החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הכרה בקיים

מאת: ,
מגרמנית: ג'ודי הירשפלד וישי גסטר | הוצאה: | 2013 | 130 עמ'
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

ברט הלינגר, מציג בספר זה, באמצעות ריאיון מעמיק עם העיתונאית גבריאל טן-הובל, את שיטת הקונסטלציה המשפחתית שפיתח. השיטה זוכה להתעניינות ולפופולריות רבה בקהילה הטיפולית הבין-לאומית ובקרב הקהל הרחב המחפש מקור לכוחות ריפוי. עבודה עם הקונסטלציה המשפחתית מגלה דינמיקות הקיימות במשפחה בצורה חבויה ומציפה אותן, וכך מפעילה ומחזקת את יכולת הריפוי שלה. היא נוגעת בענווה ברבדים העמוקים של הקשרים והנתקים הקיימים במשפחה.

הספר יצא לאור בגרמנית ב-1996 ומאז תורגם לשפות רבות, הוא הספר הנמכר ביותר של ברט הלינגר והראשון שמתורגם לעברית.

הלינגר נולד בגרמניה ב-1925. הוא למד פילוסופיה ותיאולוגיה באוניברסיטת וורצבורג שם הוא הוסמך ככומר. בתחילת 1950 הוא נשלח לדרום אפריקה כמיסיונר לשבט הזולו. אחרי שש עשרה שנים באפריקה, שם כיהן גם כמורה וכמנהל בית ספר, הבשילה אצלו ההבנה שיש להתרכז באדם לפני האידיאלים, בכל זמן. הוא פרש מהכנסייה ועבר לעבוד כתרפיסט, כשהוא מוסיף לתאריו האקדמיים בפילוסופיה ותיאולוגיה, לימודים מקיפים בפסיכולוגיה בווינה ובארצות הברית. עבודתו עם אנשים התגבשה לשיטת טיפול פנומנולוגית הידועה בשם קונסטלציה משפחתית ושהורחבה בהמשך לקונסטלציה מערכתית.

בשנים האחרונות ברט הלינגר מגדיר את עבודתו: Movement of the Spirit-Mind

מקט: 9-62590-447-8
מסת"ב: 9781625904478

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הפתרון קשה מן הסבל
בחלק זה מובא תמליל של תכנית רדיו שבה הוצגו שיטות העבודה של ברט הלינגר למאזיני התחנה בשטוטגרט שבגרמניה. תמליל זה מציג את דרכי העבודה והחשיבה של ברט הלינגר. המראיינת היא העיתונאית גבריאל טן הובל.
טן הובל: מהי תרפיה משפחתית-מערכתית?
הלינגר: בתרפיה משפחתית-מערכתית אנו מתעניינים במעוּרבּבות[1] של אנשים בסבך הגורל של בני משפחה מן העבר. תופעה זו נחשפת בקונסטלציה המשפחתית. כאשר מעורבבות כזאת נגלית קל יותר להגיע לפתרון[2].
טן הובל: מהי קונסטלציה משפחתית? נסתכל תחילה בדוגמה שתקל עלינו את השיחה. דוגמה זו באה מסמינר של ברט הלינגר בכינוס בגרמיש, שבו עבד עם אנשים חולים מאוד. המשתתפים ישבו במעגל גדול וסביבם כארבע מאות צופים. תחילה התבקשו המשתתפים לתאר את מבוקשם. בחור צעיר סיפר שחלה בהיותו בן 18 ומאז הוא סובל מקצב פעימות לב גבוה ומהפרעות במערכת העצבים האוטונומית.
ברט הלינגר שאל אותו כמה שאלות:
מתוך הקונסטלציה
מונחה:[3] יש סכסוכים רבים במשפחה שלי. ההורים שלי פרודים, אמי וסבי מסוכסכים, וכך נוצרות בעיות מעשיות כגון איך להביא את כולם יחד לחתונה שלי.
הלינגר (פונה לקהל): בעבודה מסוג זה נדרש מעט מאוד מידע. יש חשיבות לנסיבות ולאירועים, ולא למחשבות או להרגשות. הוא כבר הזכיר אירוע אחד: הוריו נפרדו. אירועים חשובים אחרים יכולים להיות מוות של אח או אחות וכן הרחקה[4] או גירוש של בן משפחה. אירועים נוספים בעלי חשיבות הם אשפוז בגיל צעיר מאוד, סיבוך בתהליך הלידה ואף מוות של אם בזמן הלידה. באירועים כאלה אנחנו מתעניינים.
הלינגר (פונה אל המונחה): האם היו אירועים מסוג זה במשפחתך?
המונחה: האחות התאומה של אמי נפטרה.
הלינגר: זה יספיק. זה דבר בעל השפעה כה רבה שקרוב לוודאי יאפיל על כל דבר אחר. עכשיו הצב את המשפחה שלך, אימא, אבא וכמה ילדים?
מונחה: יש לי אחות צעירה.
הלינגר: בסדר, הצב את האנשים האלה. בחר אדם מן הקהל שייצג את אביך, מישהי שתייצג את אמך, מישהי שתייצג את אחותך ומישהו שייצג אותך. הצב את ארבעת האנשים האלה.
בחר כל מי שתרצה – ארבעה נציגים. לאחר מכן לך אל כל נציג בתורו, הובל אותו בשתי הידיים למקום הנכון, בלי לומר דבר. גם הנציגים לא ידברו. הצב את הנציגים ביחס לאחרים בדרך שתבטא את מבנה המשפחה בעיניך כרגע.

