הדרך לפינגוויניה, ספרו הרביעי של צבי וולובסקי, מבטא חוויה ארוכת שנים של חיים קולקטיביים שנולדו בתקווה גדולה וברוממות נפש, השתבשו […]
1929: מפגשים בתנועת הנוער
בסלון ביתהּ המרווח והיפה של משפחת רובינשטיין יושבת חבורת צעירים וצעירות במעגל צפוף על מרבד כפרי מהודר, בצוותא הדוקה, ארוטית משהו. מגרמופון בעל שופר נחושת גדול בוקעים צלילי הסימפוניה הראשונה של מהלר, ‘טיטאן’, כרקע מוזיקאלי להתכנסות. משרתת בסינר ושביס לבנים מסתובבת בשקט בין הנוכחים ומגישה להם כיבוד, קקאו חם, תופינים ופירות מסוכרים. המפגש ספוג שאר רוח. בחוץ, מעבר לחלונות המוגפים המכוסים בווילונות, משתרע רחוב של עיר צפונית מואפלת; בין הרהיטים היוקרתיים ושׂכיות החמדה, שוררת אווירה של יציבות ורוגע, של רומנים קלאסיים מן המאה הקודמת.
יהודה פרוכט, חבר חדש באגודת הנוער, עוקב אחר פליציה בלוּם הנאה היושבת במעגל לא רחוק ממנו; הוא מחשב את סיכוייו, ואלה, למגינת לבו, לא ממש גדולים: היא משכילה, בתו של איש עסקים ידוע, לומדת מוזיקה בקונסרבטוריון העירוני, ונחשבת לבחורה רצינית, רחבת אופקים. הוא, לעומתה, בסך הכול זבן בחנות לממכר דגים. נסיבות היכרותם פרוזאיות, עלמת החן התייצבה יום אחד לפני הדלפק שלו וביקשה בקול מתוק מנה של שמאלץ הרינג; בקשתה לוּותה בחיוך כובש, ממיס, שיצר על לחייה שתי גומות חן, ולמן אותו יום חייו אינם חיים, רק עליה הוא חושב. כך נפתח סיפור אהבה בריח דגים שנמשך שנים רבות.
“במה יכולתי להרשים אותך אז?” סח יהודה לפליציה בשיחה רטרוספקטיבית על מרפסת בית האבות שלהם, שנים רבות לאחר מכן, “בן שמונה־עשרה הייתי בסך הכול, גרתי עם הוריי, וחיי היו שגרתיים, על גבול השעמום. קמתי מוקדם בבוקר, אכלתי את הפת שאמי הכינה לי, מיהרתי לחנות, כי מר גרבר, בעליה, לא סבל איחורים, וביליתי שם את יומי. פעמיים בשבוע פקדתי את בית המרחץ העירוני, להסיר מעליי את ריח הדגים; פעם בשבועיים הלכתי לספרייה העירונית לקחת ספר שאותו בחרתי על פי עוביו והתמונה שעל השער. את “מלחמה ושלום” שהספרן הציע לי דחיתי בגלל עוביו המבהיל. עם הוריי חייתי פחות או יותר בשלום. סבי האדוק נהג להזכיר לי את חובותיי כלפי האל, ואני העמדתי פנים שאני מקשיב, לא יותר מזה. בעניינים רומנטיים ניסיוני הצטמצם להצצה סמויה אל ידוויגה בת השכנים הנאה, ולדמיונות שטוויתי סביבה.”
פליציה מאזינה, מחויכת; הסיפורים האלה מוכּרים לה. חברהּ לחיים, אוהב לחזור אליהם. חיוכה נותר צעיר כשהיה, חרף כל השנים שחלפו, עדיין יוצר על פניה שתי גומות חן זעירות, ויהודה פרוכט הזקן חושב לעצמו, “כאילו הזמן עמד מלכת.”
*
בסלון המהודר של משפחת רובינשטיין, יהודה, שמצא מקום פנוי על יד אהובתו, ממהר לתפוס אותו ולהתיישב לידה. בשיחה המתפתחת ביניהם היא מדברת על הניגוד שבין שמחת החיים במוזיקה של מוצרט לבין הקדרות הכנסייתית הטבועה בזו של באך וממליצה לו לקרוא את “אי הפינגווינים” של אנאטול פראנס. הוא, שיכור מקרבתה, מבטיח לה שיעשה כן.
