מיטה

"עשרים שנה במיטה. מותו של מאל הוא הדבר היחיד שיכול להציל את המשפחה הזאת, כי חייו הרסו אותה. והנה, בסוף אני חולק איתו את החדר הזה. החדר שבו התחלנו." למה לקום מהמיטה בבוקר?

מאלקולם, הבן הבכור במשפחתו אינו ילד רגיל כמו שאר הילדים. הוא כל כך ייחודי, שבני משפחתו מחכים בקוצר רוח לראות כיצד הוא מתכוון לממש את הפוטנציאל העצום הטמון בו.

ואז ערב אחד הוא נכנס למיטה. ואין לו שום כוונה לצאת ממנה. אף פעם. מיטה, המסופר מנקודת מבטו של אחיו הצעיר של מאל, הוא רומן חניכה המתעד את המהפך הנפשי והגופני שעובר אדם מיוחד במינו, ובוחן באיזו מידה אהבה, אובדן ומשפחה מעצבים את חיינו לאורך זמן.

מרתק, משעשע, סוריאליסטי ומרגש, הרומן של דיוויד וייטהאוס הוא אחד הקולות המלהיבים ויוצאי הדופן שנשמעו בעולם הספרות הבריטי זה שנים רבות.

מקט: 15100465

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

1

מתוך שינה הוא נשמע כמו חזיר שמחפש פטריות כמהין באדמה מפויחת. אלה לא בדיוק נחירות, יותר כמו חרחורי גסיסה. אבל מלבדן זהו בוקר שקט, בוקר היום שמספרו 7,483 לפי הצג שעל הקיר.

את השקט טורד מדי פעם עורב שמתנגש בדלת הפאטיו. המולת ההתנגשות לא מעירה את מאל, שממשיך לייצר את נהמותיו העצומות אי־שם בעומק חזהו. הן מהדהדות באוזני כמו שדרי קול שמועברים בין דולפינים לצוללות.

כפי שצָפו, מאל שוקל יותר משש מאות קילוגרם. הוא גדול. הוא נראה כמו הלווייתנים האלה בתמונות, שנסחפו לחוף והתפוצצו כי בתוך הגוף שלהם הצטבר לחץ של גזים, והם סרוחים כמו גבעת שומן עבה על החול. הוא גדל והתנפח עד כדי כך, שעכשיו הוא ישן על שתי מיטות זוגיות ומיטת יחיד שחוברו יחדיו. הוא התרחב ורחק כל כך מגרעין השלד שלו, עד שנהפך למעין שמיכת פוך בשרית.

לקח לו עשרים שנה להגיע לגודל הזה. לעור שלו כבר אין אפילו צבע של עור. הוא משובץ נימי דם פקועים ונראה כמו גוש בשר־נקניק בגודל משאית, שנדחס לזוג גרבי ניילון זול. השומן השתלט לו על ציפורני הידיים והרגליים, הפטמות שלו נמתחו לגודל כף יד של אישה, ורק משהו קשיח במיוחד, כמו פירור של ביסקוויט, לדוגמה, יכול לשרוד בין קפלי הבטן שלו. סביר להניח שעד היום הצטברו שם פירורים בכמות של חבילה שלמה. תוך עשרים שנה מאל נהפך לכוכב לכת ששטחיו בלתי ממופים. אנחנו הירחים שכלואים במסלול שלו. לוּ, אמא ואבא ואני.

אני שוכב במיטה לידו, מקשיב לצפירות שהריאות שלו משמיעות בזמן שהן מתאמצות לפלוט עוד קצת אוויר מהפה שלו. זה צליל עמום וקבוע, כאילו הצמידו לאוזניים שלי שתי פרוסות לחם רטובות.

בכל פעם שהחזה שלו עולה, יש תנודה סיסמית בחדר. אדווֹת שומן קטנות מתפשטות לגלים גדולים בשלולית הגוף שלו. אני גולש עליהם. אין לי מה לעשות חוץ מלבהות מבעד למרחבי השומן של מאל — ארון קבורה גדול ומבעבע שלכד בתוכו את אחי — אל החצר, שאת השמשה המשקיפה אליה מכסה כעת ציפור. אולי היא ראתה את מאל וחשבה שזאת מנה ענקית של פודינג.

עשרים שנה במיטה. מותו של מאל הוא הדבר היחיד שיכול להציל את המשפחה הזאת, כי חייו הרסו אותה. וכאן אני, לבסוף, חולק עמו את החדר הזה. החדר שבו התחלנו. או לפחות חלק מהחדר.

אבא אמר לי פעם, “לאהוב מישהו זה ללוות אותו אל מותו.”