סיפור מוזר

אני

אני עומד לספר לכם על מקרה מוזר, אולי ביזארי, שקרה לי, משהו על עצמי.

אם הייתם שואלים את חבריי לעבודה (למעשה, חבריי לשעבר), אזי הם יגידו לכם ששתי תכונות בולטות בי: אני רווק, ואני נראה צעיר מגילי באופן יוצא דופן. יש המקשרים בין שתי התכונות ואומרים: ‘לא פלא שהוא נראה צעיר כל כך מגילו; הרי אין לו אישה ומשפחה.’ אכן, לא מזמן אמרה לי מכרה: ‘אתה נראה כרווק מאושר וצעיר. אתה לא נראה יום אחד יותר משמונים.’ חייכתי לעצמי. איני זוכר מתי חגגתי את יום הולדתי השמונים. זה קרה לפני שנים רבות. אין פלא שאני נראה כה צעיר; לקחתי בהתמדה את כל התוצרים — הטבליות, המשחות, הקפסולות, התחליבים, ההורמונים ובמיוחד את השיקוי נגד הזדקנות — של חברת ‘מתושלח בע’מ’, אחת החברות הגדולות במשק, שתכליתה הארכת החיים, שיפור איכותם והשבחתם של בני האדם. אני פרסומת מהלכת לאיכות המוצרים של ‘מתושלח’.

בהיותי עובד בכיר בחברה, הממונה על השיווק הבינלאומי שלה, נהגתי לקבל כל חודש מארז של ‘מתושלח’. בכל מארז כזה יש, בנוסף למדריך החיים הטובים, תרופות יעילות נגד מחלות כרוניות וגם — וזה העיקר — שיקוי אנטי־זקנה. זו הייתה ההמצאה העיקרית של ‘מתושלח’ והיא שחוללה את המהפך העולמי, תחת הסיסמה: ‘הזִקנה היא מחלה ואנו מרפאים אותה’. השיקוי הזה משפיע על כל תאי הגוף. התאים הרי ממשיכים להזדקן כל חיינו. ברגע שהתאים מפסיקים להתחלק, הם מתנוונים ומפרישים חומר המזיק לתאים הבריאים, שגורם להזדקנות ולבסוף למוות. המדענים של ‘מתושלח’ גילו איך אפשר לסלק את התאים המנוונים ולאפשר לתאים הבריאים להמשיך ולהתחלק.

אשר לעצמי, לאמיתו של דבר אני כל כך רחוק מלהיות צעיר, שאני אפילו זוכר את התקופה בה המכוניות היו לא־אוטונומיות, כשנהגו בהן בני אדם. אחד מזיכרונות הילדות החדים ביותר שלי נוגע למכונית לא–אוטונומית, של סבא שלי, שדבק בעקשנות במכוניתו הישנה, מהסוג שרואים היום רק במוזיאונים. סבי לא רצה לעבור למכונית אוטונומית. הוא היה עקשן גדול. לשאלות שנשאל, ענה תמיד: ‘אינני מאמין לכל התעמולה בנוגע ליתרונותיהן של המכוניות החדשות. הכול נועד להגדיל את רווחיהם של היצרנים. במכונית שלי, אני שליט בכול — בהגה, במעצורים, במהירות, במיזוג האוויר. המכוניות החדשות שולטות בי. אני לא יכול לסבול זאת.’

יחסם של ילדי הכיתה אליי היה מורכב: מצד אחד הייתי נכדו של הזקן המוזר עם הענתיקה שלו; מצד שני, הם רצו שאסביר להם איך המכונית של סבי עובדת. הם עמדו פעורי פה נוכח הסבריי. אמרתי להם שכדי לנהוג במכונית כזו צריך מפתח מיוחד, וצריך לזכור בעל פה קוד סודי להפעלתה. נוהגים בה ידנית וצריך לשלוט לא רק בהגה, אלא גם בשתי דוושות — דלק ובלימה, להביט בכל המראות שבה ולהיות קשוב לסביבה — הכול בעת ובעונה אחת. היוקרה של סבא, המסוגל לנהוג במכונית הדורשת יכולות־על, נסקה מעלה־מעלה, וכשאמרתי שסבי מתכוון ללמד גם אותי לנהוג בה, החלו הילדים מביטים בי בקנאה מהולה בהערצה. ואני? תתפלאו; קינאתי בהם. הם הראו לי את המכוניות האוטונומיות של הוריהם: אין מפתח. אין דוושות. אין מראות צד. ואם קטין מנסה להניע את המכונית, היא מסרבת לעשות זאת ומודיעה על כך מיד למשטרה; ואם רוצים לראות ערוץ בפונויזיון, פְּנים המכונית מחשיך ורואים ושומעים את הקטע בשלושה ממדים. במכוניות האלה יש גם בר קטן, ואין חשש שהנהגים ישתכרו. העיקר שהמכונית לא שיכורה. אין צורך ברישיונות נהיגה; כל מי שאינו קטין רשאי להסיע אותה. הייתי מלא התפעלות מהמכוניות הללו, היודעות לעשות הכול בעצמן. רק צריך להגיד לה לאן לנסוע. אני חושב שאז נולדה בי הכמיהה לטכנולוגיה עכשווית. זה לא רק עניין אותי. ראיתי במדעי המחשב שליחות מדעית ואנושית. אין צורך לומר; היום יש לי מכונית אוטונומית ולא הייתי יכול לנהוג במכונית של סבא.

ככל שסבא הזדקן, גברה עקשנותו, אך אט־אט אזלו חלקי החילוף למכוניתו והוא שוטט בכל הארץ על מנת לאתר קרבורטור — כך נדמה לי קראו לאותו חלק — ולא הצליח להשיגו. סבתי התווכחה עמו: ‘למה לך להיות יוצא דופן? כולם נוסעים במכוניות החדשות ורק אתה, עקשן שכמותך, צריך להיטלטל עם הטרנטה הישנה שלך.’ אך היא נאלצה לוותר, תוך כדי מלמול לא ברור. לבסוף, כאשר לגמרי אזלו חלקי החילוף למכוניתו של סבא, הוא נאלץ למכור את הגרוטאה לאחד מאספני המכוניות העתיקות. אני זוכר את הטרנטה הישנה כאילו היה זה רק אתמול. סבא נתן לי לאחוז בהגה לזמן קצר וזה היה עבורי שיא התענוג וגם שיא התשוקה למכוניות האוטונומיות. זה היה הרבה יותר מסובך מההוראות שאנו נותנים למכונית האוטונומית, אך נהיגה במכונית ישנה הייתה חוויה בפני עצמה.

לא רק המכונית האוטונומית כבשה את ליבי בימי ילדותי. כל עולם המחשבים קסם לי, ויותר מכול קסמו לי הצעצועים של הבינה המלאכותית — בובות תמימות למראה שיודעות להשיב על כל מה שישאלו אותן — ממש אנציקלופדיות קטנות שאפשר לשחק בהן, לדבר איתן וגם ללמוד מהן.

מה עוד? יש יתרון בעבודה ב’מתושלח’. בנוסף למוצרים שקיבלנו בחינם, אנחנו עובדים בקצב מלא רק שלושה ימים בשבוע.

ומה עשיתי בימים שבהם לא עבדתי ב’מתושלח’? העברתי את הזמן בקריאה, בצפייה בפונויזיון, ולפעמים גם במבט על הים — אליו משקיפה דירתי בתל אביב וכמובן, איך לא, גם בסקס. שלחתי יד, אם מותר להשתמש בביטוי זה, לעיתים קרובות ושלא בקמצנות, בקשר מיני עם נשים אלמוניות. התבגרתי מינית בגיל מאוחר, וכאשר חבריי סיפרו על מבצעיהם ישבתי מבויש, חומק מהשיחה. כשהתבגרתי לבסוף — בעזרת ‘המכוערת של הכיתה’ — פיציתי, ועוד איך, על החסך הראשוני.

‘קפיצוניות’ היא השיטה שפיתחתי והיא כמעט תמיד פעלה כראוי. ‘את רוצה לקפוץ לראות את הסופר־מיטה החדשה שלי?’ לעיתים חטפתי סטירת לחי, אך לרוב זה נגמר בסקס אלמוני וחפוז. בפגישה עם קפיצונית נשמרתי, לפני המגע המיני, שלא לגעת בגופה של האישה ולא לומר דבר שיש בו רמז מיני כלשהו, ולכן גם לא הואשמתי מעולם בהטרדה מינית.

פיתחתי גם את שיטת ה’זריזונים’: השאיפה היא להגיע לסיום האקט המיני תוך פחות מרבע שעה ברוטו.

ולמה אני עדיין רווק? שתי סיבות עיקריות: לא מצאתי אישה כלבבי, וגם מצאתי, כאמור, תחליפים מיניים לרוב. חברי לעבודה — דרור שחף, גם הוא רווק כמוני, הכתיר אותי בתואר ‘האלוף’, ולדבריו, אילו הייתה אולימפיאדת מין — הייתי אלופהּ, בעל מספר מדליות הזהב הגבוה ביותר. חזרתי וביקשתי ממנו שלא לחזור על תואר מפוקפק זה. אך יש עניין נוסף: בתקופות קדמוניות אורך הנישואים היה כמה עשרות שנים, אך בימינו, עם הארכה מתמדת של תוחלת החיים, עלתה גם תוחלת הנישואים (אלא אם כן מדובר במקרים בהם אחד מבני הזוג השתייך לכת הנזירים שהחרימה את כל המוצרים של ‘מתושלח’ ודומיה), והרעיון לחיות למעלה ממאה שנים עם אותה אישה, או להתגרש ולשאת בחורה צעירה, לא בשבילי!

מה הן דעותיי הפוליטיות? אני ליברל בנשמתי. במשאל העם האחרון הצבעתי עם הרוב בשאלה האם לקיים במרכז העיר מתקנים ציבוריים לסיפוק אישי, זוגי או קבוצתי. אחרי הכול, מה אכפת לי שעושים מה שעושים במתקנים הללו? מה אכפת לי מי עושה מה? זה לא עניין לאחרים. הרי אין שום נזק לציבור או לאנשים שהולכים ברחוב, ומכאן שאין סיבה טובה שלא להסכים להקמת מתקנים אלה. אני חייב לציין לשבח את חברת ‘מתושלח’, שבעקבות המשאל ייעדה חדר במרתף הבניין למטרה זו.

