החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בטרם

מאת:
הוצאה: | 2021 | 131 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

הֲיִי יָפָה, רַעְיָתִי, הֲיִי יָפָה,

הֶחָלָל מָלָא גַּעְגּוּעַ.

רֵיחַ אֳרָנִים צַח, קָפוּא וְחָרִיף,

הַיָּרֹק שׁוּב מַבִּיט

בֵּין שִׁבְרֵי הַלָּבָן שֶׁל אֶתְמוֹל…

*

אהבה… זה כל הסיפור או לפחות רובו. האהבה מרימה אותנו, מורידה אותנו, משחקת איתנו… אהבה רומנטית, אהבה בין הורה לילדיו, בין חברים טובים, בין קרובי משפחה, בין אדם לאדם… אהבה זו הנאה עמוקה שאין קץ לה. לעיתים מכאיבה היא אין קץ, אך תמיד אנו משתוקקים לה, מחפשים אחריה, זקוקים לה ולריגוש האינסופי האופף אותה ואותנו בהולכנו בנבכי הזמן, בין חגוויו ובמשעוליו הנסתרים, שוחים לעיתים לצד תנינו של קפטן הוק הנמלט ממנו באימה.

ספר זה מוקדש לה בכל מאודו. לה ולכם, ובעצם לנו, לכולנו, יציריה.

*

דניאל גיסר, תלמיד נצחי למדעי חייו, נולד למרגלות הכרמל וספג את נופי השמיים, האדמה וההרים המחברים ביניהם. גם בבאר שבע בה גדל ספג את ריח המדבר ואת תחושת השמש החמה, המכה בעוז בכבישים לוהטים לעת קיץ. אף  שסיים לימודי מתמטיקה והוא עובד במחשבים, לא שכח מעולם את ריחותיה של האדמה לאחר הגשם, את מגעה ואת טעמיה, את תחושתה המלטפת, העורגת לנשמת כל חי, ואת כל מה שלא שכח, הוא טורח ועמל לצייר על הבד ולכתוב בשירים ובסיפורים. והתוצאה? הרי היא לפניכם, בדפיו של ספר דל זה, על שיריו, סיפוריו וציוריו, משתוקקת למבטיכם, משתוקקת לגעת בליבכם, להישטף בדמעה זכה, ולו אחת, מעיניכם…

מקט: 4-1272-1262
הֲיִי יָפָה, רַעְיָתִי, הֲיִי יָפָה, הֶחָלָל מָלָא גַּעְגּוּעַ. רֵיחַ אֳרָנִים צַח, קָפוּא וְחָרִיף, הַיָּרֹק שׁוּב מַבִּיט בֵּין שִׁבְרֵי הַלָּבָן שֶׁל […]

ציפורים בחצר

 

סיפור זה, שמעתיו מפיהם של משה וחיים עת התהלכתי ברחובות העיירה. הערב ירד, שקט ואפל כדרכו. אור מנורות צהבהב כיסה את השבילים, את העצים ואת השיחים. בעודי מהלך בנחת, ידיי אחוזות זו בזו מאחורי גבי, ראיתי אותם. הם ישבו על ספסל ישן בשולי גינה גדולה ששושנים צמחו בה פרא. אורה הצהוב של מנורת הרחוב, יצר סביבם תחושה קסומה של מסתורין. מהאדמה, שהייתה לחה לאחר הגשם, עלו אדים.

למרות שהותי הקצרה בעיירה, כבר הזדמן לי להכירם. היות שכך, הרשיתי לעצמי להצטרף לשיחתם. בעודנו מדברים, נתגלה לאוזניי סיפור מדהים על אהבה גדולה ומופלאה ועל חיים שלא מומשו עד תומם. כל הלילה ישבתי וכתבתי את הסיפור. נטלתי לעצמי את החירות לכתבו כפי שראיתיו בעיני רוחי, אולם על פי הנסיבות והעובדות כפי שסופרו לי על ידי משה וחיים.

 

 

מדי יום ביומו יוצא יעקב לגן רחב הידיים שליד ביתו. בידיו שקיות עמוסות כל טוב שמכינה לו אשתו רות: עוגות, עוגיות וממתקים. הוא צועד נמרצות בחצר הבית, גופו ונפשו מוכנים למשימתו החשובה. רות מביטה בו מהחלון. כתמיד, הוא סב לאחור ומנופף לה בידו. כשרות מנופפת בחזרה, פניו כבר פונות אל הגן. הוא עובר את השער וסוגר אותו בזהירות מאחוריו, כחושש פן יישבר אם יסגרהו חזק מדי.

