אחדים נחה שכבה של עלי שלכת זהובים. חלפתי על פני מגרש הקריקט והמסגד, על פני מוזיאון מדאם טוסו, במעלה ג'וּדג' סטריט ובמורד טוטנהם קורט רוד, דרך טרפלגר סקוור, עד שמצאתי את עצמי באֶמבּנקמֶנט וחציתי את הגשר. חשבתי – כדרכי לעיתים קרובות כשאני חוצה אותו – על שני בחורים צעירים, סטודנטים, שחצו אותו בשעת לילה מאוחרת ואז נשדדו ונזרקו מעל המעקה, לתמזה. אחד חי ואחד מת. מעולם לא הבנתי איך השורד עשה את זה, בחושך, בקור המוחלט, באיבו של ההלם הנורא, ועוד עם נעליים. מתוך מחשבה עליו נצמדתי למעקה הימני, סמוך לפסי הרכבת, ונמנעתי מלהסתכל במים. כשהגעתי לגדה הדרומית הדבר הראשון שראיתי היה מודעה על אירוע אחר הצוהריים, 'שיחה' עם במאי סרטים אוסטרי שעמדה להתחיל בעוד עשרים דקות ברויאל פסטיבל הוֹל. בגחמה של רגע החלטתי לקנות כרטיס. ניגשתי לקופה והצלחתי לקנות כרטיס ליציע, לשורה האחרונה. לא היו לי ציפיות גדולות, בסך הכול רציתי להסיח את דעתי מהבעיות שלי לזמן־מה, לשבת בחושך ולשמוע דיון על סרטים שמעולם לא ראיתי, אבל באמצע האירוע הבמאי ביקש מהמראיין להקרין קטע מהסרט 'סווינג טיים', סרט שאני מכירה היטב, בילדותי צפיתי בו פעם אחר פעם. הזדקפתי במושב. על המסך הענקי מולי ראיתי את פרד אסטר רוקד עם שלוש דמויות מוצללות. הן לא עומדות בקצב ומתחילות להשתרך מאחור. לבסוף הן מרימות ידיים, מחוות בשלוש ידיים שמאליות את התנועה האמריקאית כל כך של קוצר רוח ויורדות מהבמה. אסטר ממשיך לרקוד לבדו. פתאום הבנתי שגם שלוש הצלליות הן פרד אסטר. האם ידעתי את זה כילדה? אף אחד אחר לא חופר כך עם כפות הידיים באוויר, אף רקדן אחר לא מכופף את הברכיים ככה. בינתיים הבמאי דיבר על תיאוריה שלו, משהו לגבי 'קולנוע טהור', שהוא הגדיר אותו כ'יחסי גומלין בין אור לחושך שבאים לידי ביטוי במעין קצב על־זמני', אבל קו המחשבה הזה שעמם אותי והתקשיתי לעקוב אחריו. מאחוריו, משום מה, אותו סרטון המשיך להתנגן פעם אחר פעם, וכפות רגליי הקישו על המושב שלפניי באהדה למוזיקה. קלילות נפלאה שטפה את גופי, מין אושר מגוחך שהגיע משום מקום כביכול. איבדתי את העבודה שלי, גרסה מסוימת של חיי, את הפרטיות שלי, אבל כל הדברים האלה התגמדו בקטנוניוּת לעומת ההנאה ששאבתי מצפייה בריקוד והנעת הגוף בהתאמה מדויקת לקצב. הרגשתי שאני מאבדת את הקשר למיקום הפיזי שלי, נישאת מעל גופי, רואה את חיי מנקודה מרוחקת מאוד, מרחפת מעליהם. זה הזכיר לי תיאורים של שימוש בסמי הזיה. ראיתי את כל שנותיי בעת ובעונה אחת, אבל הן לא נערמו זו על גבי זו, חוויה אחר חוויה, והצטברו לדבר־מה מוחשי – להפך. אמת נגלתה לי: תמיד ניסיתי להיצמד לאורם של אחרים, מעולם לא היה לי אור משלי. חוויתי את עצמי כמעין צל.

בתום האירוע חציתי את העיר בדרכי חזרה לדירה, התקשרתי ללָמין, שחיכה בבית קפה סמוך ואמרתי לו שהשטח פנוי. גם הוא פוטר, אבל במקום להניח לו לחזור הביתה לסנגל, הבאתי אותו הנה, ללונדון. באחת־עשרה הוא הגיע עם ברדס על הראש, למקרה שיהיו מצלמות. הלובי היה ריק. עם הברדס הוא נראה צעיר ויפה עוד יותר, וחשבתי איזו שערורייה זו שאני לא מוצאת בתוכי רגשות אמיתיים כלפיו. אחר כך שכבנו זה לצד לזה במיטה עם המחשבים הניידים, וכדי לא לבדוק אימיילים שוטטתי בגוגל, תחילה ללא מטרה, ואחר כך עם: חיפשתי את הקטע ההוא מ'סווינג טיים'. רציתי להראות אותו ללמין, הסתקרנתי לשמוע את דעתו עליו, כרקדן בעצמו, אבל הוא אמר שמעולם לא שמע על אסטר ולא ראה אותו, וישב זעוף במיטה בעוד הסרטון מתנגן. בקושי קלטתי במה אנחנו מסתכלים: פרד אסטר עם פרצוף שחור. ברויאל פסטיבל הול ישבתי ביציע, בלי משקפיים, והסצנה נפתחה בלונג־שוט של אסטר. אבל שום דבר מזה לא באמת הסביר איך הצלחתי לחסום את התמונה גם בזיכרון הילדות שלי: גלגולי העיניים, הכפפות הלבנות, החיוך של בּוֹגַ'נגלס. הרגשתי טיפשה נורא, סגרתי את המחשב ונרדמתי. למוחרת בבוקר התעוררתי מוקדם, השארתי את למין במיטה ומיהרתי למטבח להדליק את הטלפון. ציפיתי למאות הודעות, אלפים. היו אולי שלושים. איימי היא זו ששלחה לי מאות הודעות ביום, ועכשיו סוף־סוף קלטתי שאיימי לעולם לא תשלח לי עוד הודעה. למה נדרש לי זמן רב כל כך להבין את המובן מאליו – לא ידעתי. עברתי על רשימת ההודעות המדכאת – קרוב משפחה רחוק, כמה חברים, כמה עיתונאים. כותרת אחת צדה את עיני: זונה. כתובת השולח הייתה מגוחכת, כולה ספרות ואותיות, ולהודעה צורף סרטון שלא נפתח. גוף ההודעה היה משפט בודד: עכשיו כולם יודעים מי את באמת. זאת הייתה הודעה מהסוג ששולחת ילדה בת שבע נרגנת וחדורת צדקנות. וכמובן – אם מתעלמים מחלוף הזמן – זה היה בדיוק זה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סווינג טיים”