החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על ח. שגיא אבן חן

חניט שגיא אבן חן, נשואה, אימא לשלושה ילדים, קרימינולוגית, פנסיונרית צה"ל ועצמאית. אישה שמאמינה שגוף ונפש אחד הם. שהמסגרת תוחמת וחמצן לעצמה הוא האנרגיה לסביבתה. ... עוד >>

מילים מהבטן

מאת:
הוצאה: | 2018 |
זמינות:

50.00

5 מתוך 5 מבוסס על 2 מדרגים
(2 חוות דעת)
רכשו ספר זה:

מילים מהבטן הוא ספר פנאי, הומוריסטי, המכיל רגשות, מחשבות ותהיות שליוו אותי במהלך ההיריון עם ילדי השלישי וחופשת הלידה, באמצע תקופת קריירה משמעותית בחיי.

תוכן הדברים נכתב מהלב, ומאותו מצב נפשי שבו נמצאתי, באותה נקודת זמן.

הספר משקף את "ההריונית" והאמא "בחופשת הלידה" – הנורמאלית והאמיתית, כפי שרובנו לא מעזות לספר.

הספר בנוי ממקבץ סיפורים קטנים, שנכתבו לאורך התקופה, ובין לבין מופיע "טיפ" מהחיים לטיפול בתינוק, שיאפשר לאימא להישאר שפויה ומאורגנת.

התחושה שברגע נתון אחד, אישה צריכה להיות כל כך הרבה דברים, והאישה – היא זו שמציירת תמונת מציאות לעיתים, מזויפת לתקופה – הובילה את היד לכתוב את אשר על הלב.

הכותבת, נשואה, אימא לשלושה ילדים, קרימינולוגית, פנסיונרית צה"ל ועצמאית. אישה שמאמינה שגוף ונפש אחד הם. שהמסגרת תוחמת וחמצן לעצמה הוא האנרגיה לסביבתה.

הספר מיועד לנו הנשים – שנדע, שאנו לא לבד, ולגברים שלצדנו – שיבינו את מה שאנו לא רוצות לומר.

בהודיה.

 

מקט: 001-3320-001

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


היריון אינו מחלה

תמיד הצהרנו, אנחנו הנשים, שהיריון זה לא מחלה. אלינו הצטרפו הבוסים, העמיתים, לעיתים גם הבעלים. למה? כי זה “בסך הכול” היריון, שלוקח הרבה זמן – תשעה חודשים, ובטח שאנחנו לא רוצות שמישהו יחשוב שאנחנו צפויות לא לתפקד תשעה חודשים, או שמישהו יחשוב שיהיה לנו קשה ונצטרך הרבה תשומת לב, או שפתאום יתחילו חרדות או כאבים או שנצטרך לשמור על עצמנו ועל העובר בשמירת היריון (הכחשה… אופטימית).

אכן, היריון אינו מחלה מוצהרת או מוגדרת. בדיוק להפך, היריון הוא צמיחה ובריאה של יצור חי בתוך גוף האדם. שזה מדהים, כשחושבים ופורטים את זה. ביצית וזרע מופרים, יוצרים עובר שגדל ומגדל תאים והופך ממשהו לא מוחשי לעובר חי עם פנים, גוף ואיברים חיוניים שזז בועט ומתחיל ליצור חיים משלו – ברחם שלך. מתהפך בדיוק בזמן שצריך, מתחיל לרדת למטה בדיוק מתי שצריך ויוצא לעולם כשהוא מרגיש מוכן, בשל וכשיר לעמוד מול החיים.

אופוריה? חכו…

תהליך הבריאה אינו כזה פשוט. גם על פי הספרות, וגם על פי ניסיון החיים. וטוב שכך. צריך “לסבול כדי להיות יפים” כך אמרו לנו כשהיינו צעירים…

אז מה באמת קורה לנו?

בחודשים הראשונים אנחנו מרגישות לא טוב פיזית – צרבות, שינה לא רצופה לאור ריצות לשירותים, ולעיתים גם הקאות ובחילות (חוויה גסטרונומית). נפשית – אנחנו בלחץ. שלושת החודשים הראשונים הם קריטיים; האם העובר יתפתח, מה יהיו תוצאות הבדיקות הראשוניות. לרוב אנו מצמצמות פעילות פיזית כדי לא לפגוע בהתפתחות. חלק מאיתנו מתחילות לצבור שכבת שומן קלה ומתחילות “לאבד את זה”. חלקנו פורחות חיצונית (אני לא).

