החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עורכות: ד"ר דניאלה גורביץ' והגר ינאי. "על דברים שלא יעלו על הדעת", כותבת גיל הראבן במאמרה בעל שם זה ותוהה כיצד יתכן שבמדינה שכל קיומה פנטסטי מיסודו, ובתרבות שמתבססת על מקורות בעלי מרכיבים פנטסטיים לרוב, כמעט ולא היה קיום לספרות פנטסטית מקורית. עשרים כותבים – אנשי תרבות, רוח ואקדמיה – מנסים לבדוק את מקומם של הפנטסיה והדמיון בספרות העברית לדורותיה, ושואלים את עצמם תוך כדי כיצד יתכן שעם בעל היסטוריה כה פלאית פיתח טעם ספרותי כמעט בלעדי לריאליזם דיאטטי. הגר ינאי, מחברת "הלוויתן מבבל" ומועמדת לפרס ספיר על ספרה "מכונת הנצח של אלכס" וד"ר דניאלה גורביץ', העומדת בראש התוכנית הרב תחומית בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בר-אילן, ערכו במשותף את הספר שמנסה לדון בנושא מכיוונים שונים של הספרות והתרבות הישראלית.

נועה מנהיים, גיל הראבן, ד"ר שמואל דובדבני, ד"ר איתן בר יוסף, מנחם בן, מרית בן ישראל, ד"ר אילנה גומל, יורם מלצר, שהרה בלאו, פרופ' חננאל מאק, יעל סלע שפירו, עדו פרץ, ד"ר חגי דגן, ד"ר ענת אדרת, ד"ר רות קלדרון ופרופ' דב שוורץ היו שותפים לאסופת המאמרים הזו, הראשונה מסוגה בארץ, בשאיפה לבחון את הסוגיה, כל אחד מזויות הראייה היחודית שלה/שלו.

מן העתונות והמרשתת: גרף הוצאה לאור | בלי פאניקה | נוריתה | Ynet| e-mago
קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |

מקט: 4-676-25
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מותר לדמיין בעברית? הגר ינאי — הקדמה – זמן רב העסיקה אותי השאלה מדוע הספרות הישראלית — והתרבות הישראלית בכלל כפי שהיא מתבטאת גם בתיאטרון ובקולנוע ובתחומים אחרים — מנסה באופן כמעט נואש לשחזר פעם אחר פעם את מה שאנו תופסים כמציאות החיים הריאליסטית בארץ ישראל. דומני שקשה להתווכח עם העובדה שמאז קום המדינה, הזרם המרכזי של הספרות העברית נוטה באופן מובהק לעבר הייצוג הריאליסטי. גם כיום, מרבית היצירות הנוצרות בארץ, אלו הזוכות להערכה ביקורתית וגם להצלחה בקרב הקהל, שייכות לאופן ייצוג זה. במדינת ישראל, מפעל פנטסטי ומופלא בפני עצמו, שאחת מאבני היסוד של הקמתו היתה רומן אוטופי עתיר דמיון, אלטנוילד מאת בנימין זאב הרצל, נכתבת ספרות דלת דמיון להפתיע. ספרות פנטסיה, אחד הזרמים המשגשגים בעולם בשנים האחרונות, כמעט ואינה נכתבת כאן כיצירה מקורית. ריאליזם מאגי זוכה לייצוג אצל סופרים בודדים. יש כמובן יוצאים מן הכלל, כמו סופרים שמזוהים עם הפוסט–מודרניזם של שנות התשעים, אך הצלחתם רק מדגישה את העובדה שקולם לא הפך לקול הישראלי המרכזי. לעתים נדמה שאנו חיים בחברה המתעבת את המיסטי, הפנטסטי, האגדי, המיתולוגי והדמיוני, ויחד איתם, במידה ידועה, גם את הפרטי והפנימי.