בשקט ובשלווה הוא צעד בחלקו הירוק של הגן. בליבו חום נעים, הזורם ממנו אל שאר גופו. ניגון שקט ומרגיע ששמע בבית הכנסת, או בערב שבת לאחר הארוחה, מתנגן לפעמים בראשו. הוא אינו חושב על דבר. כל כולו מרוכז במשימתו היומית.

פניו מכוונות אל חלקו השני של הגן, אל מגרש המשחקים הקטן. הוא עובר בין עצים ירוקים, שיחים ופרחים. בעשותו כן, ממלא את לבבו שקט, המכין אותו לקראת העומד להתרחש. בעוד כחמש דקות יגיע למגרש שבו נוהגים לשחק ילדי הסביבה, ואז תתחיל השמחה.

כאשר יעבור ביניהם, ייהנו הילדים ממטעמיו. הוא יחלק ממתקים ועוגות ביד רחבה. הראשון שיראה אותו ירוץ אליו, ואחר כך יצטרפו שאר הילדים. יעבור עוד רגע ועדת זאטוטים סמוקים ומשולהבים תקיף אותו מכל עבריו. כל אחד מהילדים ירים ידו וינסה למשוך את תשומת ליבו. ההמולה תגעש ותרעש ויעקב יחלק את מרכולתו בשמחה.

בעודו פוסע, עולים בראשו זיכרונות מיום האתמול. אפרים הקטן. אמש סיפר לו על סוס העץ החדש שקיבל. הסוס נפל במורד המדרגות וזנבו נשבר. את סיפורו החל בבכי וגמר בחיוך, כשבפיו דחוסות עוגיות ופניו מוכתמות בשוקולד כהה. רחל הקטנטונת. הוא אוהב אותה במיוחד. היא תמיד מתקרבת אליו כשאצבעה בפיה ועיניה מביטות בו בעניין. הוא מביט בה בחזרה וליבו נשטף גלי עונג. גם היא מקבלת מלוא החופן רקיקים חמים, ואחר פונה מאושרת להמשיך במשחקיה.

יעקב נוהג להלך באיטיות ובנחת לאורכו של מגרש המשחקים. בעיני עצמו הוא כמלך טוב לב ומושיע, המחלק מאוצרותיו היקרים לנתינים הרבים שבממלכתו. הנתינים אוהבים מאוד את אוצרותיו ואוהבים אף אותו.

כעת הוא קרוב למגרש. הוא פוסע צעדים אחדים ומגיע אל הנדנדה הגדולה. צווחת עונג נשמעת ומיד אחריה המולה של רקיעות רגליים ההולכות ומתקרבות אליו. והינה, יעקב מוציא משקית אחת שתי פרוסות של עוגת שוקולד ומגישן למידד ולרבקה. מצידו השני מגיח חיים, אוחז בכנף מעילו של יעקב ומנער אותה קדימה ואחורה. יעקב פונה אליו ונותן בידיו רקיק. חיים דוחף אותו לפיו וחוזר לנער את כנף המעיל משל הייתה כנף ציפור. עיניו של מויש’לה נוצצות כפנסים גדולים מעל אפו הקטנטן. יעקב נותן לו עוגייה. מויש’לה צועק תודה רבה ורץ אל הנדנדה בעודו מכרסם את המתנה היקרה. לאחר חצי דקה, הוא חוזר אליו ומבקש עוגייה נוספת.

יעקב דואג שאף ילד לא יצא חסר, שכולם ירגישו שקיבלו את מה שרצו ושחיוכם יאיר ללא יוצא מן הכלל.

רק אהרון הקטן אינו מתעניין במה שיש לו להציע. הוא אינו רץ ואינו מתנפל על יעקב. אהרון הוא זאטוט נמרץ ואמיץ לב, שעיניו תמיד מלאות אור ושמחת חיים. הוא תמיד בין הראשונים לחטוף ולהכניס לפיו מהמטעמים שבידיו. אולם עכשיו הוא הולך בצד ואינו מפנה את מבטו. ראשו מורכן ותנועותיו איטיות. יעקב מביט בו בסקרנות.