לאחר מכן מתחילות בדיקות מקיפות חשובות נוספות. ושוב – אנחנו בחרדות האם בדיקת מי שפיר תניב תוצאות טובות. האם העובר יחזיק מעמד לאחר הבדיקה ולא נפיל. גדלנו, ולא כולן מעלות רק שבעה ק”ג כל ההיריון. ואנוחנ רואות את זה, מרגישות את זה (מידה 38 מתחילה להתרחק ולהתרחק), ומתחילות לבדוק כל הזמן האם אנו מרגישות את תנועת העובר. הקיצר – אם אנחנו נכנסות לזה, “וזוכרות” שאנחנו בהיריון, אנחנו כל הזמן עם “היד על הדופק”.

ובשליש האחרון – הכול מתחיל לכאוב. האגן מתחיל להתרחב, חלקנו מקבלות במתנה טחורים, דליות, בצקות, קשיי נשימה, דימומים מהאף ומה לא (למה להפסיק לסבול דווקא עכשיו, לקראת הסוף?!). ממשיכות לגדול. קשה לזוז. אחדות מאיתנו מקבלות תוצאות בדיקות שאינן טובות ונשלחות ל”היריון בסיכון” בגלל צירים, סכרת ועוד. מתחיל מעקב אינטנסיבי שבועי והענקת מתנה של זריקות אינסולין יום־יומיות. מבחינה נפשית – בכל בדיקה קיימת חרדה ביחס לתוצאות. במקום לחיות רגיל – את קמה בבוקר אחרי מעט שעות שינה כי רצת לפחות פעמיים לשירותים בלילה (כלומר סך הכול שעתיים שינה רצופה בלילה), דוקרת את עצמך כדי לבדוק את איזון הסוכר, מזריקה אינסולין, ממשיכה את היום ועוצרת לפחות ארבע פעמים לאותו נושא. כבד לך לזוז. אסור לשכוח לעסות את הפרינאום (איך לעזאל מגיעים לשם כשבאמצע יש בטן!). ומשיכה עם צרבות, לפעמים את מרגישה שבא לך להקיא. ועוד לא דיברנו על הנשים שיש להן דימומים וכאבים במקומות בעייתיים, או כאלה שאפילו לא הספיקו להגיע לחודש התשיעי ונאלצות ללדת מוקדם לאור בעיות כאלה ואחרות.

ותזכרו, אנחנו הצהרנו – היריון אינו מחלה.

וזה עדיין לא נגמר. הלידה כואבת. ושאף אחת לא תספר לכן אחרת. גם החדרת האפידורל כואבת. הכאב ממשיך גם כשהתינוק בשלבי יציאה. ולא משנה בכמה אפידורל סיממו אותך. אחר כך תופרים אותך, ואת יכולה לקחת רק אופטלגין. הכאבים ממשיכים עד כשלושה שבועות לאחר הלידה בממוצע – מהתפרים, מהטחורים מהרחם שמתכווץ (סבלת בהיריון, עוד קצת לא נורא!). מבחינה נפשית את רואה את כל האוכל שאכלת במהלך ההיריון עדיין על גופך “הלא בכושר” שגידלת במהלך תשעת החודשים, ובמבט חטוף את רואה את הדוגמניות שילדו איתך, ותוהה לאן נעלמו להם תשעת חודשי היריון. ולא נשכח שגם לאחר הלידה הגדירו שקיימת האופציה לדיכאון לאחר לידה. וחלקנו חוות את זה.

ועדיין… ההצהרה עומדת בעינה – היריון אינו מחלה.

אז כדי שלא לדכא את כלל הנשים שעדיין לא עברו את החוויה – התוצאה של ההיריון, של הכאב והסבל – היא מדהימה (בכל זאת, חייב להיות משהו אחד טוב). ואחד הזיכרונות החזקים ביותר שלי הוא רגע לאחר לידת הבן השני, שהצליח בקלות מדהימה לינוק דקות ספורות לאחר שיצא מהרחם. להסתכל עליו ולראות אותו מסתכל עלייך (למרות שאומרים שהוא לא רואה כלום באותו זמן). לראות כמה שהוא יפה, ואיזה פלא זה –אדם חי יצא מהרחם שלך. אין ספק שאין ספר, סרט או תוכנית הכנה ללידה שיכולים להחליף את החוויה הזו. את החיים האלה שיוצאים ממך. ואכן – מי שלא חוותה – לא תדע לעולם.