מה המשמעויות של העדפה זו? מה היא אומרת עלינו כחברה, כתרבות, כבני אדם? הרי חייבים לזכור שגם יצוג מימטי מדויק ככל האפשר של המציאות הוא, בסופו של דבר, בדיוני. איזו מין תרבות היא זו, המתעקשת לבטל את הדמיוני כאילו היה אויב ראשון במעלה, ובמקום זאת משחזרת שוב ושוב את מוסכמות המציאות שלה, ונאחזת בבדיון שיצרה בלי להודות בחוסר הממשות שלו, ובלי יכולת להרפות ממנו?

ספר זה בא לעסוק בשאלות אלה, לבדוק את מקומם של הפנטסיה והדמיון בספרות הישראלית של ימינו ולגעת בשורשיהם במקורות העבריים. מדובר בנושא עצום בהיקפו שעדיין לא נחקר דיו. כותבי המאמרים בספר הם אנשי אקדמיה, תרבות ורוח ישראלים שנענו בנדיבות לבקשתי לתרום את הידע שלהם ואת דעותיהם. אני מקווה שנקודות המבט השונות שלהם, כמו גם הטון השונה של המאמרים, שנעים בין ההרהור האישי והמחקר האקדמי, יזרקו כמה נקודות אור על הנושא, גם אם לא ייתנו תמונה שלמה.

באופן אישי אינני סבורה שיש עדיפות לצורת ייצוג מסוימת אלא יש חשיבות לפתיחה של מרחבים ספרותיים חדשים. אין בעיני חשיבות לשאלה אם ספר נכתב מתוך התחקות אחר קווי חשיבה ריאליסטיים או פנטסטיים, אלא לשאלה האם זו יצירה נוגעת, מרגשת, כזו שפותחת כיווני מחשבה חדשים ומאירה דברים באור חדש. דווקא משום שספרות הדמיון פחות מפותחת בתרבות הישראלית, אולי יש לה סיכויים טובים יותר להציע לנו זוויות ראייה חדשות.

כשהתחלתי להעמיק בנושא, הופתעתי לגלות מה רב העושר האגדי והפנטסטי של התרבות היהודית לדורותיה. חוסר הרשות להפליג בדמיון, שבו לקתה הספרות העברית בת זמננו, תחילתו אולי בשנות קום המדינה וביסוד המפעל הציוני. אך העבר התרבותי שלנו שונה מאוד. המאמרים בספר משרטטים בחלקם את החלל שנפער בהיעדר הדמיון, בבחינת ניסיון לבחון כתם לבן מטריד ומסקרן במפת הספרות הישראלית החדשה. אבל בחלקם הם מציעים קצוות של חוטים לכל מאגרי העושר העצום שטמון בתרבותנו החל מסיפורי המקרא והתלמוד, ועד אגדות ימי הביניים, סיפורי החסידים, וספרות היידיש. אולי השורשים שאחריהם מתחקים מאמרים אלה יסייעו בעתיד בהצמחת יצירות חדשות שעושות שימוש חופשי ומושכל במיתוס, בפולקלור, באגדה ובפנטסיה.

כדי להציב את הדברים בהקשרם הרחב, בחרנו לפתוח במבואות העוסקים בהגדרת הפנטסיה ובהקשר העולמי שלה. דניאלה גורביץ' פותחת בהגדרה תיאורטית של סגנון הכתיבה שאנו מתייחסים אליו כפנטסטי. המתרגם עמנואל לוטם סוקר, מנקודת מבטו, את תולדותיה ההיסטוריות של הפנטסיה העולמית עד ימי טולקין, מדמויות האב החשובות של הז'אנר בהקשר המודרני וגיל הראבן כותבת בעטה השנון על דברים שלא יעלו על הדעת בעברית.

החלק השני של הספר מוקדש לפנטסיה ביצירה הישראלית. שמואל דובדבני סוקר את תולדות הריאליזם המאגי בקולנוע הישראלי, איתן בר יוסף מספר על המסורת הפנטסטית בתיאטרון הישראלי. מנחם בן כותב על פנטסיה בשירה העברית. נועה מנהיים הקדישה את מאמרה לנורית זרחי, מיוצרות הפנטסיה החשובות בארץ. מרית בן ישראל הקדישה את מאמרה כמחווה לדויד גרוסמן ולאלמנטים הפנטסטיים ביצירתו, ואילו אני עצמי בחרתי לכתוב על אחד היוצרים האהובים עלי, יצחק בשביס זינגר, שהרבה לגעת בעולם המיסטי והמאגי.

