את חירותי

פתח דבר:

הצל שלי ואני

סיפור השבי מתחיל ביום ראשון בצוהריים, 7.10.1973, בערך 24 שעות לאחר שפרצה המלחמה, כשהסורים מובילים אותנו כשידינו כפותות בשביל עיזים בדרך אל הכפר חַדַר. הבטתי לאחור, לעבר מוצב החרמון שממנו עלו תמרות עשן ומעליו התנוסס דגל ישראל, בלוי וקרוע, מבויש. התמונה הזו נצרבה במוחי. באותו רגע, כשפניי אל הלא נודע, אמרתי לעצמי: אין לך מושג לאן אתה הולך ומה יקרה לך שם, אבל דבר אחד ברור — אתה עוד תחזור ותראה את הדגל הזה מתנוסס בגאווה.

התחושה הזו ליוותה אותי בכל הימים שבאו אחר כך עד שחזרתי, שמונה חודשים לאחר מכן. שושי, החברה שחיכתה לי בנאמנות, טבעה את המשפט שיהפוך לפסקול חיינו: ‘ממשיכים בדיוק מהמקום שבו הפסקנו’. והמשכתי, מהמקום שבו הפסקתי.

עכשיו אני רוצה לספר את הסיפור שלי, סיפור השבוי שחזר, מנקודת מבט אולי קצת אחרת מזו שאנחנו מכירים. לא זה שמתפתל סביב המיתוס המוטעה שהתפתח מאז נמצא הפתק ‘לא בגדתי’ בכיסו של השבוי אורי אילן שבחר לשים קץ לחייו — מיתוס שטיפח הממסד כדי לגדל על ברכיו את דור לוחמי העתיד, שאני הייתי חלק ממנו. לא השבוי הגיבור וגם לא השבוי שסוחב איתו את סיפור השבי עד עצם היום הזה וסובל מסיוטים בלילות.

אני רוצה לספר סיפור אחר, סיפור של הצלחה, שהוא הסיפור הפרטי שלי ונדמה לי שהוא גם סיפורם של רבים מאלה שחזרו משם וקולם לא נשמע. אפשר לצאת מהשבי ולבנות חיים טובים אחריו. אני בניתי חיים כאלה. השבי לא מגדיר את חיי — הוא חלק מהפאזל שיוצר אותם. הסיפור שלי הוא סיפורם של אלה שעברו חוויה קשה ונוראית, אולי החוויה הקיצונית ביותר שיכול לעבור אדם, אבל גם מהמקום הכי נמוך הרימו ראש והמשיכו הלאה בידיעה שהם לא חיים את השבי ולא חיים עם השבי, אלא חיים לידו.

השבי הוא כמו צל שמלווה אותי לכל מקום. לפעמים הוא הולך מקדימה, לפעמים מאחור ולפעמים מהצד. לפעמים הוא קצר ולפעמים הוא ארוך. ולפעמים, בימים בהם השמש זורחת במלוא עוצמתה, לא רואים אותו כלל.

בפרפרזה על המשפט המפורסם מהספר ‘אנה קארנינה’ של לב טולסטוי — ‘כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, וכל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה’ — כך פדויי השבי מתמודדים עם החוויה שעברו, כל אחד מהם בדרך אחרת. אין נכון ולא נכון, אין גיבורים וכאלה שאינם גיבורים. מה שאספר פה הוא הסיפור שלי, החוויה האישית שלי, ואין בו גרם אחד של שיפוטיות או ביקורת.

למה אני יצאתי כך מהשבי? אני לא בטוח שאני יודע. אני עדיין מנסה לברר את התשובה.

במשך שמונה חודשים, בכל רגע נתון וללא הפוגה, חשתי כאילו האירו עליי בפרוז’קטור רב עוצמה וחשפו אותי בפני עצמי ובפני אחרים, בלי הנחות. גם ברגע שלכאורה לא קרה בו דבר, משהו קרה. מהחשיפה הזו למדתי מי אני ודרך זה הסתכלתי על העולם. על כל אחד החשיפה הזאת השפיעה בדרך אחרת.

ואולי כדי לנסות להבין את הסיפור הזה אני צריך לחזור לילד בן העשר, שבשבת בצוהריים, כשאבא מעלעל בעיתון במרפסת הדירה בכפר סבא, אמא קוראת לו לחדר שבו היא שוכבת על המיטה ומבקשת שיאחז בידה. ‘פרויקל’ה’, היא לוחשת לו, ‘אני הולכת למות. תשמור על אבא, כי הוא צריך שתשמור עליו’. למעשה אמרה לי אמא שמעכשיו אני לבד, ולא רק שאני לבד, עליי מוטלת האחריות לשמור על אבא.

