החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לפני שהקפה יתקרר

מאת:
מאנגלית: שאול לוין | הוצאה: | 2022 | 192 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

46.00

רכשו ספר זה:

בסמטה צדדית קטנה בטוקיו עומד בית קפה, שמגישים בו קפה משובח זה יותר ממאה שנה. האגדה המקומית מספרת, שהמוסד הקטן מציע משהו מעבר לקפה — אפשרות לחזור אחורה בזמן.

במהלך קיץ אחד מבקרים בבית הקפה ארבעה לקוחות בתקווה לצאת למסע הזה. אבל הנסיעה בזמן אינה פשוטה כל כך, שכן יש כללים שצריך למלא. החשוב שבהם — המסע יכול להימשך רק כל עוד כוס הקפה אינה מתקררת.

לפני שהקפה יתקרר — רב־מכר בינלאומי — הוא ספר מרנין לב, מסתורי ומענג בשונותו, הבוחן את השאלה העתיקה: מה הייתם משנים אילו יכולתם לחזור אחורה בזמן?

טושיקאזו קאוואגוצ'י, יליד אוסקה, יפן (1971), הוא מחזאי וסופר. הפיק, ביים וכתב לקבוצת התיאטרון SonicSnail. ספר המחזה שלו, לפני שהקפה יתקרר, זכה בפרס הגדול בפסטיבל הדרמה של סוגינאמי ועובד לקולנוע ביפן.

"סיפור מתוק בניחוח אגדה על כיסא קסום בבית קפה, שיש ביכולתו להחזיר אותך בזמן, אם תרצה… ספר מקסים, אחר, מיוחד ביותר."

סידני מורנינג הראלד

"סיפור על מערכות יחסים, הזדמנויות מוחמצות וכוחה הנצחי של האהבה."                                                         גריפון

"טקסט מעורר מחשבה וסוחט דמעות לפרקים בשאלה מה היינו עושים, אילו יכולנו לחזור אחורה בזמן."                                         Palatinate

"סיפור מלא נשמה המכונֵן בתחכום עולם שלם וחושף בהדרגה את הדמויות המאכלסות אותו ומערכות היחסים ביניהן."    Books and Bao

מקט: 15101509
בסמטה צדדית קטנה בטוקיו עומד בית קפה, שמגישים בו קפה משובח זה יותר ממאה שנה. האגדה המקומית מספרת, שהמוסד הקטן […]

1.
האוהבים

‘אלוהים, כל כך מאוחר? מצטער, אני מוכרח ללכת,’ מילמל האיש בהתחמקות כשקם והושיט יד אל תיקו.

‘מה?’ אמרה האישה.

היא הביטה בו בחוסר ודאות. היא לא שמעה אותו אומר שזה נגמר. אבל הוא התקשר אליה — חברתו זה שנתיים — והזמין אותה לשיחה רצינית… ועכשיו הכריז פתאום שהוא נוסע לעבוד באמריקה. הוא עומד לצאת מיד — בעוד כמה שעות. גם בלי לשמוע את המילים, היא ידעה עכשיו שנושא השיחה הרצינית היה פרידה. היא ידעה עכשיו שהיתה טעות מצדה לחשוב — לקוות — ש השיחה הרצינית אולי תכלול למשל, ‘ התינשאי לי?

‘מה?’ ענה האיש ביובש. הוא לא יצר איתה קשר עין.

‘לא מגיע לי הסבר?’ היא שאלה.

האישה דיברה בנימה חקרנית שהאיש תיעב במיוחד. הם ישבו בבית קפה במרתף נטול חלונות.

התאורה בקעה משש מנורות־תקרה בלבד מחופות באהילים ומנורת קיר יחידה בכניסה. חלל הפְּנים של בית הקפה היה מוכתם בגון סֶפּיה תמידי. בלי שעון, לא היתה שום דרך להבחין בין יום ללילה.

היו בבית הקפה שלושה שעוני־קיר עתיקים גדולים. אבל מחוגיו של כל אחד הורו שעה אחרת. האם זה היה מכוון? או שמא פשוט התקלקלו? לקוחות שביקרו במקום לראשונה לא הבינו את מצב השעונים. האפשרות היחידה שלהם היתה להביט בשעוני היד. הגבר עשה זאת. הוא בדק בשעון היד שלו מה השעה והחל לשפשף באצבעות את מצחו מעל הגבה הימנית. שפתו התחתונה החלה להשתרבב מעט.

ההבעה הרגיזה במיוחד את האישה. ‘ולמה אתה נראה ככה? כאילו אני זאת שמעצבנת?’ היא פלטה.

‘זה לא מה שאני חושב,’ הוא ענה מבויש.

‘אתה כן!’ היא התעקשה.

בשפה תחתונה משורבבת הוא חמק ממבטה ולא ענה.

התנהגותו הפסיבית הרתיחה את האישה יותר ויותר. היא הזדעפה. ‘אתה רוצה שאני אהיה זאת שאגיד את זה?’

היא הושיטה יד לקפה, שכל חומו כבר התפוגג. משאבד החלק המתוק יותר בחוויה, מצב רוחה שקע עוד יותר.

האיש העיף עוד מבט בשעונו וספר לאחור משעת העלייה למטוס. עליו לצאת מבית הקפה בקרוב מאוד. הוא לא הצליח להתעשת, ואצבעותיו מצאו את דרכן בחזרה לגבה.

מראהו הלחוץ כל כך בגלל הזמן עיצבן אותה. היא הטיחה את הספל ברישול בשולחן. הוא נחת בחבטה על הצלוחית. קלאנג!

הקול הרם הקפיץ אותו. אצבעותיו, שהתעסקו בליטוף הגבה הימנית, החלו למרוט את השיער. אבל אז, לאחר שנשם נשימה קצרה עמוקה, הוא שב והתיישב והישיר מבט אל עיניה. פניו נמלאו רוגע פתאום.

למעשה, פני האיש השתנו בעליל כל כך, שהאישה כמעט נבהלה. היא השפילה מבט אל ידיה האחוזות זו בזו בחיקה.

האיש הלחוץ בגלל הזמן לא המתין שהאישה תרים את עיניה. ‘תקשיבי לי…’ הוא פתח. הוא לא מילמל עוד, ונשמע אסוף ומיושב.

אך כאילו ביקשה לעצור עכשיו מפורשות את דבריו הבאים, אמרה האישה, ‘אולי תלך כבר?’ היא לא הרימה את עיניה. האישה שקודם רצתה הסבר סירבה עכשיו לשמוע אותו. ‘אתה צריך ללכת, לא?’ היא אמרה, קצרת רוח כילדה.

האיש ישב בלא ניע כאילו הזמן עצמו עמד מלכת. הוא הביט בה נבוך, כאילו אינו מבין את כוונתה.

האישה, כאילו ידעה כמה ילדותית ובלתי נעימה היא נשמעת, הסיטה את עיניה מהאיש באי־נוחות ונשכה את שפתה. הוא קם מכיסאו ודיבר אל המלצרית שעמדה מאחורי הדלפק.

‘סליחה, אני רוצה לשלם,’ אמר בקול קטן. הוא ניסה לקחת את החשבון מהשולחן, אבל ידה של האישה היתה מונחת עליו.

‘אני אשאר עוד קצת… אז אני אשלם,’ זה מה שהתכוונה לומר, אבל הוא משך את החשבון בקלילות תחת ידה וכבר היה בדרכו לקופה. ‘יחד, תודה.’

‘אמרתי שתשאיר אותו.’

מבלי לזוז מכיסאה היא הושיטה ידה אל האיש.

אבל האיש סירב להביט בה. הוא שלף מארנקו שטר של אלף ין.

‘אין צורך בעודף,’ אמר האיש כשנתן למלצרית את השטר עם החשבון. להרף עין הסתובב אל האישה בפנים מלאות עצב, ואחר הרים את תיקו ויצא.

קלאנג־דונג

‘…וזה קרה לפני שבוע,’ אמרה פוּמיקוֹ קִיוֹקאוָוה. פלג גופה העליון נשמט לערימה על השולחן כמו בלון מתרוקן. בדרך כלשהי היא הצליחה שלא לשפוך את הקפה המונח לפניה בעת שקרסה.

המלצרית והלקוחה הישובות ליד הבר שהקשיבו לסיפורה של פומיקו, הסתכלו זו על זו.

עוד לפני שפומיקו סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון, היא כבר שלטה בשש שפות. אחר כך סיימה בצמרת המחזור שלה באוניברסיטת ואסֶדָה והצטרפה לחברת טכנולוגיה רפואית מובילה בטוקיו. בשנתה השנייה בחברה כבר ניהלה פרויקטים רבים מספור. היא היתה אשת־קריירה־פיקחית בהתגלמותה.

היום היתה פומיקו לבושה בגדי עסקים רגילים: חולצה לבנה, חצאית שחורה וז’קט שחור. על פי הופעתה, היא היתה בדרכה מהעבודה הביתה.

פומיקו נראתה טוב מהממוצע. היא בורכה בתווי פנים משורטטים ובשפתיים עדינות, פנים של אלילת פופ. שערה השחור, בינוני באורכו, הבריק ושיווה לה הילה זוהרת. גזרתה המרשימה ניכרה למרות בגדיה השמרניים. כמו דוגמנית ממגזין אופנה, היא היתה אישה יפה שמשכה את עיני כולם. כן, אישה שמשלבת תבונה ויופי. אבל האם היתה מודעת לכך? זאת כבר שאלה אחרת.

בעברה היא לא נהגה להרהר בדברים שכאלה — היא חיה רק למען עבודתה. זה כמובן אינו אומר, שמימיה לא ניהלה מערכות יחסים. אלא שאֵלֶה מעולם לא משכו אותה כמו עבודתה. ‘העבודה היא המאהב שלי,’ היתה אומרת. היא דחתה פניות מגברים רבים, כמי שמנגבת מעליה אבק.

האיש שדיברה עליו היה גוֹרוֹ קַטאדָה. גורו היה מהנדס מערכות, ובדומה לפומיקו עבד בחברה רפואית, אך לא גדולה. הוא היה החבר שלה — הוא היה החבר שלה — וצעיר ממנה בשלוש שנים. הם נפגשו לפני שנתיים דרך לקוח ששניהם עבדו איתו.

לפני שבוע ביקש גורו מפומיקו להיפגש ל’שיחה רצינית’. היא הגיעה למקום הפגישה בשמלה ורדרדה אלגנטית, מעיל אביבי בצבע בז’ ונעלי עקב לבנות, מושכת את תשומת לבם של כל הגברים שעברה על פניהם בדרכה. זה היה לוּק חדש לפומיקו. היא היתה מכורה כל כך לעבודתה, שלפני מערכת היחסים עם גורו לא היו לה בגדים מלבד חליפות. חליפות גם היו מה שלבשה לפגישותיה עם גורו — אחרי הכול, לרוב הם נפגשו לאחר העבודה.

גורו אמר אז שיחה רצינית, ופומיקו פירשה את דבריו כאילו השיחה עתידה להיות מיוחדת. לכן, מלאת ציפיות, היא קנתה בגדים במיוחד לכבודה.

פומיקו וגורו הגיעו לבית הקפה הנבחר ומצאו על חלונו שלט שבישר כי הוא סגור בנסיבות לא צפויות. הם היו מאוכזבים. בית הקפה ההוא היה אידיאלי לשיחה רצינית, שכן כל שולחן בו ניצב בתא פרטי.

משלא נותרה בידם ברירה אלא למצוא מקום הולם אחר, הם הבחינו בשלט קטן ברחוב צדדי שקט. מאחר שהיה מדובר בבית קפה במרתף, לא היתה להם שום דרך לדעת כיצד הוא נראה בפנים, אבל פומיקו נמשכה אל שמו, שמקורו בשיר שנהגה לשיר בילדותה, והם הסכימו להיכנס.

ברגע שהציצה פנימה היא התחרטה על החלטתה. המקום היה קטן משדמיינה. היו בו בר ושולחנות, אבל רק שלושה כיסאות בר ורק שלושה שולחנות זוגיים. לא נדרשו יותר מתשעה לקוחות כדי למלאו.

אלא אם השיחה הרצינית שהכבידה עתה על רוחה של פומיקו היתה עתידה להתקיים בלחישות, הכול היו צפויים לשמוע אותה. עוד חיסרון היה האופן שבו הכול נראה צבוע בסֶפּיה בשל המנורות המעטות המחופות באהיל… המקום לא היה לטעמה כלל.

מקום לעסקאות אפלות…

זה היה הרושם הראשוני של פומיקו מבית הקפה הזה. היא עשתה את דרכה בעצבנות אל השולחן הריק היחיד והתיישבה. היו במקום שלושה לקוחות נוספים ומלצרית אחת. לשולחן הרחוק ביותר ישבה אישה בשמלה לבנה קצרת־שרוולים וקראה ספר בשקט. לשולחן הקרוב ביותר לכניסה ישב גבר משעמם למראה. מולו היה פרוש מגזין נסיעות, והוא כתב הערות במחברת זעירה. האישה הישובה על הבר לבשה תחתונית אדומה בוהקת וטייטס ירוקים. על משענת כיסאה היה תלוי מקטורן קימונו נטול־שרוולים, ועל ראשה עוד נראו גלגלי שיער. היא העיפה מבט חטוף בפומיקו וחייכה חיוך רחב. בנקודות מסוימות במהלך השיחה בין פומיקו לגורו, האישה העירה משהו באוזני המלצרית ופלטה צחוק צרוד.