החלק השלישי בספר מוקדש ליחסי גומלין חוצי תרבויות. אילנה גומל עומדת על הקשר המיוחד והמסקרן בין יהודים לבין מדע בדיוני בספרות הרוסית, יורם מלצר נוגע בריאליזם המאגי הדרום אמריקאי, שהרה בלאו חושפת את דמות הערפד כפי שעוצבה בדמותו של היהודי כסטריאוטיפ אנטישמי. חננאל מאק מגלה כיצד בכתיבה הנוצרית בשלהי ימי הביניים יש הסתייעות במקורות השאולים מן הפנטסיה היהודית. מאמרה של יעל סלע–שפירו נסוב על ייסוריו של המתרגם הישראלי המבקש ליצוק את שפת הפנטסיה לתוך המבנים הלשוניים של העברית. את הפרק חותם מאמרה של דניאלה גורביץ' החושף את השפעת המקורות העבריים על אגדות השולחן העגול של המלך ארתור.

החלק הרביעי והאחרון בספר עוסק בפנטסיה במקורות העבריים, ומדגים על קצה המזלג את העושר האדיר שאין כאן יומרה לנסות להקיף את כולו. עדו פרץ מספר על מסורות עממיות אודות רוחות רפאים שנפוצו בקהילה היהודית בימי הביניים. חגי דגן מהרהר על מיתוס ובדיון ועל דמותו האגדית של המקובל יוסף דלה ריינה שהחליט להילחם באשמדאי. ענת אדרת סוקרת סיפורי מסעות לארץ ישראל שנכתבו ביידיש במאה השבע עשרה, ובהם ארץ הקודש מתוארת למאזין התמים כמקום שמתרחשים בו נסים ונפלאות. רות קלדרון עוסקת במערה של חוני המעגל, ובמערה בכלל כמרחב מקודש הקשור באל. דב שוורץ חותם את הספר במאמרו על פנטסיה בהגות המשיחית היהודית, ומגלה לנו שהפנטסיה היא כוח מניע תוסס ורלוונטי בהיסטוריה ובהגות היהודית.

ברצוני להודות למועצת התרבות של מפעל הפיס ולמכון הקשרים באוניברסיטת בן גוריון על תמיכתם החשובה בספר זה. אסופת מאמרים זו לא היתה רואה אור ללא שיתוף הפעולה הנרחב שזכתה לה מצד הכותבים, שתרמו רבות מהידע שלהם, רעיונותיהם וזמנם, ותודתי נתונה לכולם. תודה לאנשים שליוו את הספר בשלבי גיבושו המוקדמים, נועה מנהיים, עמנואל לוטם, שמעון אדף וגילי בר–הלל. תודה לפרופ' תמר אלכסנדר ולפרופ' ג'אד נאמן על הערותיהם. תודה מיוחדת למו"ל רני גרף, ולעורכת האקדמית, ד"ר דניאלה גורביץ', בעלת מאגרי הידע הבלתי נדלים, ומאגרי המרץ הבלתי מתכלים, שהספר הזה חב לה את קיומו. הפגישה עמה באה בעקבות הכינוס הבינלאומי שערכה באוניברסיטת בר–אילן במרץ 2008, בנושא 'ממלכות הדמיון: פנטסיה ומדע בדיוני בפרוס האלף השלישי' בשיתוף עם עמנואל לוטם והאגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה. פגישה זו היתה אחד מאותם אירועים גורליים ובני מזל שבהם נוצרת האלכימיה המאפשרת יצירה חדשה.

הגר ינאי

נובמבר 2009

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עם שתי הרגלים עמוק בעננים”