קונסטלציה משפחתית
טן הובל: הבחור הצעיר בוחר מתוך הקהל אנשים שייצגו את בני משפחתו. הוא אינו מכיר את האנשים האלה והם אינם מכירים אותו. הוא מציב את נציגי אביו, אמו, אחותו ועצמו בדרך שתייצג את הדימוי הפנימי שלו של מבנה המשפחה כרגע. במקרה זה האב מפנה גבו אל האם. לעומת זאת, הבן, הנציג של המונחה, עומד מול אמו. נציגים אלה נבחרו באופן מקרי ואינם יודעים דבר על אודות המשפחה. מה אמור לקרות?
הלינגר: המעניין בקונסטלציות אלה הוא שבעת שהנציגים מוצבים במקומם, הם מתחילים להרגיש כמו בני המשפחה שאותם הם מייצגים. לפעמים הם חווים תסמינים של אותם אנשים, בלי שהם יודעים עליהם דבר. לדוגמה, היה מקרה שבו הנציג של חולה אפילפסיה חווה התקף. לעתים קרובות נציגים מדווחים על פעימות לב מהירות, או תחושה של חום או קור בצד אחד של הגוף. במקרים רבים, מתברר שהתסמינים והתחושות של הנציג מבטאים משהו שקשור למצב של בן המשפחה אותו הוא מייצג. אין לנו דרך להסביר זאת, אבל זה בא לידי ביטוי באלפי קונסטלציות.
טן הובל: מה אפשר לראות כשמתבוננים בקונסטלציה? איך זה יכול להשפיע?
הלינגר: אני יכול לראות את היחסים בין בני המשפחה. כאן לדוגמה יש משמעות לכך שהאב פונה עורף לבן והבן פונה לכיוון אמו. אם המנחה מאפשר לזה להדהד בתוכו, הוא יראה היכן טמונה הבעיה.
טן הובל: כשאתה מדבר על "מעורבבות", למה אתה מתכוון?
הלינגר: אדם נמצא במעורבבות כשהוא לוקח על עצמו, שלא במודע, את גורלו של בן משפחה קדום, ומשלב גורל זה בחייו. לדוגמה, כאשר ילד נמסר לאימוץ, ייתכן שבן משפחה מדור מאוחר יותר יתנהג כאילו הוא עצמו ננטש. לא ייתכן פתרון בלי שהוא יהיה מודע למעורבבות זו. הפתרון יימצא בהחזרתו לתמונה של בן המשפחה שנמסר לאימוץ. אפשר לבחור נציג לאותו אדם. הוא יובא אל תוך הקונסטלציה ויהווה מגן לבן המשפחה אשר בגורלו הוא מעורבב. כשהמשפחה משיבה את בן המשפחה הקדום לחיקה ומכבדת את מקומו בה, הוא הופך להיות גורם ידידותי למערכת.
טן הובל: זה קשה מאוד להבנה. אדם חוזר על גורלו של אחר בלי לדעת דבר על אודותיו. במקרה הזה המונחה מעולם לא הכיר את דודתו המנוחה. מאין מגיעה המעורבבות? האם זה קשור למה שאתה מכנה "המצפון של הקבוצה המשפחתית"?
הלינגר: בדיוק כך. נראה שיש מצפון קבוצה[5] המשפיע על כל מרכיבי המערכת המשפחתית. המערכת המשפחתית כוללת את הילדים, ההורים, הסבים והאחים של ההורים ואת כל אלה שיצאו ופינו מקום לאנשים חדשים. לדוגמה – בן-זוג קודם של אחד ההורים יצא, ופינה מקום לבן זוג חדש.
כאשר מתייחסים לאחד מבני המערכת המשפחתית באופן לא הוגן, המצפון הקבוצתי דורש איזון. זאת אומרת, שבמקרה שנעשה אי-צדק בדור קודם, ינסה בן הקבוצה המשפחתית בדור מאוחר יותר להחזיר סדר לקבוצה ויסבול מכך. יש מעין דחף מערכתי לחזור על המקרה אבל זה כמובן לא מחזיר את הסדר הנדרש.
האדם שלקח על עצמו את הגורל של בן הקבוצה שהורחק עשה זאת בתום והוא נפגע מהמצפון הקבוצתי. הצד הפוגע, שמסר או דחה את בן הקבוצה, יצא נשכר. המצפון הקבוצתי אינו מזהה עשיית צדק לבני הקבוצה המאוחרים, אלא רק לאלה שהיו שם קודם. זה בבירור קשור לסדר מערכתי בסיסי. לכל אדם במערכת יש זכות שווה להיות שייך. גינוי או דחייה של בן משפחה מעיד שאנשים במערכת החליטו שזכותו להיות שייך פחותה. ניסיונות לכפר על אי-צדק זה יהיו כרוכים במעורבבויות, בלי שהנפגעים יהיו מודעים לכך.
טן הובל: האם אתה יכול לתת דוגמה למעבר כזה מדור לדור? איך אפשר לתאר זאת?
הלינגר: אני יכול לתת דוגמה של סיפור קשה. לפני זמן מה הגיע אלי עורך דין במצב קשה מאוד. הוא חקר את תולדות המשפחה וגילה סיפור מחריד. סבתא רבתא שלו הייתה נשואה והרה ואז פגשה גבר אחר. בעלה נפטר ב-31 בדצמבר בהיותו בן עשרים ושבע, והיה חשד שהוא נרצח. אותה אישה לא העבירה את הירושה שלו לבנו, אלא לבן מנישואים שניים. זה היה אי-צדק. מאז איבדו עצמם לדעת שלושה גברים במשפחה זו בגיל עשרים ושבע ביום 31 בדצמבר. כשעורך דין זה גילה את הסיפור הוא זכר שלבן דודו מלאו זה לא מכבר עשרים ושבע שנים, ושהתאריך 31 בדצמבר מתקרב. כאשר הוא הלך לבקר את בן דודו כדי להזהירו הוא מצא שבן הדוד כבר קנה אקדח בכוונה לירות בעצמו. כך פועלת המעורבבות.
כעבור זמן, כאשר עורך הדין חש ברגשות אבדניים, הוא פנה אלי. ביקשתי ממנו לעמוד כשגבו אל הקיר ולדמיין את האיש המת. הוא פנה אל האיש ואמר: "אני מכבד אותך ויש לך מקום בלבי. אני אדבר על אי-הצדק שנגרם לך בקול רם כדי שהפצע יוכל להגליד". מאותו רגע היה עורך הדין משוחרר מתחושת הבהלה שליוותה אותו.
מתוך הקונסטלציה
בחזרה לקונסטלציית ההדגמה שלנו: הבחור הצעיר התיישב לאחר שהציב את הנציגים בקונסטלציה והתבונן במתרחש. ברט הלינגר שאל את הנציגים איך הם מרגישים בקונסטלציה.
הלינגר: איך האב מרגיש?
האב: אין לי תחושה לגבי ההרגשה שלי כרגע.
האם: אני מרגישה מבודדת, ואם זה הבעל שלי שם, הוא רחוק מדי. אני מרגישה שיש לי קשר מיוחד לבן שלי.
הלינגר (לקהל): את מי הבן מייצג, לדעתכם? הוא מייצג את האחות התאומה, המתה, של האם. תארו לעצמכם איזו משמעות יש לכך בשביל הילד. (פונה אל הנציג של הילד) איך הבן מרגיש?
הבן (נציג המונחה): כשאני עומד מול אמי, אני מודע לכך שאני לא במקום כאן. אני מודע לקשר טעון עם אימא.
הלינגר: מה מצב האחות?
האחות: לא מרגישה טוב בצד שמאל. אין די מקום. אני מתעניינת באחי יותר מכול.
הלינגר (לקהל): כשרואים שאחד המשתתפים מבודד, הצעד הבא הוא להחזיר אותו לתמונה.
אני אצרף נציגה לאחות התאומה של האם.
הלינגר (למונחה): איך היא מתה?
מונחה: זה קרה אחרי המלחמה. מקרה טרגי. סבא שלי היה צריך להוביל משהו במשאית שלו. הוא לקח אתו את סבתי ואת הבת. כשהם יצאו לדרך, הבת שיחקה בידית של דלת המשאית, והדלת נפתחה. הילדה נפלה ואביה דרס אותה. זה היה נורא. היא הייתה בת שבע.
הלינגר: תבחר נציגה לאחות של אמך, ותמקם אותה קרוב לאמך – קרוב מאוד. (פונה אל האימא): איך את מרגישה עכשיו?
האם: יותר טוב, אבל זה נורא קרוב.
הלינגר: כן, זה חייב להיות. (לאחות המתה של האם): איך את מרגישה?
האחות המתה של האם: נוח לי מאוד להיות קרובה כל כך אליה.
הלינגר: מה השתנה אצל הבן?
נציג המונחה: אני מרגיש שהקשר לאימא פחות חזק. הקשר זז לכיוון אבא.
הלינגר (לקהל): בדיוק. עכשיו כשהתאומה נמצאת כאן, הוא השתחרר מהעומס.
הלינגר (אל האב): האם משהו השתנה אצל הבעל?
האב: כשאני לא פונה אל המשפחה אני מרגיש מבודד במקום שלי. אני צריך לעשות מאמץ כדי לדעת מה קורה שם.
הלינגר: בראייה מערכתית, אין כל סיכוי לאיש הזה עם האישה הזאת. היא קשורה כל כך למשפחת המקור שלה ולאחותה, עד שאין לה אפשרות להתייחס לבן זוג. כך מערכת היחסים הזאת נידונה לכישלון מן ההתחלה, אבל הילדים צריכים ללכת אל אביהם.
הלינגר: מוביל את הבן והבת לעמוד מול אביהם.
הלינגר (אל הבן): איך אתה מרגיש כשאתה עומד שם?
נציג המונחה: זה יותר הרמוני. אני מרגיש קשר חזק יותר לאבא. משום מה יש לי תמיכה כשאחותי לידי.
הלינגר (לאחות): איך את מרגישה עכשיו?
האחות: כך טוב יותר גם בשבילי. מיד כשהופיעה האחות התאומה של אמי הרגשתי טוב יותר.
האב: אני מרגיש הרבה יותר טוב כשיש מי שפונה אלי ומסתכל עליי.
הלינגר: הבן צריך להישאר קרוב לאביו זמן מה. ממש קרוב.
הלינגר: (אל המונחה): האם זה נשמע לך נכון?
המונחה: במידה מסוימת. לא היה לי קשר עם אבא שלי כמה שנים. בשנים האחרונות התחלנו להתראות שוב. אני מרגיש שיש לו הרבה ציפיות שאינני מסוגל למלא.
הלינגר: תצטרך לבקש ממנו את ברכתו.