אמא לא מתה, לא אז. ניצולת השואה, שמעולם לא באמת חזרה מ’שם’, הצליחה לעבור את גיל 80, ובמשך הזמן למדתי להתבדח על פרידותיה התכופות מהחיים. וגם אז, כשהייתי ילד בן עשר, ידעתי בחושיי שהיא לא באמת הולכת למות. הקשבתי לה והמשכתי במעשיי. ידעתי שהכול יהיה בסדר.

ידעתי את זה גם כשעמדתי בעיניים מכוסות מול החוקר שכיוון קלצ’ניקוב לרקתי ושאל אותי ממי אני רוצה להיפרד, וגם כששמעתי את קול דריכת הנשק. כמו שידעתי אז שאמא לא עומדת למות, כך ידעתי באותו רגע שעוד לא הגיע זמני, שיהיה בסדר.

שושי אומרת שבמצבי לחץ אני פורח. נדמה לי שההתנהגות הזו נצרבה בי שם, בביתם של ניצולי השואה בכפר סבא. גדלתי לבד וידעתי שאני זה שצריך להגדיר גבולות, כי הוריי לא ידעו להגדיר אותם עבורי. הם היו עלים נידפים ברוח, שראו בלידתי נס משמיים. הייתי אבא ואמא של עצמי וגם קצת שלהם. למדתי לקבל החלטות לבד. בדיעבד הייתה זו הכנה לשבי, שהוא מצב מתמשך של בדידות, גם אם אתה מוקף אנשים ומסביב יש רעש תמידי.

החיים לימדו אותי להסתדר בכוחות עצמי. מהבית שבו אמא ריפדה אותי, תרתי משמע — באוכל, בבגדים ובדאגה — ואבא חינך אותי בקשיחות, לפעמים בעזרת הצלפות חגורה, יצאתי בידיעה ברורה שאני יכול לסמוך רק על עצמי, ובלי מורא ממרוּת.

גדלתי בבית עצוב, בית של שורדים, בלי מוזיקה ובלי הומור, ולמרות זאת הייתי ילד מלא הומור ושמחה, שטותניק שלא מפחד לנסות, להיחשף, להלך על הגבול הדק שבין מותר לאסור, למרוד. אהבתי מאוד את הוריי, אבל בחרתי בנרטיב של הצבר, הישראלי החדש — מעז וחצוף. בדיוק אנטיתזה לבית שבו גדלתי.

עם המטען הזה הגעתי לשבי ועברתי אותו בידיעה הברורה שאחזור ממנו.

24 שעות המלחמה הראשונות, במחילות מוצב החרמון שכלל לא הכרתי, היו השעות הקשות לי ביותר. תחושת חוסר האונים הייתה מוחלטת. הייתי במחילה שחורה שלא ראיתי בה דבר. לא ידעתי איפה אני, מי לפניי ומי מאחוריי. איבדתי שליטה על המתרחש ועל חיי. תחושה של סוף. כשנפלתי בשבי, למחרת, הרגשתי מידה מסוימת של הקלה — אני כבר לא אבוד. אני רואה, אני מבין, מצבי זהה למצבם של חבריי שלידי.

השבי מייצג בצורה הקיצונית ביותר מעבר ממצב אחד לשני באבחת חרב, בלי כל הכנה. מבחור צעיר, שכל מעייניו היו נתונים לאהובתו ולמחשבות שהעולם כולו פרוש לרגליו, הפכתי לשבוי כפות ומוכה שחירותו נשללה ממנו. כללי המשחק השתנו לחלוטין והיה עליי להסתגל במהירות לכללי המשחק החדשים ולתפקיד המיועד לי.

רבים מהשבויים מספרים על תחושת השפלה. אני חייב להודות, שמעולם לא הרגשתי תחושה כזו. לרגע לא נתתי לעצמי להרגיש מושפל. שוב ושוב הזכרתי לעצמי: זה משחק שיש בו סוהרים, חוקרים ושבויים וכל אחד מהצדדים מבצע את התפקיד שהוטל עליו. לסוהר שמכה אותי אין שום דבר אישי נגדי. הוא רק עושה את תפקידו. בחלוקת הקלפים פשוט נפל בחלקי הקלף הכי לא נכון. גם בעיניים מכוסות, כשהקלצ’ניקוב מכוון לרקה, ידעתי שזה עדיין חלק ממשחק תפקידים. האופטימיות הנצחית הזו, הילדותית משהו, יחד עם הבנת כללי המשחק, שמרו עליי. ידעתי בביטחון שיש גם מחר, ואם לא מחר — אז מחרתיים.

נכנסתי לשבי אופטימי, ויצאתי ממנו אופטימי אף יותר. חשבתי שעשיתי את הטוב ביותר — מרגע שנפלתי בשבי, במוצב הזר לי שהגעתי אליו רק פחות מ־24 שעות לפני כן, ועד שחזרתי הביתה, אותו אדם שהייתי עם כמה תוספות. אותי כבר לא יתפסו לא מוכן — אני דרוך תמיד ומשתדל לראות כמה מהלכים קדימה.

