החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

משפחתי וחיות אחרות

מאת:
מאנגלית: יואב אבני | הוצאה: | 2014-03 | 318 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

74.00

רכשו ספר זה:

הכול מתחיל ביום אנגלי גשום ואפרורי, כשבני משפחת דַארֵל יושבים בביתם ומתלוננים על מזג האוויר המְדַכֵּא. "מה שאנחנו צריכים זה שמש!" אומר לפתע לָארִי, האח הבכור, ומציע רעיון הרפתקני: לעזוב הכול ולנסוע אל האי היווני קוֹרְפוּ.
וכך אורזת המשפחה את מיטַלְטְלֶיהָ ועוברת להתגורר באי שטוף השמש ושוקק החיים. עם הגעתם לקוֹרְפוּ הם פוגשים את סְפִּירוֹ, נהג מקומי טוב לב וחד לשון שלוקח אותם תחת חסותו ופוֹרֵשׂ בפניהם את קסמיו של האי, על מפרציו הצלולים, על מטעי הזיתים הפזורים בו ועל עדרי הכבשים הרועים במדרונותיו. יחד הם חוֹוים שלל חוויות מרתקות, ססגוניות ומצחיקות עד דמעות, בחברת התושבים המקומיים ומִגוון בעלי חיים מכל המינים.
אהבת הטבע והאדם נוטפת מכל משפט ותיאור נוף בספרו של ג'רַלד דאַרֵל, שהפך ברבות השנים לחוקר נודע ופָעיל מרכזי לשימור עולם החי והצומח. הסופר יואב אַבני תִרגם את הספר לעברית ואנחנו מזמינים גם אתכם להתענג על קורותיהם שובות הלב של בני משפחת דַארֵל וכל החיות האחרות.

מקט: 4-20-53004
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
הכול מתחיל ביום אנגלי גשום ואפרורי, כשבני משפחת דַארֵל יושבים בביתם ומתלוננים על מזג האוויר המְדַכֵּא. "מה שאנחנו צריכים זה […]

הנדידה

רוח פרצים שהופיעה בשמֵי העופרת של אוגוסט כיבתה את חודש יולי כמו נר. טפטוף דקיק ועוקצני התרומם ונישא כסדינים אפורים ועכורים כשפגש ברוח. לאורך הטיילת של בּוֹרְנְמוּת’ הִפנו בקתות החוף פְּנֵי עץ אטומות אל מול ים ירקרק־אפרפר, אסור בשלשלות של קצף, שהסתער בלהיטות על מֵזח הבֵּטון של החוף. השחפים נדחקו אל היבשה שמעל לעיר וכעת ריחפו מעל גגות הבתים בכנפיים מתוחות וקראו ברוגז. זה היה מזג אוויר מהסוג המיועד לבחון את סבלנות כולם.

כקבוצה, לא היתה משפחתי מראֶה שובֵה לב באותו אחר צהריים. מזג האוויר הביא עימו את מבחר החולָיים הרגילים שאליהם היינו רגישים. אני, ששכבתי על הרצפה ומיינתי את אוסף הקונכיות, קיבלתי נזלת שנוצקה אל ראשי כבטון, כך שהייתי אנוס לנשום בפה פתוח ומחרחר. לאחי לֶזלי, שרכן קודר וכעוס מול האש, הוא גרם דלקת אוזניים, והן דיממו מעט, אך ללא הפסקה. את אחותי מַרגו הוא ניקד בשכבה חדשה של פצעונים, על פנים שכבר הוכתמו כמטפחת אדומה. אמי סבלה מצינון עמוק ומְבעבע ומדקירות שיגָרון כתוספת. רק אחי הבכור, לָארי, נותר ללא פֶּגע, אך הוטרד ממצבנו העגום.

לָארי, כמובן, הוא שהחל בכך. כל השאר היו אדישים מכדי לחשוב על משהו מלבד מכאוביהם, אבל ייעודו של לָארי היה לפלח את החיים כזיקוק קטן ובלונדיני, המשגר רעיונות מפוצצים למוחותיהם של אחרים ואז מתנער בחלקלקות חתולית ומסרב לשאת באחריות כלשהי לגבי התוצאות.

