החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לנפש אין טיוטה

מאת:
הוצאה: | 2014-01 | 248 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

אני רוצה ללמוד לשחות בים הרגשות ומחליטה ללכת לטיפול. נפשי נחשפת בפני המטפלת ואני מעזה למסור לה את תחושותיי ארוזות בפנקס קטן.

בעודי דרוכה בציפייה לתגובתה, אני מתבשרת שבתי הקטנה מעורבת בתאונה. המטפלת פוגשת אותי בבית החולים.

 

האסון גדול. שמונה ימים עוברים ואני נוסעת לפגישה השבועית. מדממת, אני נכנסת אל הקן ונדהמת… משהו לא נכון קורה בחדר הטיפול. רגע לפני שהסחף מטביעני, אני מטפסת אל צמרת המודע ומצילה את נפשי.

 

מוכרחה לתקן.

שוב אני נכנסת אל אותו חדר סודי והפעם משאירה את הדלת פתוחה, רוצה שכולכם תהיו שם איתי ובשבילי. אל תשאירו אותי לבד.

 

זהו סיפור אמיתי.

במהלך טיפול פסיכולוגי מושיטה המטופלת פתק אחר פתק. כך, באופן לא-מודע, נולד ספר שמהווה מסמך נוקב ורגיש.

מתוך אהבה לחיים, פסגת היגון וייסורי הטיפול, צומח סיפור החודר אל דפי הלב, השכל והבטן, ומוגש במקצב מילים שירי וסוחף.

 

דלית רייך, מוזיקאית, נשואה ואם לשלושה.

מקט: 001-2170-001
מסת"ב: 978-965-565-107-2
סקירה
קטע וידאו/אודיו קשור
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
מאמר שפורסם על הספר
סקירה
עמוד הפייסבוק

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


ראשית דבר

אני אוהבת לחיות.

זכיתי ללמוד מאלופת החיים.

מאז, הזמן שינה צורה ועכשיו, בתוך תשוקתי המחודשת, אני בטראומה, זקוקה לטיפול. אבל אני בטראומה מטיפול.

כיצד זה קרה? איך נכנסתי אל שביל מואר בציפייה ומצאתי עצמי לכודה בסבך חשוך ודוקרני? איך דיממתי מול המטפלת הנערצת והיא, במקום לחבוש את פצעיי, שלחה חץ הישר לפצע המוות של נפשי.

אני חוזרת ומשחזרת את היום שבו החלטתי ללכת לטיפול, אני חייבת לבדוק איך הפכתי קורבן של שיטה ומדוע יש בי עדיין אהבה אל אותה מטפלת שנפשי קשורה בנפשה.

היה זה שבוע לפני יום הולדתי הארבעים ושש.

זה לא משנה לי. הספרות מתחלפות אבל אני לא יודעת איך לגדול. אני עדיין שומרת את נעלי הריקוד משיעורי הבלט של המורה ליאורה, עדיין מספרת על הקפיצה המטופשת והמסוכנת במפל הזוויתן, כאילו רק אתמול חזרתי מהמחנה בצופים. את רישיון הנהיגה קיבלתי בגיל ארבעים ורק עכשיו, לצורך הכתיבה, התחלתי להשתמש באייפד שנתן לי בני במתנה, כי איני מסתדרת עם מחשב. אני לא מבוגרת, אני ילדה גדולה.

אני אמא לשלושה ילדים נהדרים. גל, כמעט בן עשרים, כולו מקוריות מהשנייה הראשונה לחייו, כשהגיח הפוך לעולם, בלידת עכוז. מיכל בת חמש־עשרה וחצי, ילדה שכולה לב בצורת אדם, גֵן משוכפל של אביה. ודנה הקטנה שלנו, הקינוח של המשפחה, בת ארבע־עשרה וחצי, תרכיז של חיות, סוחטת כל רגע עד תומו.

את אישי המופלא, מרסלו, הכרתי באקדמיה למוזיקה בירושלים. למדתי קומפוזיציה וגיטרה קלאסית. מרסלו, שהיה אז עולה חדש מאורוגוואי, למד גם הוא גיטרה קלאסית. את רמז האהבה הראשון קיבלתי ממנו בשיעור הקבוצתי כאשר ניגן יצירה שלי. מאז, אני ספוגה באהבתו והוא בשלי.

השגרה שלי עשירה, מרתקת ובעיקר מרגשת.

אני מלמדת וכותבת מוזיקה. עורכת ביחד עם מרסלו, סדנאות בסטודיו שלנו, שהוא בית חם לאוהבי הגיטרה. מעולם לא ידעתי מהו שעמום ואין סיכוי שאתקל בו.

זכיתי! חיי מלאים.

למרות זאת בתוך המציאות היציבה הזו, אני עומדת פעמים רבות מדי, על סף בכי. אני מרגישה שיש בי חולשות שמערערות אותי. אני מחליטה ללכת לטיפול בתקווה לשפר את מצבי הרוח העמוסים שבי.

אני נושאת כמה אירועים כואבים ובלתי־פתורים, אני חסרת ביטחון ונלחצת מכל שינוי שאינו צפוי.

יש לי פחד במה. אני מופיעה והחרדה הורסת אותי. מלבד זאת, יש לי התלבטויות אינסופיות. אני אלופה בלהתלבט, בלהחליט ולהתחרט, בלשנות את דעתי ולא להיות שלמה עם עצמי.