בינתיים שוככת ההמולה והילדים חוזרים אל הנדנדות ואל משחקיהם, אולם אהרון ממשיך ללכת בצד, פניו אל הקרקע. יעקב פוסע לכיוונו. כשהוא מגיע אליו, הוא אוחז בכתפו ואומר לו שלום.

 

 

אהרון קופץ את ידיו לאגרופים קטנטנים, ככועס על דבר-מה. יעקב מחליט לדובב אותו, אולי יספר מה מציק לו. הוא נוטל את ידו ואומר לו בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע, “בוא נשב על הספסל. נדבר. אני רוצה לשמוע מדוע אתה עצוב כל כך.”

אהרון מפנה את ראשו הצידה וממשיך להביט בקרקע. יעקב מושך אותו בעדינות. הילד ספק פוסע ספק נגרר, כאילו רוצה ואינו רוצה לבוא עימו בעת ובעונה אחת. הם מגיעים אל הספסל ומתיישבים עליו. ראשו של אהרון עדיין מושפל. יעקב אוחז בכתפו ומסבו אליו בעדינות.

“מה שלומך?” הוא שואל.

אהרון איננו מגיב וממשיך להביט אל האדמה. יעקב מוסיף, “ומה שלום הבית? איך בבית? כולם בסדר? אימא? אבא?”

אהרון מושך בכתפיו. יעקב רואה שהזאטוט חפץ להגיד משהו, אך קשה לו לדבר. מן הסתם זהו עניין כאוב. לאחר דקה אומר אהרון, “אימא שלי.”

“מה איתה?”

אהרון שותק זמן-מה. דיבוב נוסף נדרש, עד שהוא ממשיך ואומר, “היא איננה חשה בטוב בזמן האחרון. הרופא היה אצלנו כמה פעמים. תמיד כשהוא מגיע, אני מביט בו. אחרי שהוא מדבר עם אימא ובודק אותה ואני מסתכל עליו, הוא מביט בי חזרה. הוא אומר לי שהכול בסדר ושנהיה חזקים עד שאימא תבריא. אבל אימא שוכבת כל היום במיטה ואין לה כוח לחבק אותי. כשאני מבקש ממנה חיבוק קטן, הכי קטן שיש, כזה שהיא לא תרגיש, היא מביטה בי בחיוך וזהו. והכי אני עצוב, כשיורדת לה דמעה קטנה כזו והיא מחייכת, כי אני לא מבין. היא בוכה או צוחקת? אני נמצא איתה, אז למה רע לה? זאת אומרת, אני יודע שרע לה כי היא חולה, ואני רוצה שהיא תחבק ותנשק אותי ושיהיה לה טוב.”

יעקב מפנה מבטו מן הילד ומנגב דמעה מעינו. הוא רוצה לעודד אותו, אך אינו סבור שיועיל לילדון אם יראה את דמעותיו.

הוא בוכה פעמיים, גם עבור אהרון וגם עבור אשתו הטובה רחל. יום אחד, לפני עשרים או שלושים שנה, הזמן אינו חשוב, חלתה. לאחר שנה ארוכה ומלאת סבל, שאותה לא ישכח לעולם, נפטרה והלכה ממנו, לא לפני שהשביעה אותו להתחתן בשנית ולהביא ילדים לעולם, בשביל עצמו ובייחוד בשבילה, כדי שהיא תדע, מלמעלה, שהכול בסדר איתו.

“עשה זאת בשבילי,” אמרה לו, “בשבילי עשה זאת.”

אבל יעקב לא היה מסוגל. אחרי שאשתו האהובה נפטרה והלכה מן העולם, לא שכח אותה ליום אחד, לרגע. בכל מקום שבו היה, הייתה גם היא.

בטרם חלתה, כל יום היה חוזר אליה עת סיים את עמל יומו המפרך. היה שב כדי לנוח, כדי להירגע בנפשו, בגופו וברוחו. בכל ערב, עת נפגשו, היו צמודים כשני גדיים באחו, כשלילה יורד ורוח מקפיאה נושבת סביב. כשסיימו לאכול, ישבו זה מול זה. לעיתים שתקו ולעיתים דיברו בלי להפסיק. החזיקו ידיים והביטו זה בזה. העייפות, הקשיים, הכעסים שצבר עד שסיים את יום עבודתו, כל אלו זלגו ממנו כלא היו. אז, היו רק יעקב ורחל. רחל ויעקב. שניהם ושניהם בלבד. עולמם דמה לבמה שהם עליה ומולם האולם החשוך, לא רואים את הצופים. רק יעקב ורחל. רחל ויעקב.