חשוב להבהיר דבר אחד: אם כי אני ליברל שרוף, אני לא אנטי־דתי. צריך לשמר את הדבר הזה שנקרא עַם יהודי. אבל אני חילוני — ואדוק באמונתי ההומניסטית. לפעמים אני מתגעגע ל’יידישקייט’ — כמו למשל בלילות שבת; חסרות לי סעודות שבת עם הוריי. פעם או פעמיים הוזמנתי לארוחת שבת על ידי עובדים אחרים, אך הרגשתי זר ומיותר במשפחה שאינה מוכרת לי. לא קיבלתי הזמנות נוספות והמשכתי להיות אחד משני הרווקים של הנהלת ‘מתושלח’, נטולי סעודות השבת. על הרווק השני, דרור שחף, שהכתיר אותי כאלוף המין, עוד אספר בהמשך. את חובתי ליהדות מילאתי פעם בשנה בשמיעת ‘כל נדרי’ בבית הכנסת השכונתי, אך את סממני המסורת של סבי וסבתי החלפתי בסממני העבודה ב’מתושלח’.

אבל למה אני מספר לכם כל זאת? רק כי רציתי להמחיש שהפרשה המוזרה שאירעה לי הייתה יוצאת דופן מבחינתי. אני רווק, אדם ממוצע ורגיל. נולדתי בלידה טבעית, ללא התערבות גנטית (אימי התגאתה בעובדה זו, אך זה היה טרם פותחה הטכניקה של הנדסה גנטית הידועה בשם קריספר שגם בלעדיה אני בריא ובלי מחלה גנטית או אחרת), וגדלתי כבן יחיד למשפחה ממעמד כלכלי ממוצע. לא זכורים לי ימי מחסור, ומאידך, לא הייתי שייך לאליטת הילדים העשירים שלרשותם עמד רובוט פרטי — ‘רובוטפלת’ היה שמו. מתחילה היה ברור שיש לי כישרון לפיזיקה ומחשוב, ובעיני אימי — בעיקר לאחר שהתאלמנה — נחשבתי לגאון, ובאמת הצלחתי בלימוד מדעי המחשב ופיזיקה. על כן מצאתי לי עבודה בחברת ‘מתושלח’. מצאתי סיפוק רב, גם בעבודתי וגם בשגרת חיי הרווקות.

***

מתי התחיל הסיפור המוזר? כשאני חושב על כך, נדמה לי שהעניין החל בנושא שולי שלא קשור במישרין למקרה המוזר עצמו; כל זה התחיל בשידור של הפונויזיון, כשהייתי במכוניתי בדרך הביתה. רק התיישבתי על המושב והיא שאלה אותי מה לשדר לי. היא הציעה לי מבחר תוכניות, ואני בחרתי ב’בעד ונגד’, תוכנית לה אני מכור. מיד הוחשכה המכונית, הצֵלונים עלו והסתירו את החלונות, והחלון הקדמי הפך למסך אטום עליו הוקרנו שידורי הפונויזיון. היה זה יום אחד לפני טיסתי לציריך לצורך השלמת החוזה על מיזוג שתי חברות — ישראלית ושוויצרית — העוסקות באותו נושא: פיתוח טכנולוגי, שתכליתו הארכה נוספת של תוחלת החיים של בני האדם.

הפונויזיון העביר אותי לאולפן. המנחה היה מישהו שנודע בציבור כמעצב דעת קהל, ושקרחתו הבוהקת הייתה סימנו המסחרי. הוא הציג שאלה לשני משתתפים. הפעם התוכנית ‘בעד ונגד’ עסקה בשאלה שולית: מה עושים עם אנשי קשר שהלכו לעולמם ומופיעים עדיין כאנשי קשר בפונויזיה או ברשתות החברתיות? מוחקים את שמם מכל המכשירים בהם הם מופיעים, או משאירים את המתים כאנשי קשר, גם אם הם אינם חיים איתנו? חשבתי לעצמי: אלה השטויות המטרידות אותם? הרי אפשר לעמוד על תכונותיהם של הנפטרים מתוך מכלול ההתכתבות איתם ורישומים שלהם ועליהם ברשתות החברתיות השונות. אולי יש אנשים הרוצים לשקם בדרך זו את פרופיל הנפטרים ואחרים לא רוצים בכך. אך המתדיינים החלו להתגושש סביב שאלה זו כאילו הייתה השאלה החשובה ביותר בחיים.

המתדיין הראשון היה פרופסור למדעי ההשכלה באוניברסיטה ידועה. הוא נראה כמי שעבר קורס להופעה בציבור; דיבורו היה שקט וחיוך של סובלנות לדעות אחרות, גם אם הן חריגות, היה מרוח על פניו. הוא פתח והכריז: ‘זו אינה שאלה קלה — כלל וכלל לא. זו שאלה מורכבת מאוד. היא קשורה לפרדיגמות אותן נאמץ. השאלה המקדמית הראשונה היא שאלת הדיסציפלינה שבה נשתמש. זו שאלה סבוכה הכרוכה בין שתי סוגיות המתנגשות אלה באלה, אשר חלקן חופפות וחלקן מקבילות זו לזו. איך ניגש לשאלה? מחד גיסא…’; לא המתנתי ל’מאידך גיסא’, הנמכתי את הקול עד שנעלם, ונמנמתי להנאתי. התעוררתי כאשר המכונית הודיעה לי שתוך דקות מספר נגיע הביתה. הפונויזיון היה עדיין פתוח. הגברתי את הקול על מנת שאוכל להקשיב למה שנותר מהדיון. עתה הביעה את דעתה מנהיגת ליגת הנשים לשוויון מגדרי מלא. היא בלטה באופנה החדשה: בחלק הקדמי של השיער — בפדחת המגולחת — קועקעו סיסמאות שונות. הסיסמה שלה היתה, ‘יש נשימה? יש נשמה’; היא זעמה: ‘…אדוני הפרופסור, אתה מתעלם ממחקר שכתבתי לפיו גברים מוחקים יותר שמות נשים נפטרות מאשר גברים נפטרים. לדעתי זה גילוי של אפליה מגדרית מהסוג הגרוע ביותר…’

הפרופ’ שאל היכן התפרסם המחקר, ומשנענה שהמאמר טרם התפרסם, הוא הרים את קולו: ‘אני מסרב לדון במחקרים שלא התפרסמו בכתב עת יוקרתי.’ בשלב זה כיביתי את הפונויזיון. הצלונים ירדו והחלון הקדמי הפך שקוף ונראתה בעדו דמות הרחוב התל אביבי במלוא חיוניותו — המון אדם, מכוניות, שלטי פרסומת לרוב, שמיים מלאים ברחפנים, במכוניות מעופפות ובצעירים הצפים מעל ומשייטים בחלל האוויר בעזרת חליפות ציפה ממונעות. בכנסת כבר עלתה השאלה איך מונעים תאונות אוויר בין המעופפים. השר לתחבורה אווירית הבטיח כי בקרוב תוקם ועדה לעניין זה שתביא בפניו את המלצותיה.

החלונות הנפתחים הביאו עמם את שאונה הבלתי פוסק של העיר. איני אוהב את הצפיפות והראוותנות בה נבנית העיר. גם הסגנון האדריכלי של הבנייה החדשה בעירנו לא כל כך נראה לי, אך בתל אביב יש תמיד משהו חדש: הנה עברנו ליד בניין נועז המרתק אותי — בניין העירייה החדש שהכול מדברים עליו.

הבניין עולה מהים: שלוש קומותיו הראשונות מצויות ממש בתוך מי הים. הן אטומות למים ומשמשות למחסנים ולארכיונים. הבניין נישא לגובה רב — מעל ים המנופים, מכוסה כולו בפלטות של מראות המונחות בזוויות שונות — המשקפות את הים, את העיר ואת אור השמש התל אביבית בצורה קליידוסקופית, כמו בעד שברי מראה. חוויה מיוחדת היא לצפות בבניין בעת השקיעה, שכן אז הוא כולו מאדים ונראה כעולה באש. אומרים שהארכיטקט שאב השראה בתכנון הבניין מספר תהילים, ולכן גם קרא לו ‘ממעמקים’. הבניין הפך לאתר תיירות ויזכה ודאי בפרסים בינלאומיים.

לפני כן, כאשר נמנמתי במכונית החשוכה, לא נשמע שום רעש בתוך המכונית. ישנתי במובלעת של שקט בתוך המולת העיר.

הגענו הביתה. בוב פתח לי את הדלת ובירך אותי לשלום. הוא התבונן בי והפליט: ‘אדוני, קרה משהו היום?’ עניתי: ‘מדוע אתה שואל?’ בוב הרים את ראשו העגלגל ואמר: ‘אדוני יסלח לי, אך הבחנתי בחריץ של דאגה במצחו של אדוני, שהוא בדרך כלל נטול קמטים.’ הרגעתי את בוב, הרובוט האישי והמסור שלי: ‘אל דאגה. התרגזתי קצת כשהקשבתי לשידור אידיוטי במכונית. שום דבר רציני.’ בוב העיר: ‘להתרגזות קלה יש תרופה אחת. כוס תה חם עם מעט ויסקי אמיתי.’ התבוננתי בדירת הרווקים שלי. הרווקות בולטת בה. היא כמעט נטולת רהיטים. מעט תמונות על הקיר (רובן מדירת אימי), שולחן עץ עירום, למקרים הנדירים בהם אני אוכל בבית, שולחן עבודה ועליו המחשב, המתממשק עם החיבור הנוירוני, שטיח מרוט, שאיני יודע מנין הגיע אליי, שורה של בקבוקי בירה ריקים — שריד מהתקופה בה לא צרכתי אלכוהול סינתטי. שתיתי תה עם (הפעם) ויסקי אמיתי, ובוב פתח ואמר: ‘אני מזכיר לאדוני שמחר בבוקר הוא טס לציריך. יש לארוז את המזוודה הקטנה.’

מהדירה שלי יש מבט בלתי מופרע לים. היא נמצאת בקומה ה־87 של אחד מהמגדלים הפזורים בעירנו, המגמדים את שאר הבניינים הנמוכים של תל אביב הישנה על סגנונותיה השונים והמשונים. רוב הבתים הישנים נמוכים מעשרים קומות, ויש מספר בניינים היסטוריים בני שלוש עד חמש קומות. נשמרו במיוחד בניינים מתחילת המאה העשרים ואחת, הניכרים בזוויותיהם המשונות הנון־ליניאריות; אין בהם זווית ישרה אחת והם נקיים מקישוטים כלשהם. בשעתו זה היה צו השעה, והיום אנו משמרים אותם תוך שינוי תפקידם ממשרדים לדירות ולבתי מלון. לאחר שתל אביב עברה לרכבים אוטונומיים המחנים את עצמם במגרשי החנייה מחוץ לעיר, נותרו חללים רבים גדולים במקום שפעם חנו בו רכבים מהסוג הישן. חללים אלו הפכו לגנים קטנים. אחד החללים נמצא ליד ביתי ומדי פעם אני יושב שם על אחד הספסלים ונהנה מהשקט היחסי.