לשמע ההסבר של פומיקו כעבור שבוע, אמרה האישה עם גלגלי השיער, ‘אני מבינה…’

לאמיתו של דבר, היא לא הבינה כלל — היא פשוט הגיבה בצורה המתבקשת. קראו לה יָאֶקוֹ הירָאיי. היא היתה אחת הלקוחות הקבועים בבית הקפה, וניהלה בר אינטימי סמוך. היא תמיד באה לשתות כוס קפה לפני העבודה. הגלגלים שוב היו בשיער, אבל היום היא לבשה חזייה צהובה חושפנית, חצאית מיני אדומה בוהקת וטייטס סגולים צעקניים. היראיי ישבה ברגליים משוכלות על כיסא הבר והאזינה לפומיקו.

‘זה היה לפני שבוע בדיוק. את זוכרת, נכון?’ פומיקו קמה והפנתה את דבריה למלצרית שמעבר לבר.

‘הממ… כן,’ ענתה המלצרית באי־נוחות, בלי להביט בפניה של פומיקו.

למלצרית קראו קאזוּ טוֹקיטָה. קאזו היתה בת דודו של הבעלים. היא מילצרה במהלך לימודיה באוניברסיטת טוקיו לאמנויות. היו לה פנים יפות למדי, גון עור חיוור ועיני שקד דקות, אך תווי פניה לא היו מאלה שנחרתות בך. פנים מהסוג שאילו הבטת בהן ועצמת עיניים וניסית להיזכר במה שראית, לא היה עולה על דעתך שום דבר. בקיצור, היא היתה בלתי מורגשת. לא היתה לה נוכחות. גם לא היו לה הרבה חברים. לא שהדבר הטריד אותה — קאזו היתה מסוג האנשים שמערכות יחסים בינאישיות מעיקות עליהם.

‘אז… מה איתו? איפה הוא עכשיו?’ שאלה היראיי בעודה משחקת בספל שבידה ובלי להפגין עניין רב במיוחד.

‘אמריקה,’ אמרה פומיקו וניפחה את לחייה.

‘אז החבר שלך בחר בעבודה?’ להיראיי היה כישרון לרדת מיד לשורש העניין.

‘לא, זה לא נכון!’ מחתה פומיקו.

‘הא? אבל זה כן נכון, לא? הוא נסע לאמריקה, לא?’ אמרה היראיי. היא התקשתה להבין את פומיקו.

‘לא הבנת כשהסברתי?’ אמרה פומיקו בתקיפות.

‘איזה חלק לא הבנתי?’

‘רציתי לצעוק אל תלך אבל הייתי גאה מדי.’

‘לא הרבה נשים היו מודות בזה!’ היראיי נשענה לאחור בגיחוך, איבדה את שיווי המשקל וכמעט נפלה מהכיסא.

פומיקו התעלמה מתגובתה של היראיי. ‘את הבנת, נכון?’ היא אמרה, מחפשת את תמיכתה של קאזו.

קאזו העמידה רגע פני מהרהרת. ‘בעצם, את אומרת שלא רצית שהוא ייסע לאמריקה, נכון?’

גם קאזו היתה טיפוס שניגש ישר לעניין. ‘בעצם, נראה לי ש… לא, לא רציתי. אבל…’

‘את טיפוס שקשה להבין,’ אמר היראיי בעליצות משראתה את פומיקו נאבקת לענות.

אילו היתה היראיי במקומה של פומיקו, היא פשוט היתה פורצת בדמעות. ‘אל תלך!’ היא היתה צועקת. הן היו, כמובן, דמעות תנין. דמעות הן הנשק של אישה. זאת היתה הפילוסופיה של היראיי.

פומיקו נפנתה אל קאזו ליד הבר. עיניה הבריקו. ‘בכל אופן, אני רוצה שתחזירי אותי ליום ההוא… אל אותו היום לפני שבוע!’ היא הפצירה בפני פוקר.

היראיי היתה הראשונה שהגיבה לשיגעון הטמון בבקשה לחזור שבוע אחד לאחור. ‘לחזור בזמן, היא אומרת…’ היא הביטה בקאזו בגבות מורמות.

קאזו נראתה כמי שחשה לא בנוח ופשוט מילמלה, ‘אה…’ ולא יספה.

עברו כמה שנים מאז זכה בית הקפה לרגע התהילה שלו בזכות אגדה אורבנית, שלפיה יש ביכולתו להחזיר אנשים בזמן אל העבר. פומיקו, שלא היה לה עניין בדברים מהסוג הזה, הניחה לפרט הזה להתפוגג מזיכרונה. הביקור שלה בשבוע שעבר היה מקרי לגמרי. אבל אתמול בלילה היא צפתה בתוכנית טלוויזיה. בפתח התוכנית דיבר המארח על ‘אגדות אורבניות’, ופתאום, כאילו הכה ברק בתוך ראשה, היא נזכרה בבית הקפה. בית הקפה שמחזיר אנשים בזמן. הזיכרון היה חלקי, אך את משפט המפתח הזה היא זכרה בבהירות.

אם אחזור לאחור בזמן, אולי אוכל לתקן את המצב. אולי אוכל לדבר שוב עם גורו. היא חזרה שוב ושוב בראשה על המשאלה הגחמנית. היא פיתחה אובססיה כלפיה ואיבדה כל יכולת שיפוט מאוזנת.

למחרת בבוקר הלכה לעבודה אחרי ששכחה לאכול ארוחת בוקר. רוחה לא היתה נתונה לעבודה. היא ישבה שם והתעסקה באובססיביות בזמן החולף. אני רק רוצה לוודא. היא רצתה לברר זאת כך או אחרת מהר ככל האפשר. יום עבודתה היה שורה ארוכה של טעויות מרושלות. כל כך מפוזרת היתה, עד שעמיתה שלה שאלה אם היא בסדר. בסוף היום היא הגיעה לשיא פיזור הדעת.

נדרשה לה חצי שעה להגיע ברכבת מהחֶברה שעבדה בה לבית הקפה. היא פחות או יותר רצה את כברת הדרך האחרונה מהתחנה. היא נכנסה קצרת נשימה ופנתה מיד אל קאזו.

‘תחזירי אותי בזמן לעבר, בבקשה!’ היא הפצירה עוד לפני שקאזו הספיקה לגמור להגיד לה, שלום, ברוכה הבאה.

ההתרגשות שלה נמשכה עד שסיימה להסביר. אבל עכשיו, משסקרה את תגובתן של שתי הנשים, הרגישה לא בנוח.

היראיי פשוט המשיכה לבהות בה באותו חיוך מעושה, ואילו פניה של קאזו היו ריקות מכל הבעה, והיא נמנעה מכל קשר עין.

אם עניין החזרה אחורה בזמן היה נכון, המקום הזה בטח היה עולה על גדותיו מרוב אנשים, חשבה פומיקו לעצמה. אבל האנשים היחידים בבית הקפה היו האישה בשמלה הלבנה, הגבר עם מגזין הנסיעות שלו והיראיי וקאזו — אותם הפרצופים שהיו בו בשבוע שעבר.

‘אפשר לחזור בזמן, נכון?’ היא שאלה במבוכה.

אולי מוטב היה אילו פתחה בשאלה הזאת. אבל לא היה שום טעם בהבנה הזאת עכשיו.

‘אז אפשר או לא?’ היא שאלה ונעצה את עיניה בקאזו שמעבר לבר.

‘הממ. אה…’ ענתה קאזו.

עיניה של פומיקו שבו ונדלקו. היא לא שמעה לא.

אווירת התרגשות אפפה אותה. ‘בבקשה תחזירי אותי אחורה!’

היא התחננה בנמרצוּת כזאת, עד שכמעט זינקה מעל הבר.

‘את רוצה לחזור ולעשות מה?’ שאלה היראיי בקרירות בין לגימות קפה פושר.

‘לתקן.’ פניה היו רציניות.

‘אני מבינה…’ אמרה היראיי במשיכת כתף.

‘בבקשה!’ היא הגבירה את קולה; המילה הידהדה ברחבי בית הקפה.

רק לאחרונה עלה במוחה הרעיון להינשא לגורו. בקיץ היא תהיה בת עשרים ושמונה, ולא פעם נחקרה בידי הוריה העיקשים, שגרו בהאקוֹדאטֶה — עדיין לא חושבת להתחתן? לא פגשת שום גבר נחמד? וכן הלאה. הנדנוד של הוריה החריף מאז התחתנה אחותה בת העשרים וחמש בשנה שעברה. הדברים הגיעו לידי כך, שעכשיו קיבלה מהם אימייל שבועי. מלבד האחות הצעירה היה לפומיקו גם אח בן עשרים ושלוש. הוא נשא לאישה בחורה מעירם בעקבות היריון לא צפוי והשאיר את פומיקו רווקה יחידה.

לפומיקו לא בער שום דבר, אבל אחרי שאחותה הקטנה התחתנה, משהו בדפוס החשיבה שלה השתנה. היא החלה לחשוב שאולי זה בסדר להתחתן, אם זה יהיה עם גורו.

היראיי שלפה סיגריה מפאוץ’ בהדפס נמר. ‘אולי כדאי שתסבירי לה את זה כמו שצריך… לא?’ היא אמרה בנימה עניינית לקאזו, כשהדליקה אותה.

‘אולי אני באמת צריכה,’ ענתה קאזו בקולה המונוטוני שעה שהקיפה את הבר ונעמדה מול פומיקו.

היא נתנה בה מבט רך וחביב, כאילו ביקשה לנחם ילדה בוכייה.

‘תראי. אני רוצה שתקשיבי, ותקשיבי לי טוב. בסדר?’

‘מה?’ גופה של פומיקו התקשח.

‘אפשר לחזור אחורה. זה נכון… אפשר לחזור אחורה, אבל…’

‘אבל…?’

‘כשחוזרים אחורה, עד כמה שמתאמצים, ההווה לא משתנה.’

ההווה לא משתנה. לזה פומיקו לא היתה מוכנה כלל וכלל — היא לא היתה מסוגלת להכיל זאת. ‘הא?’ היא אמרה בקול בלי לחשוב.

קאזו המשיכה בנחת. ‘גם אם תחזרי לעבר ותסַפרי ל… אממ, לחבר שלך שנסע לאמריקה איך את מרגישה…’

‘גם אם אני אספר לו איך אני מרגישה?’

‘ההווה לא ישתנה.’

‘מה?’ פומיקו כיסתה על אוזניה בייאוש.

אבל קאזו המשיכה לומר בשוויון נפש את המילים שפומיקו רצתה לשמוע פחות מכול. ‘זה לא ישנה את העובדה שהוא נסע לאמריקה.’

גופה של פומיקו נתקף כולו רעד.

ועדיין, במין התעלמות אכזרית מרגשותיה, קאזו המשיכה בהסבר.

‘גם אם תחזרי לעבר, תגלי את רגשותייך ותבקשי ממנו לא לנסוע, זה לא ישנה את ההווה.’

פומיקו הגיבה באימפולסיביות על דבריה הקרים של קאזו. ‘זה די סותר את המטרה, לא?’ אמרה בהתרסה.

‘תירגעי… בואי לא נירה במבשֵֹר,’ אמרה היראיי. היא ינקה מהסיגריה ונראתה לא מופתעת מתגובתה של פומיקו.

‘למה?’ שאלה פומיקו את קאזו, ועיניה התחננו לתשובה.

‘למה? אני אגיד לך למה,’ פתחה קאזו. ‘כי זה הכלל.’ נדמה שבכל סרט או ספר על מסע בזמן, יש איזה כלל שאומר, אל תתערב בשום דבר שעלול לשנות את ההווה. למשל, אם תחזור בזמן ותמנע מהוריך להתחתן או להיפגש, זה ימחק את נסיבות לידתך ויביא להיעלמות ישותך הנוכחית.

כזה היה מצב העניינים הרווח ברוב סיפורי הנסיעה־בזמן שפומיקו הכירה, ולכן היא האמינה בַּכלל: אם את משנה את העבר, את בהחלט משנה את ההווה. על בסיס זה היא רצתה לחזור אחורה לעבר ולקבל הזדמנות לעשות הכול מחדש. למרבה הצער, זה היה חלום שלא נועד להתגשם.

היא רצתה הסבר משכנע לקיומו של הכלל הלא־ייאמן הזה, שאין דבר שביכולתך לעשות בעודך בעבר, שישנה את ההווה. ההסבר היחיד שקיבלה מקאזו היה, כי זה הכלל. האם העובדה שלא גילתה לה את הסיבה היא רק הקנטה ידידותית? או שמא מדובר במושג מורכב שאין לה יכולת להסביר? ואולי גם לה לא ברורה הסיבה, כפי שאפשר להסיק מהבעת פניה האגבית.

נראה שהיראיי מתענגת על מראה פניה של פומיקו. ‘כואב הלב,’ היא אמרה ונשפה ענן עשן בהנאה גלויה.

היא כבר ניסחה לעצמה את המילים הללו כשפומיקו פתחה בהסבר שלה, ומאז ישבה והמתינה לומר אותן.

‘אבל… למה?’ פומיקו חשה שהאנרגיה אוזלת מגופה.

היא הניחה לעצמה להישמט על כיסאה, ובעיני רוחה עלה זיכרון בהיר. היא קראה במגזין כתבה על בית הקפה הזה. כותרת הכתבה היתה ‘האמת מאחורי ‘קפה המסע בזמן’ שהתפרסם כאגדה אורבנית’. רוח הכתבה היתה כדלקמן.