תמונה חדשה
טן הובל: במהלך קונסטלציה אתה שואל את המונחה כמה שאלות ובסופה אתה והמונחה מתבוננים בה ביחד. או שהמונחה עומד במקום הנציג של עצמו. מה קורה למונחה במהלך הקונסטלציה?
הלינגר: ראשית, המונחה מבין שהייתה לו תמונה חלקית בלבד של המשפחה. לדוגמה, כאן האחות התאומה של האם נותרה מחוץ לתמונה. המונחה ראה שהיה עליו לייצג את האחות החסרה בשביל אמו, ושאבא שלו רצה לעזוב.
כאשר מחזירים את האדם המורחק למערכת התמונה משתנה. הילדים הולכים אל האב, והאם נשארת לבד עם האחות, כי הן עדיין קשורות. בדרך זו המונחה מקבל תמונה חדשה של המשפחה. לפתע מתברר שהאם היא זו שנמשכה אל מחוץ למשפחה, ושבעלה קיבל על עצמו את העזיבה, במקומה. קורה לעתים קרובות שבן זוג אחד עוזב במקום השני, למרות שהשני הוא זה שמרגיש צורך לעזוב.
עכשיו הילדים עומדים עם אביהם במקום עם אמם. יש כוח מרפא שבא מן האב. המונחה שבילה הרבה זמן במעגל ההשפעה של אמו צריך לנוע לכיוון אביו, וכך הכוח הגברי יהיה נגיש בעבורו. אבל זה עדיין לא מספיק. הוא היה בקונפליקט עם אביו מפאת הקרבה לאמו, ועכשיו עליו לזכות מחדש באבא שלו. הוא זקוק לברכת אביו.