הרגשתי חוסר מנוחה. הוויכוח בפונויזיה היה אידיוטי, אבל השאלה נותרה פתוחה: האם צריך למחוק את המתים מרשימת אנשי הקשר? ומה עליי לעשות בעניין זה? בדקתי את הרשימה שלי. היא כללה מכרים וקרובים מדורות שונים, ובהם רבים שהלכו לעולמם. האמת היא שלא זכרתי כלל חלק מהשמות. מי זו פרדריקה, לכל הרוחות? ומי זה גיגי? אה, אני נזכר. זה אחד שהצטיין בלימודים ונעלם כלא היה. אולי הוא בעצם חי. אומרים שהוא עשה הון בריאד. מנורה הייתה מלכת היופי של תל אביב, קיבלה סרטן בגיל צעיר, ונפטרה מספר חודשים לפני שהטיפול הייחודי לסוג זה של סרטן אושר לשימוש. סם גרסון היה עוד תלמיד מצטיין. הוא הקים חברה שסיפקה מצרכים למתיישבים במאדים, אך כאשר המושבה שם התרוקנה ממתיישביה (באמת, מי רוצה לגור בשממה?), הוא פשט רגל והתאבד. גוסטב שרעבי היה הספורטאי המצטיין בכיתה שזכה במדליית זהב בהתעמלות באולימפיאדה. בגיל מסוים הוא היה חברי הטוב ביותר, אך מאז נותק הקשר בינינו, ולא מזמן התפרסמה ידיעה על מותו בחו’ל. הו! הנה אשת קשר אותה אני זוכר: ירקונית. ערב אחד ניסיתי עליה את תרגיל הקפיצונית, והיא הסתכלה לתוך עיניי ואמרה בשקט: ‘זה צריך לבוא בסוף, לא בהתחלה,’ ותקעה לתוך ידי פתק ובו מספר הפונויזיון האישי שלה. לא התקשרתי אליה ולא שמעתי ממנה דבר, אך לאחר זמן קצר נודע לי שהיא נדרסה על ידי מכונית אוטונומית. זה היה מקרה יוצא דופן שחולל שערורייה ציבורית ופוליטית. היו צעקות בכנסת וברחובות היו הפגנות עם דרישה לפיטורי שר התחבורה. הוא דחה תביעה זו בשאט נפש. תמונתה של ירקונית התפרסמה בפונויזיון.

באשר לאנשי קשר ממשפחתי, כל הדודים והדודות הלכו לעולמם, ובסך הכול רבים ממכריי וקרוביי אינם עוד בחיים. רובם מתו לפני שהחלה התפנית העולמית של הארכת החיים מעבר לגיל מאה ועשרים המיתולוגי, ויש גם מתים חדשים שהאריכו ימים אך סופם הגיע. הם שוכני עפר וגם שוכנים במכשירים שלי. אמרתי לעצמי: כל העניין הזה של הכללת המתים באנשי קשר הוא באמת שטות מוחלטת. אפשר כך ואפשר אחרת. הכול תלוי באדם החי, אם הוא רוצה או לא רוצה להיזכר בהם.

לפתע נזכרתי בשמועה מטופשת המהלכת במסדרונות ‘מתושלח’, לפיה מחלקה סודית במפעל עסוקה במציאת קשר עם המתים. אלו שטויות. ניסיתי למחוק את השמועות האלה ממוחי בצפייה בסרט עתידני על אנשים בּיוֹניים שיבואו במקומנו — בני אדם שבמקום מוח פועל אצלם מחשב קוונטי והם מחפשים פלנטה המאוישת על ידי יצורים דומים לנו, רק יותר חכמים וזעירים במידותיהם. אך בכל זאת ניקרה במוחי השאלה היכן מצויות נשמותיהם של אנשי הקשר שלא חיים.

***

למחרת קמתי מוקדם בבוקר. בוב החזיק את תיק המסמכים, את תיק התרופות לנסיעות אותו אני לוקח עמי לטיסות, ואת מזוודת בגדיי. הוא מסר לי אותם ואמר: ‘אדוני יפקח עין על שלושה תיקים אלה ואני מאחל לאדוני טיסה נעימה.’ נפרדתי מבוב הנאמן והיעיל ומיהרתי למסוף הרחפנים בחוף תל אביב.

הימים הם ימי תחילת אוקטובר, כשאפשר לנשום את ניחוחו של הסתיו הקרב ולחוש את אווירתו המיוחדת — אווירה של שדות רחוקים. נעים לצאת מהצפיפות וזיהום האוויר של תל אביב. העיר גדלה מהר מדי וכמעט נוגעת בפאתי חדרה. קשה לחיות בתל אביב, אבל עוד יותר קשה לחיות בלעדיה.

טסתי עם הרחפן מעל לים אל אי התעופה של תל אביב. באי זה ממריאים ונוחתים המטוסים ליד הטרמינל הבוהק בשמש. חיש מהר עברתי את הבדיקות הדרושות ועליתי לקומה השלישית של המטוס. קומה זו אהובה עליי — לא רק בגלל חדרי המקלחות והמספרה, אלא בגלל השקט המאפיין אותה. בעצם, מיום שנכנסו לשירות מטוסים המונעים על ידי מימן, הטיסות לא רק שאינן מזהמות כל כך את האוויר, אלא שהן נוחות יותר ונעדרות טלטולים. קיוויתי שאף אחד לא יתיישב לידי ויתחיל איתי בשיחה מנדנדת. מעבר למעבר, באותה שורה, היו כבר ישובים שניים, נראים כאב ובנו.

המטוס החל להתמלא נוסעים, כאשר לפתע, ממש לפני ההמראה, הופיעה לידי נוסעת, שעּונה על אחות רחמנייה הלבושה במדים הלבנים של אי התעופה. הנוסעת בלטה מיד בשערה השופע והלא־אופנתי. גם לבושה היה מיושן ומוזר — שמלה לבנה ופשוטה. לאכזבתי התיישבה הנוסעת במושב הפנוי לצידי. הקדמתי לה ‘שלום’ והיא ענתה לי במלמול בלתי מובן. קיוויתי שהיא תשמור על דממה למרות הקרבה הפיזית. לכסנתי אליה מבט ולא גיליתי שום סימן לנכות כלשהי. היא ישבה זקופת קומה כאילו שהיא ממתינה למשהו שעלול להתרחש כל שנייה. מפעם לפעם היא ליטפה את שערה הערמוני השופע. פרט לכך היא לא זזה.

פניה היו מוכרות לי ממקום כלשהו, אך לא הצלחתי להיזכר היכן נפגשנו. ראיתי כבר בעבר — איני יודע מתי והיכן — פנים חיוורות וסגלגלות כאלו, פני אגס קוראים לזה, את מצחה הגבוה ואת השיער הערמוני הלא־אופנתי הגולש אל כתפיה. לפּניה היה גון עור מיוחד במינו, כצבע אפרסק בשמנת. בקיצור: הכול היה בה שונה מהרגיל, כולל, כאמור, לבושה השונה מהמקובל: לא מכנסיים קצרים וגופייה צבעונית, אלא שמלה בסגנון וינטאג’י. היא הייתה נטולת תכשיטים, פרט לחמסה עשויה אבן ירוקה הקשורה לצווארה בחוט פשוט, בה נגעה באופן לא מודע מפעם לפעם. הופעתה לחלוטין לא התאימה לנוסעת במחלקת הפאר — שמלה פשוטה, ונוסף על כך דקה מאוד, בחודש אוקטובר, ועוד בטיסה לשוויץ. היא לגמרי בלטה בשונותה: לא תכשיט כסוף סביב צווארה העירום כמקובל בימינו; במקום איפור בעיניה, עפעפיים נטולי צבע מלאכותי; במקום פדחת קירחת ועליה סיסמה — מצח מלא ושיער שופע המסתיר חלק מפניה.

האחות המלווה — אישה ולא רובוט — פנתה אליי:

‘סליחה אדוני, אוכל לבקש ממך טובה? קיבלתי את רשותה של הגברת שישובה לצידך לפנות אל שכנהּ בטיסה; עם ההמראה, הגברת חייבת לבלוע את הכמוסה הזו. אני יכולה להפקיד אותה בידיך? אנא אל תשכח. אם היא לא תיטול אותה, יש חשש שהיא תחלה במהלך הטיסה.’

ניצלתי את ההזדמנות כדי לנסות ולהביט בעיניה של שכנתי בשעה שהאחות אמרה לי דברים תמוהים אלה, אך עיניה כוסו בעפעפיה, כשהבעת פניה מופנית מטה אל רצפת המטוס.

בינתיים נשמעה במערכת הכריזה ההודעה השגרתית על סיום ההכנות להמראה.

בידי נותרה הכמוסה שנתנה לי האחות — אגב, כמוסה של ‘מתושלח’ — עבור השכנה המוזרה שלידי. אזרתי עוז ופניתי אליה:

‘סלחי לי על ההתערבות, אך נדמה לי שהאחות שליוותה אותך למושבך ביקשה שתבלעי את הכמוסה הזו עם ההמראה, ואנו ממש ממריאים.’

לא ציפיתי לתגובתה המהירה. היא לקחה ממני את הכמוסה, הכניסה אותה לפה, ובלעה אותה במהירות. אחר כך פנתה אליי, אחזה בכוח בזרועי, ובהתרגשות בלתי צפויה ובקול חלש וצרוד אמרה:

‘אלף תודות לך. אני תמיד שוכחת דברים. בלי הגלולה הזו איני יכולה לשהות במטוס אוטונומי, בלי טייסים ובלי צוות אוויר. הכמוסה מצילה אותי. דרך אגב, שמי דִי. נעים מאוד.’

אמרתי לה את שמי ולחצתי את ידה הקרובה אליי. היא אחזה בזרועי בכוח רב כאילו שאבה את יכולת הדיבור שלה ממני.

אישה מוזרה. בעת בליעת הכמוסה הבחנתי בעיניה המיוחדות במינן, המשדרות מבוכה גלויה. לא הייתי בטוח מה צבען. נדמה לי שהוא נע בין ירוק לכחול.