שמו של בית הקפה היה ‘פוּניקוּלי פוּניקוּלָה’. הוא התפרסם, כפי שהעידו תורים ארוכים מדי יום, בזכות הנסיעה בזמן. אבל לא היה אפשר לאתר אף אחד שבאמת חזר אחורה בזמן, בגלל הכללים המעצבנים־להפליא שהיה צריך לעמוד בהם. הכלל הראשון היה: האנשים היחידים שתוכל לפגוש בהיותך בעבר הם אלה שביקרו בבית הקפה. מה שבדרך כלל סתר את עצם מטרתה של החֲזרה בזמן. כלל נוסף היה: אין דבר שביכולתך לעשות בעודך בעבר, שישנה את ההווה. שאלו בבית הקפה מה מקורו של הכלל הזה, אבל התגובה היחידה היתה, שהם אינם יודעים.

מאחר שמחבֵּר הכתבה לא הצליח למצוא אף אחד שחזר לבקר בעבר בפועל, השאלה אם הדבר אכן אפשרי או לא נותרה בגדר תעלומה. גם בהנחה שהדבר אפשרי, הסוגיה הבעייתית שאי־אפשר לשנות את ההווה, בהחלט הוציאה את העוקץ מן הרעיון כולו.

הכתבה הסתיימה באמירה, שאין ספק כי מדובר באגדה אורבנית מעניינת, אבל קשה להבין מה מקורה בכלל. כמין תוספת הוזכר שם, כי יש כללים נוספים שצריך לציית להם, אך לא ברור מהם בדיוק.

תשומת לבה של פומיקו חזרה לבית הקפה. היראיי התיישבה לשולחן מולה והחלה להסביר בעליזות את שאר הכללים. פומיקו, ראשה וכתפיה עדיין שרועים על השולחן, קבעה את מבטה בכלי הסוכר, תהתה מדוע אין משתמשים כאן בקוביות סוכר, והאזינה בשקט.

‘אלה לא הכללים היחידים. יש רק כיסא אחד שמאפשר לחזור בזמן, או־קיי? ובזמן שאת נמצאת בעבר, את לא יכולה לזוז מהכיסא הזה,’ אמרה היראיי. ‘מה עוד היה לנו שם?’ היא שאלה את קאזו, כשהגיעה בספירתה לאצבע החמישית.

‘יש מגבלת זמן,’ אמרה קאזו בלי להסיר את עיניה מן הכוס שמירקה. היא דיברה כמו במחשבה שנייה, כאילו היא רק מדברת לעצמה.

פומיקו הרימה את ראשה לעבר הבשורה. ‘מגבלת זמן?’

קאזו חשפה חיוך קל והינהנה.

היראיי הקישה בשולחן. ‘האמת היא, שמספיק ששומעים את הכללים האלה, כדי שכמעט אף אחד לא ירצה עוד לחזור לעבר,’ היא אמרה בקורת רוח רבה מעצמה. והיא אכן הפיקה עונג רב מן הצפייה בפומיקו. ‘עבר הרבה זמן מאז שראינו פה לקוח כמוך — מישהו שמתקבע כל כך באשליה לחזור אחורה לעבר.’

‘היראיי…’ אמרה קאזו בחומרה.

‘החיים לא ניתנים לנו על מגש. אולי פשוט תוותרי,’ פלטה היראיי. היא נראתה נכונה להמשיך בנאום התוכחה שלה.

‘היראיי…’ חזרה קאזו, הפעם ביתר הדגשה.

‘לא. לא, אני חושבת שהכי טוב להגיד את הדברים, מה?’

ואז היא צחקה צחוק קולני.

המילים כולן היו יותר מדי לפומיקו. כוחה התנקז ממנה לגמרי, ושוב היא קרסה על השולחן.

ואז, בקצה החדר… ‘אפשר למלא לי את הכוס, בבקשה?’ אמר הגבר שישב לשולחן הקרוב ביותר ליציאה, ומגזין הנסיעות פתוח לפניו.

‘בסדר,’ קראה קאזו בחזרה.

קלאנג־דונג

אישה נכנסה לבית הקפה בגפה. היא לבשה קרדיגן בצבע בז’ מעל שמלת־חולצה בתכלת־ירקרק וסניקרס בצבע ארגמן, נושאת תיק בד לבן. עיניה העגולות התנוצצו כעיני ילדה.

‘שלום.’ קולה של קאזו הידהד בבית הקפה.

‘הַיי, קאזו.’

‘שלום אחותי!’

קאזו קראה לאישה אחותי, אבל למעשה היא היתה אשת בן דודה, קֵיי טוֹקיטָה.

‘נראה שפריחת הדובדבנים הסתיימה.’ קיי חייכה מבלי להפגין כל צער על היעלמה.

‘כן, העצים די עירומים עכשיו.’ נימת קולה של קאזו היתה מנומסת, אבל לא הנימוס המיושב שנקטה כשדיברה אל פומיקו. נימת קולה היתה עכשיו רכה יותר, דומה יותר להמיית יונה.

‘ערב טוב,’ אמרה היראיי ועברה מן הכיסא שליד שולחנה של פומיקו אל הבר, כמי שאיבדה עניין בלצחוק לאֵידָה של פומיקו. ‘איפה היית?’

‘בבית החולים.’

‘בשביל מה? בדיקה שגרתית?’

‘כן.’

‘יש לך טיפה צבע בפּנים היום.’

‘כן, אני מרגישה טוב.’

קיי העיפה מבט אל פומיקו, שעדיין ישבה שמוטה על שולחנה והטתה את ראשה דרך שאלה. היראיי הינהנה קלות, וקיי נעלמה מאחורי הבר ונבלעה בחדר החשוך.

קלאנג־דונג

זמן קצר אחרי שקיי נעלמה, תחב איש גדול את ראשו בפתח והתכופף כדי לא להיחבט במשקוף. הוא לבש ז’קט בהיר מעל מדֵי השֶף, שכללו חולצה לבנה ומכנסיים שחורים. צרור מפתחות ענקי קירקש בידו הימנית. זה היה נאגארֶה טוֹקיטָה, בעל בית הקפה.

‘ערב טוב,’ בירכה אותו קאזו.

נאגארה הינהן בתשובה והפנה את עיניו אל הגבר עם המגזין בשולחן הקרוב לכניסה.

קאזו נכנסה למטבח להביא קנקן קפה כדי למלא את הספל הריק שהיראיי הגביהה בשתיקה, ואילו היראיי השעינה מרפק על הבר והתבוננה בדממה בנאגארה.

נאגארה עמד מול הגבר השקוע במגזין. ‘פוּסאגי,’ הוא אמר בעדינות.

לרגע אחד האיש המכונה פוסאגי לא הגיב, כאילו לא קלט שקראו בשמו. אחר כך הרים את עיניו לאיטו.

נאגארה הינהן בנימוס. ‘שלום.’

‘אה, שלום,’ אמר פוסאגי בעיניים ריקות. ומיד שב למגזין. נאגארה המשיך לעמוד עוד רגע ולהביט בו.

‘קאזו,’ הוא קרא למטבח.

קאזו שלפה את ראשה מהמטבח. ‘מה העניין?’

‘תתקשרי בבקשה לקוֹטאקֶה.’

הבקשה בילבלה את קאזו לרגע.

‘כן, כי היא יצאה לחיפושים,’ אמר נאגארה כששב ונפנה אל פוסאגי.

קאזו הבינה את כוונתו. ‘אה… כן,’ היא ענתה.

היא מילאה את ספלה של היראיי ונבלעה בתוך החדר האחורי כדי להתקשר.

נאגארה העיף מבט אלכסוני בפומיקו השמוטה על השולחן, נכנס אל מאחורי הבר והוריד כוס מהמדף. הוא הוציא קרטון מיץ תפוזים מהמקרר מתחת לבר, מזג ממנו בנונשלנטיות לכוס ושתה.

הוא לקח את הכוס למטבח ושטף אותה. כעבור רגע נשמעה נקישת ציפורניים על הבר.

הוא תחב את ראשו מהמטבח לראות מה קורה.

היראיי רמזה לו בתנועת יד קלה. הוא ניגש אליה בשקט בידיים נוטפות. היא נרכנה מעט על הבר.

‘איך היה?’ היא לחשה לו כשחיפש מגבות נייר.

‘הממ…’ הוא מילמל במעורפל. אולי זו היתה מין תשובה לשאלה, ואולי רק נהמת תסכול מהחיפוש אחר מגבת הנייר החמקמקה. היראיי הנמיכה עוד את קולה.

‘איך תוצאות הבדיקה?’

נאגארה לא ענה לשאלה וגירד קצרות את קצה אפו.

‘גרועות?’ שאלה היראיי ביתר רצינות. דבר לא זע בפניו של נאגארה.

‘הם ראו את התוצאות והחליטו שלא צריך לאשפז אותה,’ הוא הסביר בהמיה חרישית, כמעט כאילו דיבר לעצמו.

היראיי פלטה אנחה חרישית. ‘אני מבינה…’ אמרה והעיפה מבט אל החדר האחורי, שקיי היתה בו.

קיי נולדה עם לב חלש. כל חייה נכנסה ויצאה מבתי חולים. אף על פי כן, כמי שבורכה במזג חברותי חסר דאגות, תמיד עלה בידה להציע חיוך, גרוע ככל שהיה מצבה. היראיי הכירה טוב מדי את הפן הזה בקיי. לכן בדקה עם נאגארה.

נאגארה איתר לבסוף את מגבות הנייר וניגב את ידיו עכשיו. ‘ואיך המצב אצלך, היראיי? את בסדר?’

היראיי לא היתה בטוחה על מה נאגארה שואל אותה. עיניה נפערו לרווחה. ‘למה אתה מתכוון?’

‘אחותך באה לבקר אותך לא מעט, נכון?’

‘אה. כן, נראה לי,’ ענתה היראיי והעיפה מבטים על בית הקפה.

‘ההורים שלך מנהלים פונדק דרכים, נכון?’

‘כן, זה נכון.’

נאגארה לא הכיר את הפרטים, אבל הוא שמע שעקב עזיבתה של היראיי את בית המשפחה, אחותה קיבלה לידיה את ניהול הפונדק.

‘זה בטח קשה לאחותך, לבדה ככה.’

‘לאאא, היא מתמודדת יפה. אחותי קיבלה את הראש הנכון להתעסק בעבודה מהסוג הזה.’

‘אבל בכל זאת…’

‘עבר יותר מדי זמן. אני לא יכולה לחזור הביתה עכשיו,’ הצליפה היראיי.

היא שלפה ארנק גדול מתיק עור הנמר שלה. נשמע קרקוש כשהתחילה לחטט במטבעות שבתוכו.

‘למה לא?’

‘גם אילו חזרתי הביתה, לא יכולתי לעזור לה,’ היא אמרה והטתה את ראשה בחיוך אווילי.

‘אבל…’

‘בכל אופן, תודה על הקפה. אני צריכה ללכת,’ היא קטעה את נאגארה. היא הניחה על הבר את הכסף עבור הקפה וקמה ויצאה מהדלת, כאילו היא בורחת מהשיחה.

קלאנג־דונג

נאגארה לקח את המטבעות שהיראיי השאירה ובתוך כך העיף מבט אל פומיקו השרועה על השולחן. אבל זה היה רק מבט. הוא לא נראה מתעניין במיוחד בזהות האישה השמוטה על השולחן בפָניה כלפי מטה. הוא אסף את המטבעות בידו הגדולה והקפיץ אותם בשובבות.

‘היי, אחי.’ פניה של קאזו צצו כשקראה לו מהחדר האחורי. קאזו קראה לנאגארה ‘אחי’ אף על פי שהיה בן דודה, לא אחיה.

‘מה?’

‘אחותי קוראת לך.’

נאגארה העיף מבט על בית הקפה. ‘בסדר, אני בא.’ הוא הניח את המטבעות באגביות בידה של קאזו.

‘קוֹטאקֶה אמרה שהיא כבר באה,’ אמרה קאזו.

נאגארה קיבל את הבשורה בהנהון. ‘שימי עין על בית הקפה, טוב?’ הוא נבלע בחדר האחורי.

‘בסדר,’ היא אמרה.

אבל האנשים היחידים בבית הקפה היו האישה הקוראת ספר, פומיקו שעדיין היתה שמוטה על שולחנה, ופוסאגי שרשם הערות בעקבות קריאת המגזין הפרוש לפניו. קאזו שמה את המטבעות בקופה ופינתה את ספל הקפה שהשאירה היראיי. אחד משלושת שעוני הקיר הגדולים השמיע חמישה גונגים עמוקים ומהדהדים.

‘קפה, בבקשה.’

פוסאגי קרא לקאזו ממקומו מעבר לבר והגביה את ספלו בתוך כך. הוא עדיין לא קיבל את המילוי מחדש שביקש.

‘אה… נכון!’ קראה קאזו משקלטה זאת ומיהרה להיכנס בחזרה למטבח. היא שבה עם קָראף זכוכית שקוף מלא קפה.

‘גם זה בסדר,’ מילמלה פומיקו.

קאזו מילאה מחדש את ספלו של פוסאגי. נוכחותה של פומיקו בזווית שדה הראייה שלה משכה את תשומת לבה.

פומיקו התיישבה זקוף. ‘גם עם זה אני יכולה לחיות. זה בסדר אם שום דבר לא ישתנה. המצב יכול להישאר כמו שהוא.’ היא קמה וניגשה אל קאזו, פולשת במקצת למרחב שלה. קאזו הניחה בעדינות את ספל הקפה מול פוסאגי ונסוגה שני צעדים לאחור. מצחה נחרש קמטים.