ילדים לא היו להם. כל כך רצו ילדים ולא קיבלו את מבוקשם מבורא עולם. למרות זאת, למרות עצבותם, היו שלמים עם עצמם ועם אהבתם. יעקב ורחל, רחל ויעקב. שניהם ושניהם בלבד. כל זאת, עד שחלתה רחל האהובה. אחרי שנה עברה מן העולם למקום אחר, ויעקב קיווה שהוא טוב מעולמנו זה.

בתחילה ישב ימים שלמים במרפסת. פניו אל הגן המוריק ורוח קרירה ליטפה את שערותיו. הביט שעות בציפורים העפות בגן. הביט בקן שעל העץ מול חצרו. הביט באפרוחים וליבו יצא אליהם. נשטף גלי עונג וכאב כשראה את ההורים הציפורים מגיעים ומאכילים אותם. ראה איך פוערים האפרוחים את פיהם ומותחים את צווארם לקראת מקורו של ההורה, כדי לאכול ממנו. אחר הביט אל גינתו, אל הפרפרים הצבעוניים שעפו מפרח לפרח. הישיר את מבטו אל העצים שבגן, שצמרתם מתנופפת ברוח וענפיהם משמיעים אוושה חרישית. הביט בכל אלו ולא חשב על דבר. רק עצבות מלטפת עטפה את גופו ובליבו חש שקט ושלווה, רכות ונוחם שלא הבין את פשרם.

לעיתים דימה שקולה של רחל פונה אליו ומדבר מתוך אוושת הרוח בצמרות העצים. אז גלש לתוך עולם שקט ורך, והעולם החיצוני וכל מה שסביבו נמסו ונעלמו בעלטה.

בכל פעם ששיחקו הילדים בגן, שמע אותם ונעצב. נעצב על כך שאין לו ילדים להתנחם בהם. נעצב על כך שלא נשארה לו מזכרת מאהבתו הגדולה. נעצב על כך שכה כמהה רחל לילדים ולא זכתה ליהנות מהם.

גם עם רות, שלה נישא לאחר זמן רב, לא הביא ילדים לעולם. ניסו תקופה ארוכה אך לא הצליחו. היו מבוגרים מדי. שניהם קיבלו עליהם את הדין וחדלו מלנסות.

אחרי שנים, משהפסיק לעבוד, החל יוצא את ביתו מדי יום ביומו בשעות אחר הצהריים. בשעות אלו נאספים הילדים בגינת המשחקים. בכל יום אחר הצהריים יוצא יעקב אל הגן הגדול, כדי לחלק ממרכולתו. הילדים אוהבים אותו והוא אותם, ובדידותו, שלא נעלמה גם לאחר שנשא את רות לאישה, באה אל קיצה. הילדים בגן הם כל עולמו, ורות, אהבתו החדשה, שלא מחתה את זכר רחל, אין בליבה דבר על כך.

 

 

 

כשאהרון מולו, מביט בו יעקב וליבו כבד. אין הוא מראה זאת. ברכות רבה ככל שיכול, הוא אומר, “אל תתעצב. אימך אוהבת אותך ואתה כל עולמה. מחלות באות ועוברות. אנשים נופלים למשכב וחוזרים אל חייהם כאילו לא קרה דבר. אל תדאג. אימך בוודאי תבריא. אך קשה יהיה לה להתחזק, אם תראה שראשך מורכן כל היום. היא זקוקה לכל כוחה כדי להחלים. כשתחזור היום לביתך, הראה לה פנים צוחקות. חייך וספר לה סיפורים טובים. גם אם לא תענה לך, המשך לספר לה, אלא אם כן עיניה נעצמות והיא נרדמת. אל תשאל אותה שאלות רבות, שלא תתאמץ. אימך תראה אותך שמח ותשמח גם היא. כך תתחזק ותחלים מהר יותר.”

אהרון שומע ואינו שומע, אך מילותיו מחלחלים לראשו. המחשבה שאימו תראה אותו שמח ותשמח בעצמה, משובבת את ליבו ונותנת לו תקווה שתחלים מהר יותר. אהרון מביט בו בהיסוס, ואחר כך הוא מחייך בזהירות.

“אתה בטוח?”