ברכת האב
טן הובל: ברכת האב! זה נשמע מאוד "דתי".
הלינגר: נכון. ליתר דיוק אינך בא מההורים, אלא דרכם. החיים באים ממקום רחוק ואיננו יודעים מהיכן ומהו אותו מקום. איננו מתבוננים בסביבה המידית אלא במקור, בלי להגדירו. להתבוננות אל המקור יש גוון "דתי".
בקונסטלציה, הבן משתתף בפעולה כזאת כאשר הוא מרכין ראש לפני אביו ומבקש את ברכתו. הברכה אינה מגיעה רק מהאב. היא מגיעה דרכו, ממקום רחוק ממנו. במובן זה הדבר "דתי". הכוח שבא מברכה זו אינו מוגבל לכוחו של האב.
אנשים המבינים את החיים בצורה זו יכולים להיות בהרמוניה עם המקורות שלהם ויכולים להכיר בגורל של עצמם. קבלת האפשרויות והמגבלות המגיעות דרך ההורים, הרי היא קבלת העולם כפי שהוא. זוהי גישה "דתית".
לקונסטלציה יש איכות של טקס מרפא. הוא אינו טקס הבא ממקור חיצוני ומיושם במקרה זה או אחר, הוא מתפתח עם הדינמיקה הקונסטלטיבית ודורש כבוד והכרה.
טן הובל: לאיש הדת יש תפקיד מרכזי בפולחן הדתי. ובדרך דומה, בקונסטלציה יש למנחה תפקיד מרכזי ואילו המונחה פחות פעיל. הוא מתבונן במתהווה, כאשר המנחה מוביל שינויים בקונסטלציה עד שבני המשפחה חשים נוח יותר.
הלינגר: המונחה מציב את הקונסטלציה, וזו השתתפות פעילה. אני רק עוזר למצוא את הסדר לאחר שהיא הוצבה. בסיום, כאשר אנו מטפלים בהשלמה, למונחה יש שוב חלק פעיל, כפי שקורה במקרה שלנו, כאשר הבן מבקש את ברכת האב. במקרים שבהם המונחה פסיבי, אני מפסיק את הקונסטלציה. כשאדם מצפה שאני אעשה את העבודה בשבילו, אני מפסיק את העבודה מיד. אינני מוכן לעבוד עם אנשים כאלה. אני מסכים אתך שתפקיד המנחה מזכיר את תפקיד הכומר. כמטפל אני חש הרמוניה עם סדר רחב יותר. רק בעזרת הרמוניה זו אני יכול למצוא השלמה ולהכניס אותה לתמונה. מטפל שעובד בדרך זו, נוטל על עצמו תפקיד פעיל מאוד, וזה לעתים מפריע לאנשים מסוימים. זו פעילות מתוך סמכות.
טן הובל: רבים יאמרו שזו שתלטנות.
הלינגר: כן. לעתים אני שומע דברים כאלה. אבל סמכות מסוג זה חייבת לשקף ענווה והרמוניה מרבית. יש לי הסמכות הזאת כאשר אני בהרמוניה עם המציאות המוצגת בפניי, וכשאני בהרמוניה עם אלה שנדחו או הוצאו מהתמונה.
טן הובל: הדחויים הם אלה שנשרו מהמערכת בדרך זו או אחרת?
הלינגר: הדחויים הם אלה שנמנעה מהם הוקרה, או שנמנעה מהם הזכות להשתייך ולקבל את מקומם השווה במערכת.
טן הובל: כך לגבי האחות התאומה שמתה בדוגמה שראינו. אבל זה דבר שהיה ידוע ומוכר במשפחה.
הלינגר: כן. אבל מה קורה במקרים טרגיים כאלה? יש כל כך הרבה חרדה במערכת, עד שאיש לא רוצה להכיר בזה או להתבונן בזה.
המונחה הזה כתב לי לפני כמה שבועות, והיה ברור שגם הוא נגרר להזדהות עם סבו מתוך רחמים עליו. האסון היה בוודאי מחריד בשביל הסב, אבל עניתי לו שעליו לסמוך על סבו שיישא בעצמו את הגורל שלו.
טן הובל: הסב היה זה שגרם למות התאומה.
הלינגר: כן, ואיש לא יכול לנחם אותו. זו לא אפשרות שקל לקבל, אבל הכבוד של איש כזה דורש שייתנו לו לשאת את זה בגפו. הוא משיג בדרך זו את גדולתו ואין לאיש הזכות להתערב.
כשאני אומר דבר כזה, אני נשמע נוקשה מאוד. אבל למעשה אני רוחש כבוד לסבא הזה, ושורר בינינו שלום בזכות הכבוד שאני רוחש לו. כשאני מתייחס בצורה זו, גם הנכד יכול להשתחרר.
טן הובל: בתום הקונסטלציה אמרת "אין לאיש הזה סיכוי עם האישה הזאת … הקשר הזה נידון לכישלון מלכתחילה". גם זה נשמע מאוד החלטי, חד וחלק ומאוד קשה.
הלינגר: זה לא משהו שפשוט המצאתי. כשאח תאום מת צעיר, במיוחד בנסיבות הדומות למקרה הזה, התאום השני נמשך ללכת אחריו. האישה לא הייתה מסוגלת להשתחרר מהתאומה שלה, גם לו רצתה. זה באמת נראה קשה מאוד.
יכולתי להעמיד את האישה מצד ימין ליד בעלה ואת האחות התאומה מצדה השני, ובכך לכלול את האחות התאומה. לפי ניסיוני זה בדרך כלל לא עוזר במקרה כזה. דרכו של הגורל היא למשוך את האם אל מחוץ למשפחתה הנוכחית, ואין לנו אלא להכיר בעובדה שהיא נמשכת אל משפחת המקור שלה.
אני לא מתכוון שהיא תאבד את עצמה לדעת או משהו כזה. היא פשוט לא יכולה להיות שמחה ליד בעלה, בשל הגורל הקשה של אחותה. זה קשר עמוק של אהבה לאחותה ויש לו השפעות מעשיות. אם אני מקבל את זה, האישה שמוצבת מול גורלה, תחוש אולי הקלה עם החיבור החדש לאחותה שהוצאה מהתודעה המשפחתית. בהסתמך על הניסיון שלי אינני חושב שהיא תוכל ליהנות מן החיים לצד בעלה. אין להמעיט בערכם של קשרים עמוקים כאלה.
טן הובל: בקונסטלציה הזאת עשית תרגיל קצר עם הבחור הצעיר שהיה המונחה.
מתוך הקונסטלציה
הלינגר (למונחה): לך לעבר התאומה המתה של אמך, וכבד אותה באמצעות הרכנת הראש. אחר כך חזור על התהליך עם סבך וסבתך. עשה זאת עם כבוד מלא, ועם הכרה עמוקה לגורלם.
(המונחה מרכין ראש)
התיישר והבט בכל אחד מהם. לא הבטת באחות התאומה. הסתכל אל דודתך. נשום עמוק והרכן שוב את ראשך בעדינות רבה. פתח את הפה מעט ונשום עמוק. תן לכאב לעלות. זה כאב שמכבד את דודתך. עכשיו הסתכל עליה שוב.
(לקהל): אפשר לראות הבדל בין פניה של הדודה לבין פניו של הבחור הצעיר. הוא אינו יכול לקבל את מה שהיא מציעה לו. קל לו יותר לסבול את החולי מלקבל את הברכה של דודתו.
טן הובל: כך סיימת את הקונסטלציה. אחד הצופים היה מודאג ממה שיקרה לאחר מכן, אם תיתן לבחור הצעיר ללכת במצב הזה.
הלינגר (לקהל): השאלה מתייחסת למה שיקרה בשלב הבא. השאלה נשאלת מתוך הנחה שדבר נוסף חייב לקרות. שום דבר לא יקרה. הוא סירב לפתרון.
אפשר לראות כאן דבר חשוב מאוד. קל יותר לשאת סבל שנובע מבעיה, מלקבל פתרון. זה נובע מכך שיש קשר עמוק בין סבל ומשא של בעיה, לבין רגש של תמימות ונאמנות ברמה של הקסם. התקווה העמוקה היא שבאמצעות הסבל שלך אדם אחר יינצל. אם המונחה רואה שדודתו אינה זקוקה להצלה, הוא מתאכזב, כי משמעות הדבר היא שכל הסבל שעבר היה לשווא. ההכרה בכך אינה קלה. אף על פי שראה את הפתרון הוא מעדיף להישאר עם הבעיה. מטפל אינו יכול להתערב או לנסות לגרום לפעולה אחרת. הדבר היחיד שאני יכול לעשות בנקודה זו הוא לפנות אל הנפש הנדיבה שלו.