עברתי את סדנת ההעצמה הטובה בעולם, ואני חושב שאני מכיר את עצמי באופן שרוב האנשים לא מכירים את עצמם. אני יודע היטב מה החוזקות והעוצמות שלי ומה הן חולשותיי. הנער שהגיע לשבי עם אלרגיה לקרדית האבק ועם מיגרנות קשות, התמודד עם הסיטואציה הקשה והמלחיצה ביותר ולא היה חולה אפילו פעם אחת, כי הגוף והנפש כנראה חכמים ומגינים.

השבי הוא המצב הטהור ביותר עבור האדם להכיר את עצמו וללמוד על עצמו, כי הוא טריטוריה עוינת שאין בה על מי להישען, אלא על עצמך. באירוע שבו אין לך כמעט כל שליטה על המתרחש, אתה צריך להתמודד — ולשרוד. ודווקא מהמקום הזה אפשר לקחת דברים טובים רבים הלאה, להמשך החיים, עכשיו, אחרי שאתה כבר מכיר את עצמך ויודע למה אתה מסוגל.

הנרטיב הזה לא ייחודי רק למצבי שבי, שלמרבה המזל הרוב המוחלט של האנשים לא יחווה אותו, אלא גם למצבים אחרים בחיים. אנחנו חיים בחברה שאזרחיה ממשיכים לחוות טראומות של כאב ואובדן, והם ממשיכים לחיות לצד זה. אולי מהסיפור שלי ילמדו גם אחרים, אנשים הרחוקים מחוויית השבי.

וברקע עמדו כל הזמן הערכים שעליהם גדל הדור שלי. הידיעה הברורה שתפקידנו, כחיילים, הוא להגן על המשפחות שלנו ועל המדינה שלנו ובמהלך המשימה הזו אנחנו עלולים גם להיהרג, להיפצע או ליפול בשבי.

בשנים האחרונות התהפכו היוצרות: החיילים הם לא אלה ששומרים על הוריהם, אלא ההורים הם שעוטפים את ‘הילד’ ושומרים עליו, מגיעים עד המפקד כדי להגן עליו ולריב את מלחמתו. בעולם כזה, שבו אנחנו רואים בחיילים ילדים, אנחנו נחרדים כשחייל נהרג על משמרתו ועוברים לסדר היום כשטיל הורג קשישה.

כשמסביב כולם מדברים על התפוררות, אני יודע שאין לנו פריבילגיה כזאת. יש לנו מזל להיות חלק ממדינה ואנחנו צריכים להוקיר את המזל הזה ולשמור עליו מכל משמר. כשהסתתרנו במחילות מוצב החרמון, חשבתי כמה מסכנים היו הוריי, בשואה, כשלא הייתה להם מדינה שתגן עליהם ותילחם על חייהם ועל חירותם.

בתא שלנו בדמשק ישבו בני כל העדות והמגזרים. איציק נגרקר לימד אותנו הודית. החזן בני מזוז חיבר אותנו לשורשים הדתיים, ואהוד לב רן סיפר עלילות סרטים. היו שם קיבוצניקים, מושבניקים, עירוניים מתל אביב ומחיפה ותושבי הפריפריה. עם ישראל כולו, מאוחד בגורל משותף.

אני רוצה לספר את הסיפור הזה גם כדי ששושי תקבל את מקומה. הרי הסיפור הזה הוא לא רק שלי. זה סיפור משותף, שברגע מסוים התפצל לשניים עד שנפגש שוב. כשאני הייתי בשבי, בעורף חיכתה לי בחורה צעירה וחזקה, שמעט מאוד בחורות בגילה חוו חוויה כמו זו שהיא עברה.

במקרה שלי, האמירה לפיה מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה היא לחלוטין לא מדויקת. אני לא יודע אם אני גבר מצליח, אבל מה שברור הוא שהאישה שלי לא עומדת מאחוריי, אלא לצידי. כל מה שעברתי רלוונטי גם לשושי, נערה בת 18, שכבר אז ידעה שהגבר שלה יהיה הגבר של חייה, כל חייה, ומצאה את עצמה במציאות של אי־ודאות, שבה תפקדה והתמודדה בגבורה.

זה סיפור של שני צעירים, שעברו חוויה נדירה ושרדו אותה. יצאנו למסע הזה אז ביחד, ואנחנו יוצאים אליו יחד גם היום. אני יודע מה עבר עליי בשבת, 6.10.1973, ב־14:00. אני לא יודע במדויק מה עבר על שושי באותה שעה ובאלו שבאו אחר כך.

עכשיו אני רוצה לשמוע את החצי השני שלי, שיהפוך את הסיפור הזה לשלם.

סיפור השבי שלי הוא גם סיפור אהבה.