“אבל זה ייקח לי קצת זמן,” הוא מסייג בכל זאת את הסכמתו, “רק התחלתי לקרוא את ‘מלחמה ושלום’ של טולסטוי.”
פליציה מתרשמת, “רומן נפלא,” היא משבחת את הבחירה הספרותית החכמה, “אתה תאהב את פייר ונטשה, כשתגמור לקרוא, נחליף דעות על הספר.”
*
מוטק’ה זינגר, נער עובד, הוא עלם שמח בחלקו, הולך לדרכו בפנים קורנות ומפזם לעצמו מנגינות. לפעולות המועדון הוא מגיע היישר מן הסדנה בה הוא עובד, לא אחת כשסימני פיח על פניו, יושב מאחור ומאזין בקשב לדיונים המושׂכלים שספק אם הוא מתעמק בהם. בשירה בציבור חלקו טוב יותר. קולו חזק וערב והוא בולט בשירי עם, ובשירו אותם הוא נראה מאושר מתמיד. פלה ברונשטיין, סטודנטית לפסיכולוגיה, גורסת ששמחת החיים המופגנת של “הנפח”, כך היא מכנה אותו, איננה במקומה, והיא לא מעידה אלא על ריקוּת וסכלות. “איך בכלל אפשר להיות מאושר סתם ככה מלא כלום,” היא תוהה באוזני חברותיה, “בעולם מלא וגדוש אלימות, עושק ורוע לב?”
אירוע מסוים בהיסטוריה של קבוצת הנוער הנלבבת עשוי להמחיש שבתובנה הספציפית הזאת בעניין מקור האושר, הצדק היה דווקא עם פלה, שלמדה כאמור פסיכולוגיה, ומודעותה לנפתולי נפש האדם הוכחה בסוף לימודיה בדיפלומה בציון Summa cum laude שקיבלה.
שלושה שקצים מקומיים נהגו להתייצב על המדרכה ליד בית משפחת רובינשטיין, לקרוא קריאות גנאי אל חברי המועדון, ולהציע לבנות הצעות מגונות. יום אחד עלתה המהומה לטונים גבוהים, וקריאות הפרחחים נהיו מחוצפות ומבזות יותר ויותר. הבהלה בתוך הבית הנצור גברה, ונערות אחדות התחילו לבכות. מוטק’ה זינגר בעל המזג הטוב, קם מישיבתו הרגועה, חיוך האושר הרגיל שלו נמחה זמנית מעל פניו. הוא פסע אל הפתח ויצא אל הרחוב. הכול התרחש ברצף מבולבל, תזזיתי, כמו בסרטים של צ’פלין שהוקרנו בראינוע המקומי. הפתעה גמורה אחזה בפרחחים. השוליה של אנדריק הנפח שהם הכירו התייצב מולם, התעמת עִמם לבדו בקרב אגרופים, ולא רק יכול להם הז’יד החסון. הוא הפליא בהם מכות והניס אותם משם בבושת פנים. עם שובו למקומו הקבוע תחת תמונתו של הגיבור הגידם, עטו עליו כל באי המועדון בהתלהבות, בראש ובראשונה הבנות; אנקה וינר, היפה של הקבוצה, כמו הבחינה בו לראשונה, ואילו פרומה דיסקין ביקשה ממנו רשות למשש בידיה את קיבורת זרועו, בקשה שבן החיל נעתר לה במבוכה.
*
הופעתו המלוטשת של הוגה הדעות פליקס ואלד תרמה רבות להחלטת החבורה לצאת לדרך אל הארץ המובטחת. האיש, דמות ידועה בקהילה, שהיה בעברו קצין בצבא האוסטרו־הונגרי, הוזמן לשאת דברו במועדון. הוא פרשׂ בפני קבוצת הנוער הקשובה את חזון השיבה. הוא סיפר על כמיהתו העזה של העם העתיק לשוב למכורתו ההיסטורית שנגזלה ממנו בכוח הזרוע, והייתה לפרובינציה נידחת המסומנת במפות בשם פינגוויניה. בהרצאתו המקיפה סיפר המרצה על נחלת האבות הקדומה, ארץ חמדה יפה ופורחת, זבת חלב ודבש, משופעת בדגן, תירוש וזית, ולא חסך במילות שבח והלל. דבריו נשמעו בקשב וביראה. את הרצאתו שארכה שלוש שעות סיים פליקס – הוא התעקש על כך שחברי המועדון יפנו אליו בשמו הפרטי, הפגנה של צניעות ופשטות הליכות – בקריאה רמה, שהדהדה בין הנברשות והגובלנים בסלון של משפחת רובינשטיין: “קומו נא תועי מדבר, סורו מדרך הָלך בה האב ושובו לגבולכם, עלו על אדמת קודש להחיותה ולהפרותה והקימו עליה בית לדורות.”