הפתרון
טן הובל: טיפול נפשי בדרך כלל ימשיך מנקודה זו, אבל אתה פשוט עוצר?
הלינגר: כפי שהזכרתי, המונחה הזה כתב לי לפני זמן מה, ויכולתי לראות ממכתבו שהנפש הטובה שלו המשיכה לעבוד. לאחר זמן מה התבהר לבחור הצעיר שהוא לא יכול היה לקבל את ברכת דודתו, מכיוון שהוא הזדהה עם סבו, וסבו לא יכול היה לקבל אהבה מבתו המתה.
טן הובל: הסב שגרם למות הילדה?!
הלינגר: כן. הוא חש רגש אשמה כה גדול כלפי הילדה שדרס, עד שלא יכול היה למצוא נחמה בחיוך הידידותי שלה. באותו רגע המונחה הזדהה עם סבא שלו, וגם הוא לא היה פתוח לאותה אהבה. מאחר שנפשו הטובה המשיכה לעבוד, אפשר היה לעזור לו. הקשר לסבו התבהר, ואמרתי לו שהוא צריך להשאיר את הסבל עם הסבא שלו, כדי שיהיה חופשי.
טן הובל: כשאתה אומר שיכולת לעזור לו, למה הכוונה באופן מעשי? האם הוא בריא יותר?
הלינגר: יכולתי לפתור את ההזדהות עם הסבא. ללא ספק הסבא מרגיש צורך לכפר, וייתכן שהמחלה של המונחה היא סוג של כפרה בשם הסב. כשהבחור הצעיר יפתור את ההזדהות עם הסבא, ייתכן שיבריא. אני לא יודע אם זה יקרה, אבל אינני מעסיק את עצמי בעניין זה במישרין.
אני מתעניין בכוחות המשפיעים על תהליכי ריפוי בנפש ובמשפחה. כאשר כוחות ריפוי אלה מוּנָעים, ייתכן מאוד שתהיה החלמה כלשהי, אבל זו לא המטרה שלי. הדאגה שלי היא לנפש ולמשפחה. אם תהיה החלמה בעקבות עבודה זו, זה בסדר מצדי, אבל מוטב להשאיר תחום זה לרופאים. זהו תחום האחריות שלהם, ואני לא רוצה להיות מעורב בדברים שהם מחוץ לתחום ההתמחות שלי.