אבל עם כל היופי הזה. בואו נודה, ולא נתכסה בגלימת “הכול יכול”. תקופת ההיריון לא פשוטה ואפילו קשה, נפשית ופיזית. ההיריון אולי אינו מחלה מוצהרת. אבל אם קראתם היטב את תוכן דברי – היריון כולל בתוכו כל כך הרבה מחלות – נפשיות ופיזיות – שעל כל אחת מהן הייתן מקבלות כמה וכמה ימי מנוחה, טיפולים תרופתיים והרבה מרק עוף.

היריון הוא דבר סובייקטיבי. ואם נתחיל לתחקר אחת אחת, פתאום אולי נבין שהקושי בהיריון הוא דבר אובייקטיבי. אז למה אנחנו לא אומרות את זה בקול? למה אנחנו עדיין מצהירות שאנחנו “רמבו” “כול יכול” והכול קטן עלינו?

אנחנו פוגעות בעצמנו במו ידינו. אנחנו יוצרות תמונת מצב קלילה ונוחה לתפיסה בעיני הסובבים אותנו, בפרט בעיני הבוסים שלנו ועמיתינו לעבודה. אפילו הבוסיות שלנו באותה תפיסה (הן שכחו את “השיט” שהן קיבלו כשהן היו בהיריון). בכך אנחנו לעיתים פוגעות ביכולת הפיזית שלנו ואפילו בעובר. ובפרט אנחנו פוגעות בעמיתינו – ההריוניות – שקשה להן, והן מוכנות להודות בכך. אנחנו יוצרות נשים חריגות. אישה שמצהירה שקשה לה, או שהיא מורידה “הילוך” בעבודה או ש”רחמנא לצלן” יש לה בעיות והיא בשמירת היריון – היא אישה חלשה, שאינה מתפקדת במצבי לחץ, שוויתרה לעצמה, ש”מנצלת את ההיריון” למנוחה. והיא עוד תשלם על כך – בקידום, בתפקיד ובהרבה “סמול טוק” במסדרונות העבודה. למה? כי אנחנו יצרנו את זה.

אז בנות ישראליות נחמדות – תקופת ההיריון באמת מיוחדת. ובאמת אין לה תחליף. תוצאתה היא נס של גוף האדם. אבל בואו תהיו כנות עם עצמכן. זאת לא בושה. אולי כך תעריכו את עצמכן יותר, אולי כך הסביבה תעריך יותר כשאת מגיעה לעבודה בחודש השמיני ואילך (ולא יעשו לך פרצוף על כך שאת לא מגיע יום אחד), אולי כך נפסיק להגדיר “חריגות” ואולי, לא אמפירי, זה מה שיוביל לצמצום נשים שלוקות בדיכאון אחרי לידה. כי הן לא ירגישו שונות.

היריון אינו מחלה שרשומה בשום ספר. אבל זה בהחלט לקט של מחלות נפשיות ופיזיות, שכל בר דעת יכול להבין שאין פה שום אפשרות לטעות.

אם החלטתם בצורה שקולה להביא ילד לעולם, תתייחסו – ובפרט תתייחסי – לכך בהתאם. תחשבי שזוהי עבודה – שצריך להשלים פרויקט. פרויקט החיים. אי אפשר לזלזל ואי אפשר להתעלם. תיישרי גב, תרימי את הראש ותצהירי שאת בהיריון! זאת תקופה יפה ומדהימה, אך גם כואבת וחרדה. תהיו כנות עם עצמכן – זה לא פשוט, זה כואב, זה מתסכל לעיתים, זה עצוב, זה קשה, אבל בסוף יש חיים! יש לך את כל הלגיטימציה להיות קצת פחות בכושר, להיות קצת פחות תועלתנית, להיות קצת יותר בבית, לנוח ולישון הרבה. וכן – יש לך אישור פתוח לומר “קשה לי”. ולומר את זה, זה לא כזה קשה.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    בקלילות ,בחן, בהומור ובכנות אמיתית, מיישירה הכותבת (המקסימה) מבט אל המציאות העובדתית והמורכבת של מה זה בעצם להיות ( ומה זה לא ….) "אשה בהריון".
    שוברת מיתוסים ומפריכה דעות קדומות וציפיות על תקופת ההריון -תקופה כה חשובה, כה נפוצה כה טבעית,
    ועם זאת – כל כך שונה ומיוחדת…
    חניט היא בעצם אותו ילד שצועק ש" המלך הוא עירום" .
    ספר כייפי וזורם שמעלה חיוך ושנעים לקרוא
    ממליצה בחום 🙂

  2. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    קניתי את הספר שלך ואני רוצה להגיד לך שהוא מדהים
    עכשיו גם החברות רוצות
    אני מקווה שתמשיכי להוציא עוד ספרים ולהנעים את זמננו איתם .

הוסיפו תגובה