החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מתקנים ואטרקציות

מאת:
הוצאה: | 2008 | 190 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

שנה בחייה של שכונה ישראלית ותיקה, שנבנתה בשנות החמישים כשיכון לקציני צבא ומשפחותיהם, ונעשתה בישראל של 2008 מכרה זהב נדל"ני. בזה אחר זה נרכשים בתי הוותיקים, ועולמם נכבש על ידי האלפיון העליון – אילי הייטק, דוגמניות עבר ואנשי עסקים, נציגיה של כלכלה חדשה, כלכלת שוק ססגונית ואכזרית.
על רקע התפוררותו של העולם הישן, מתפתח סיפור אהבה בין שני גיבוריו המרכזיים של הרומן: גבי חייק, מתווך נדל"ן בלתי נלאה, ילד משכונת מהגרים סמוכה שעשה את דרכו למרומי הנוחות והעושר, והיללי גבריאלי, בת לדור המייסדים, מעצבת-פנים גרושה ואם לילד – שניים שנפגשו לרגע, הוא בעלייה והיא בירידה.
'מתקנים ואטרקציות', ספרה החדש של מיכל זמיר, מתמודד בעינים פקוחות עם השינוי הכביר שמתחולל בשנים האחרונות בחברה הישראלית. הקרב בין האליטות – הישנה, על ערכיה החלוציים, יהירותה וצביעותה, והחדשה, המקדשת באופן גלוי כוח, תשוקה וכסף – מתואר בו בעוצמה, בחוכמה, ומתוך קשב עמוק למורכבותה של ההוויה הישראלית, ערכיה המתחלפים ותאוות החיים הפרועה והכוחנית שלה.

מקט: 4-497-1127
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

בבוקר יום שני חם מאוד של יוני, כמה דקות לפני השעה אחת-עשרה, בעודו גולל בנייר עיתון מטבעות של עשר אגורות לשקלים שלמים, התמוטט מר גליק על הרצפה, גורר עמו בנפילתו ספרי קבלות ופנקסים מאובקים שניצבו תמיד בנטייה מעצבנת על הדלפק.

גברת שרה גבריאלי, שנכנסה לחנות כרבע שעה לאחר מכן, נחושה למחוק במחי קו את שתי המשימות האחרונות שנותרו על גבי הפתק – עיתון ערב וסוללות לטרנזיסטור – קראה בשמו וחיכתה בסבלנות.

שקט. משהו עמד באוויר, סירחון קל, מתקתק, משונה, כמו תירס. צודקים הצעירים שמשתמשים בממחטות נייר, חשבה הגברת גבריאלי כשהספיגה את אגלי הזיעה שנקוו על מצחה במטפחת בד רקומה. היא קראה שוב בשמו של בעל החנות, וחשש-מה גונב לקולה, כמעט חשד, שמשהו בשקט הזה לא לגמרי בסדר. משלא נענתה גם בפעם השנייה, התרוממה על בהונותיה ושילחה כמעט צעקה אל עבר המחסן האחורי. קולה הדהד עמום באוויר החנות הדוממת כשהבחינה פתאום בגופו הזקן של מר גליק מקופל בתנוחה עוברית מכונסת על הרצפה, תנוחה שלא יצרה רושם מיוסר או מבוהל או נכאב, כי אם להיפך, מתפנק, כמעט רך, אולי אפילו מעורר רחמים בהתחשב בגילו, במספר הכחול על אמת היד, בסוליות סנדלי העור השחוקות, ברפיונו של פס הגומי של התחתונים שהגיח מעל חגורת מכנסיים מהוהה. היא התקשרה למגן-דוד אדום.

לא רצתה להישאר בקרבת המת, שהיה מת לגמרי, אבל גם לא רצתה להפקירו. שאלת המרחק הראוי הייתה מסובכת, כמעט כמו נוכחות המוות עצמו בעיצומו של יום קיץ בלבה של חנות לצורכי כתיבה. איפשהו באזור המדפים הנשקפים מחלון הראווה הצליחה לחוש נוחות יחסית. ידיה נחו על מותניה בתנוחה נמרצת, נערכת, מעשית, ומשלא הצליחה להעלות בדעתה ולוּ דבר אחד לעשותו, ואף לא עניין אחר לענות בו במחשבתה, צנחו ידיה ברפיון לצד הגוף וחיכו יחד אתו להופעת האמבולנס.