דבר נוסף שאיני מצליחה להפחית, הוא ההתרגשות המזיקה. אני מתרגשת יותר מדי. כשאני פוגשת בדברים טובים, אני מאושרת, אך כשאני נתקלת באכזריות ובעוול, גם אם איני מכירה את הנפשות המעורבות, גם אם הדבר קורה בסוף העולם, אני נעצבת עד כדי כאב גופני. אני הופכת להיות מתוסכלת על שאין ביכולתי לעזור, לשנות ולמנוע. אני סובלת כאילו הייתי אני הנפגעת.

הדבר האחרון והנורא המעיב על חיי הוא האימה. האושר הפרטי שלי כל־כך גדול ולא מובן מאליו, עד כי אני מלאת פחד שיקרוס, פוחדת שמשהו יפגע באהוביי, פוחדת לאבד.

תמיד היה בי שילוב של אושר, חרדה, עצב וחוסר ביטחון, אז מה פתאום רק עכשיו אני מקבלת החלטה ללכת לטיפול?

כי עכשיו משהו נסדק בשגרת חיי. גליטו, הילד המקורי והמפתיע שלי, קם בבוקר אחד והתחיל לדבר בשפת ה"ג'יבריש".

היום, אין זכר לווירוס הנדיר שפלש לחייו, וירוס ייחודי שנקרא "אנצפליטיס". לא, זה לא מננגיטיס, זו לא דלקת קרום המוח, אלא דלקת במוח, קריסת מערכות וחוסר תקשורת מוחלט. כשאני שואלת בדאגה אם הוא מרגיש שחל בו שינוי מאז המחלה המטורפת, הוא עונה: "בטח, הווירוס העיר במוחי כמה תאים רדומים."

הסדק הזה טלטל אותי, העצים בי את הדאגה. אני מחליטה ללכת לטיפול ובאותה הזדמנות, לחזק את שאר החוליות החלשות שבי. אני רוצה ללמוד לשחות בים הרגשות, מקווה לפתח נשימות ארוכות כדי לצלול לעומקים ולדעת לעלות.

מלאת ציפייה אני מתחילה את הטיפול אצל פסיכולוגית קלינית מומחית. נפשי נקשרת בנפשה. יש בינינו קרבה גדולה, אך אחרי כל צעד מקרב, היא מתרחקת. אני קוראת לה: "קרובה־רחוקה". הזמן עובר ואני מרגישה שהפגישות אִתה מחלישות אותי. אני מאמינה שזוהי ירידה לצורך עלייה וממשיכה. מצבי אינו משתפר ואני נחלשת גם מבחינה גופנית.

השיחות לא מיטיבות אתי ואני מחליטה למסור למטפלת את תחושותיי במילים כתובות, ארוזות בפנקס קטן. את הדיבור קשה לשחזר, אך מילים כתובות הן חרוטות, אפשר תמיד להתבונן בן שוב ולהבין יותר.

אני דרוכה בציפייה לתגובתה בפגישה הבאה, ואז, פוקד אותי הנורא מכול.

מעולם לא הייתי מדמיינת את התרחיש המצמרר, שעמד לזעזע את עולמי. אני מתבשרת שדנה בתי הקטנה, מעורבת בתאונה חמורה. בדרכי אל בית־החולים אני מיידעת את המטפלת שלי והיא יוצאת לפגוש אותי שם.

האסון גדול.

שמונה ימים עוברים ואני נוסעת אל הפגישה השבועית, זקוקה למטפלת יותר מתמיד. מדממת, אני נכנסת אל הקן ונדהמת מִקַּבָּלַת הפנים הבלתי־צפויה. משהו לא נכון קורה בחדר הטיפול. הנפש הקרובה לי ביותר, יושבת מולי כשהיא לגמרי רחוקה ממני. אני לא מצליחה להגיע אליה והיא לא מרגישה את נפשי. בתוך השבר הגדול, אני מתרסקת בחדר הטיפול.

אני לא מדברת. במקום לבכות על אסוני, אני בוכה על שהיא, המטפלת, אינה אִתי ברגעים האלה.

בכל פגישה אני מוסרת לה פתק כשמילותיי זועקות בתחינה לטוב־לבה, מבקשות את קרבתה. אני כותבת לה את רגשותיי, את מחשבותיי ביני לבין עצמי, ואני מוסרת לה פתקאות שבהן אני פונה אל בתי אהובתי, רוצה שתחוש את עוצמת אסוני.

פתק אחר פתק, תחינה אחר תחינה ואין תגובה. לא בכתב, לא בדיבור ישיר, ולא במעשה.

אני שוקעת במערבולת הטיפול ורגע לפני שהסחף מטביעני אני שואפת את שאיפת חיי ומחליטה להציל את נפשי. בשארית כוחותיי אני מטפסת מתת־האפלה אל צמרת המודע.

מחליטה לחיות.

מחליטה לשנות.

לכן, אני חוזרת ונכנסת שוב אל אותו חדר סודי, מתחילה הכול מחדש, והפעם אני משאירה את הדלת פתוחה,

רוצה שכולכם תהיו שם אתי ובשבילי.

אל תשאירו אותי לבד…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לנפש אין טיוטה”