החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בין שלוש לארבע

מאת:
מאנגלית: ניצה פלד | הוצאה: | 2019-04 | 80 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

49.00

רכשו ספר זה:

שלושה סיפורים קצרים על גברים ונשים, ומה שביניהם: אהבה, פרידה, החמצה. ובמרכז, כמו תמיד, הסופר המיוסר שיודע גם רגעים של עדנה ועונג. זהו הספר החמישי מאת פרנסיס סקוט פיצג'רלד הרואה אור בנהר ספרים, וכמו קודמיו, גם הוא לראשונה בתרגום לעברית.

מקט: 4-644-1072
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
שלושה סיפורים קצרים על גברים ונשים, ומה שביניהם: אהבה, פרידה, החמצה. ובמרכז, כמו תמיד, הסופר המיוסר שיודע גם רגעים של […]

1
זה קרה בימֵינו אלה שבהם כולם מיואשים משהו. הרבה נשמות חסרות מזל נשברו כשהמצוקות הכספיות ניחתו כתוספת לכל מצוקות הנפש שכבר נצברו בימי השגשוג — נוירוזה היא פריווילגיה של אנשים עם הרבה כסף מיותר. והיו גם שנשברו רק מפני שהיתה אווירה כזאת או מפני שהיו רגילים לִזהב השפע העצום שניצב מאחוריהם כמו שרעיון התבונה והתהילה ניצב מאחורי הצרפתים וכמו שהרעיון “לעשות מה שצריך” ניצב פעם מאחורי האנגלים. כולם קצת נשברו.
הווארד באטלֶר מעולם לא האמין אלא בַּשיטה לבדה — אפילו בעצמו לא האמין — וגם בה לא האמין בלהט של אנשים שהם תוצריה או נביאיה. הוא היה גבר שקט ומופנם, לגמרי לא אמיץ או בעל חוסן נפשי, וגם בהחלט לא מזיק למעֵט במובן אחד מסוים. הוא חשב הרבה בלי להיות משופע בכלֵי חשיבה, ובנסיבות רגילות איש לא היה מצפה ממנו שינסוק לגובה רב או ישקע לשפל גדול. עם זאת הוא ראה דברים, ועל כך סיפורנו.
הווארד באטלר עמד במשרדו שבקומה התשיעית של בניין ניו־יורקי, והתלבט. היה זה סניף ואולם תצוגה של ב”ב בנֵי אֶדינגטון, ריהוט וציוד משרדי, והוא היה מנהל הסניף — משרד מאובזר וחגיגי להפליא, גם אם כעת ריק מעט עקב צמצום בכוח אדם בשל צוקות העתים. מיס וייס בדיוק נָקבה בטלפון בשמה של אורחת לא קרואה, והוא התלבט אם כדאי לו לפגוש אותה כבר עכשיו; במוקדם או במאוחר הרי יעשה את זה. אז שיכניסו את גברת סאמֶר.
לא היה צורך להכניס את גברת סאמר, כי היא עבדה כאן במשך שמונה שנים, עד לפני שישה חודשים. גברת נאה וחיונית בשנות הארבעים המאוחרות שלה, שיער זהוב־אפרפר, גִזרה מוצקה ומסוגננת עם שרידי עיצוב של נערת גיבסון ועיני תכלת צעירות וטובות. בעיני הווארד באטלר היא נותרה דמות ססגונית כמו בעת שהיתה שׂרה בֶּלנֵפּ וסירבה להתחתן איתו, לפני כמעט שלושים שנה — עם הבדל מהותי אחד, עכשיו הוא שנא אותה.
היא נכנסה למשרד הפרטי שלו בדרכה הערנית, ובקולה הכובש שתמיד ריגש אותו אמרה, “שלום, הווארד,” כאילו אין לה דבר נגדו גם אם איננה מחבבת אותו במיוחד. הפעם ניכר בה גם שמץ של מתיחוּת.
“שלום, שרה.”