‘כן… אה,’ היא אמרה.

פומיקו התקרבה עוד יותר. ‘אז תשגרי אותי… לשבוע שעבר!’

היא נשמעה כאילו כל ספק שאולי היה לה נשטף מעליה. לא היה בדיבורהּ ולו שמץ אי־ודאות. תחת זאת הוא נצבע בהתרגשות נוכח ההזדמנות לשוב לעבר. נחיריה התרחבו בהתלהבות.

‘אממ… אבל —’

קאזו, שגישתה השתלטנית של פומיקו מילאה אותה אי־נוחות, זינקה לעקוף אותה וחזרה אל מאחורי הבר כמבקשת מקלט.

‘יש עוד כלל חשוב אחד,’ היא פתחה.

גבותיה של פומיקו התרוממו בצורה ניכרת בתגובה לדבריה. ‘מה? יש עוד חוקים?’

‘אי־אפשר לפגוש אנשים שלא ביקרו בבית הקפה הזה. אי־אפשר לשנות את ההווה. יש רק כיסא אחד שיכול לקחת אותך אל העבר, ואי־אפשר לעבור ממנו. אחר כך ישנו העניין של מגבלת הזמן.’ קאזו מנתה את הכללים, ופומיקו ספרה אותם על אצבעותיה בכעס גדל והולך.

‘הכלל הבא הוא כנראה הבעייתי ביותר.’

פומיקו כבר היתה עצבנית ממש מהכללים שהכירה. הבשורה על כלל נוסף, בעייתי ביותר, איימה לנפץ את לבה לשניים. אף על פי כן, היא נשכה את שפתה והינהנה אל קאזו כמו מבקשת להדגיש את נחישותה.

‘אם זה המצב, אז במקרה הזה בסדר, שיהיה. קדימה, ספרי לי,’ היא אמרה ושילבה את ידיה.

קאזו נשמה נשימה קטנה כאומרת, אז אני אגיד לך, ונבלעה במטבח להחזיר את קראף הזכוכית שהחזיקה בידה.

פומיקו נשארה לעמוד לבדה ונשמה נשימה עמוקה כדי להתרכז. מטרתה הראשונית היתה לחזור לעבר ולעצור איכשהו את גורו מלנסוע לאמריקה.

לעצור אותו מלנסוע נשמע רע, אבל אילו התוודתה באוזניו, אני לא רוצה שתיסע, גורו היה עשוי לוותר על הרעיון. אילו העניינים עלו יפה, ייתכן שלעולם לא היו נפרדים. מכל מקום, הסיבה המקורית לרצות לחזור אחורה בזמן היתה לשנות את ההווה.

אבל אם אין זה אפשרי לשנות את ההווה, אז גם הנסיעה של גורו לאמריקה והפרידה שלהם אינן ניתנות לשינוי. אף על פי כן, פומיקו בכל זאת נכספה מאוד לשוב לעבר — כל שרצתה הוא לחזור לאחור ולראות. כל תכליתה התמצתה בעצם מעשה השִיבה לאחור. לבה היה נחוש לחוות את התופעה הפנטסטית הזאת.

היא לא ידעה אם נסיעה בזמן היא דבר טוב או דבר רע. אולי זה דבר טוב, ואיך זה יכול להיות דבר רע? אמרה לעצמה. היא פלטה נשיפה ארוכה, וקאזו חזרה. פניה של פומיקו התקשחו כפנֵי נאשם הממתין להחלטת בית המשפט. קאזו עמדה מאחורי הבר.

‘אפשר לחזור בזמן רק כשיושבים על כיסא מסוים בבית הקפה הזה,’ היא אמרה שוב. פומיקו הגיבה בן רגע.

‘על איזה? איפה אני צריכה לשבת?’ היא הביטה סביבה על בית הקפה מהר כל כך, עד שכמעט נשמעה אוושה כשסובבה את ראשה מצד לצד.

קאזו התעלמה מתגובתה, הפנתה את ראשה וקבעה את מבטה באישה בשמלה הלבנה.

פומיקו עקבה אחר מבטה היציב. ‘הכיסא ההוא,’ אמרה קאזו בשקט.

‘ההוא? זה שהאישה יושבת עליו?’ לחשה פומיקו מעבר לבר מבלי להתיק את עיניה מן האישה בשמלה.

‘כן,’ ענתה קאזו בפשטות.

עוד לפני שפומיקו סיימה לשמוע את תשובתה הקצרה הזאת, היא כבר צעדה לעבר האישה בשמלה הלבנה.

האישה עוררה רושם כאילו המזל חמק ועבר על פניה. עורה הלבן, הכמעט שקוף, היווה ניגוד חריף לשערה השחור הארוך. אמנם היה אביב, אך מזג האוויר עדיין היה בהחלט צונן מדי לעור חשוף. אך האישה לבשה שרוולים קצרים, ולא היה שום סימן לכך שהביאה ז’קט. פומיקו הרגישה שמשהו לא בסדר. אבל זה לא היה הרגע להטריד את עצמה בדברים כגון זה.

פומיקו דיברה אל האישה.

‘אה, סלחי לי, יפריע לך מאוד אם נחליף מקומות?’ היא שאלה, כובשת את קוצר רוחה. היא חשבה שדיברה בנימוס וללא גסות רוח; אך האישה בשמלה לא הגיבה. נראה כאילו כלל לא שמעה אותה. הדבר ריפה במקצת את ידיה של פומיקו. לעיתים נדירות אדם עשוי לשקוע בספר עד כדי כך, שלא ישמע את הקולות הסובבים אותו. פומיקו הניחה שזה המקרה כאן.

היא ניסתה פעם נוספת.

‘שלום?… את שומעת אותי?’

שום דבר.

‘את מבזבזת את זמנך.’

הקול בקע בלתי צפוי מאחורי פומיקו. זאת היתה קאזו. נדרש לפומיקו זמן־מה להבין לְמה היא מתכוונת.

רק רציתי שתיתן לי את הכיסא שלה. למה אני מבזבזת את זמני? האם ביזבזתי את זמני כשביקשתי בנימוס? רגע. זה כלל נוסף? אני צריכה לדאוג קודם לכלל הנוסף הזה? אם זה המקרה, היא בטח היתה אומרת משהו מועיל יותר מ‘את מבזבזת את זמנך…’

אלה המחשבות שהתרוצצו בראשה. אך לבסוף היא שאלה שאֵלה פשוטה.

‘למה?’ היא שאלה את קאזו במבט ילדי תמים.

קאזו הישירה מבט אליה.

‘כי האישה הזאת היא… רוח רפאים,’ ענתה בנימה חמורה. היא נשמעה רצינית להפליא, כמי שאומרת את האמת לאמיתה.

ראשה של פומיקו שב ונמלא מחשבות מתרוצצות. רוח רפאים? רוח רפאים אמיתית מצווחת וגונחת? מאלה שמופיעות תחת ערבות בוכיות בקיץ? הבחורה פשוט אמרה את זה במין אגביות כזאת — אולי שמעתי לא נכון? אבל מה יכול להישמע כמו ‘רוח רפאים’?

ראשה של פומיקו הוצף בכל כך הרבה מחשבות מבלבלות. ‘רוח רפאים?’

‘כן.’

‘את עובדת עלי.’

‘לא, ברצינות, היא רוח רפאים.’

פומיקו היתה אובדת עצות. היא לא רצתה להיתקע בשאלה אם רוחות רפאים קיימות או לא. אבל מה שלא היה ביכולתה להשלים עמו הוא האפשרות שהאישה בשמלה היא רוח רפאים. היא נראתה לה אמיתית הרבה יותר מדי.

‘תראי, אני בפירוש יכולה…’

‘לראות אותה.’ קאזו סיימה את המשפט כאילו ידעה מה פומיקו עומדת להגיד.

פומיקו היתה מבולבלת. ‘אבל…’

מבלי לחשוב היא פשטה את ידה לעבר כתפה של האישה. אבל בדיוק כשעמדה לגעת בשמלתה, אמרה קאזו, ‘את יכולה לגעת בה.’

גם הפעם היתה לקאזו תשובה מן המוכן. פומיקו הניחה את ידה על כתף האישה כמבקשת לאשר שאפשר לגעת בה. אין ספק, היא הרגישה בכתפה של האישה ובבד השמלה המכסה את עורה הרך. היא לא היתה מסוגלת להאמין שזאת רוח רפאים.

היא משכה בעדינות את ידה. אחר כך שבה והניחה אותה על כתף האישה. אז הסתובבה אל קאזו כאומרת, אני בפירוש יכולה לגעת בה, זה מטורף לקרוא לאישה הזאת רוח רפאים!

אבל פניה של קאזו נותרו שלוות ומיושבות. ‘היא רוח רפאים.’

‘באמת? רוח רפאים?’

פומיקו תחבה את ראשה לעבר האישה ונעצה בה מבט ישר בפנים, בגסות רוח לא קטנה.

‘כן,’ ענתה קאזו בוודאות גמורה.

‘לא ייתכן. אני פשוט לא מאמינה.’

אילו יכלה פומיקו לראות אותה אך לא לגעת בה, אזי יכלה לקבל זאת. אבל זה לא היה המקרה. היה ביכולתה לגעת באישה, היו לה רגליים. שמו של הספר שקראה לא היה מוּכּר לה. אף על פי כן, זה היה ספר נורמלי — כזה שאפשר לקנות כמעט בכל מקום. פומיקו טוותה אפוא תיאוריה.

אי־אפשר לחזור באמת לעבר. בית הקפה הזה אינו יכול להחזיר אותה באמת. כל הסיפור אינו אלא תכסיס למשוך אנשים. קחו למשל את הכללים המעצבנים הרבים מסְפור. הם רק המשוכות הראשונות שנועדו לעודד לקוחות שרוצים לחזור לעבר, לוותר על כך. אם הלקוח צולח את המשוכות הראשונות האלה, אז זאת ודאי המשוכה הבאה בדרכו של מי שעדיין מבקש לחזור אחורה בזמן. הם מזכירים רוחות רפאים כדי להפחיד את האדם המדובר ולגרום לו לוותר על הרעיון. האישה בשמלה היא רק הצגה. היא מעמידה פנים שהיא רוח רפאים.

פומיקו התחילה להרגיש די עקשנית.

אם הכול שקר, שיהיה. אבל עלי לא יעבדו עם השקר הזה.

היא פנתה בנימוס לאישה בשמלה.

‘תראי, זה רק לזמן קצר. אנא בטובך, הרשי לי לשבת שם.’

אבל נדמה שדבריה אינם מגיעים לאוזני האישה.

האישה המשיכה לקרוא ללא תגובה קלה שבקלות.

ההתעלמות המוחלטת הזאת הקדירה את מצב רוחה של פומיקו.

היא אחזה במעלה זרועה של האישה.

‘תפסיקי! אסור לך לעשות את זה!’ הזהירה קאזו בקול רם.

‘הֵי! תפסיקי להתעלם ממני!’

פומיקו ניסתה למשוך בכוח את האישה בשמלה מהכיסא שלה.

ואז זה קרה… עיני האישה בשמלה נפערו לרווחה, והיא נעצה בפומיקו מבט זועם.

פומיקו הרגישה כאילו משקל גופה גדל פי כמה וכמה. כאילו עשרות שמיכות כבדות צנחו עליה בבת אחת. האורות בבית הקפה התעמעמו לכדי בהירותו של אור נרות. יללה שלא מהעולם הזה החלה להדהד ברחבי בית הקפה.

היא היתה משותקת. מבלי יכולת להניד שריר, היא צנחה על ברכיה ואחר נפלה לתנוחת זחילה.

‘אווּ! מה קורה? מה קורה?’

לא היה לה שמץ של מושג מה מתרחש. קאזו אמרה בפשטות, במעין זחיחות של אמרתי־לך, ‘היא קיללה אותך.’

כשפומיקו שמעה קיללה, היא לא הבינה בתחילה. ‘הא?’ היא שאלה בגניחה.

היא לא היתה מסוגלת לעמוד בפני הכוח הסמוי הזה, שנדמה שהלך וגבר. כעת היתה שכובה על הרצפה, פָּניה כלפי מטה.

‘מה? מה זה היה? מה קורה פה?’

‘זאת קללה. את החלטת לעשות מה שעשית, והיא קיללה אותך,’ אמרה קאזו וחמקה בחזרה לתוך המטבח, מותירה את פומיקו שרועה על הארץ.

פומיקו, השרועה בפָניה מטה, לא ראתה את קאזו הולכת, אך מאחר שאוזנה האחת נלחצה לרצפה, היא שמעה בבירור את קול צעדיה המתרחקים של קאזו. היא נתקפה פחד עז כל כך, שרעדה כאילו שפכו על כל גופה מי קרח.

‘את סתם לועגת לי. תסתכלי עלי! מה אני יכולה לעשות?’ לא היתה תשובה. פומיקו הצטמררה.

האישה בשמלה הוסיפה לנעוץ בה מבט מטיל אימה. היא נראתה שונה לגמרי מהאישה שישבה וקראה בשלווה את ספרה רגעים אחדים קודם לכן.

‘תעזרי לי! בבקשה, תעזרי לי!’ קראה פומיקו לעבר המטבח.

קאזו חזרה בשלווה. פומיקו לא היתה יכולה לראות זאת, אבל קאזו החזיקה בידה קראף קפה. פומיקו שמעה את צעדיה מתקרבים לעברה, אבל לא היה לה מושג מה קורה — קודם הכללים, אחר כך רוח הרפאים, ועכשיו הקללה. הכול עורר בה מבוכה עמוקה.