מחלות במשפחה
טן הובל: אתה עובד עם אנשים רבים הנמצאים בטיפול רפואי. רופאים מביאים חולים שלהם וכולכם עובדים יחד. מצד אחד אתה אומר שלמחלת הסרטן יש קשר להרכנת ראש שאיננה שלמה, ושלמחלות בטן יש קשר ליחסים לא פתורים עם האם. מנגד אתה אינך אומר שאתה יכול לרפא ממחלות בעזרת הקונסטלציה המשפחתית.
הלינגר: כשעבדתי עם אנשים חולים, מצאתי שיש דינמיקות יסוד המובילות למחלות אלה ואחרות. בעבודתי אני מטפל בדינמיקות הללו.
במערכות משפחתיות מוצאים שלילד במשפחה יש דחף ללכת בעקבות הורה, אח או אחות שנפטרו. הילד אומר לעצמו "אני אבוא אתך". מישהו במצב כזה עלול לאבד עצמו לדעת, או אולי יחלה בסרטן או במחלה אחרת. דינמיקות יסוד כאלה יכולות לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות. לא יהיה הגיוני לנסות ולרפא את החולה מסרטן בלי להכיר בפעולתן של דינמיקות יסוד כאלה.
יש שלוש דינמיקות יסודיות הפועלות במערכת כזאת:
♣ נטייה ללכת בעקבות מישהו אל המוות, אל מחלה או אל גורל אחר כלשהו.
♣ עזיבה כדי להציל מישהו אחר במערכת. "עדיף שאני אמות ולא אתה" או "עדיף שאני אעזוב ולא אתה".
♣ כפרה על אשמה אישית.
בקונסטלציה שבה השתמשנו כדוגמה, נראה שהאב אמר: "עדיף שאני אעזוב ולא את, אשתי היקרה".
טן הובל: מדוע שיעשה דבר כזה?
הלינגר: זה לא נעשה במודע. לחלוטין לא במודע. לא פעם ילדים נוהגים בדרך זו כשהם חשים שאחד ההורים נמשך לעבר גורלו של מישהו אחר. בדוגמה שלנו, האם רוצה ללכת בעקבות אחותה התאומה, ואז בנה אומר: "עדיף שאני אחלה או אמות במקומך". ייתכן שזו הדינמיקה הפועלת כאן.
טן הובל: הבה נתבונן בדוגמה נוספת אשר ממחישה את היחסים בין הורים לילדים. מדובר באישה שסבלה מטרשת נפוצה במשך 12 שנה. היא דיברה על אביה שהיה נאצי, והיה אחראי למותם של שני עריקים. שוב אנשים זרים מבין הצופים ייצגו דמויות מהמשפחה. במקרה זה הוצאת את האב מהחדר. מדוע עשית זאת?
הלינגר: זה אחד המקרים החריגים, החשובים, במערכות משפחתיות. רוצחים בדרך כלל מאבדים את הזכות לשייכות. מישהו שהיה אחראי למוות מסוג זה איבד את זכותו לשייכות וחייב לעזוב את המערכת. היציאה מהחדר בקונסטלציה פרושה שהדמות הזאת איבדה את הזכות לשייכות, או שהדמות מתה, או רוצה למות.
אם האשם שאיבד את הזכות לשייכות אינו עוזב את המערכת, ילך במקומו ילד מאותה מערכת. הזדהות עם תוקפים אינה מביאה לתוצאות חיוביות ורק מקשה על אלה שאינם אשמים.
טן הובל: אמרת לאישה שהדינמיקה הפועלת במקרה שלה היא "עדיף שאני אעלם ולא אתה". הבת בחרה לעזוב במקום אבא שלה, וזה מקור המחלה. לאחר שנתת לה את ההסבר ניהלתם שיחה ביניכם ושאלת אותה אם זה מובן לה.
מונחית: ברור לי שאני יכולה לוותר על קבלת אחריות על המעשים של אבא שלי, או על נשיאה בעול שלו. עד לפני כשנתיים לא ידעתי מה הוא עשה, וכשנודע לי סיפרתי לאחיי ולאחיותיי.
הלינגר: לא היית צריכה לעשות זאת, ולא היית צריכה לשאול על זה.
מונחית: לא שאלתי, רק ביקשתי שיספר מה קרה בזמן המלחמה.
הלינגר: אבל אסור שילד יעשה זאת. אסור שילד יחדור לסודות של ההורים שלו. ייתכן שחלק מהסבל שלך הוא כפרה על החדירה הזאת.
שאלה מהקהל: האם לא היה מתפקידם של ההורים לספר לנו על ההיסטוריה הנאצית?
הלינגר: לא. לא אם הם היו מעורבים באופן אישי. מה יהיה על הילדים לעשות אם ההורים יספרו להם? הם יהיו חייבים להאשים את ההורים ולהגיד: "תראו מה עשיתם?" ועל ידי כך הילדים יתנהגו כאילו הם מעל ההורים שלהם. זה יביא אותם למקום הרסני ושום טוב לא יצמח מכך.
שאלה מהקהל: האם אני יכולה לגלות עובדות על הוריי, להבין למה הם פעלו כך, ולסלוח להם?
הלינגר: זה לא תפקידו של הילד להבין או לסלוח. זו יומרנות[6].