היא המשיכה לאחוז בידי, ובקול שנשמע בקושי אמרה:

‘אתה חייב לסלוח לי, איני חולת רוח, אבל אני זקוקה לכמוסה זו. קשה לי לעבור את הטיסה בלי להתמוטט.’ הגיע תורי: ‘את ודאי יודעת שטיסות ללא צוות בטוחות יותר מאשר טיסות ידניות. שיעור התאונות האוויריות…’

‘אני יודעת ששיעור התאונות ירד פלאים, כמעט לאפס, מאז שכל הטיסות הן אוטונומיות. אני יודעת שכולם חושבים כך. אך אני חושבת שמישהו יכול גם לעשות מניפולציה בכל המערכות המשוכללות האלה — בכל החיישנים, האלגוריתמים, הבינה המלאכותית — מניפולציה קטנה, וציפור המתכת שבה כלואים שנינו, סוטה ממסלולה ומתרסקת לתוך הים. או לתוך עיירה פסטורלית מהמאה התשע־עשרה.’

‘אבל הסבירות לכך היא נמוכה עד לאפס…’

‘כך אומרים כולם. אך האם לא ייתכן שבצד מערכת זו, מתפתח גם רצון נגדי כלשהו? איני יודעת בדיוק מהו. אני בטוחה שיש גורם שבידו לשבש ולנצח את הטכנולוגיה המתקדמת והמצטיינת ביותר בעולם. תודה שזה סיכון אפשרי.’

הפסקתי את שטף דיבורה שנעשה רם ותקיף: לא יכולתי לשאת את ההתנשאות הזו לגבי כל מה שהוא חדשני.

‘אין התקדמות מדעית בלי סיכונים.’

‘אין לי בעיה עם סיכונים. בעצם, אין לי בעיה למות בתוך מטוס אוטונומי. מפריע לי רק שאנשים חכמים הפכו את חיינו למסובכים כל כך בלי להבין במה הם מסתכנים ומסכנים אחרים.’

אני לא מוותר: ‘קשה לי להתווכח איתך. האם היית רוצה לחזור לאחור? לתקופה שלא היו רובוטים במטבח וכל אחד היה צריך לבשל בעצמו את הארוחה שלו?’

כעת נגלו עיניה. זיק של שובבות ניצת בהן והיא, בשקט אך בהחלטיות, ענתה:

‘אספר לך סיפור קטן. אני סובלת מסיוטי לילה. באחד הלילות חלמתי חלום מוזר. אני בבית ומחליטה להכין חביתה — לא במחבת הדיגיטלי אלא בעצמי. נזכרתי בחלומי כיצד סבתי, זיכרונה לברכה, הייתה עושה זאת, וכמה טעימות היו החביתות שלה. ואז קרה המקרה: רובוט המטבח החל לנוע לעברי, דחף אותי בתקיפות עם גדם האלומיניום שלו, ובטרם התאוששתי ראיתי במו עיניי כיצד הוא נוטל את החביתה שלי, מטיל אותה למבער הביתי, ומכין חביתה חדשה.’

היא הביטה בי, נבוכה אך מחויכת, ואמרה: ‘בדרך כלל אני לא מספרת לאנשים זרים על סיוטי הרובוטים שלי, אך לך אני יכולה לספר. אין סיכוי שלאחר טיסה זו ניפגש פעם נוספת’ — ולאחר הרהור נוסף אמרה — ‘אני מתכוונת לכך שאין סיכוי שניפגש שוב בעולם הזה.’

לא הגבתי והיא המשיכה: ‘התקשרתי לידיד שלי — האחד שהיה לי — וסיפרתי לו על הרובוט והחביתה. אמרתי לו שאיני משוגעת, שיש לי סיוטים כאלה לעיתים קרובות. שמעתי בקולו צליל לא מוכר, נואש: ׳דִי יקירתי — זהו שמי, דִי — בכל דור יש כאלה המתקוממים נגד הקדמה. בזמן המהפכה התעשייתית, צצו קבוצות לודיטים — כך הם כינו את עצמם — והרסו את הנולים האוטומטים במטוויות שהביאו ברכה כה רבה לכלכלת העולם.׳

נוכחתי לדעת שאין לי שפה משותפת עם ידידי זה, ושהוא חושב שאני מאבדת את שפיותי. זמן קצר לאחר מכן היה לי סיוט נוסף, בו הגעתי לדירתי והצלחתי לשמוע מבעד לדלת הכניסה רעשים מתכתיים, לא מוכרים, והבינותי מיד: אלה הם הרובוטים המתלחשים ביניהם בשפתם הסודית. פתחתי את הדלת בבת אחת ועוד הספקתי לראותם ממהרים למקומם ושומרים על שתיקה מוחלטת כאילו לא אירע דבר. הייתה לי תחושה שתמונה זו לא התרחשה כלל בחלומי ושהיא משקפת מציאות אמיתית. עברתי לדירה ישנה נטולת רובוטים, בה אני מכבסת במו ידיי, מבשלת לעצמי, כן, גם חביתות במחבת לא דיגיטלית. כאשר סיפרתי זאת לידידי הוא הציע בחוצפתו שאלך לפסיכיאטר. יותר לא נפגשנו.’

בינתיים, החל ויכוח צעקני בין האב לבן, שישבו מעבר למעבר: ‘איפה שמת את המזרק עם הנוזל הוורוד? מהר! מהר!’

‘לא שמתי אותו… לא נתת לי אותו, אבא!’

‘אני בהתקף בגללך… בלי המזרק הזה אני מת…’

‘לא נתת לי אותו. הוא נשאר בבית.’

‘אוי ואבוי לי! זהו זה. וכל כך רציתי לראות את ציריך… תבטיח לי שתאמר קדיש על קברי… בנים גידלתי…’

דִי נרעשה וקמה לעזור לאב, אך לא ידעה מה בדיוק לעשות. היא התחילה לצעוק בקול רם שלא שיערתי לרגע שיש לה:

‘רופא! רופא! יש רופא במטוס?’ נשארתי ישוב במושבי. מה יכולתי לעשות?

אין תגובה לקריאתה של דִי, אך מישהו מהנוסעים מיהר למעבר, השכיב את האב על רצפת המטוס, והחל ללחוץ בעוצמה רבה על חזהו. האב התנשף בכבדות והפליט בקול צרוד, ‘המזרק הוורוד,’ ובנו צרח, ‘לא… לא נתת לי…’ שקט ירד על הנוסעים. רק גניחותיו של האב ומחאת בנו הדהדו בקומה השלישית של המטוס. הרמקול החל מדבר: ‘כאן המחלקה לרפואה מרחוק. יש לנו חולה בשורה C3. אל דאגה. יחידת הרפואה מרחוק תטפל בו חיש מהר, ביעילות, ממרכז הבקרה שלנו בתל אביב. נא החזירו אותו למקום מושבו.’

האב המשיך לזעוק: ‘המזרק הוורוד! רופא!…’ פניו חוורו והכחילו. הבן החל לבכות. דִי חזרה המומה למקומה.

בכיו של הבן המשיך, תוך שהוא ממלמל: ‘לא נתת לי את המזרק…’ שני נוסעים התנדבו להושיב את האב על מושבו, ומעל למושב האב ירדה מתקרת המטוס יחידת הרפואה מרחוק ובראשה מצלמה חודרת גוף. מתוכה נשלף מזרק, אך אירעה תקלה. המזרק לא הגיע עד גופו של האב ורעשים מוזרים החלו נשמעים מתוך היחידה. שוב מערכת הכריזה:

‘אל דאגה. נתגלתה תקלה קטנה ביחידת הרפואה מרחוק ואנו שוקדים על תיקונה המיידי. אין כל מקום לדאגה.’

בעוד ההודעה נשמעת, נזכרתי לפתע כי בתיקי מצויות תרופות שונות שארזתי, וכי ודאי יש ביניהן זריקות המחזקות את הלב ואת זרימת הדם אליו. דִי בוכה ואני, בידיים רועדות, מחפש תרופה בתיקי. לבסוף שלפתי מזרק עם חומר שנראה לי מתאים, ודחפתי אותו בכוח לזרועו של האב, שהדם כבר נטש את פניו.

נשימתו כמעט והוסדרה. הכול נגמר בטוב: הוא נאנח ונשם בכבדות.

שניהם — האב והבן — צעקו לעברי מילות תודה, והבן המשיך וצרח: ‘אתה לא מבין? לא נתת לי את המזרק הוורוד!’

שכנתי, לא יכולתי להתרגל לשמה המוזר, הייתה נרעשת מכל האינצידנט. היא כיסתה את פניה בידיה וקשה היה לי, למרות מאמציי, להרגיעה. היא רכנה לעברי, לחצה את ידי ופלטה: ‘היית גדול. הצלת חיים.’ אך ידעתי שחולפת בה המחשבה שכל האינצידנט לא יכול היה להתרחש במטוס ישן, שבו היו צוותי אוויר היודעים להגיש עזרה ראשונה. מצד שני, הייתי גאה ביעילות התרופות של ‘מתושלח’. אמרתי לה:

‘תודה לאל שיש תרופות יעילות כל כך כמו המזרקים של החברה בה אני עובד.’

אך שכנתי לא השתכנעה: ‘אני לא רוצה להתווכח איתך.’ ממה נובעת עקשנותה הטיפשית הזו?

הסברתי לה את התועלת ש’מתושלח’ מביאה לאנושות, גחנתי לכיוון אוזנה ואמרתי:

‘סבא שלי, גם הוא היה שייך לחוג שלך. עד סוף ימיו סירב להיכנס למכונית אוטונומית והתמיד לנהוג במכונית הידנית הישנה שלו עד שנגמרו החלפים למכוניות מסוג זה.’

דבריי אלה הקפיצו אותה. היא פנתה לעברי, נעצה בי את עיניה — עתה ראיתי בבירור שהן כחולות־ירוקות — חיבקה אותי בחוזקה והדביקה נשיקה למצחי:

‘אני מאושרת לשמוע זאת. צריך לכבד את זכרו של חלוץ אמיץ זה שפעל נגד הטכנולוגיה ההורסת את חיינו,’ וכעבור שנייה של מחשבה, היא הוסיפה:

‘אני מודה שיש שטחים בהם המדע והטכנולוגיה הביאו תועלת לאנושות. אין איש שלא משתמש במכשירים ובתוצרים שהם פרי הטכנולוגיה המודרנית. אפילו אני מודה בכך. אבל המדע אחראי ליותר הרוגים מאשר הטבע הלא מרוסן. מיליונים נהרגו במלחמות ממוכנות ואיננו שוכחים את השואה בה נרצח שליש מבני עמנו. הם נרצחו בעזרת גז משמיד כל חי שפיתחו מדענים.’