קאזו אפילו לא נתנה שום רמז אם היא מתכוונת לעזור לה או לא. פומיקו היתה על סף צעקת ‘הצילו!’ במלוא גרונה.

אבל בדיוק באותו הרגע…

‘האם תרצי עוד קפה?’ שמעה פומיקו את קאזו שואלת בנונשלנטיות.

פומיקו רתחה. קאזו, שהתעלמה ממנה ברגעי מצוקתה, לא זו בלבד שלא עזרה לה, היא אפילו מציעה לאישה בשמלה עוד קפה. פומיקו היתה המומה. נאמר לי מפורשות שהיא רוח רפאים, וזאת היתה טעות מצדי לא להאמין בזה. זאת היתה טעות מצדי לאחוז בזרועה של האישה ולנסות לסלק אותה בכוח מהכיסא שלה. אבל אף על פי שצעקתי ‘תעזרי לי!’ הבחורה פשוט התעלמה ממני, ועכשיו היא שואלת בנעימות את האישה אם היא רוצה עוד קפה! למה שרוח רפאים תרצה עוד קפה!

‘את בטח צוחקת עלי!’ הוא כל מה שעלה בידיה להביע בקול.

אבל קול אוורירי משונה ענה ללא היסוס, ‘כן, בבקשה.’

האישה בשמלה היא שדיברה. פתאום היתה לפומיקו תחושה שגופה קל יותר.

‘אה…’

הקללה הוסרה. פומיקו, חופשייה מן המשקל המכביד, קמה על ברכיה בהתנשפות ונעצה בקאזו מבט זועם.

קאזו החזירה לה מבט כמבקשת לשאול, יש לך משהו לומר? ומשכה באדישות בכתפיה. האישה בשמלה לגמה מן הקפה הטרי שנמזג לה זה עתה ושבה בשקט אל ספרהּ.

קאזו, שהתנהגה כאילו לא אירע דבר יוצא מגדר הרגיל, שבה ונבלעה במטבח להחזיר את הקראף. פומיקו שבה והושיטה את ידה לגעת בכתפה של האישה המבעיתה בשמלה. אצבעותיה היו מסוגלות לחוש בה. האישה נמצאת פה. היא קיימת.

פומיקו לא היתה מסוגלת להבין מאורעות מוזרים שכאלה והיתה מבולבלת כהוגן. היא חוותה את העסק כולו — אין עוררין על כך. גופה נהדף מטה בידי כוח סמוי מהעין. אף על פי שלא היתה מסוגלת למצוא היגיון בדברים שבראשה, לבה היטיב לתפוס את המצב לעומקו והזרים ליטרים של דם בגופה.

היא קמה וצעדה לעבר הבר, סחרחרה במקצת. עד שהגיעה אליו, קאזו כבר חזרה מן המטבח.

‘היא באמת רוח רפאים?’ שאלה פומיקו את קאזו.

‘כן,’ היתה כל תשובתה של קאזו. היא התחילה למלא סוכר בכלי שלו.

אז קרה דבר שהוא לגמרי לא אפשרי… חזרה פומיקו להעלות השערות. אם רוח הרפאים… והקללה… באמת קרו, אז ייתכן שגם מה שאומרים על חֲזרה בזמן הוא נכון!

חוויית הקללה שיכנעה את פומיקו שאפשר לחזור בזמן. אבל היתה בעיה.

הכלל ההוא — כדי לחזור אחורה לעבר, עליך לשבת על כיסא אחד מסוים. אבל על הכיסא המסוים ההוא יושבת רוח רפאים. כל מה שאני אומרת אינו מגיע אליה. וכשניסיתי להתיישב שם בכוח, היא קיללה אותי. מה אני אמורה לעשות?

‘את פשוט צריכה לחכות,’ אמרה קאזו, כאילו יש ביכולתה לשמוע את מחשבותיה של פומיקו.

‘מה זאת אומרת?’

‘בכל יום יש רק רגע אחד, שבו היא הולכת לשירותים.’

‘רוח רפאים צריכה ללכת לשירותים?’

‘כשהיא תלך, תוכלי להתיישב שם.’

פומיקו נעצה מבט נוקב בעיניה של קאזו. היא הינהנה הנהון קל. זה נראה הפתרון היחיד. באשר לשאלתה של פומיקו אם רוחות רפאים הולכות לשירותים, קאזו לא היתה בטוחה אם מדובר בסקרנות אמיתית או שהשאלה נועדה לאפקט קומי, והחליטה להתעלם ממנה בפנים ריקות מהבעה.

פומיקו נשמה נשימה עמוקה. לפני רגע היתה טובעת שנאחזת בקש. עכשיו היתה בידה פיסת קש, והיא לא התכוונה לוותר עליה. פעם קראה סיפור על אדם, שהתחיל את דרכו עם פיסת קש וסחר בה עד שנעשה מיליונר. אם נגזר עליה להיות מיליונרית־קש, אסור לה לבזבז את הקש הזה.

‘או־קיי… אני אחכה. אני אחכה!’

‘בסדר, אבל את צריכה לדעת שהיא לא מבחינה בין יום ולילה.’

‘או־קיי. בסדר, אני אחכה,’ אמרה פומיקו, נאחזת בייאוש בקש שבידה. ‘באיזו שעה אתם סוגרים?’

‘בדרך כלל עד שמונה בערב. אבל אם תחליטי שאת רוצה לחכות, את יכולה לחכות ככל שיידרש.’

‘תודה רבה!’

פומיקו התיישבה לשולחן האמצעי מבין השלושה. היא ישבה כשכיסאה פונה אל האישה בשמלה. היא שילבה את ידיה ונשמה בכבדות דרך אפה.

‘אני הולכת לתפוס את הכיסא ההוא!’ היא הכריזה ונעצה מבט נוקב באישה בשמלה. האישה בשמלה קראה את ספרה, כמו תמיד.

קאזו פלטה צחוק קטן.

קלאנג־דונג

‘שלום. ערב טוב!’ אמרה קאזו בברכת השלום השגורה שלה. ‘קוֹטאקֶה!’

בדלת הפתוחה עמדה אישה. היא נראתה אולי בתחילת שנות הארבעים שלה.

קוטאקה לבשה קרדיגן כחול כהה מעל מדֵי אחות ונשאה תיק צד פשוט. היא התנשמה בכבדות־מה כאילו רצה, והצמידה יד אל חזהּ כמבקשת להסדיר את נשימתה.

‘תודה שהתקשרת,’ היא אמרה. היא דיברה במהירות.

קאזו הינהנה בחיוך ונבלעה במטבח. קוטאקה צעדה שניים־שלושה צעדים לעבר השולחן הקרוב ביותר לכניסה ונעמדה ליד האיש ששמו פוּסאגי. נראה כאילו הוא לא הבחין בה כלל.

‘פוסאגי,’ אמרה קוטאקה בקול עדין השמוּר על פי רוב לילדים.

בתחילה פוסאגי לא הגיב בשום צורה, כאילו לא שם לב שקראו בשמו. אבל משהבחין בה בשולי שדה הראייה שלו, נפנה אליה במבט ריק.

‘קוטאקה,’ הוא המה.

‘כן. זאת אני,’ אמרה קוטאקה בהיגוי ברור ומדויק.

‘מה את עושה פה?’

‘היה לי קצת זמן וחשבתי אולי לשתות כוס קפה.’

‘אה… בסדר,’ אמר פוסאגי.

הוא שב והשפיל מבט למגזין. קוטאקה הוסיפה להביט בו והתיישבה לתומה על הכיסא מולו. הוא לא הגיב אלא הפך דף במגזין.

‘שמעתי שאתה בא לכאן הרבה לאחרונה,’ אמרה קוטאקה בעודה בוחנת כל פרט בבית הקפה, כמו לקוח המבקר בו לראשונה.

‘כן,’ אמר פוסאגי בפשטות.

‘אז אתה מחבב את המקום הזה?’

‘אה… לא בדיוק,’ הוא אמר בצורה שהסגירה שאכן הוא מחבב את המקום. חיוך קל התהווה על שפתיו.

‘אני ממתין,’ הוא לחש.

‘לְמה אתה ממתין?’

הוא הסתובב והעיף מבט בכיסא שהאישה בשמלה ישבה עליו.

‘שהיא תפַנה את הכיסא ההוא,’ ענה. שביב נערי נדלק בפניו.

פומיקו לא בדיוק צותתה להם, אך בית הקפה היה קטן. ‘מה!’ היא קראה בפליאה, משנודע לה שגם פוסאגי ממתין שהאישה בשמלה תלך לשירותים כדי שיוכל לחזור אחורה לעבר.

קוטאקה שמעה את פומיקו והסתובבה להביט בה, אבל פוסאגי עצמו לא הקדיש לה שום תשומת לב.

‘מה אתה אומר,’ אמרה קוטאקה.

‘כן,’ הוא כל שענה פוסאגי, ולגם מן הקפה שלו.

דבריו טילטלו את פומיקו. בבקשה שלא תהיה לי תחרות.

אחרי הכול… היא הבינה בן רגע, שאם יש לשניהם מטרה דומה, היא זאת שנמצאת בעמדת חיסרון. כשנכנסה לבית הקפה, פוסאגי כבר היה שם. מאחר שהיה שם קודם, הוא הראשון בתור. זה עניין של דרך ארץ פשוטה, היא לא תידחף. האישה בשמלה הולכת לשירותים רק פעם ביום. לכן יש רק הזדמנות אחת ביום לשבת על הכיסא.

פומיקו רצתה לחזור בזמן מיד. היא לא היתה מסוגלת לשאת את המחשבה שאולי תצטרך להמתין יום נוסף, ולא היתה מסוגלת להסתיר את סערת רוחה בעקבות ההתפתחות הלא צפויה הזאת. היא נשענה הצדה והטתה אוזן לוודא שפוסאגי אכן מתכוון לחזור אחורה לעבר.

‘לא יצא לךָ לשבת שם היום?’ שאלה קוטאקה.

‘לא היום.’

‘אה, לא יכולת לשבת שם?’

‘כן… לא.’

השיחה שלהם לא עזרה לשכך את פחדיה הגרועים ביותר. פומיקו כירכמה את פניה.

‘פוסאגי, מה אתה רוצה לעשות כשתחזור אחורה בזמן?’

לא היה מקום לִטעות — פוסאגי ישב והמתין שהאישה בשמלה תלך לשירותים. הגילוי הזה היה מכה אדירה לפומיקו. אכזבה פשטה על פניה, והיא קרסה על השולחן פעם נוספת. השיחה הנוראית נמשכה.

‘משהו שאתה רוצה לתקן?’

‘אחח.’ פוסאגי חשב רגע. ‘זה הסוד שלי,’ הוא אמר. הוא חייך חיוך ילדי רחב של שביעות רצון עצמית.

‘הסוד שלך?’

‘כן.’

אף על פי שפוסאגי אמר שזה סוד, קוטאקה חייכה כאילו היא מרוצה מדבר־מה. אחר כך העיפה מבט באישה שבשמלה.

‘אבל לא נראה שהיא עומדת ללכת לשירותים היום, נכון?’

פומיקו לא ציפתה לשמוע זאת. היא הגיבה אוטומטית בהרמת ראשה מן השולחן. התנועה היתה מהירה כל כך, שהיא כמעט נשמעה. יש אפשרות שהאישה אולי אפילו לא תלך לשירותים? קאזו אמרה שהיא הולכת פעם ביום. אבל כמו שהאישה שם אמרה, אולי האישה בשמלה כבר עשתה את הביקור היומי שלה… לא, לא ייתכן שזה המקרה. אני באמת מקווה שזה לא המקרה.

פומיקו התפללה שזה לא המקרה והמתינה בחשש לשמוע מה יגיד פוסאגי עכשיו.

‘אולי זה נכון,’ הוא אמר, נכון להודות באפשרות הזאת. אין מצב! פיה של פומיקו נפער לקראת צווחה, אך היא נאלמה דום מרוב זעזוע. מדוע האישה בשמלה לא עומדת ללכת לשירותים? מה יודעת האישה ששמה קוטאקה? היא מוכרחה לקבל תשובות.

אבל היא הרגישה שאסור לה להתערב בשיחה. מאז ומעולם האמינה שחשוב לקרוא מצבים, וברגע זה כל שפת הגוף של קוטאקה אמרה, אל תתערבי! במה בדיוק לא היה כדאי שתתערב, זה לא היה ברור לה. אבל משהו בהחלט התרחש שם — ולא היה בו מקום לאיש מבחוץ.

‘אז… מה דעתך שנלך?’ אמרה קוטאקה בקול נעים ומשדל. ‘מה?’

הנה חזרה ההזדמנות הגדולה שלה. אם נשים רגע בצד את השאלה אם האישה בשמלה כבר הלכה לשירותים או לא, הרי אם פוסאגי ילך, היא לפחות תיפטר מהיריב שלה.

כשקוטאקה העלתה את האפשרות שהאישה בשמלה כנראה לא תזוז היום, פוסאגי פשוט הסכים. אולי זה נכון. הוא אמר אולי. באותה המידה בהחלט ייתכן שהתכוון לומר, כך או כך, אני ממתין לראות. אילו פומיקו היתה במקומו, בלי ספק היתה ממתינה. היא אזרה את כל משאביה המנטליים שעה שהמתינה לתשובתו בניסיון לא להיראות להוטה מדי. היא עשתה את כל גופה כאפרכסת.