יומרנות ותוצאותיה
טן הובל: בשלב זה התעוררה המולה גדולה, וצופים רבים הביעו כעס גדול. לילדים יש חוש צדק טבעי, אז למה שלא ישאלו? הם חשים שעל מצפונם של ההורים שלהם רובץ משא כלשהו.
הלינגר: כן, ייתכן שהם חשים זאת, אבל בכל זאת אסור שיתערבו.
טן הובל: ילדים אינם מבוגרים. הם פשוט עושים זאת. הם פשוט שואלים בתמימות מושלמת. האם נכון שייענשו על כך במחלה כלשהי?
הלינגר: תלוי כמובן במה מדובר. כשמדובר באשמה של ההורים או ביחסים האינטימיים שלהם, שאלות של הילדים הן יומרניות. אם הנושא הוא בעיה הקשורה במצפון של ההורים, הילדים יקראו להורים להישפט ולהצדיק את מעשיהם בפניהם. אין יומרנות גדולה מזו. אם ילד עשה דבר כזה הוא ימצא דרך להביא על עצמו עונש על כך. כך גם במקרה שהורים נתנו מרצונם מידע על היחסים האינטימיים שלהם. לדוגמה, אם אישה סיפרה לבנה על כך שבעלה אימפוטנט, או על חיי המין שלהם, או כשהאבא דיבר באופן משפיל אל אשתו והילדים שמעו זאת, הילדים יענישו את עצמם, ולו רק מפני שידעו על כך. חמור יותר המקרה שבו הילדים חיפשו את המידע בעצמם. יש רק דרך אחת לפתור בעיה כזאת מבחינת הילדים, ואני קורא לכך "שכחה רוחנית". על הילדים לסגת מן העניין לחלוטין.
לילד יש אימא ואבא, בדיוק כפי שהם. ההורים אינם יכולים ואף אינם צריכים להיות אחרים מכפי שהם. איש ואישה הופכים להיות הורים, לא מפני שהם טובים או רעים, אלא מפני שיש ביניהם התקשרות של איש ואישה. כך ורק כך הם הופכים להורים.
על הילדים לקבל את החיים מההורים שלהם כפי שהם ניתנים. הורים אינם יכולים להוסיף או לגרוע, וכן ילדיהם אינם יכולים להוסיף או לגרוע דבר. יש לקבל את החיים מההורים כפי שהם ניתנים.
טן הובל: האין זו אחריות ההורים להפריד בין תחום חיי המבוגרים לתחום חיי הילדים?
הלינגר: כמובן. אין זו אשמתו של הילד שהוא נגרר לתחום הפרטי של ההורים, אבל התוצאה דומה. פשוט כי כך זה קורה. הילד הוכנס לתחום שהוא אינו רשאי להיות בו. אבל אני מסכים אתך לחלוטין. צריך להגיד להורים. בעבר העולמות של ההורים ושל הילדים היו מופרדים יותר מהיום. יחסי החברות הנפוצים בימים אלה בין הורים לילדים אינם משפיעים לטובה על הילדים.
קונסטלציה נוספת מתוך אותו סמינר:
מתוך הקונסטלציה
המונחית: כשהייתי בת עשרים וחמש עברתי ניתוח בבלוטת התריס. לפני חמש שנים עברתי ניתוח בבטן. ותמיד סבלתי מברונכיטיס כרוני.
הלינגר: את נשואה?
מונחית: לא.
הלינגר: בת כמה את?
מונחית: שלושים וחמש.
הלינגר: קרה משהו מיוחד במשפחה שלך?
מונחית: אבי התעלל בי. כשסיפרתי על כך לאימא שלי היא לא תמכה בי. היא אמרה "אל תספרי לאיש אחרת הוא ילך לכלא". אז הושתקתי.
הלינגר: אם כן יש אבא ואימא, וכמה אחים ואחיות יש לך?
מונחית: שני אחים – הבן הראשון של אמי מת כשהיה בן שלושה ימים.
הלינגר: ממה הוא מת?
מונחית: הוא הכחיל ומת.
הלינגר: ראשית, הציבי את בני המשפחה: אבא אימא והילדים.
(לאחר שבחרה נציגים מתוך הקהל והציבה אותם אחד ביחס לשני, המונחית התיישבה והלינגר פנה אל הנציגים)
הלינגר: איך מרגיש האבא?
אבא: אינני מרגיש שיש אישה לידי. אני רק מודע לקשר עם הבת שלי.
הלינגר: איך מרגישה האישה?
אימא: אני מרגישה קרובה מדי, והילדה נראית לי בעייתית. היא כל כך רחוקה. זה לא נוח. הייתי רוצה להיות קרובה אליה.
הלינגר: מה שלום הבת?
הנציגה של המונחית: הידיים שלי חמות מאוד. אני מרגישה תוקפנית, כועסת ומודאגת.
הלינגר למונחית: עכשיו הוסיפי נציג לילד שמת.
הלינגר לבת: מה השתנה מבחינתך?
נציגת המונחית: אני מרגישה הרבה יותר טוב. ומוגנת באופן כלשהו. אני כבר לא לבד.
אבא: אני מרגיש קשר אליו.
אימא: אני רק רוצה ללכת אל הילדה הזאת.
הלינגר: אל הבת שלך?
אימא: כן.
האח: הייתי רוצה לראות את המשפחה יותר מאוחדת.
הלינגר לילד המת: איך אתה מרגיש?
הילד המת: אני מרגיש מת.
הלינגר: כן, בדיוק כך.
הלינגר (למונחית): מה קרה במשפחה של אימא שלך?
המונחית: אחותה עברה לארץ אחרת כשהייתה בת שמונה, והוחזקה שם.
הלינגר: איך יכולה ילדה בת שמונה לעבור?
המונחית: זה היה סוג של חילופי תלמידים.
הלינגר: עם ילדה בת שמונה? מוזר!
המונחית: כן. היא עברה מהונגריה לשוויצריה במסגרת חילוף כלשהו. האיש והאישה בשוויצריה התחננו לפני סבא וסבתא שלי שישאירו את הילדה אצלם. הם אמרו שלסבא ולסבתא שלי היו די ילדים. אז סבא וסבתא שלי…
הלינגר: זה מספיק. לאן האם רוצה ללכת? אל אחותה!
טן הובל: שוב אם שנמשכת אל מחוץ למשפחתה?
הלינגר: אחותה נמסרה והיא רוצה ללכת גם כן. היא רוצה ללכת אחרי אחותה.
בין אחים ואחיות יש אהבה וקשר עמוקים מאוד. אם אחד מהם סובל, השני משקף את הרגשות. אם ילד אחד סובל מנכות, לדוגמה, לעתים קרובות הילדים האחרים מרגישים שהם אינם חופשיים לחיות את החיים שלהם במלואם. זו אחת ההשפעות של אהבה ונאמנות.
טן הובל: שאלת מה קרה במשפחה של האם, ולא שאלת מה קרה במשפחה של האב. למעשה האב הוא זה שהתעלל בילדה.
הלינגר: אפשר היה לראות בקונסטלציה שהבעיה שכנה אצל האם. במקרים של התעללות בילדים יש בדרך כלל שני תוקפים. התוקף בחזית (במקרה זה האב) והתוקף שמאחורי הקלעים. לכן לא יכול להימצא פתרון במקרה של התעללות, אלא אם כן מתבוננים בשני התוקפים. אף על פי שיש סיכון כלשהו בהצעה כזאת כאן, אני מניח שהאם נמשכת להתרחק מבעלה וממשפחתה כי היא רוצה ללכת אחרי אחותה. מאחר שהיא מרגישה אשמה על כך שברצונה לעזוב את בעלה, היא נותנת לו את בתה כתחליף.