דִי קירבה את ראשה לראשי, ונשטפתי לפתע ניחוח מיוחד במינו שעלה מגופה, רך ושקט, כזה שחיזק בי את ההרגשה שיש בה, באישה המוזרה שיושבת לידי, כוח משיכה מיוחד.

‘הטכנולוגיה המודרנית הניבה דבר שלילי וחיובי כאחד: המדענים פיתחו נשק אימתני כזה היכול להשמיד את כדור הארץ, וזה מנע פריצת מלחמת עולם רצחנית. מאז מלחמת העולם השנייה במאה העשרים — פרט למלחמות שבטים לאומיים קטנים, שמהם כנראה אי אפשר להיפטר — לשמחת כולנו לא פרצה מלחמת עולם נוספת.’

ניחוח או לא, לא יכולתי לעבור בשתיקה על דבריה:

‘את לא רוצה לומר לי שאת גם נגד המאמצים להארכת החיים. אני, למשל, עובד בחברת ‘מתושלח’, אחד הגופים הידועים בעולם שכל תפקידם הוא הארכת החיים ושיפור איכותם.’

‘אתה מתכוון לדחיית המוות. דרך אגב, אני, אישית, קיבלתי עבודה זמנית בחברת ‘מתושלח’.’

‘באמת? מה היה תפקידך שם?’

‘הקלטתי כל מיני דברים וקיבלתי כסף. עד היום איני יודעת מה עשו עם ההקלטות שלי… אך עד מתי אתם דוחים את המוות? הרי לכל יצור חי יש תאריך תפוגה.’

‘יש לכולנו תאריך תפוגה, אך אפשר לדחות אותו.’

‘כיצד?’

‘על ידי שמירה על אורח חיים בריא, תזונה נכונה ואימון גופני — ואלה כבר נעשו בעבר, בעיקר במאה העשרים. באמצע מאה זו החלו הניסיונות להאריך את חיי האדם באורח ביולוגי. אך החל ממחצית המאה העשרים ואחת פרצו חברות כמו שלנו את הגבול העליון של תוחלת החיים בשני אמצעים: חיסונים בפני מחלות הזקנה ובפני נגיפים שונים ומשונים כמו הנגיף האיום ששיתק את העולם בשנות העשרים של המאה העשרים ואחת, ובנוסף — וזה העיקר — חברת ‘מתושלח’ תקפה את המוות באמצעות טובי החוקרים והמציאה תרופה נגד התנוונות תאי האדם. זו הייתה מהפכה עולמית.’

‘לכמה זמן מתארכים החיים אם נוטלים את מוצרי ‘מתושלח’? אתם שואפים לחיי נצח?’

‘לא. משום שאפשר — וגם צריך — לחדש את השימוש במוצרים האלה. אך בשלב מסוים הגוף מפתח התנגדות למוצר. אין לנו הסבר לכך, אך הגענו כבר לגיל של מאתיים שנה ואף מעבר לזה והמחקר נמשך. אני מאוד מקווה שהשוויצרים יעזרו לנו.’

‘ומה קורה עם הדמנציה אצל הזקנים? גם אותה אתם יכולים לחסל?’

‘יש לנו מחקרים סותרים בעניין זה, אך אנו בטוחים שהצעירים שלנו, שחייהם הוארכו על ידינו, יסבלו ממחלה זו — אם בכלל — במשך תקופה קצרה מאוד ובשלב מאוחר בחייהם.’

אבל שכנתי היפה לא השתכנעה והגיבה בקול אסרטיבי:

‘אני לא מאמינה בדחייה מלאכותית של סוף החיים. אתה עובד בחברת ‘מתושלח’. מתושלח המקראי חי כמעט אלף שנים. אתה באמת חושב שהוא נהנה מהחיים בשנותיו האחרונות? הוא לא סבל מדמנציה? הוא הכיר בשמותיהם את כל הנכדים של ניניו? אני משערת שהוא לא היה רוצה בהארכת חייו. ומה בקשר לאשתו של מתושלח? היא ודאי מתה לפניו והוא היה צריך להסתדר לבד או למצוא אישה צעירה. מסכן. וגם הצעירה מסכנה.’

אני לא יכול שלא להגיב:

‘לא. לא מדובר בהארכת החיים בלבד, אלא במיצוי הפוטנציאל האנושי. תחשבי על מוצרט ושוברט. אילו יצירות מופלאות היו כותבים אם לא היו מתים בגיל כה צעיר! הכישרון הטמון באדם רק משתפר עם השנים. התוכנה, דהיינו הכישרון, לא מושפעת מהגוף המזדקן. החומרה, דהיינו הגוף, חייה קצרים, והיא מונעת, במותה, מהתוכנה החכמה לבוא לידי ביטוי. אני מאמין שהארכת החיים תורמת לא רק לאדם המסוים, אלא מעשירה את האנושות כולה ביצירות אומנותיות ומדעיות, שלא היינו מודעים להן בשל המוות המוקדם של החומרה. מי אומר ‘עד מאה ועשרים’? מדוע לא עד מאתיים? שלוש מאות? חמש מאות? זקנה המביאה את המוות היא מחלה, וכמו כל מחלה, היא ניתנת לריפוי.’

השיחה הולכת לכיוון לא טוב. אנחנו מתווכחים אפילו לפני שאני עומד על טיבה של שכנתי. לכן אני מנסה במהרה לשנות את נושא השיחה.

‘נעזוב את הוויכוח הזה לפעם אחרת. יש לי הרושם שלא נצליח לשכנע זה את זו… שמך דִי? יש לו משמעות?’

‘כן, שמי מוזר במקצת, אבל אני מדביקה לו מפעם לפעם תוספת, לפי מצב הרוח שלי: דיאנה, דניאלה, דוריס, דורותי ועוד ועוד. אבל כולם קוראים לי דִי. עזוב את שמי המוזר… אתה נוסע לציריך לחופשה?’

סיפרתי לה מה מטרת טיסתי:

‘אני טס לציריך לסגור עסקה של מיזוג חברות, שוויצרית וישראלית, העוסקות באותו נושא שאת לא אוהבת: הארכת החיים. אמרתי לך, אנו רוצים להאריך את התקופה שבה הגוף לא דוחה את התרופות שלנו.’

‘ואני נוסעת לפרק חברה ולסיים את החוזה שלה עם עולם העסקים, שם אני סוגרת עניין…’

‘אז שנינו עוסקים בנושא דומה: מיזוג ופירוק של חברות.’

‘אפשר לומר. כן.’

אני מתבונן בה. הוויכוח בינינו הוסיף נופך של חדות לפניה היפות. בימינו, אי אפשר לדעת מה גילו האמיתי — דהיינו — הכרונולוגי, של אדם. גופה של דִי לא איבד עדיין מצעירותו. יש בה משהו מוזר ומושך כאחד.

כאשר מהפכת הגיל נשאה פרי, ובעיקר משהחל השימוש בסירופ נגד הזדקנות, אירעו לא מעט אי־הבנות. נשים וגברים נישאו למי שנראה להם צעיר ורענן, ותוך זמן קצר מתו מזקנה ביולוגית אלו שנישאו להם. אין לנו עדיין הסבר לתגובה מסתורית זו של הגוף המסרב לקבל את הארכת חייו, אך אנו מבקשים לדחותה, אם לא נצליח לבטלה.

בת כמה היא דִי? שלושים?

איני בטוח בגילה, כפי שהיא ודאי לא בטוחה לגבי גילי, אך אני בטוח ביכולת המשיכה של גופה.

‘באיזה מלון את מתאכסנת בציריך?’

‘לא הזמנתי חדר בשום מלון.’

‘את לא יודעת שהיום ומחר מתקיים בציריך יריד רובוטיזציה? העיר מלאה תיירים עד אפס מקום. אני בטוח שאין להשיג חדר בשום מלון. היכן תישני?’

‘אם אין שום מקום פנוי במלון בעיר, אסתובב לי ברחובות עד שיעלה השחר, עד שתיפתח הפירמה שאיתה אני סוגרת עניין.’

‘כך תסתובבי בעיר, עם המזוודות שלך?’

‘אין לי שום מזוודה. אני חוזרת הביתה מחר, מיד לאחר סיום העסקה.’

‘מה פירוש?’

‘פירוש הדבר כפשוטו. אני חוזרת הביתה בטיסה מחר, ועד אז אין לי צורך בשום דבר.’

‘על מה את מדברת? לא אסכים לכך! אם לא נמצא חדר, תוכלי ללון בחדר המרווח שלי במלון… אם לא אכפת לך כמובן.’

האם הרחקתי לכת? האם לא יחשבו לה דבריי אלה כהטרדה? להפתעתי, היא משיבה:

‘ברצון רב. אתכרבל לי בפינת החדר ואישן עד שעת פתיחת העסקים.’

‘התכרבלי כמה שתרצי, אך לא בפינת החדר. המיטות השוויצריות רחבות דיין.’ דברי אלה השתיקו את דִי הנבוכה.

לפתע היא אמרה, באנחה בלתי צפויה: ‘בדרך כלל המזל לא לצידי, אך הפעם יש לי מזל טוב שהושיב אותי ליד גבר מעניין כמוך… וגם טוב מראה.’

הייתי נבוך אך פלטתי: ‘וגם לי יש מזל לשבת ליד אישה יפה כמוך.’

לתדהמתי, היא הגיבה בנשיקה. הפעם, לא על המצח. היא מלמלה: ‘תודה, תודה, אתה אדם טוב.’ היא לחצה בכוח את ידי ואמרה: ‘טוב לב, גם טוב מראה וגם… טוב גוף.’

עתה הגיע תורי לפעול. הצמדתי את פי לפיה והתנשקנו נשיקה לחה וסוחפת. היה ברור לי שהרפתקה זו תהיה שונה לחלוטין מהקפיצונים והזריזונים שלי. אך במחשבה נוספת עלה ספק במוחי אם לא שגיתי בהזמנתה החפוזה לחלוק איתי את חדרי במלון. היה משהו מיוחד באישה הזו, וגם היה לי ברור שנפשית היא לא לגמרי בסדר, ומי יודע איך היא עלולה להביך אותי; אך הניחוח העולה מגופה שיכר אותי והוליך אותי בעל כורחי לרצון להעמיק את הקשר עם אישה מוזרה זו.