רוגזו התגבר במהלך אחר הצהריים ולבסוף, לאחר ששלח מבט עַגְמוּמִי סביב החדר, החליט לתקוף את אמא, שהיתה מן הסתם מקור הבעיה.

“למה אנחנו סובלים את מזג האוויר הנורא הזה?” שאל פתאום תוך שהוא מצביע על הגשם הניתך על החלון. “תסתכלו על זה! בעצם, תסתכלו עלינו… מַרגו נפוחה כמו דייסת אוכמניות… לֶזלי מסתובב עם מִגדל של צמר גפן בכל אוזן… גֵ’רי נשמע כאילו נולד עם שפה שסועה… ותראי אותך: בלה ומתקמטת מיום ליום.”

אמא הציצה מעל ספר גדול שכותרתו ‘מתכונים הודיים בקלי קלות’. “אני ממש לא,” התמרמרה.

“את כן,” התעקש לָארי, “את מתחילה להיראות כמו כובסת אירית. והמשפחה שלך כמו סדרה של איורים מסֵפר לימוד רפואה.”

אמא נותרה ללא מענה, והסתפקה במבט נוקב לפני שנסוגה שוב אל מאחורי ספרה.

“מה שאנחנו צריכים זה שמש,” המשיך לָארי, “אתם לא חושבים? לֶז?… לֶז?… לֶז!”

לֶזלי שלף כמות נכבדה של צמר גפן מאחת האוזניים. “מה אמרת?” שאל.

“את רואה!” לָארי הסתובב באֲרֶשֶׁת ניצחון אל אמא, “שיחה איתו הפכה למבצע מסובך. אני שואל אותך, איך אפשר ככה? אח אחד לא יכול לשמוע מה אתה אומר, ואת השני אי אפשר להבין. באמת, הגיע הזמן לעשות משהו. אי אפשר לצַפות ממני ליצור סִפרות נצחית בסביבה עגומה ומסריחה מִטיפות אף בריח אֵיקליפטוס.”

“כן, יקירי,” אמרה אמא במעורפל.

“מה שכולנו צריכים,” אמר לָארי וחזר לצעוד בחדר, “הוא אור שמש… ארץ שבה נוכל לגדול.”

“כן, יקירי, זה יהיה נחמד,” הסכימה אמא בלי להקשיב.

“קיבלתי הבוקר מכתב מג’ורג’ – הוא כותב שקוֹרְפוּ נהדרת. למה שלא נארוז וניסע ליוון?”

“בסדר גמור, יקירי, אם אתה רוצה,” אמרה אמא בחוסר זהירות. בכל הנוגע ללָארי, נזהרה בדרך כלל מלהתחייב.

“מתי?” שאל לָארי, שהיה מופתע משיתוף הפעולה.

אמא, שהבינה שטעתה טעות טַקְטִית, הנמיכה בזהירות את ‘מתכונים הודיים בקלי קלות’.

“טוב, אני חושבת שזה יהיה הגיוני אם אתה תיסע קודם, יקירי, ותארגן הכול. ואז תוכל לכתוב לי ולספר אם נחמד שם, וכולנו נוכל לבוא בעקבותיך,” אמרה בחוכמה.

לָארי הביט בה ביגיעה. “אמרת את זה כבר כשהצעתי שניסע לספרד,” הזכיר לה, “ואני נתקעתי במשך חודשיים אינסופיים בסֵבִילְיָה וחיכיתי שתגיעי, בזמן שאת לא עשית שום דבר מלבד לכתוב לי ערימות של מכתבים על ביוב ומי שתייה, כאילו שהייתי מהנדס העיר או משהו כזה. לא, אם אנחנו נוסעים ליוון, בואו ניסע יחד.”

“אתה מגזים, לָארי,” אמרה אמא בצער, “בכל אופן, אני לא יכולה פשוט לקום וללכת. אני חייבת למצוא סידור לבית.”

“סידור? מה יש לסדר, בשם אלוהים? תמכרי אותו!”

“אני לא יכולה לעשות את זה, יקירי,” הזדעזעה אמא.

“למה לא?”

“כי רק קניתי אותו.”

“מצוין, תמכרי אותו לפני שיתלכלך.”

“אל תדבר שטויות, יקירי,” אמרה אמא נֶחְרָצוֹת, “זה לא בא בחשבון. זה יהיה טירוף.”