הדקות נמשכו נצח. ביש מזל כזה. רחמיה נכמרו בראש ובראשונה על מר גליק השכוב לו שם ככה, על הרצפה הקרה, מת כמו גווייה, אבל גם על עצמה: במקרה לגמרי, ובכל זאת – דווקא היא. בעוגמה הביטה ממקום עומדה בירכתי החנות במר גליק המקופל כמו תינוק באמצע היום, וסקרה את ראשו הקירח, הבֵּיצתי. בחייו נראה הראש הזה כאילו הוא מחובר בחוט נסתר לאיזה מפעיל מריונטות קפריזי – שבלבה פנימה הניחה הגברת גבריאלי שהוא השואה – אך כעת היה מונח על זרוע חיוורת ומדולדלת, רפוי כראשו של תינוק המתענג על שד אמו. המספר הכחול היטשטש קצת, אבל אפשר עדיין לקרוא 1, 7, אולי 4, מה זה חשוב. פניו רפו, קמטיו גוהצו, שלווה. בא המוות והשיב לו את פניו, את אלה שהיו יכולים להיות אלמלא חייו, אלמלא החיים בכלל.

גברת שרה גבריאלי חילצה מארנקה משקפי קריאה, הביטה בשעון הזהב הזעיר שעל פרק ידה השמאלית – אחת-עשרה ושתים-עשרה דקות – וכיוון שמשקפיה כבר היו מונחים על חוטמה, קרבה מעט-מעט אל המדפים, בוחנת מקרוב את מדבקות המחירים, אלה שבחייו של המנוח לא חשה בנוח להתעכב עליהן, אף לא במבט, שעשוי היה להתפרש כתאוות קנייה שהוחנקה, חס וחלילה, מחמת היוקר. לא, מה פתאום! אצלו היא קונה בדרך-כלל רק עיתונים, לעתים נדירות עוד משהו. ככה. מדבקות מחירים מלבניות לבנות זערוריות, שהספרות על גביהן מסולסלות, פתוחות לפרשנות.

זה שבע או ארבע, השתהתה על מחירו של לוח שחמט מגנטי שעלה בדעתה לקנות לנכדה, נדב. משחקי הקופסה נערמו על מעמדי מתכת אפורים-מאובקים, עשויים טלאי על טלאי ותוספת על תוספת. כמה מהמשחקים היו מוכרים לה, והיא הופתעה לראות שהוא עדיין מחזיק את "חבילה הגיעה". אף פעם לא אהבה את קישון. סתם קלקל את המצב-רוח. אצבעה החליקה על קערות הפיירקס העכורות, הדהות, מותירה אחריה שובל של ברק עייף. נטלה בידה בובת חרסינה שבין קפלי שמלתה המצויצת נקוו אגמים של אבק. שמונים שקל, נו, באמת… מבטה נדד על פני קופות חיסכון, שעונים מצועצעים, נרות, פרחי בד דהויים, שעלו כולם פי שניים – פי שניים לפחות – מתאומיהם בקניון הסמוך.

הקניון הסמוך נמצא במרחק עשר דקות נסיעה במונית או חמש-שש תחנות אוטובוס. האוטובוס חוצה את השכונה פעם בחצי-שעה-שעה, עמוס בנשים כבדות בדרכן אל השוק, שהתחת הגדול ועגלת הקניות שלהן גולשים אל מעבר למושב, ומותירים לשרה מקום צר להידחק בו, לצד בית-שחי קפלולי, קוצני, מדיף זיעה וריח סינתטי של בד. בשעות הבוקר והצהריים הוא שוקק נערי בית-ספר קולניים שלא מפנים לה מקום, פועלי בניין ואוֹפֶּריוֹת ומטפלים סיעודיים, שגם אם הם מציעים לה לשבת, היא מסרבת, כי הם עובדים כל-כך קשה. יש גם סתם מובטלים, פנים שהיא פוגשת באוטובוס כבר שנים, מתנוונים והולכים, בלי שיניים, עצמות לחיים שקועות, שרירים נפולים. לא טוב, היא נאנחת ומתרכזת בנוף הנשקף מהחלון, נוף מטופח שמזכיר לה שבכל זאת בנינו פה משהו במשך השנים.

הפרמדיקים נכנסו בשקט, ניגשו אל הגווייה, בדקו אותה, הפרו את השלווה שהייתה אצורה בתנוחתה, כיסו אותה בשקית שחורה, הניחו על אלונקה, נשאו לאמבולנס, ומייד אחר-כך מיהרו לגברת המבוגרת שהמתינה בחנות, שלא נזקקה לשום תמיכה, שהשיבה בקיצור נמרץ לשאלות. כן, בדיוק כך מצאה את המת, לא נגעה בו, בין אחת-עשרה ועשרה לאחת-עשרה ורבע. ממבט ראשון נראה גם מת וגם שלֵו כל-כך, שנזהרה לא להפריע. הפרטים נרשמו, השאלון תויק. איציק, מזכיר ועד השכונה, התקשר לבתו של המנוח להודיע שהכל נגמר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מתקנים ואטרקציות”