“נו,” היא התנשפה, “כמה מוזר לחזור הנה. אז תגיד לי שיש לך מקום בשבילי.”
הוא חשק את שפתיו ונד בראשו. “המצב לא משתפר.”
“אהה.” היא הנהנה ומצמצה שוב ושוב בעיניה.
“יש ביטולים, חובות רעים — כבר סגרנו שני סניפים והיו עוד קיצוצים בשכר מאז שעזבת. גם אני נאלצתי לספוג קיצוץ.”
“טוב, אני לא מצפה למשכורת שהיתה לי. אני מבינה את המצב. אבל אני פשוט לא מצליחה למצוא שום דבר אחר. אז חשבתי שאולי יש איזו משרה פנויה, של מנהלת משרד, למשל, או קצרנית ראשית, עם מחויבות מלאה. אני אשמח מאוד לקבל חמישים דולר בשבוע.”
“אנחנו לא משלמים שום דבר שמתקרב לזה.”
“אז ארבעים וחמישה. או ארבעים אפילו. היתה לי אפשרות לקבל עשרים וחמישה כשעזבתי כאן, וכמו אידיוטית ויתרתי על זה. זה נראָה מגוחך אחרי מה שהייתי רגילה לקבל; לא משהו שיספיק לי כדי להחזיק את ג’ק בפרינסטון. הוא כמובן עובד במשרה חלקית, אבל אפילו בקולג’ התחרות קשה היום למדי — כל כך הרבה צעירים זקוקים לכסף. בכל מקרה, בשבוע שעבר חזרתי וניסיתי לקבל את המשרה בעשרים וחמישה, והם פשוט צחקו ממני.” גברת סאמר חייכה בעגמומיות אם כי בשליטה עצמית מלאה; עם זאת חיוכה לא שרד יותר מרגע אחד והיא המשיכה לדבר כדי להסוות את התפוגגותו: “אני אוכלת בבתי תמחוי כדי לחסוך מהמעט שעוד נותר לי. כשאני חושבת על זה שאישה עם יכולות כמו שלי — וזו לא יוהרה, הווארד; אתה הרי מכיר את היכולות שלי. זו תמיד היתה דעתו של מר אדינגטון. מעולם לא ממש הבנתי —”
“המצב קשה, שרה,” הוא אמר במהירות. הוא הסתכל על הנעליים שלה — נעליים טובות עדיין — לפחות כלפי חוץ. היא תמיד ידעה להתלבש יפה.
“אילו עזבתי מוקדם יותר, אילו שוחררתי מעבודתי כאן לפני התקופה הקשה ביותר, הייתי יכולה למצוא לי מקום; אבל כשהתחלתי לחפש עבודה כולם כבר היו בפאניקה.”
“גם את מאלֶר כבר נאלצנו לפטר.”
“אה, גם אותו,” היא אמרה בעניין; הבשורה השיבה לה מעט מכבודה העצמי.
“לפני שבוע.”
שישה חודשים קודם לכן הבחירה היתה בין מר מאלר לגברת סאמר, ושרה סאמר ידעה, והווארד באטלר ידע שהיא ידעה, שההחלטה שלו היתה טעונה. הוא השׂביע טינה ישָנה כשהשאיר את מאלר, בחור צעיר שללא ספק היה מוכשר פחות והועיל לחברה פחות מגברת סאמר וקיבל משכורת זהה לשלה.
עכשיו הם בהו זה בזה; היא ניסתה להתמקד בו, לנעוץ בו מבט נוקב שיגרום לו לשנות את דעתו; הוא ניסה לחמוק ממבטה ואף הצליח, אם כי רק באמצעות התחפרות בחללים שניבעו לאחרונה בנשמתו, גם אם חללים מוגנים, שמהם יכול היה להתבונן במצוקתה במידה מסוימת של סיפוק. עם זאת הוא היה מבוהל ממה שעשה; הוא ניסה להיות קשוח, אבל במצבה הנוכחי לא עזרו לו ההתחכמויות שפיתח לעצמו.