וכך מכרנו את הבית ונמלטנו מעגמומיותו של הקיץ האנגלי כלהקת סנוניות נודדות.

איש מאיתנו לא ארז מטען רב, ולקחנו רק מה שנחשב בעינינו כהכרחי לקיומנו. כשפתחנו את המזוודות בעת בדיקת המכס, תוֹכנן היה ייצוג של תכונות אישיות ותחומי עניין. מִטענה של מַרגו הכיל ערימות של מלבּוּשים עדינים, שלושה ספרים על הרזיה והמוני בקבוקים קטנים מלאים בתמיסה האמורה לרפא פצעי בגרות. במזוודתו של לֶזלי היו כמה אפודות בעלות צווארון גולף וזוג מכנסיים שעטף שני אקדחים, רובה אוויר, ספר שנקרא ‘הֱיֵה הנַשק של עצמך’ ובקבוק גדול ודולף עם שֶׁמן. את לָארי ליוו שתי מזוודות ספרים ותיק יד עבור בגדיו. מִטענה של אמא חוּלק בתבונה בין בגדים לספרים שונים על בישול וגינון. אני נסעתי רק עם הדברים שחשבתי שנחוצים להפגת השיעמום במסע ארוך: ארבעה ספרי טבע, רשת פרפרים, כלב וצנצנת ריבה מלאה בזחלים על סף הפיכה לגלמים. וכך, כשמבחינתנו אנו מצוידים לגמרי, עזבנו את חופיה הלחים של אנגליה.

צרפת היתה שטופת גשם ומלאת צער, שווייץ נראתה כעוגת חג המולד, איטליה שָׁפעה חיוניוּת, רעשה והפיצה ניחוח – כולן חלפו והותירו רק זיכרונות מבולבלים. הספינה הַזעירה התרחקה מהעָקֵב האיטלקי אל הים המנצנץ דמדומים, ובעת שיָשַׁנּוּ בתאינו המחניקים, אי־שם תחת המים שהבריקו מאור הירח, חצינו את הקו הבלתי נראה ונכנסנו אל עולם המראות הבוהק של יוון. תחושת השינוי חילחלה אלינו באיטיות ועם שחר התעוררנו חסרי מנוחה ויצאנו אל הסיפון.

בים נעו בְּאור הבוקר גלים שריריים וכחולים, וקצף שובל הספינה התפזר בעדינות מאחורינו כזנב טווס לבן מנצנץ ומבעבע. השמיים החיוורים הצהיבו באופק המזרח. לפנינו ניצב כתם אדמה בצבע חום־שוקולד מוקף ערפילי קצף. זה היה האי קוֹרְפוּ, ועינינו ניסו להבחין בצורות ההרים, לגלות עמקים, פסגות, גֵאָיות וחופים, אך הכול נותר כצללית. ואז, לפתע, התרוממה השמש מעל לאופק, והשמיים הפכו לזיגוג כחול וחָלק כעינו של עוֹרְבָנִי. קימוּריו העדינים, האינסופיים, של הים ניצתו לרגע, ואז הפכו לסגול מַלכותי עמוק ובו גוון ירוק. הערפל התפוגג ברצועות מהירות וגמישות, ולפנינו נח האי על הריו הנִדמים כישֵׁנים תחת שמיכה חומה ומקומטת שקפליה מוכתמים במטעים של ירוק־זית. חופים ארוכים ולבנים כשֶׁנְהָב התפתלו לצד ערים משתפלות בין סלעים של זהב, אדום ולבן.

הקפנו את הכֵּף הצפוני – כתף חלקה של צוק בצבע חלודה ובו חצובות נְקרות ענקיות. הגלים הכהים הרימו את שובל הספינה ונשאו אותו בקלילות עד שהתנפץ וליחשֵׁש בלהט בין הסלעים. בעת הקפת הכֵּף התרחקנו מההרים, והאי השתפל בנחת, מטושטש מהזיתים הכסופים־ירוקים, כשפֹּה ושם ניצב ברוש כאצבע מוכיחה הפונה לשמיים. הים הרדוד במפרצים היה כחלחל וגם על רקע רעש מנועי הספינה יכולנו לשמוע מהחוף מקהלה חלושה של קולות זעירים – צווחות הניצחון של הצִיקָדוֹת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “משפחתי וחיות אחרות”