“כן, אני בטוח,” עונה לו יעקב וליבו ממשיך להיות כבד. הרי הוא אינו בטוח בדבר. מה הוא יודע באמת? אך מה יעשה? מוטב לאהרון הקטן ולאימו ששניהם יחייכו וישמחו כל עוד ניתן ולא יביטו עצובים זה בזה. אביו של אהרון יביט בהם וירגיש אף הוא טוב יותר ולו לרגע.

אהרון מהרהר. הוא יושב בשקט וחושב.

“ומה אם אימא לא תבריא?”

ליעקב אין תשובה, אך הוא אומר, “אימא תגיע למקום שאלוהים יודע שהוא הטוב ביותר. לה ולכולכם. הרי אלוהים יודע מה הכי טוב עבור אנשים. לי נראה שהמקום הכי טוב עבור אימא שלך, הוא איתכם. אתה ואבא תתפללו ותראו שבסוף רק טוב יהיה לכם.”

אהרון הקטן אינו יורד לעומקם של דברים ואף אינו רוצה בכך. תחת זאת הוא מחייך ואומר, “אלך עכשיו לשמח את אימא. אבא יבוא וישמח גם הוא ואימא תבריא.”

אחר סב על עקביו ורץ אל ביתו, ככל שרגליו הקטנטנות נושאות אותו. הוא ממהר במעלה הגן וברגע נעלם מן העין. יעקב מוחה דמעה נוספת מעינו ופונה אל הילדים שמאחוריו. הם אינם שם. זמן רב ישב עם אהרון והילדים כבר חזרו לבתיהם, מי לשנת אחר הצהריים ומי כדי לשנן את אשר למד.

יעקב מחייך ופונה אל ביתו. פסיעותיו איטיות ושלוות. בזיכרונו עולה רחל האהובה. שקט ושלווה, עצב והשלמה ממלאים אותו. הוא מקווה שטוב לאשתו בעולם שבו היא נמצאת ושיהיה טוב לאהרון ולהוריו.

בהגיעו לחצר ביתו, הוא נעצר לפני השער החלוד ומביט מעלה. רות רואה אותו דרך החלון ומנופפת בידיה. הוא מנפנף חזרה, פותח את השער ונכנס לחצר שכה עמל לטפחה. מבטיו מתמקדים בציפורים אחדות המצייצות בחדווה מתחת לעץ הברוש. זהו עץ רם, נישא כלפי מעלה, נישא כאהבת יעקב לרחל וכהכרת תודתו וחיבתו לאשתו הנוכחית, רות, המקבלת אותו כמות שהוא, ללא התמרמרות וכעס.

כשיעקב מסתובב לסגור את השער, הוא רואה את שכניו, חיים ומשה. הם יושבים על הספסל שבחצר ומפצחים גרעינים. יעקב מניד בראשו לשלום והם מנידים ראשם בחזרה. אחר שואל יעקב לשלומם. חיים עונה לו בחיוך, “בסדר גמור, יעקב. השבח לאל. העיקר הבריאות. ומה שלומך, שכן יקר?”

“תודה רבה, מר חיים. שלומי טוב. חזרתי מהילדים המתוקים שבגן. אני כל כך אוהב אותם. איזה אושר הם נותנים להוריהם. שהשם יתברך ייתן להם רק אור, בריאות ואושר כל ימי חייהם.”

כך אומר יעקב. אחר הוא פונה לביתו ונכנס פנימה.

 

 

 

 

חיים ומשה מביטים אחריו.

“משיגנע… על כל הראש,” אומר חיים, “כל יום בלי להחסיר, הוא יורד עם שקית לחם עבשה. אני אפילו לא יודע אם משלו הלחם או משל שכניו. הוא מחלק ממנה לציפורים שבגן, מדבר איתן, מקשקש איתן וגם בוכה לידן. אחר עולה לביתו.”

משה עונה לו, “עשר שנים ארוכות מאז נפטרה אשתו האהובה. הייתי מבקר אותם הרבה. לא ראיתי מעולם אהבה כה גדולה, מושלמת”.

חיים מהנהן, “עשר שנים ארוכות שהוא לבד. חבל שלא התחתן שוב. אני מבקר אותו לפעמים ובבית אין לו בעיה, אך בגן הכול משתנה. החיים כל כך מוזרים.”

“רק לאלוהים פתרונים,” עונה לו משה, “הדבר היחידי שברור הוא שאהבתו לרחל, אשתו שנפטרה, לא נתנה לו מנוח מעולם. ככה זה עם אהבה.”

ושניהם חוזרים לעיסוקיהם.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.