נחתנו בשדה התעופה הצפוף מנוסעים של ציריך. לשמחתנו, העיר היתה מצוחצחת, שטופת שמש, האוויר צח, משדר ניקיון ויעילות. הכול רגוע ומרגיע. יצאנו יחד. עניין חיפוש החדר במלון לדִי נשכח כלא היה. צעדנו אט למנהרת הרכבת המגנטית שהסיעה אותנו תוך דקות קצרות למרכז העיר, סמוך לבניין תחנת הרכבת הישנה. הבניין הזה מרשים גם היום. ציריך עצמה צומחת לגובה. מגדלים רבי־קומות מגמדים את מגדלי הכנסיות המחזיקות מעמד מימי הביניים, ונותר בה קסם, בעיקר בחלקים השמורים היטב, מאז החלטת העירייה לשמר גם את הבניינים שנבנו במאה העשרים.

צעדנו ברגל למלון. אני לבוש טי־שרט ומכנסיים, המעיל מוטל על כתפי, בידי המזוודה והתיקים, והיא בשמלתה ושערה השופע. כמעט ולא החלפנו מילה.

המלון היה מודרני, צבעוני, עם רובוטיזציה מרשימה. פקידת הקבלה הייתה שייכת למודל חדש של רובוטים. היא עפעפה בעיניה, פיהקה משעמום, ומדי פעם הוציאה מארנקה מי־קולון והזליפה על עצמה כמה טיפות. ברור שדִי עיקמה את אפה, שאלה אם החדר צופה אל האגם, וציינה שהמלון קרוב לפירמה שאתה היא צריכה להסדיר את עניין הפירוק. היא הציעה שלא נאכל ‘אוכל מלאכותי’ במלון, אלא אצל ‘הטורקי הזקן’ — מקום אותנטי שהיא מכירה. הסכמתי לכל מה שהציעה. ספרתי את הדקות החולפות עד בוא הלילה. לא הייתי רגיל להרפתקאות מסוג זה.

המסעדה של ‘הטורקי הזקן’ שכנה ממש ליד הנהר החוצה את העיר, והכניסה אליה היתה מעוטרת בשלט: ‘כאן מגישים רק אוכל וקפה עשויים בידי אדם’. הסתבר ששם המסעדה נקרא על שם בעל המסעדה, טורקי זקן, כמוש וחייכן. דִי הכירה אותו מביקורים קודמים והם החליפו חיבוקים. הטורקי הציע שנפתח בקפה, אותו הוא יכין במיוחד לכבודנו כמנהג אבותיו. הסכמנו, ובינתיים התבוננו בברבורים הלבנים המשייטים להם בנהר. דִי לא התאפקה ואמרה:

‘בקש מאחד הידידים שלך ליצור ברבור כזה בהדפסה תלת־ממדית.’

החלטתי לא להגיב.

הבטתי בטורקי הזקן המכין את הקפה. הוא הוציא מתיקו פולי קפה טריים, בחר אותם אחד־אחד, פסל כמה, ואת יתר הפולים, הנראים בעיניו, קלה במחבת שהעמיד על כיריים שנלקחו כנראה ממוזיאון לאמנות שימושית עתיקה. לאחר מכן טחן את הפולים הקלויים במכתש ועלי, העביר את הקפה הטחון לסיר, העמידוֹ על כיריים וזרה תבלינים לתוך הקפה הרותח. ריח הקפה והתבלינים הגיע אל שולחננו, וניחוחו גירה את כמיהתי לקפה. לבסוף שפך הזקן את הקפה המתובל לכד נחושת, הריח את ריחו, ורק אז יצק אותו לספלי קרמיקה כחולים.

דִי צדקה כשאמרה שאין כקפה הזה בעולם. שתינו בשקט. היא לא אמרה דבר ורק עיניה אמרו: ‘תשווה את זה לזבל שמכין לך הרובוט.’

כאשר האכלנו בסוף הארוחה את הברבורים, היא פלטה: ‘זה כשלעצמו שווה טיסה לציריך.’

התפעלתי מהקפה הריחני, אך בביתי אמשיך ליהנות מהקפה שמכין לי בוב — אמנם לא ריחני אבל מוכן במהירות.

נפרדנו בחיבוק ובמלמולי תודה מהטורקי הזקן וצעדנו למלון דרך העיר. באופן טבעי נשארנו יחד, אף שהכרנו רק לפני כמה שעות. הילכנו ברחוב הרכבת — הבאנהופשטרסה — שהיה בעבר רחובה המרכזי של העיר. כל הרחוב היה שמור, כולל הבניינים הנמוכים, בני שלוש וארבע קומות. ממש אווירה כפרית. קהל רב של תיירים — שהגיעו כנראה לתערוכת הרובוטיזציה — מילא את הרחוב, שחלונות הראווה שלו הציגו את הסחורות שהוצעו למכירה במאה העשרים. ראינו מוצרים רבים שלא הכרנו: בחנות יפנית ששמה היה ‘זארא’ הוצגו שמלות ארוכות, מכנסיים בצבע כחול הקרועים באזור הברכיים, וחולצות רבות כפתורים (כמה זמן לקח לאבותינו להתלבש?). הוקסמנו מחתיכות בד צבעוניות, צרות וארוכות. בפתק שהוצמד להן נכתב הסבר: ‘אלו היו עניבות שגברים נהגו להדק סביב צווארם.’ בחנות אחרת הונחו קופסאות צבעוניות ובתוכן גלילי נייר לבנים שעטפו עשבים יבשים. אלה היו, כך הסביר הפתק המצורף, סיגריות שהיו בשימוש נפוץ בדורות קודמים.

אמרתי לדִי:

‘חשבי על כך: אנשים נאלצו לגרור עצמם בכל מזג אוויר, ברוח ובגשם, בקור ובחום, לחנות כלשהי, ואם מצאו משהו לשביעות רצונם, היה עליהם — שוב, בכל מזג אוויר — לגרור את המוצר בחזרה לביתם, ברגל, או יותר גרוע, במכונית לא־אוטונומית.’

דִי לא ויתרה:

‘ככה היה להם טוב. הייתה להם סיבה לצאת מביתם.’

שיהיה כך. אני מעדיף את העולם הנוח שלנו.

מחנות הבגדים עברנו לחנות של עיתונים. למרות חלוף השנים, ניתן היה לקרוא בעיתונים הדהויים. הכותרות עסקו רובן במלחמות: סכנה של… איום ב… מיליון קורבנות עקב… מצב מתוח העלול להביא ל… יוזמה לסיום ה… דיונים ממושכים בהסכם שלום כדי למנוע… סכנה חדשה להתלקחות של… — מלחמה כמובן. ילד קטן, מקבוצת תיירים, שאל בקול רם:

‘איך הם היו מגדילים את האותיות בעיתונים האלה?’

חלון החנות הבאה היה מיצג של חברת החשמל המקומית וכלל גושים שונים בצבע שחור. מודעה ליד הגושים המוזרים הכריזה: ״ואלה הם גושי פחם ששימשו את אבותינו ואימותינו לחימום ביתי, והעיקר, לייצור חשמל ולהנעת רכבות עתיקות שזיהמו את האוויר. זהו החומר שפגע בבריאות הדורות הקודמים. אצלנו לא תמצא גרם אחד מהחומר המסוכן הזה.’

דִי הצטמררה. ‘כמה מגעיל.’

החנות הבאה הייתה חנות שמכרה מוצרי בשר של חיות. נדמה היה שהן נטפו דם, ודִי הסתירה עיניה. אך בחלון, בצד חתיכות הבשר החי לכאורה, היה פתק שהסביר כי המוצרים המוצגים עשויים חומר מלאכותי, לא אורגני, וזאת מאז שנחקק החוק שאסר על גידול, מכירת, פרסום ואכילת בשר חיות. הדם אינו אלא חומר מלאכותי ואולי היה זה מיץ עגבניות.

החלון הבא היכה אותי בתדהמה. הייתה מוצגת בו מכונית לא אוטונומית בצבע שחור — ממש כמו זו שהייתה לסבא. זיכרונות ילדות שטפו אותי לפתע. סבא מסביר לאבא למה המכוניות הישנות טובות מהאוטונומיות, וסבתא מהסה אותו בקריאות ביניים המופנות אל אבי: ‘תעזוב אותו. הוא קצת משוגע.’ קפאתי במקומי. דִי הבינה מיד מה מתרחש ואחזה בידי. הייתה זו אחיזה שופעת חום ולא אחיזה של חסר ישע המבקש עזרה. היא לחשה באוזני:

‘נחזור בבקשה למלון.’

שמתי את מעילי על כתפיה ופנינו לעבר המלון. צינת הערב ירדה על שנינו. עלינו לחדר ונפלנו מחובקים למיטה.

את ליל האהבה ההוא לא אשכח לעולם. דִי התפשטה במהירות וחשפה את גופה הצעיר והחושני. לא הייתי צריך לחשוש מתביעת הטרדה. היא התנפלה עליי והשכיבה אותי במיטה. היא התגלתה לי כאישה סקסית הבקיאה בהלכות המיטה. האמת היא שכושפתי על ידה. לרגע אחד היא הייתה חתלתולה מפונקת המבקשת שילטפו אותה, ולרגע שני, לביאה טורפת; גם מצטנעת וגם תובענית, גם חידתית באישיותה וגם שקופה ביצריה.

גם אני הייתי כפול רגש: נער בתול וגבר מנוסה; בתוכי צלצל פעמון אזהרה אך ממפשעתי עלה היצר והתפרץ בשאגות שעלו מגרוני. לאחר שגמרנו, היא החלה לטפס עליי, לנשוך אותי, לנשק כל סנטימטר בגופי, ולתבוע עוד ועוד. כל חלק מגופה גירה אותי בנפרד. משהו בחוסר העכבות, בתעוזה שלה, הגביר בי את תשוקתי ואת התמכרותי אליה, למרות היכרותנו הקצרה ואולי בגללה. משנרגענו, אמרתי לה שזו פעם ראשונה בחיי שאישה גורמת לי להגיע לסיפוק פעמיים ברצף. התנשפתי עמוקות והתבוננתי בפניה המושלמות ובשערה הנח על כרה, ונזכרתי גם מנין אני מכיר אותה; לא מזיכרון אישי רחוק אלא מדיוקנים של נשים מהרנסנס, במוזיאון אופיצי המחודש בפירנצה. חשבתי על כך שדִי אינה רק חושנית אלא שאני חש אותה בכל תא בגופי. היא גם דומה דמיון מהמם לדמות אידיאלית שליוותה אותי בימי, ובעיקר בלילות התבגרותי, כשפחדים סמויים אחזו בי. ההשוואה לקפיצונים ולזריזונים הייתה בולטת: כאן הרגשתי שהגוף והלב הולכים יחד, ואילו שם היו אלה הרפתקאות מאתגרות, שהייתי זקוק להן כדי להוכיח לעצמי את גבריותי.