*
בחזרה מן ההרצאה המרתקת, המלאה וגדושת חוויה ותובנות, מנסה פרומה דיסקין, נערה אידיאליסטית, לצייר לעצמה איך ייראה הכפר של פליקס לכשיקום. היא בונה לעצמה תמונה של יישוב לא גדול, אינטימי, שבו כולם מכירים זה את זה. ציבור של בקתות עץ שגגות זרדים להם, כמו אלה של הכפריים בפלך. עצים מוריקים, כבשים פועות ומגדל מים רם ונישא במרכז הכפר. סביב לו שדות מזְרע ומרעה, פרדסים וכרמי ענבים; העצים מלבלבים, הפרחים פורחים, והדגים שוחים במי נהר או אגם ולא על המדפים בחנות של מר גרבר, שאצלו הייתה קונה אותם, קפואים ומזוגגי עיניים. החיים בכפר שפרומה חוזה בעיני רוחה תוך כדי טעימת בונבונים, פשוטים ובריאים, מלאים וגדושים משמעות וחוויה: הבחורים יוצאים לעבודתם בשחר בוקר, עולים על שדה ניר רחב ידיים, שטוף אור, ומפזרים בו זרעים מתוך שק החגוּר למותניהם. הבחורות הולכות אל מעיין לא רחוק, כדים מאוזנים על ראשיהן בשיווי משקל מקראי, מתקינות תבשיל מזין ובריא בכבשן כפרי, ובבוא העת יוליכו לטיול עדה של זאטוטים עליזים, ביניהם שלה ושל השותף המתאים שתמצא. בתום יום העמל, ברדת ערב, חותמת היא לעצמה את חזונה המאושש, מתכנסים כולם באחת הבקתות, להחליף רשמים וחוויות מיום העמל שתם ולשיר שירים מן השירון.
*
יהודה פרוכט, שגמר אומר לגלות לנערת חלומותיו את רחשי לבו, המתין לה בכניסה לקונסרבטוריון שבו היא לומדת, זר פרחים בידו כהמלצת המדריך לנימוסים והליכות שרכש, ונאום אהבה תמציתי ואפקטיבי מוכן זה כבר בפיו: “עברתי כאן במקרה,” כך יפתח, ומייד יתקן עצמו, “בעצם לא במקרה, רציתי לפגוש אותך.” בהמשך, יאמר לה שחשב רבות על מה שהיא אמרה באחת משיחותיהם, ששמחת החיים של מוצרט עדיפה על העגמומיות של באך ושדעתו בסוגיה זו כדעתה. אלא שבנקודה ספציפית זו נתקף לפתע בספק, מי מבין השניים הוא השמח ומי העצוב, פתאום אינו בטוח. תוך כך יוצאת יעלת החן בתום שיעורה, חוברת התווים צמודה לחזה; היא ראתה את הבחור מחנות הדגים עם זר פרחים בידו ונבוכה. מי שתכנן להיות מחזר פותח את פיו לשאת את נאום האהבה שהכין, אך אינו מספיק לומר מילה, ובדיוק אז מופיע דולק שיין, האידיאולוג של קבוצת הנוער הנותן את הטון בכל הדיונים, לבוש במעיל הקומיסרים שלו; ניגש היישר אל הסטודנטית היוצאת ומטביע על שפתיה נשיקה ממושכת, לוהטת, אומרת בעלוּת, שאינה מותירה ספק באשר לטיב היחסים שביניהם. כשהבא מבחין בצלע השלישית הצופה במתרחש בפה פעור, הוא תולה בו מבט תמה. מה אתה עושה כאן, משתומם, ויהודה פרוכט, שלא ציפה להתפתחות הזאת, מגמגם את פתיחת הנאום שהכין, “עברתי כאן במקרה,” ומוסיף הבהרה, “הפרחים הם בשביל אמי, היום יום ההולדת שלה.”
אין עדיין תגובות