החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

דוקטור מריגולד

מאת:
מאנגלית: יותם בנשלום | הוצאה: | 2019 | 88 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

12.50

רכשו ספר זה:

גיבור היצירה היפהפייה שלפניכם – דוקטור מריגולד – הוא סוחר נודד בחפצים משומשים. והוא מיטיב לעשות את מלאכתו. אפשר אף לומר שאין מתאים ממנו למכור לכם כל דבר שהוא, וזאת משום שכלי העבודה העיקרי של דוקטור מריגולד, נשקו הסודי, הוא הדיבור שבעל־פה, התקשורת בין בני האדם, ולצידם שמחת החיים הטבועה בו ורוחו המרוממת תמיד.
כשם שמריגולד מוכר את סחורותיו לבני האדם, כך גם דיקנס כובש אותנו ברטוריקה המופלאה שלו ומזמין אותנו אל עלילה ובה עוני מרוד, מוות במשפחה, פגישה מצילת חיים עם ילדה חירשת ואילמת, לידתם של יצר הורות והשכלה, ספרייה שכמוה כבית, ולב טוב הגובר על הכול.

בימיו האחרונים של דיקנס ובשלהי הקריירה הספרותית שלו הוא בוחר להשתקף דווקא בדמותו של סוחר נע ונד, פטפטן כפרי ידוע סבל הכובש את ליבותיהם של פשוטי העם.

צ'ארלס ג'ון הפם דיקנס נולד ב-1812 בפורטסמות' שבאנגליה. אביו, ג'ון דיקנס, נכשל בעסקים ונכלא עם משפחתו. צ'רלס, שהיה אז בן שתים-עשרה, עבד במפעל להשחרת מגפיים. תקופה אפלה זו תשפיע עליו כל חייו, ובספריו יופיעו בתי יתומים, בתי כלא ועבודת פרך. את הקריירה הספרותית שלו התחיל דיקנס בפרסום כיתובים לאיורים של רוברט סיימור, שנהפכו לסדרה בהמשכים – חידוש אופנתי שאִפשר לדיקנס לפרסם כך רבים מהרומנים שלו, ובהם "אוליבר טוויסט", "מזמור-שיר לחג המולד", "דייוויד קופרפילד", "שתי ערים" ו"תקוות גדולות". לימים נעשה דיקנס לסופר הגדול בימיו. אף שנהנה מתהילתו, סבל לבסוף ממעריציו ונפרד לשלום מקהלו בקריאה פומבית אחרונה ב-1870. כעבור שלושה חודשים, ב-9 ביוני, לקה בשבץ מוחי ונפטר בגיל 58.

מקט: 4-1298-51
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


על פי משלח ידי אני סוחר בחפצים משומשים, ושם אבי מולידי היה וילֶם מריגולד. כשהיה בחיים היו שקראו לו ויליאם, אך אבי חזר ואמר להם שטעות בידם — השם הוא וילֶם. אני נהנה לדמיין את טענתו כך: אם במדינה חופשית אין אדם רשאי לדעת מה שמו שלו, מה מרשים לדעת במדינה שהעבדות נהוגה בה? ואשר לאמור במרשם התושבים בעניין הזה, הרי שבבואו של וילֶם מריגולד לעולם — וגם בצאתו ממנו — עדיין היה המוסד הזה בחיתוליו, וגם לו היה עתיק יותר, לא היה מעלה הרבה בחכתו בנוגע לשושלתו.

נולדתי בדרך המלכּה, אף שבאותם הימים קראו לה דרך המלך. אמי הורתי כרעה ללדת בשטח פתוח, ואבי מולידי שלח לקרוא לרופא; ומכיוון שהדוקטור היה ג’נטלמן נדיב לב ונטל רק מגש לתה בשכרו, נקראתי אני בשם דוקטור, לאות שבח והוקרה. והריני לפניכם: דוקטור מריגולד.

כיום אני גבר רחב גרם בגיל העמידה, במכנסי קורדרוי, גרביים ארוכים ומותניית שרוולים ששרוכיה ניתקים תמיד. תקן אותם כאוות נפשך — הם ייקרעו כאילו היו מיתרים. ודאי הייתם פעם בקונצרט וראיתם את אחד הכנרים מטה אוזן לכינורו כאילו הלה מתוודה לפניו בסתר מחשש שקלקל את השורה, ואז מכוון את מיתריו, ונשמע קול פקיעה. כך בדיוק עושה המותנייה שלי; כי מותנייה, לפעמים, כמוה ככינור.