ליל האהבה נמשך עד שנרדמנו כשידי אוחזת בידה.

***

כאשר התעוררתי כדרכי עם שחר, חיפשתי את ידה של דִי ולא מצאתיה. הדלקתי את האור. דִי לא הייתה במיטה. המיטה הייתה ריקה. רצתי לחדר האמבטיה, הצצתי למסדרון ואפילו חיפשתיה מתחת למיטה. דִי איננה. לפתע הבחנתי במכתב המופנה אליי שהונח על הכר, ולידו החמסה הירוקה. התיישבתי לקרוא אותו:

‘השעה שלוש לפנות בוקר. אתה ישן עמוקות בקול נחירה קלה. אני חושבת לעצמי: אילו הלילה הנפלא הזה היה מתרחש בעבר, לא הייתי טסה לציריך. אבל את כל הסידורים בציריך ובישראל כבר קבעתי. חוץ מזה, הלילה הזה היה חד־פעמי. קשר קבוע בינינו הוא בלתי אפשרי. בגלל אופיי, הוא חייב להסתיים בצער, באכזבה, ובהעמקה של הדיכאון ממנו אני סובלת מגיל צעיר. אסביר את דבריי. אני כאן לא כדי לפרק חברה, כפי ששיקרתי לך, אלא כדי לפרק את עצמי.’

זרקתי על עצמי מעיל ודהרתי למטה. אני חייב למצוא אותה לפני שתשים קץ לעצמה. נזכרתי שדִי אמרה שהפירמה בה היא צריכה ‘לגמור עניין’ שוכנת ליד המלון. בפירמה שלה גומרים לא עניין אלא את החיים עצמם.

למרות השעה המוקדמת, היו שניים במודיעין המלון: רובוט ואדם. פניתי אל האדם בקול נרגש ושאלתי לכתובתו של מוסד סמוך להמתות חסד.

הפקיד ענה בקול יבש: ‘אנו לא מכירים מוסד להמתות חסד. כאן אנחנו קוראים לזה מוסד ‘המנוחה האחרונה’.’

אך הרובוט התערב: ‘זה נמצא בסמטה שמול הכניסה לבית המלון הזה. איני יודע מה מספר הבית. שם המוסד הוא ‘אנג’ליק’. אישה שהתארחה כאן לפני זמן לא רב גם התעניינה במוסד הזה.’

הפקיד האנושי ביקש להרגיע אותי. אפילו לא אמרתי תודה, פרצתי החוצה והתחלתי לרוץ במעלה הסמטה. בשעת בוקר מוקדמת זו לא היו בה עוברי אורח, פרט לקשיש אחד שידע בקושי כמה מילים בגרמנית לא־שוויצרית. הוא מלמל דברים על כך שהמוסדות האלה הם נגד התורה של ישו אך לבסוף הצביע על בניין חסר כל ייחוד. רצתי לעברו. בכניסה היה שלט: ‘אנג’ליק — מנוחה אחרונה אידיאלית באווירה משפחתית’.

דהרתי אל תוך המוסד פנימה, ונעצרתי מול שומר חמור סבר. הוא רטן נגד עצם נוכחותי עוד לפני שפתחתי את פי:

‘אני בן זוגה של קליינטית שלכם שנמצאת בפנים. אני מוכרח להיכנס. זה עניין של חיים ומוות!’

הוא השיב בנחת: ‘מצטער. החוק לא מרשה לנו להכניס קרובי משפחה לחדר המנוחה האחרונה, גם אם הם מתנגדים לתהליך. הרצון של הפציינט גובר על רצון המשפחה.’

צעקתי, צרחתי, זעקתי:

‘שנֶל! שנֶל! כל שנייה חשובה! אני חייב, חייב, חייב לומר לה כמה מילים לפני מותה…’

והוא בשלו: ‘זו אשתך, אדוני?’

אני מהנהן: ‘יא, יא. מיין פראו, מיין פראו.’

והשומר: ‘אישה יפה מאוד…’

ואני, דומע: ‘מתי אוכל לראות את אשתי?’

השומר: ‘התקנות אומרות שרק לאחר סיום התהליך אפשר… סליחה רק רגע, יש לי שיחה מההנהלה…’

אני: ‘אני דורש לדבר עם מישהו מעליך! זה דחוף! דחוף! שנֶל! שנֶל!’

השומר: ‘עכשיו הודיע לי אדון מההנהלה שהתהליך של אשתך הסתיים. אישה כל כך יפה מזמן לא ראינו באנג’ליק.’

הוא חיפש את המפתח במשך שניות יקרות, והוליך אותי באיטיות בלתי נסבלת לחדר המנוחה הסופית. מצאנו עצמנו בחדר נאה, צבוע לבן, ובו מיטה גדולה, עליה שכבה דִי על גבה. חשבתי לעצמי: בחדר פשוט זה שליט המוות. כאן הופך אדם לגווייה. אישה עבת בשר החזיקה עדיין בידה של דִי, אשר שכבה שם בפנים חיוורות. על שפתותיה הפתוחות הסתמן חיוך קל. חיוך של אושר. של מנוחה מוחלטת. בטני קפאה.

האישה שהחזיקה בידה של דִי אמרה משהו בגרמנית שוויצרית שלא הבנתי. עמדתי בראש מושפל, ללא דמעות. כמעט ועזבתי את חדר המוות, זרקתי מבט אחרון של פרידה אל עבר דִי — ולפתע ראיתי משהו הפוך ממה שראיתי קודם: על שפתיה לא היה חיוך של אושר אלא התחלה של זעקה שלא הסתיימה.

השומר הפליט בשקט: ‘אדוני, היה לה מוות מכובד מאוד, מכובד ביותר.’

נפרדתי מהשומר שהמשיך למלמל על יופייה של הקליינטית. יצאתי מאנג’ליק ופניתי אל המלון. הרחוב היה כבר מלא בהולכי רגל. התהלכתי ביניהם בלי לבכות, רק בהרגשה של ריקנות. לאן אלך עתה ומה אעשה? חיוכה הדו־משמעי של דִי נשאר צרוב בתוכי. הכול קרה כל כך מהר: בפחות מיממה הכרתי את האישה האחת שחשקתי בה באמת, ואז איבדתי אותה במכה חדה.

צעדתי בקושי אל המלון. מסביב התנועה סאנה אך לובי המלון היה שקט כשם שהיה כאשר דהרתי ממנו כדי לתפוס את דִי. נכנסתי לחדרי. המיטות היו כבר מסודרות ועל הכיסוי היו מונחים המכתב והחמסה הירוקה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. שכבתי על המיטה שלנו, המשכתי לקרוא את המכתב שעצרתי את קריאתו לפני זמן קצר, כאשר רצתי בכל כוחי למוסד המקולל:

‘…נולדתי יצור מלנכולי והרופאים אמרו להוריי שדיכאון כמו שלי חולף עם תקופת ההתבגרות. הוריי התנחמו בכך, אך תקופת ההתבגרות עברה ומצבי רק החמיר. מעט הידידים שהיו לי נעלמו כשהכירו אותי ואת מצבי.

‘מתי אדם חש צורך להקדים את מועד מותו? כאשר אין עוד טעם ותכלית לחייו. קראתי בספר כי אדם מאבד את הטעם לחייו כאשר מתקיימים שלושה תנאים. התנאי הראשון הוא כאשר בני אדם חוששים לקום בבוקר, להתייצב מול יום המחרת. אני, לא רק חששתי מבוקר המחרת, אלא הייתי אחוזת פאניקה. בקושי יכולתי לצאת מהמיטה. מצבי החמיר כאשר שני הוריי נפטרו ונותרתי עם אחותי התאומה, תמר. היא הייתה לי כמראה הפוכה: מתלוננת על בעלה, מפטפטת על טיפשותה של הממשלה, גאה בבנה שילוח, הגאון. בקיצור: היא חייתה באור גם כשהייתה חשכה ואני הייתי בחשכה גם כשהייתי באור השמש.

‘התנאי השני לאיבוד טעם החיים הוא: האם מותי יותיר אחריו בני אדם שיתאבלו עליי — לא סתם ‘יזכור’ ו’קדיש’, אלא ירגישו ממש בחסרוני ויתגעגעו אליי. מי יתאבל עליי? אולי אחותי תמר, שבהיעדרי תחסרנה לה שיחות החולין והרכילויות; אולי אחסר לבנה שילוח שהערצתי את כישרונו ואשר שימש איזו חוליה מקשרת בין שתינו. פרט לכך אין מתאבלים. אין משפחה. אין חברים. אין ידידים. אין כלום.

‘והתנאי השלישי, האם השאיר האדם עקבות של קיומו על הארץ? האם יצר משהו שלא היה קיים לפני הולדתו, שיהיה קיים אחרי לכתו? אני יודעת שחיי היו לשווא. שהדיכאון השמיד כל שבב של כישרון שהיה בי. אני אפוא רציונלית לגמרי ברצוני למות. שלוש הסיבות מתקיימות.

‘כעת יש לי בקשה אחרונה: סיימתי את כל הסידורים להחזרת גופתי ארצה, אך איני יודעת את מועד ההלוויה שלי. אחותי התאומה, תמר, תדע את כל הפרטים הדרושים. מספר הפונויזיה שלה רשום בראש מכתבי זה.

‘אני מאחלת לך הצלחה בפרויקט מיזוג החברות ונפרדת ממך לשלום ולא להתראות.

‘באהבת פתאום, חד־פעמית, אני מסיימת את חיי. זה לא סיום רע. אני לא משקרת כשאני אומרת שלאחר הלילה הזה איתך, הבנתי לראשונה את משמעות המילים ליל אהבה.

דִי.

נ.ב. אני משאירה את החמסה הירוקה שלי שליוותה את מצוקתי מזה שנים רבות, כמזכרת ללילה שעברנו ביחד’.

לא הצלחתי להרגיע את עצמי. התחלתי להבין את הביטוי ‘בטנו מתהפכת בקרבו’. במוחי ידעתי כי עליי להתגבר ולהמשיך בעסקיי כרגיל, ורק בפנים לנצור את החוויה הייחודית הזו ששמה דִי.