הוא העיף מבט באישה בשמלה, ואחר שתק רגע, שקוע במחשבות. ‘בטח, בסדר,’ הוא ענה.

התשובה היתה פשוטה וברורה כל כך, שלבה של פומיקו לא החמיץ פעימה. אבל אפילו כך, התרגשות גאתה בה, ולבה הלם במהירות.

‘אז בסדר. תגמור את הקפה ונלך,’ אמרה קוטאקה והביטה בספל הריק־למחצה.

פוסאגי נראה עכשיו כאילו כל מעייניו נתונים לעזיבה. ‘לא, זה בסדר. הוא כבר התקרר ממילא,’ אמר שעה שארז בתנועות מגושמות את המגזין, המחברת והעיפרון וקם מכיסאו.

הוא לבש את הז’קט בעל שרוולי הפְליס — מהסוג שעובדי בניין נוהגים ללבוש — ועשה את דרכו לקופה. קאזו הגיחה מהמטבח בעיתוי מושלם. פוסאגי נתן לה את החשבון על הקפה.

‘כמה אני חייב?’ הוא שאל.

קאזו הזינה את הסכום במקשים המסורבלים של הקופה העתיקה. פוסאגי, מצדו, גישש בתיק השני שלו, בכיס החולצה, בכיס האחורי ובכל מקום אחר שהיה מסוגל להעלות על דעתו…

‘מוזר, הארנק שלי…’ הוא מילמל.

נראה שבא לבית הקפה בלי הארנק. הוא חיפש שוב ושוב באותם המקומות, ועדיין לא מצא אותו. הוא נראה נסער בעליל, קרוב לדמעות אפילו.

פתאום הושיטה קוטאקה ארנק והגביהה אותו מול פניו.

‘הנה.’

זה היה ארנק גברים מעור שחוק — מקופל לשניים, מלא ותפוח במה שנראה כערימת קבלות. הוא שתק רגע ובהה בארנק המוצג לו, המום באמת ובתמים. לבסוף לקח בלי אומר את הארנק שהוצע לו.

‘כמה?’ הוא שאל בעודו מפשפש בתא המטבעות כאילו זה הרגל שגור.

קוטאקה לא אמרה דבר. היא פשוט עמדה מאחורי פוסאגי והתבוננה בו בזמן ששילם. ‘שלוש מאות ושמונים ין,’ אמרה קאזו.

פוסאגי שלף מטבע ונתן אותו לקאזו.

‘בסדר, הנה חמש מאות ין…’

קאזו לקחה את הכסף והכניסה אותו לקופה.

צ’א־צ’ינג

היא שלפה מהמגירה את העודף.

‘העודף שלך, מאה ועשרים ין.’ קאזו הניחה בזהירות את העודף והקבלה בידו של פוסאגי.

‘תודה על הקפה,’ הוא אמר והכניס את העודף בזהירות לארנק. הוא הכניס את הארנק לתיק, וכאילו שכח מקיומה של קוטאקה, ניגש במהירות אל הדלת.

קלאנג־דונג

קוטאקה נראתה כאילו התנהגותו אינה מפריעה לה כהוא זה. ‘תודה,’ היא אמרה, ופשוט יצאה אחריו.

קלאנג־דונג

‘הם היו די מוזרים,’ מילמלה פומיקו.

קאזו פינתה את השולחן שפוסאגי ישב אליו ונבלעה פעם נוספת במטבח.

הופעתו הפתאומית של יריב הכעיסה את פומיקו, אבל עכשיו, משנותרו רק היא והאישה בשמלה, היתה משוכנעת שניצחונה מובטח.

יופי, התחרות הסתלקה. עכשיו אני רק צריכה לחכות שהיא תפַנה את הכיסא, חשבה. אבל בבית הקפה לא היו חלונות, ושלושת שעוני הקיר הורו כל אחד שעה אחרת. בהיעדר לקוחות שבאים והולכים, תחושת הזמן שלה הלכה וקפאה.

מאחר שנתקפה ישנוניות־מה, שיננה בלבה את כללי החֲזרה אחורה לעבר.

הכלל הראשון — האנשים היחידים שתוכלי לפגוש בזמן שהותך בעבר הם אלה שביקרו בבית הקפה. שיחת הפרידה של פומיקו עם גורו התרחשה במקרה בבית הקפה עצמו.

הכלל השני — כל כמה שתנסי בזמן שהותך בעבר, לא תוכלי לשנות את ההווה. במילים אחרות, גם אם פומיקו תחזור אחורה אל אותו היום לפני שבוע ותפציר בגורו לא לנסוע, העובדה שנסע לאמריקה לא תשתנה. היא לא הבינה למה זה צריך להיות כך והרגישה שהיא נמלאת שוב כעס לעצם המחשבה. אבל לא נותר לה אלא להשלים עם הדבר, מאחר שזה הכלל.

הכלל השלישי — כדי לחזור לעבר, עלייך לשבת על הכיסא ההוא והכיסא ההוא בלבד. זה הכיסא שתפוס בידי האישה בשמלה. אם מישהו מנסה להתיישב עליו בכוח, מוטלת עליו קללה.

הכלל הרביעי — בזמן שהותך בעבר עלייך להישאר על הכיסא ולא לזוז ממנו. במילים אחרות, מסיבה זו או אחרת אינך יכולה ללכת לשירותים בזמן שהותך בעבר.

הכלל החמישי — יש מגבלת זמן. עכשיו, משחשבה על כך, קלטה שלא קיבלה פרטים על הכלל הזה. לא היה לה מושג כמה ארוך או קצר משך הזמן הזה. היא חשבה על הכללים הללו שוב ושוב. מחשבותיה התרוצצו אנה ואנה. היא קפצה מן המחשבה שהחֲזרה בזמן עתידה להיות חסרת כל טעם, למחשבה שלפחות תוכל ליטול את ההובלה בשיחה ולומר את כל מה שרצתה להגיד — אחרי הכול, לא יהיה בזה כל רע, נכון, אם זה אינו עתיד לשנות את ההווה? פומיקו סקרה שוב ושוב כל אחד מן הכללים עד שלבסוף נרדמה, שרועה שמוטה על השולחן.

הפעם הראשונה שבה נודע לפומיקו על חלומו לעתיד של גורו היתה כשגררה אותו אל הדייט השלישי שלהם. גורו היה גֵיימר אדוק. הוא היה משוגע על משחקי תפקידים המוניים ברשת, שאותם שיחק במחשב האישי שלו. דוד שלו היה אחד ממפַתחיו של משחק כזה שנקרא ‘זרוע הקסם’ — משחק פופולרי ברחבי העולם. עוד מילדותו נשא גורו עיניים אל דודו. חלומו של גורו היה להצטרף לחברת המִשחקים שדודו ניהל: TIPG. כדי לגשת למבחן הכניסה ל־TIPG היה צריך לעמוד בשני תנאים: (1) חמש שנות ניסיון לפחות בעבודה כמהנדס מערכות בחברה רפואית; ו־(2) פיתוח עצמי של משחק חדש שלא שוחרר לציבור. בתעשיית הרפואה, חיי אדם תלויים באמינות המערכות, ואין שום פתח לבאגים. בתעשיית המשחקים המקוונים, לעומת זאת, אנשים מוכנים לחיות עם באגים, כי אפשר להוציא עדכונים גם אחרי השחרור.

TIPG היתה שונה. היא גייסה אך ורק מועמדים עם ניסיון בתעשייה הרפואית, כדי להבטיח שרק המתכנתים הטובים ביותר יעבדו בה. כשגורו סיפר על כך לפומיקו, היא חשבה שזה חלום נפלא. אבל היא לא ידעה שהמטה של TIPG נמצא באמריקה.

בדייט השביעי שלהם פומיקו המתינה לגורו בנקודת המפגש, ושני גברים התחילו לדבר איתה. הם ניסו למשוך אותה לשיחה. הם נראו טוב, אבל לא היה לה עניין בהם. גברים תמיד ניסו להתחיל איתה, אז היא פיתחה לעצמה טכניקת התמודדות. עוד לפני שהספיקה ליישם אותה, גורו הגיע ונעמד שם באי־נוחות ניכרת. פומיקו מיהרה אליו, אך שני הגברים הגיבו כלפיו בלגלוג ושאלו אותה מה היא עושה עם הדביל הזה. לא היתה לה ברירה אלה לפתוח בנאום שלה.

גורו הרכין את ראשו ולא אמר מילה. אבל היא התייצבה מול שני הגברים ואמרה (באנגלית), ‘אתם שניכם אין לכם מושג עד כמה הוא מושך,’ (ברוסית) ‘הוא אמיץ מספיק ליטול על עצמו משימות קשות בעבודה,’ (בצרפתית) ‘הוא ניחן במשמעת המנטאלית לא לוותר,’ (ביוונית) ‘יש לו את היכולת להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי,’ (באיטלקית) ‘אני גם יודעת שהוא השקיע מאמץ אדיר כדי לסגל לעצמו את היכולת הזאת,״ (ובספרדית) ‘הוא מושך הרבה יותר מכל גבר אחר שאני מכירה.’ ואז, ביפנית, היא אמרה, ‘אם הבנתם את מה שאמרתי עכשיו, לא אכפת לי לבלות איתכם.’

שני הגברים ההמומים־בעליל עמדו תחילה בלא ניע.

אחר כך הסתכלו זה על זה והתרחקו בצעדים מגושמים.

פומיקו הפנתה אל גורו חיוך רחב. ‘מטבע הדברים, אני מניחה שהבנת כל מה שאמרתי,’ היא אמרה, הפעם בפורטוגזית.

גורו הינהן במבוכה ניכרת.

בדייט העשירי גורו התוודה שמעולם לא ניהל מערכת יחסים עם אישה.

‘אה, אז אני האישה הראשונה שיצאת איתה,’ אמרה פומיקו בשמחה. זאת היתה הפעם הראשונה שהודתה שהם אכן זוג, ועיניו של גורו נפערו לשמע הידיעה.

אפשר לומר שהלילה הזה סימן את תחילת מערכת היחסים ביניהם.

פומיקו כבר יָשנה זמן־מה עכשיו. פתאום סגרה האישה בשמלה בחבטה את הספר שקראה ונאנחה. היא שלפה ממחטה לבנה מתיק היד שלה, קמה לאיטה והתחילה לצעוד לעבר השירותים.

פומיקו הישֵנה עדיין לא הבחינה שהלכה. קאזו צצה מן החדר האחורי. היא עדיין לבשה את מדיה: חולצה לבנה, עניבת פרפר שחורה, וֶסט, מכנסיים שחורים וסינר. היא פינתה את השולחן וקראה אל פומיקו.

‘גברת. גברת.’

‘מה? כן?’ פומיקו הזדקפה בבת אחת בפליאה. היא מיצמצה בעיניה והסתכלה סביבה, עד שהבחינה בשינוי בבית הקפה.

האישה בשמלה נעלמה. ‘אה!’

‘הכיסא פנוי עכשיו. את עדיין מעוניינת לשבת שם?’

‘בטח שאני מעוניינת!’ אמרה פומיקו.

היא נחפזה לקום וניגשה לכיסא שהבטיח לשגר אותה לעבר. הוא נראה כיסא רגיל, לא היה בו שום דבר יוצא דופן. היא עמדה ובחנה אותו בתשוקה עזה, ולבה האיץ את פעימותיו. סוף כל סוף, אחרי שצלחה את כל הכללים והקללה, נח בידה הכרטיס לעָבָר.

‘בסדר, עכשיו תשגרי אותי בַּזמן לשבוע שעבר.’

פומיקו נשמה נשימה עמוקה. היא הרגיעה את לבה הנחפז ונדחקה בזהירות אל המִרווח שבין הכיסא לשולחן. היא חשבה שהיא עתידה לחזור אחורה לשבוע שעבר ברגע שישבנה ייגע במושב, ולכן עצבנותה והתרגשותה הגיעו לרמות שיא. היא התיישבה בכוח כזה, שכמעט ניתזה בחזרה מעלה.

‘בסדר. תחזור שבוע אחד לאחור!’ היא קראה.

לבה גאה בציפייה. היא הסתכלה סביבה על בית הקפה. מאחר שלא היו בו חלונות, לא היתה שום דרך להבדיל בין יום ללילה. שלושת שעוני הקיר הישנים שמחוגיהם הצביעו לכיוונים שונים לא סיפרו לה מה השעה. אבל משהו היה מוכרח להשתנות. היא שיגרה מבטים נואשים על סביבותיה וחיפשה סימן לכך שחזרה לאחור בזמן. אבל לא הצליחה להבחין ולו בהבדל אחד. אילו חזרה שבוע לאחור, גורו היה נמצא שם — אבל לא היה לו זכר…

‘לא חזרתי אחורה, נכון?’ היא מילמלה. אל תגידו לי שהיה טיפשי מצדי להאמין לשטויות האלה בנוגע לחֲזרה לעבר.

בדיוק כשכבר התחילה להפגין סימני קריסה, צצה לצדה קאזו, נושאת מגש כסף ועליו קומקום כסף וספל לבן.

‘עדיין לא חזרתי לאחור,’ פלטה פומיקו.

הבעתה של קאזו היתה אדישה כתמיד. ‘יש עוד כלל אחד,’ היא אמרה בקול צונן.

לעזאזל! יש עוד כלל אחד. יידרש יותר מאשר סתם לשבת על הכיסא.