אני נוטה חיבה לכובעים לבנים, ואוהב לכרוך צעיף רופף ונוח על הצוואר. התנוחה האהובה עלי היא ישיבה. אין לי חולשה לתכשיטים, למעט כפתורים עשויים דר. ושוב, הריני לפניכם, בגודל טבעי.

מכיוון שהרופא הסכים לקבל מגש לתה, אתם ודאי מנחשים שאבי סחר בחפצים משומשים כמוני. והצדק עמכם — כך עשה. המגש היה נאה בהחלט. צוירה עליו אישה גדולה הצועדת על שביל חצץ במעלה גבעה כדי לבקר בכנסייה קטנה. שני ברבורים תועים הצטרפו אליה, מן הסתם לשם אותה המטרה. בכנותי את האישה ‘גדולה’ אין אני מתכוון לרוחבה, משום שבשטח הזה לא הצטיינה ביותר, אך בגובהה היא פיצתה על כך מעל ומעבר; גובהה ורזונה היו — בקיצור, היא היתה גבוהה ורזה מאין כמוה.

את המגש הזה ראיתי פעמים רבות, משום שהייתי הסיבה החייכנית (או מה שסביר יותר, הצווחנית) לכך שהרופא הציב אותו בגבו לקיר על שולחן בחדר הבדיקות שלו. כל אימת שאבי ואמי הזדמנו לאזור הייתי תוקע את ראשי בדלתו של הרופא (לדברי אמי, היו לי אז תלתלי פשתן, אף שהיום תתקשו להבדיל בינם ובין מטאטא לגריפת אפר, עד שתגיעו למקל ותיווכחו לדעת שאין זה אני), והרופא היה שמח תמיד למראי ואומר, ‘אהא, קולגה קטן! בוא הנה, דוקטור מדופלם שלי. מה דעתך על שישה פני?’

לידיעתכם, איש אינו חי לנצח, ואבי ואמי לא יצאו מכלל זה. אם בבוא יומכם לא תצאו מן העולם בחתיכה אחת, תיאלצו לצאת ממנו בחלקים; ואני נכון להמר על כך שבראש ובראשונה תצאו מדעתכם. אבי יצא מזו שלו, ואמי — מזו שלה. הדבר לא הזיק לאיש, אך הִקשה על המשפחה כשהתגוררתי עמה. אף שהורי הזקנים פרשו לגמלאות זה מכבר, הם נותרו מסורים לעסקי החפצים המשומשים בכל לבם, ולא פסקו מלהכריז על מכירת רכושה של המשפחה. כל אימת שערכנו את השולחן לארוחת הערב היה אבי מתחיל לנופף בצלחות, כמנהג בני אומנותנו המציעים כלי חרסינה למכירה פומבית, אלא שמיומנותו שמכבר הימים לא היתה עמו עוד, ולרוב היו הצלחות צונחות ונשברות. והזקנה, שהיתה רגילה לשבת בעגלה ולהושיט את הפריטים אחד־אחד לאדון הזקן כדי שימכרם, הושיטה לו כך את כל חפצי המשפחה, ובדמיונם נפטרו השניים מכולם בכל יום ויום. לבסוף שכב האדון הזקן על ערש דווי בצוותא עם אשתו וקרא בשטף בעגה הישנה, אחרי שלא הוציא מפיו הגה יומיים: ‘כאן, חבריא עליזה — מועדון הזמרה של הכפר האנגלי, בפונדק הכרובית והמור, שם שרים פזמונים ערבים להפליא באוזני כל חירש וחמור — כאן, חבריא עליזה, יש לנו דגם במצב טוב של סוחר משומש בחפצים משומשים, בלי שן אחת לרפואה, ובלי רפואה אחת למכה; טוב כמו בחיים, ויותר מזה, ורע כמו בחיים, ויותר מזה, ובלוי כאילו הרגע יצא מהאריזה. כמה אני מקבל על דגם משובח של סוחר בחפצים משומשים, ששתה בזמנו עם הנשים תה־אבק־שריפה1 בכמות שאפשר לפוצץ בה דוד של כובסת ולהעיף את המכסה מיילים מעל הירח — כמה מיילים, אתם שואלים? אפס מאופס, חלקי החוב הלאומי, בלי שארית לצדקה, שלושה למטה ושניים למעלה. קדימה, פסלים־כסלים שלי, כמה כל זה שווה לכם? שני שילינג, שילינג, עשרה פני, שמונה פני, שישה פני, ארבעה פני. שני פני? ממי שמעתי שני פני? האדון עם כובע הדחליל? אני בוש ונכלם באדון עם כובע הדחליל. אני מתבייש בשמו, מפני שאין לו שום עניין ברווחת הציבור. הנה מה שאעשה בשבילכם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דוקטור מריגולד”