“אתה חייב לתת לי עבודה, הווארד,” היא התפרצה. “משהו — שלושים דולר, עשרים וחמישה דולר. אני נואשת. לא נשארו לי אפילו שלושים דולר. אני חייבת לאפשר לג’ק לגמור את השנה הזאת — השנה שלפני האחרונה שלו. הוא רוצה להיות רופא. הוא חושב שעד יוני יוכל להסתדר לבד, אבל מישהו הסיע אותו לניו יורק ביום ההולדת של וושינגטון, אז הוא ראה איך אני חיה. ניסיתי לשקר לו, אבל הוא ניחש, ועכשיו הוא אומר שיעזוב וימצא עבודה. אני מעדיפה למות, הווארד, ולא להכשיל אותו. כבר שבוע אני לא חושבת על שום דבר אחר. עדיף לי למות. אני הרי כבר חייתי את שלי — וידעתי הרבה אושר.”
באטלר היסס לרגע. אפשר היה לסדר משהו, אבל המילים “הרבה אושר” הקשיחו את לבו, והוא אמר לעצמו שהנוכחות שלה במשרד תהיה עכשיו כמו ביזוי מתמשך.
לפני שלושים שנה, על מרפסת בית עם גמלון ברוֹצֶ’סטֶר, הוא ישב אומלל בזמן שג’ון סאמר ושרה בלנפ סיפרו לו כחולמים על האושר שלהם. “רציתי שתדע ראשון, הווארד,” שרה אמרה. באטלר עשה טעות מטופשת בערב ההוא, הגיע עם פרחים והצעה מחודשת של לבו; ואז הבין פתאום שהמצב השתנה, שהוא לא ממש קיים מבחינתם. מאוחר יותר ציטטו או שיבשו באוזניו את דבריה — שאם ג’ון סאמר לא היה מופיע נגזר היה עליה להינשא להווארד באטלר.
שנים אחר כך הוא נכנס בוקר אחד למשרד וגילה שהיא עובדת תחתיו. הפעם היה משהו מאיים ודוחה בחיזור שלו, והיא נאלצה לשים לזה מיד קץ באופן גמור ונחרץ. וכך מֶשך שמונה שנים סבל באטלר את נוכחותה במשרד, התייבש תחת שמש החיוניות שלה, פיתח מרירות תחת צל האדישות שלה; מודע לכך שלמרות אלמנותה חייה שלמים משלו.
“אני לא יכול,” אמר עכשיו כמו בצער. “המצב כאן הגיע לשפל המדרגה. אין לך את מי להחליף. מיס וייס עובדת פה שתים־עשרה שנים.”
“אולי כדאי לי לדבר עם מר אדינגטון.”
“הוא לא בניו יורק, וזה גם לא היה עוזר.”
היא נראתה מובסת, אבל הִמשיכה בשלה, “יש סיכוי שמשהו ישתנה נגיד בחודש הקרוב?”
באטלר משך בכתפיו. “איך אפשר בכלל לדעת מתי העסק יתרומם? אני אחשוב עלייך אם יצוץ משהו.” ואחר כך, בהתקף של חולשה, הוסיף: “תחזרי בעוד שבוע בערך, אחר הצהריים, בין שלוש לארבע.”
גברת סאמר קמה ממקומה; היא נראתה זקנה מכפי שנכנסה למשרד. “אז אני אחזור.” היא עמדה וסובבה את הכפפות שלה ועיניה בהו למרחקים שהמשרד לא הכיל. “ואם לא יהיה לך אז כלום בשבילי, אני כנראה פשוט — אעזוב לתמיד.”
היא מיהרה לגשת לחלון, והוא קם למחצה מכיסאו.
“תשע קומות זה גובה טוב,” היא ציינה. “אפשר לחשוב עוד פעם על המצב בדרך למטה.”
“אוי, אל תדברי ככה. בקרוב ודאי יזדמן לך משהו.”
“אשת עסקים קופצת מהקומה התשיעית אל מותה,” אמרה גברת סאמר ועיניה עדיין משקיפות מבעד לחלון. היא פלטה אנחה ארוכה ומבוהלת ופנתה לעבר הדלת. “להתראות, הווארד. כשחושבים על זה, אז צדקתי שלא ניסיתי כלל לאהוב אותך. אני אחזור באיזה יום בשבוע הבא, בין שלוש לארבע.”
הוא חשב להציע לה חמישה דולרים, אבל זה היה שובר משהו בתוכו, אז פשוט הניח לה ללכת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בין שלוש לארבע”