כל העסק החל להימאס על פומיקו. ‘עדיין יש עוד כללים?’ היא אמרה, אך בו בזמן חשה הקלה. פירוש הדבר היה, שחֲזרה בזמן עדיין אפשרית.

קאזו המשיכה בהסבר בלי להפגין שום עניין בתחושתה של פומיקו. ‘בעוד רגע אני אמזוג לך ספל קפה,’ היא אמרה והניחה את הספל לפני פומיקו.

‘קפה? למה קפה?’

‘שהותך בעבר תתחיל מרגע מזיגת הקפה…’ אמרה קאזו בהתעלמות משאלתה של פומיקו, שאף על פי כן שאבה עידוד מהבשורה שהדבר עתיד לקרות בקרוב. ‘ואת מוכרחה לחזור לפני שהקפה יתקרר.’

ביטחונה של פומיקו התפוגג באחת. ‘מה? כל כך מהר?’

‘הכלל האחרון והכי חשוב…’

אין סוף לדיבורים. פומיקו כבר מתה לצאת לדרך. ‘יותר מדי כללים…’ היא מילמלה ולפתה את ספל הקפה המונח לפניה. הכלי היה לבן וחסר ייחוד: סתם ספל שעדיין לא מזגו אליו קפה. אבל היה נדמה לה שהוא קריר יותר למגע מפורצלן רגיל.

‘את מקשיבה?’ המשיכה קאזו. ‘כשתחזרי אחורה לעבר, את מוכרחה לשתות את הספל כולו לפני שהקפה יתקרר.’

‘אממ, האמת היא שאני לא כל כך אוהבת קפה.’

קאזו פערה עיניים וקירבה את פניה לכדי סנטימטר או שניים מקצה אפה של פומיקו.

‘זה הכלל האחד שאת מוכרחה חד־משמעית לציית לו,’ אמרה בקול נמוך.

‘באמת?’

‘אם לא תצייתי לו, יקרה לך משהו איום…’

‘מ־מ־מה?’

פומיקו חשה לא בנוח. זה לא שלא ציפתה למשהו מהסוג הזה. מסע בזמן פירושו הֲפרת חוקי הטבע — ומן הסתם כרוך בזה סיכון. אבל העיתוי להודעה הזו של קאזו הדהים אותה. בולען נפער מולה ממש לפני קו הסיום. לא היתה לה שום כוונה לחזור בה — לא אחרי שהגיעה עד הנה. היא הישירה מבט חושש אל עיניה של קאזו.

‘מה? מה יקרה?’

‘אם לא תגמרי לשתות את הקפה לפני שהוא יתקרר…’

‘…אם אני לא אשתה את הקפה?’

‘תהפכי בעצמך לרוח הרפאים שיושבת על הכיסא הזה.’

מכת ברק התפוצצה בתוך ראשה של פומיקו. ‘ברצינות?’

‘האישה שישבה פה הרגע…’

‘הפֵרה את הכלל?’

‘כן. היא חזרה לפגוש את בעלה המת. וכנראה איבדה את תחושת הזמן. עד שהיא שמה לב בסופו של דבר, הקפה כבר התקרר.’

‘…והיא הפכה לרוח רפאים?’

‘כן.’

זה מסוכן יותר משחשבתי, חשבה פומיקו. היו הרבה כללים מעצבנים. המפגש עם רוח רפאים, שעוד קיללה אותה, היתה חוויה יוצאת דופן. אבל עכשיו ההימור עלה אף יותר.

או־קיי, אני יכולה לחזור לעבר. כן, יש לי זמן רק עד שהקפה יתקרר. אין לי מושג כמה זמן לוקח לקפה חם להתקרר — אבל זה לא יימשך כל כך הרבה זמן. זה לפחות יספיק כדי לשתות את הקפה, גם אם יהיה לו טעם נורא. אז זה לא צריך להדאיג אותי. אבל נגיד שלא אשתה אותו ואהפוך לרוח רפאים — זה די מדאיג. עכשיו, אם נניח שכל כמה שאנסה, אני לא עתידה לשנות את ההווה על ידי החֲזרה אחורה לעבר — בזה אין סיכון… נראה שאין שום נקודות לחיוב, אבל גם לא לשלילה.

לעומת זאת, להפוך לרוח רפאים זאת בהחלט נקודה לשלילה.

פומיקו מצאה את עצמה מהססת. דאגות רבות מספור הסתערו עליה — המיידית שבהן היתה שהקפה שקאזו תמזוג יהיה דוחה. נראה שהיא אמורה להצליח להתמודד עם טעמו. אבל מה אם הוא יהיה ממש חריף? מה אם זה קפה בטעם וסאבי? איך תוכל לשתות ספל שלם?

‘בסדר. אני פשוט צריכה לשתות את הקפה לפני שהוא מתקרר, נכון?’

‘כן.’

היא הגיעה לידי החלטה. או ליתר דיוק, איזו נחישות עיקשת התחפרה בה.

קאזו עמדה לצדה באדישות. פומיקו דימתה לעצמה שאילו אמרה לה במקום זאת, סליחה, אבל אני לא מסוגלת להמשיך עם זה, תגובתה היתה זהה. היא עצמה עיניים רגע, הניחה את אגרופיה הקפוצים בחיקה ושאפה עמוקות מבעד לנחיריים כמו בניסיון להתמקד. ‘אני מוכנה,’ הודיעה. היא הישירה מבט אל קאזו.

‘תמזגי לי בבקשה את הקפה.’

קאזו הגיבה בהנהון קל, ובידה הימנית הרימה את קומקום הכסף מהמגש. היא נתנה בפומיקו מבט מאופק. ‘רק תזכרי. תשתי את הקפה לפני שהוא יתקרר,’ לחשה.

קאזו התחילה למזוג את הקפה לספל. היא עשתה זאת בשוויון נפש, אך תנועותיה החינניות הזורמות עוררו בפומיקו תחושה שהיא צופה בטקס עתיק.

בדיוק כשפומיקו הבחינה באֵד המרצד העולה מן הקפה שמילא את הספל, החלה כל סביבת השולחן להתערבל, עד שהתמזגה לבלי הפרד באֵד המתערסל. היא נתקפה פחד ועצמה את עיניה. התחושה שהיא עצמה מרצדת ומתעוותת כמו האד העולה, התעצמה אף יותר. היא הידקה את אגרופיה הקפוצים. אם זה יימשך, לא אמצא את עצמי לא בהווה ולא בעבר; פשוט אתפוגג בעשן. אפופת חרדה היא העלתה בזיכרונה את פגישתה הראשונה עם גורו.

פומיקו פגשה את גורו לראשונה שנתיים קודם לכן, באביב. היא היתה בת עשרים ושש, מבוגרת ממנו בשלוש שנים, והיתה מוצבת בחברה של לקוח. גם גורו עבד שם, אבל עבור חברה אחרת. פומיקו היתה מנהלת הפרויקט והאחראית על כל העובדים שהגיעו מבחוץ.

פומיקו מעולם לא ריסנה את עצמה אם היה לה משהו ביקורתי לומר, גם לממונים עליה. היא אף פעם לא הרחיקה לכת עד כדי ויכוח עם עמיתים בכירים ממנה. אבל איש מעולם לא דיבר עליה בביקורתיות. היא תמיד היתה ישרה וישירה, ונכונותה לא לחסוך שום מאמץ בעבודתה זיכתה אותה בהערכה רבה. גורו אמנם היה צעיר ממנה בשלוש שנים, אך עורר רושם של אדם בשנות השלושים לחייו. אם לומר זאת בבוטות, הוא נראה מבוגר בהרבה מכפי שנותיו. בהתחלה פומיקו הרגישה זוטרה לידו ופנתה אליו בנימה מנומסת בהתאם. יתר על כן, אף על פי שגורו היה הצעיר באנשי הצוות, הוא היה הכשיר מכולם. הוא היה מהנדס מיומן להפליא שביצע את עבודתו בשקט, ופומיקו ראתה שהיא יכולה לסמוך עליו.

הפרויקט שניהלה כבר כמעט הגיע לסיומו. אבל ממש לפני מועד המסירה התגלה בּאג רציני. בתוכנית נפלה טעות או היה פגם כלשהו, וכשמתכנתים למערכות רפואיות אין מקום אפילו לבאגים טריוויאליים כביכול. אבל למצוא מקור של באג זה כמו לזקק טיפת דיו שנפלה לברֵיכה אולימפית. לא זו בלבד שהם מצאו את עצמם ניצבים בפני משימה אדירה ומבהילה, גם לא היה להם הזמן לבצע אותה.

מאחר שהיתה מנהלת הפרויקט, האחריות לעמוד בתנאי המסירה היתה מוטלת על כתפיה. מועד המסירה נקבע לעוד שבוע. הקונצנזוס הכללי היה, שיידרש לפחות חודש לתקן את הבאג, וכולם כבר השלימו עם כך שלא יעמדו בתאריך היעד. פומיקו חשבה שתצטרך להגיש את התפטרותה. בעיצומה של כל המערבולת הזאת, גורו נעלם מאתר הפרויקט בלי לומר מילה לאיש, ואף אחד לא הצליח להשיג אותו. הערה נבזית אחת גררה אחרת, ועד מהרה חשדו כולם, שהוא האשֵם בקיומו של הבאג. אנשים שיערו שהוא ודאי מתבייש כל כך, שאינו מסוגל להראות את פניו.

מובן שלא היה שום דבר קונקרטי שיוכיח את אחריותו לטעות. העניין הוא פשוט, שאם פרויקט עתיד להסתכם בהפסד של ממש, נוח לתלות את האשם במישהו. מאחר שהוא זה שנעדר, הוא נעשה שעיר לעזאזל, ומטבע הדברים גם פומיקו נמנתה עם החושדים בו. אבל ביום הרביעי מאז ניתק את הקשר, הוא צץ פתאום ובישר שאיתר את הבעיה.

הוא לא התגלח ולא הדיף ריח נעים במיוחד, אבל איש לא חשב בכלל לרדת עליו בגלל זה. פניו התשושות העידו שהוא כנראה גם לא ישן. בזמן שכל שאר חברי הצוות, ובכלל זאת פומיקו, החליטו שהבעיה קשה מדי ופשוט ויתרו, גורו הצליח לפתור אותה. זה היה לא פחות מנס. העובדה שנעדר מהעבודה בלי רשות ולא תיקשר עם איש בנוגע לכך אמנם היתה הֲפרה של כללים בסיסיים שחלו על כל עובדי החברה. אך בה בעת הוא הפגין מחויבות לעבודתו יותר מכל אחד אחר, והצליח כמתכנֵת במָקום שאיש מלבדו לא היה מסוגל לעשות זאת.

כשפומיקו הביעה את תודתה העמוקה והתנצלה על כך שחשבה ולו לרגע שהוא מקור הבאג, גורו פשוט חייך כשהרכינה את ראשה.

‘בסדר, אז אולי את יכולה להזמין אותי לקפה?’ הוא אמר.

זה היה הרגע שבו התאהבה.

לאחר המסירה המוצלחת של המערכת הם הוצבו כל אחד מחדש בחֶברה אחרת, והיא כמעט לא ראתה אותו. אבל היא האמינה בגישה אקטיבית. כל אימת שהיה ביכולתה לפַנות זמן לכך, היא היתה לוקחת אותו למקומות שונים, שוב ושוב באמתלה שהיא רוצה להזמין אותו לקפה.

לגורו היתה גישה אובססיבית כלפי העבודה. כשהתחיל לעבוד לקראת יעד מסוים, הוא לא ראה דבר מלבדו. הפעם הראשונה שבה נודע לפומיקו שמטה TIPG שוכן באמריקה היתה כשביקרה אותו בביתו. הוא דיבר בהתלהבות על עבודה ב־TIPG, והדברים עוררו בה דאגה. כשהחלום שלו יתגשם, במה הוא יבחר: בחלום או בי? אסור לי לחשוב ככה, אין מקום להשוואה. אבל באמת…

ואז, אט־אט התחוור לה כמה גדול עתיד האובדן להיות. היא כבר לא הצליחה להביא את עצמה לנסות לברר מה טיב רגשותיו כלפיה. הזמן עבר, ובאותו אביב הוא קיבל סוף־סוף הצעת עבודה ב־TIPG. חלומו התגשם. חרדתה של פומיקו היתה מוצדקת. גורו בחר לנסוע לאמריקה. הוא בחר בחלום. לה נודע על כך בשבוע שעבר, בבית הקפה הזה. כעת היא פקחה את עיניה חסרת אוריינטציה, כאילו היא מתעוררת מחלום משלה.

התחושה שהיא רוח, מרצדת ומתערסלת כמו אד, התפוגגה עכשיו, והמודעוּת לאיברי גופה התחדשה אט־אט. אחוזת בהלה היא מיששה את גופה ואת פניה, כדי לוודא שהיא אכן זו שהופיעה. כשהתעשתה מצאה מולה גבר, סוקר את התנהגותה המוזרה, אובד עצות.

זה היה גורו, אלא אם טעתה. גורו, שהיה אמור להיות באמריקה, ישב שם עכשיו לנגד עיניה. היא באמת חזרה לעָבר. היא הבינה את התמיהה על פניו. לא היה שום ספק שחזרה לשבוע שעבר. חלל הפְּנים של בית הקפה נראה בדיוק כפי שזכרה אותו.

הגבר ששמו פוסאגי ישב עם מגזין פרוש על השולחן הקרוב ביותר לדלת. היראיי ישבה על הבר, וקאזו היתה שם. ומולה ישב גורו, אל אותו השולחן שישבו אליו אז. רק דבר אחד היה לא נכון — הכיסא שפומיקו ישבה עליו.