תוקפים וקרבנות

טן הובל: זה מאוד פרובוקטיבי. רבים שעבדו עם ילדות שחוו התעללות מינית יזעמו לנוכח ההצעה שהאם היא בעצם הגורם להתעללות.
הלינגר: אני בהחלט לא פוטר את הגבר, כמובן. זאת תהיה שגיאה לפטור אותו. פשוט צריך לראות את התמונה במלואה. למשל, לא יהיה די שהילדה תכעס על אביה. היא צריכה לכעוס גם על אמה. ממה שהצלחתי לראות עד היום, בדרך כלל ההורים משתפים פעולה כשמדובר בהתעללות – יש ביניהם סוג של הסכם סודי.
טן הובל: מה שאתה אומר נשמע מאוד מוזר לאוזן האנליטית. ניתן לומר שאתה מרשה לעצמך להניח כל מיני הנחות. איך אתה באמת יודע את כל זה?
הלינגר: ראיתי את זה בעבודה עם מונחים. ראיתי את זה בקונסטלציות משפחתיות. גרוע מכך: ראיתי תוצאות נוראיות כאשר תקפו אך ורק את התוקפים.
טן הובל: כשתוקפים את מי שאחראי לאשמה שלו?
הלינגר: כן, מאחר שהילדה תישאר נאמנה לתוקף שנענש, ותעניש את עצמה. אם הילדה לא תעשה זאת, ייתכן שהבת שלה תעניש את עצמה מאוחר יותר. לעתים התופעה נמשכת על פני כמה דורות. פעם, בסמינר לפסיכיאטרים, היה לי ניסיון מאוד מוזר. פסיכיאטרית אחת סיפרה על מטופלת שנאנסה על ידי אביה, והפסיכיאטרית זעמה. ביקשתי ממנה להציב את הקונסטלציה המשפחתית והיא עשתה זאת. אז ביקשתי ממנה שתציב את עצמה במערכת (כתרפיסטית), היכן שנראה לה מתאים. היא עמדה ליד המטופלת שלה. כל הנציגים האחרים במערכת חשו כעס וחוסר אמון כלפיה.
אז ביקשתי שתעמוד ליד האבא הרע, התוקף. כשהיא עשתה זאת, כל אחד מבין הנציגים הרגיש רווחה ויכול היה לתת בה אמון.
כפי שהתבהר בקונסטלציה זו מצאתי שהמטפל חייב להיות בקשר עם זה שהוצא מן המערכת. רק ממקום זה הוא יכול לעזור להביא סדר עבור האחרים. אם המטפל מזדהה עם הקרבן ומרגיש זעם, יש לזה השפעה שלילית על כל האחרים במערכת.
אינני אומר זאת כי אני חושב שכך צריכים להיות פני הדברים. זה פשוט דבר שלמדתי מצפייה ומניסיון. המסקנה באה מתוך הקונסטלציות המשפחתיות. אם אחרים רואים זאת אחרת והיה להם ניסיון אחר שהביא תועלת, אני משאיר זאת להם. אין לי עניין לקבוע חוקים לגבי דרך עבודתם של אחרים.
טן הובל: אז זו לא תיאוריה מוצקה?
הלינגר: לא, בכלל לא. לא בהקשר הזה וגם לא בשום הקשר אחר. אני עובד עם תורת התופעות, פנומנולוגיה. כלומר, אני רואה מה עוזר ומנסה את זה. כשאני מוצא משהו שעובד אני מציב השערה וגם זו עשויה להשתנות ממקרה למקרה .
טן הובל: ואיך אתה רואה מה עוזר?
הלינגר: אני רואה זאת בפניהם. ברגע שיש פתרון, הפנים מאירות וכולם מרגישים רוגע. זה בניגוד לאמרה הישנה שלא ניתן לרצות את כולם. בקונסטלציה משפחתית הפתרון נמצא כשכל בני המשפחה מרוצים: לכולם יש כבוד עצמי, הערכה והרגשה טובה כשכל אחד נמצא במקום הנכון, נאמן למה שחשוב עבורו, דואג לחיים שלו ולא מתערב או מפריע לאחרים – זהו פתרון.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הכרה בקיים”