בשבוע שעבר היא ישבה מול גורו. אבל כעת היא ישבה על כיסאה של האישה בשמלה. היא עדיין ישבה מול גורו, אבל כעת הפרידו ביניהם שני שולחנות. הוא רחוק כל כך. התמיהה על פניו היתה מוצדקת לגמרי.

אלא שככל שהתחושה היתה לא טבעית, היא לא יכלה לעזוב את הכיסא שלה. זהו אחד הכללים. אבל מה אם הוא ישאל למה אני יושבת כאן? מה אוכל להגיד? פומיקו בלעה רוק למחשבה.

‘אלוהים, כל כך מאוחר? מצטער, אני מוכרח ללכת.’

גורו היה אולי אחוז השתאות, אך למרות עמדות הישיבה הלא־טבעיות שלהם עתה, אמר בדיוק את אותן המילים ששמעה בשבוע שעבר. זה כנראה כלל לא מדובר של החֲזרה אחורה לעָבר, היא חשבה.

‘אה, זה בסדר. זה בסדר. נגמר לך הזמן, מה? גם לי אין כל כך הרבה.’

‘מה?’

‘סליחה.’

הם לא היו על אותו הגל, והשיחה לא התקדמה לשום מקום. פומיקו אמנם זיהתה את הרגע שחזרה אליו, אבל עדיין היתה מבולבלת — אחרי הכול, זאת היתה הפעם הראשונה בחייה שחזרה לעָבר.

כדי לאפשר לעצמה זמן להתמקם, היא לגמה מהקפה בעודה מצמצמת ובוחנת את הבעתו של גורו.

אוי לא! הקפה כבר פושר! הוא יתקרר תוך כלום זמן!

פומיקו היתה מיואשת. בטמפרטורה הזאת היא כבר יכלה לגמור אותו בלגימה אחת. זה היה מכשול בלתי צפוי. היא הזעיפה פנים אל קאזו. היא שנאה את דרכה של קאזו לעטות על פניה הבעה ריקה כל העת. אבל זה לא היה כל…

‘יאק… מר כל כך.’

הטעם היה אפילו מר משציפתה. זה היה הקפה המר ביותר ששתתה מימיה. גורו נראה מבולבל למשמע דבריה המוזרים.

הוא עיסה נקודה מעל הגבה הימנית והביט בשעונו. הזמן הדאיג אותו. פומיקו הבינה את זה. גם לה אצה הדרך.

‘אממ… יש לי משהו חשוב להגיד,’ היא נחפזה לומר.

היא גרפה מהכלי סוכר אל תוך הספל. אחר כך הוסיפה כמות נדיבה של חלב ונקשה וקירקשה בכפית בתוך הספל בבחישה נמרצת.

‘מה?’ גורו הזעיף פנים.

פומיקו תהתה אם הזעף נובע מהסוכר הרב שהוסיפה, או מכך שלא רצה לדבר על שום דבר חשוב באותו הרגע.

‘מה שאני מתכוונת זה ש… אני רוצה לדבר על זה כמו שצריך.’ גורו העיף מבט בשעונו.

‘חכה שנייה…’ היא לגמה מהקפה שהִמתיקה. היא הינהנה לאות שביעות רצון. עד שפגשה את גורו, לא שתתה קפה. האמתלה של הזמנה לקפה היא שהובילה לדייטים שלהם. המראה המוזר של פומיקו, ששונאת קפה, מוסיפה לו סוכר וחלב בכמויות אדירות, חילץ מגורו חיוך אירוני.

‘הֵי, זה מצב רציני מאוד, ואתה פשוט יושב שם ומגחך על הקפה שלי.’

‘לא נכון.’

‘בצורה הכי בוטה! אתה לא יכול להכחיש, אני רואה את זה בפנים שלך.’

פומיקו התחרטה על שקטעה את שטף השיחה. היא עשתה מאמץ רב לחזור אחורה לעבר, אך העניינים התנהלו עכשיו בדיוק כפי שהתנהלו בשבוע שעבר. שוב היא מבריחה אותו באמירות הילדותיות שלה.

גורו קם מכיסאו, נסער למראה. הוא קרא אל קאזו מאחורי הבר.

‘סליחה… כמה, בבקשה?’ הוא הושיט יד לחשבון.

פומיקו ידעה שאם לא תעשה משהו, גורו ישלם ויעזוב. ‘רגע!’

‘זה בסדר, בואי פשוט נניח לזה.’

‘זה לא מה שבאתי להגיד.’

‘מה?’

אל תלך.

‘למה לא דיברת איתי על זה?’

אני לא רוצה שתלך.

‘תראי, זה…’

‘אני יודעת עד כמה העבודה חשובה לך. זה לא שמפריע לי בהכרח שתיסע לאמריקה. אני לא אעמוד בדרכך.’

חשבתי שנהיה יחד לנצח. ‘אבל, לפחות…’

זה רק אני שחשבתי ככה?

‘רציתי שתדבר איתי על זה. אתה מבין, זה די נבזי פשוט להחליט בלי לדבר על זה…’

באמת, באמת…

‘זה פשוט… כאילו, אתה מבין…’

…אהבתי אותךָ.

‘הרגשתי ששכחת אותי. מה שרציתי לומר זה…’

לא שזה ישנה משהו…

‘זהו… רק רציתי להגיד את זה.’

פומיקו תיכננה לדבר בכנות — אחרי הכול, זה לא ישנה את ההווה. אבל היא לא היתה מסוגלת להגיד את זה. היא הרגישה שהאמירה הזאת תהיה בבחינת הודאה בתבוסה. היא היתה שונאת את עצמה אילו אמרה משהו מסוג, במה אתה בוחר — בעבודה או בי? עד שפגשה את גורו, תמיד שמה את העבודה במקום הראשון. זה הדבר האחרון בעולם שרצתה לומר. היא גם לא רצתה להישמע כמו פרודיה על אישה, במיוחד מול חבר שצעיר ממנה בשלוש שנים — היתה לה גאווה. אולי היא גם קינאה בכך, שהקריירה שלו עקפה את זו שלה. אז היא לא דיברה בכנות. מכל מקום… היה מאוחר מדי.

‘טוב, בסדר, תלך… שיהיה… הרי שום דבר שאגיד לא יעצור אותך מלנסוע לאמריקה.’

אחרי המשפט הזה היא לגמה את שארית הקפה שלה. ‘אהה.’

כשהספל התרוקן, הסחרחורת התחדשה. היא נבלעה פעם נוספת בעולם רוטט ומרצד.

היא התחילה לתהות. לשם מה חזרתי, בדיוק?

‘אף פעם לא חשבתי שאני הגבר הנכון בשבילך.’

היא לא ידעה מדוע גורו אומר את זה.

‘כשהזמנת אותי לקפה,’ הוא המשיך, ‘תמיד אמרתי לעצמי שאסור לי להתאהב בך…’

‘למה?’

‘בגלל זה…’ הוא העביר אצבעות בבלורית שלו, שהיתה מסורקת כך שתסתיר את הצד הימני של מצחו. הוא חשף צלקת ארוכה של כווייה, שנמתחה מהגבה הימנית עד האוזן הימנית. ‘עד שפגשתי אותך תמיד חשבתי שאני דוחה נשים, ולא יכולתי אפילו לדבר איתן.’

‘אני…’

‘גם אחרי שהתחלנו לצאת.’

‘זה בחיים לא הפריע לי!’ צעקה פומיקו, אבל היא כבר התמזגה עם האד, ודבריה לא הגיעו אליו.

‘חשבתי שזה רק עניין של זמן עד שתסתכלי על בחורים אחרים, שנראים טוב ממני.’

בחיים לא… איך אתה בכלל מסוגל לחשוב ככה!

‘תמיד חשבתי ככה…’

בחיים לא!

פומיקו היתה המומה לשמוע אותו מתוודה על כך לראשונה. אבל עכשיו שאמר זאת, באמת היה בזה היגיון. ככל שאהבתה אליו גדלה, וככל שחשבה יותר על נישואים, כך הרגישה ביתר שֹאת באיזה מחסום בלתי נראה ביניהם.

כששאלה אותו אם הוא אוהב אותה, הוא הינהן, אך מעולם לא אמר את המילים, אני אוהב אותך. כשהלכו יחד ברחוב, לפעמים הוא היה משפיל מבט, כמעט דרך התנצלות, ומלטף את הגבה הימנית שלו. הוא גם הבחין בכך, שגברים שצועדים ברחוב תמיד משגרים לעברה מבטים בוהים.

לא ייתכן שהיתה לו אובססיה כזאת.

אבל כבר בשעה שחשבה כך, התחרטה על מחשבותיה. היא אמנם ראתה בכך אובססיה קטנה, אבל עבורו היה מדובר בתסביך ישן וכואב.

לא היה לי מושג שהוא מרגיש ככה.

ערנותה של פומיקו דעכה. גופה היה אפוף תחושה סחרחרה מתנודדת. גורו לקח את החשבון ועשה את דרכו לקופה עם התיק בידו.

שום דבר בהווה אינו הולך להשתנות. זה טוב ונכון שדבר לא ישתנה. הוא עשה את הבחירה הנכונה. הַגשמת החלום שווה לו הרבה יותר ממני. נראה שאצטרך לוותר על גורו. אתן לו ללכת ואאחל לו בהצלחה מכל הלב.

פומיקו עצמה לאיטה את עיניה האדומות כש — ‘שלוש שנים,’ אמר גורו בגבו אליה. ‘חכי בבקשה שלוש שנים. ואז אחזור, אני מבטיח.’

קולו היה חלש, אך בית הקפה היה קטן. אף על פי שלא נותר ממנה אלא אד עכשיו, היא שמעה את קולו של גורו בבהירות.

‘כשאחזור…’ גורו נגע בגבה הימנית מתוך הרגל, ובגבו לפומיקו הוסיף דבר־מה בקול עמום מכדי שתוכל לשמוע.

‘הא? מה?’

בו ברגע הפכה מוּדעוּתה של פומיקו לאד מרצד. בדיוק כשכבר שקעה ונשמטה, היא ראתה את פניו של גורו, כשהעיף מבט לאחור לפני צאתו מבית הקפה. היא ראתה אותן לשבריר שנייה בלבד, אך הוא חייך חיוך נהדר, בדיוק כמו אז כשאמר, ‘אז אולי את יכולה להזמין אותי לקפה?’

כשפומיקו חזרה לעצמה, היא מצאה את עצמה יושבת על הכיסא, לבדה בבית הקפה. היא הרגיש כאילו התעוררה זה עתה מחלום, אבל הספל מולה היה ריק. בפיה עוד עמדה מתיקות.

בדיוק אז חזרה מהשירותים האישה בשמלה. כשקלטה את פומיקו יושבת על הכיסא שלה, היא עטה עליה בדממה.

‘זוזי,’ היא אמרה בקול נמוך עז ומבהיל.

פומיקו נבהלה. ‘אני… אני מצטערת,’ היא אמרה וקמה מהכיסא.

תחושת החלום עדיין לא התפוגגה. האם באמת חזרה אחורה לעבר?

החֲזרה אחורה בזמן לא שינתה את ההווה, אז זה אך נורמלי שההרגשה זהה לגמרי. ארומה של קפה נישאה מהמטבח. פומיקו הסתובבה להביט. קאזו הופיעה עם ספל קפה טרי על מגש.

קאזו עברה על פניה כאילו לא אירע דבר. היא ניגשה לשולחנה של האישה בשמלה, פינתה את הספל המשומש של פומיקו והניחה ספל קפה טרי מול האישה בשמלה. זו זיכתה אותה בהנהון הכרה קצר וחזרה לקרוא בספרה.

קאזו שבה אל הבר ושאלה כבדרך אגב, ‘איך היה?’ מששמעה פומיקו את המילים, נמלאה סוף־סוף ביטחון שאכן נסעה בזמן. היא חזרה ליום ההוא — בשבוע שעבר. אבל אם היא…

‘אז אני בדיוק חושבת…’

‘כן?’

‘זה לא משנה את ההווה, נכון?’

‘נכון.’

‘אבל מה עם הדברים שיקרו בהמשך?’

‘לא ברור לי לְמה את מתכוונת.’

‘מעכשיו והלאה…’ בררה פומיקו את מילותיה. ‘מעכשיו והלאה — מה עם העתיד?’

קאזו הישירה מבט אליה. ‘תראי, העתיד עדיין לא התרחש, אני מניחה שזה תלוי בך…’ אמרה, וחייכה זאת הפעם הראשונה.

עיניה של פומיקו נדלקו.

קאזו עמדה לפני הקופה. ‘שירות קפה פלוס תוספת לילה, זה ארבע מאות ועשרים ין, בבקשה,’ היא אמרה בשקט.

פומיקו הינהנה הנהון מודגש והתקרבה לקופה. היא הרגישה קלת־רגליים. אחרי ששילמה, הישירה מבט אל קאזו.

‘תודה,’ אמרה והרכינה את ראשה.

ואז, לאחר שהעיפה מבט סביבה ברחבי בית הקפה, הרכינה ראש שוב, לא בפני מישהו מסוים, אלא בפני בית הקפה עצמו. ויצאה בלי להביט אחורה.

קלאנג־דונג

קאזו הכניסה את הכסף לקופה בפניה הריקות מהבעה, כאילו לא קרה דבר יוצא מגדר הרגיל. האישה בשמלה העלתה חיוך קל וסגרה בדממה את הספר, רומן ששמו ‘האוהבים’.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.