שכבתי על המיטה, קראתי שוב את המכתב של דִי, והזמנתי ויסקי עם קרח. חשבתי לרגע לחזור מיד ארצה, אך כיצד אתרץ את המעשה הזה בפני מנכ’ל ‘מתושלח’?

חשתי צריבות קטנות בצווארי. אלה היו נשיכות התאווה של דִי. ראיתי אותן במראה. בהבהוב קטן של שנייה, דמיינתי שהיא שולחת לי בדרך זו דרישת שלום מאי־שם. מחקתי שטות זו ממש כשעלתה במוחי. שיננתי לעצמי: דִי מתה ואיש לא יודע ולא ידע על ליל האהבים!

עם כל ההלם והכאב החד, הצלחתי להחזיק מעמד ולהיפגש עם הפירמה השוויצרית ולחתום על הסכם המיזוג. הצלחתי להעמיד פנים שאני טיפוס הסובל מכאב כרוני. מארחיי היו מאוד אדיבים אליי, אך התפלאו כשלא רציתי לשתות את הקפה שהציעו לי.

***

מקץ יומיים אני טס חזרה ארצה. אני עובר בטרמינל, ונכנס למטוס האוטונומי. הכול נראה מנוכר כל כך. דִי מתה, אך המחשבות עליה ממשיכות להשתלט על מחשבותיי באופן אובססיבי. אילו הקדמתי לרוץ לאנג’ליק, היא הייתה חיה ויושבת כאן איתי, בקומה השלישית של המטוס האוטונומי. היינו יושבים יחד, יד ביד, פה לפה.

אני מעיין במגזין שמצוי בדלפק שלפניי. פרסומת צבעונית: ‘מה יש ומה אין באתר הנופש ‘מנוחה עילאית’ שבמדגסקר? יש שמש, יש ים, יש יער עתיק יומין, יש דגים ישר מהים לשולחן שלך, יש שקיעות מהממות. ומה אין? אין פונויזיון, אין מזכירות, אין פגישות, אין מכוניות, אין אוכל תעשייתי, אין צפירות של אמבולנסים מעופפים. בקיצור, יש ואין כל מה שאתם רוצים ולא רוצים.’ נשמע מקום אידיאלי לבילוי חופשה עם דִי. אני חייב לרכוש בטרמינל של תל אביב צעיף שיכסה את סימני נשיכותיה.

הטיסה לתל אביב קצרה — לא יותר מ־40 דקות, אך כל שנייה, כל פעימת לב, מדגישה את כאבי.

***

דילגתי ישר מאי התעופה למשרד באמצעות מונית מעופפת, ומיהרתי לבניין ההנהלה כדי לדווח על הצלחת המפגש בציריך. באתי למשרדי החברה מוכן לשלוט בעצמי ולא לספר דבר על מה שעברתי. בישיבה נכח, בנוסף למנכ’ל, גם המדען הראשי של החברה, פרופ’ ירמוך. בעבר החלפתי עמו רק מילים ספורות. הוא היה ידוע בין עובדי ההנהלה בכינויים שונים: ‘המוזר’, ‘גוש הקרח’, ‘היצור’ — ובעיקר נפוץ היה בשיח המשרדי הכינוי ‘מסיכת המוות’, שכן פניו היו מכוסות גבשושיות של מחלת עור בה לקה, ועיניו העכורות חסרות הצבע הפחידו את עובדי המשרד, גם כאשר כוסו במשקפי שמש כהים. מעולם לא החלפתי איתו מילה אישית כלשהי שאינה נוגעת לעסקי ‘מתושלח’. גם לא ידעתי את שמו הפרטי. הוא נחשב לאדם מסתורי והיה ידוע בסודיותו — אדם שאינו משיב לשלום במסדרון. ואולי גם כיעורו השפיע על אופיו.

בסוף הישיבה הוא ניגש אליי ושאל לתומו, חיוך חשוד מתוח על פניו המחוררות:

‘איך היה הביקור בציריך? הספקת לבלות קצת?’

זו היתה הפעם הראשונה שירמוך פנה אליי בצורה אישית. עניתי לו כפי שעניתי (‘היה כיף’) ושמתי לב שיש לו באמת מבט מרושע כפי שאומרות המזכירות. הוא המשיך:

‘אומרים שציריך היא עיר צוננת ולא חושנית, ומשום כך קשה לעשות בה אהבה. אך יש כאלה שאומרים שדווקא בשל כך, יש טעם מיוחד בעשיית אהבה בעיר הזו. מה דעתך?’

פלטתי משהו לא מחייב ויצאתי במהירות מהחדר.

האם הוא הצליח לראות את סימני הנשיכות? האם הוא רמז למשהו? האם הוא יודע עליי ועל דִי? מנין לו לדעת? הייתי עמה בציריך פחות מיממה. אולי הוא האזין לי במכשיר הסודי הממוזער, אותו מכשיר שלפי השמועה מושתל בתוך מדבקות הגוף ש’מתושלח’ משתמשת בהן? ייתכן שהוא רומז למשהו. מצד שני, גם אם הוא רומז, איני צריך לדאוג. לא חטאתי ולא פשעתי. כל מה שעשיתי זה לאהוב ולנסות להציל ממוות צעירה שהכרתי במטוס.

כשהגעתי הביתה התקשרתי לתמר, אחותה של דִי. היה לה קול זהה לקול אחותה המתה. היא ידעה על קיומי שכן דִי התקשרה אליה מאנג’ליק זמן קצר טרם מותה. תמר אמרה לי שההלוויה תתקיים מחר אחר הצהריים, במגדל הקבורה המופרט בשכונת לטרון. היא נפרדה ממני בקול נרגש אך נטול דמעות:

‘אני מוכרחה להסביר לך קצת על אחותי התאומה. אני שמחה ומאושרת על כך שזמן קצר לפני מותה המתוכנן היא פגשה אותך… וגם קצת התאהבה בך.’

לקראת ההלוויה ניסיתי לתרגל נשימות ארוכות ועמוקות על מנת לשלוט בעצמי. לא אבכה כאשר טומנים אותה באדמה.

הדרך למגדל הקבורה בשכונת לטרון הייתה זרועה פרסומות:

‘רק החודש, חלקת קבר פנטהאוז בקומה ה־76. כל הקודם זוכה’.

‘חלקות קבר אחרונות המשקיפות אל הים’.

‘קנו חלקת קבר אחת — והשנייה בהנחה של 50%. קנו שתיים — והשלישית בחינם’.

פגשתי את תמר ובנה בלובי המפואר וחסר הטעם של בית הקברות. תמר דמתה דמיון מדהים לדִי. ממש העתק של אותה דמות, פרט לשיער; אצלה בולטת קרחת בפדחת, עליה מקועקעות המילים: ‘אם אין אני לי, מי לי’. היא לבשה גופייה חורפית ומכנסיים קצרים, שניהם בצבע שחור ועסקה במשא ומתן עם נציג חברת הקבורה: איזה וידיאו של המנוחה ירוץ על צג המצבה? מתי גילוי המצבה? אילו זרי פרחים — מתוך מבחר מוכן של ארבעה — יונחו על המצבה? מנהל החברה היה צעיר גנדרן, מאופר חלקית, קרחת בפדחתו עם כתובת, ‘אצלנו המנוחה היא סופית’. בגופייתו בלטו חורים עגולים אופנתיים, שיש הקוראים להם קרעי אוורור ויש המכנים אותם חורי הצצה.

תמר טיפלה בקול תקיף בכל השאלות שהעלה נציג החברה.

באולם המרכזי של מגדל הקבורה, ליד לוח הפיקוד המרכזי, ניצבו מעטים שהגיעו להלווייתה של דִי. תמר, שילוח בנה, אני, ושלוש נשים מבוגרות שאיש לא הכירן.

שילוח, בחור כבן כעשרים, בלט בקומתו הגבוהה, בבלורית האדמונית הפרועה שעל ראשו, ובמשקפיו העבים. בחור תזזיתי שלא נח לרגע, מפשפש בכיסי הגופייה ובמכנסיו, מוצא פתקים, קורא אותם, מעבירם מכיס לכיס. בכל פעם שאימו דיברה הוא הביע בשפת גופו חוסר סבלנות. שלוש הנשים הזרות, לבושות שמלות שחורות שלא לפי צו האופנה, עטפו עצמן בשתיקה. תמר קיבלה את פניי:

‘אני שמחה מאוד שבאת. לאחותי ולי אין משפחה. בשיחתה האחרונה לפני שמתה — סיפרה לי דִי עליך. זו הייתה אולי האהבה היחידה שידעה דִי. שמה האמיתי היה דבורה, והורינו, זכרונם לברכה, התנגדו בחריפות לשם המוזר שבחרה לעצמה. מה היה רע בשמה האמיתי?’ תמר נאנחה והמשיכה: ‘היא נהנתה מאוד מהיום ומהלילה שבילתה איתך בציריך, ואני מודה לך בשמה על כך. אני רוצה לספר לך משהו עליה: אחותי נולדה זהה לי בדמותה, אך שונה ממני — ובעצם שונה מכל אדם אחר: לצערי, היא נולדה עם תשוקת מוות. בלי יצר חיים. הורינו עשו כל מאמץ לתת לה גוד טיים ולהקדיש לה את מלוא תשומת הלב — על חשבוני, כמובן. אמא ניסתה לשכנע אותה שאם היא תינשא ויהיו לה ילדים, ‘המרה השחורה’, כפי שהיא כינתה את דיכאונה של דבורה, תחלוף מיד, והיא תדע ימים של שמחה אמיתית. דִי עשתה מאמצים בכיוון זה, אבל היו לה שיגעונות. אחד מהם היה שהיא ראתה בכל הרובוטים אויבים, ובגלל זה עזב אותה החבר האחד שהיא קצת אהבה. היא עברה לדירה נטולת רובוטים. שיגעון, אני אומרת לך, שיגעון. היא סירבה בכל תוקף להתלבש לפי האופנה המקובלת. מצד שני, הייתה פתוחה מבחינה מינית ולא התנזרה מגברים מזדמנים, למרות נזיפותיי ואזהרותיי. היה לה טעם רע בגברים… סליחה. אני מצטערת…’

תמר טמנה אפה בממחטה והוסיפה בקול צרוד:

‘בשלב מאוחר יותר החל עניין ציריך; היא רצתה למות במקום בו לא הכירה אדם, ואיש לא יטיף לה מוסר. מזמן השלמתי עם רצונה למות. אני מצטערת על הבזבוז שבאובדנה. היא רצתה מנוחה מהחיים.’

כעת עלו דמעות בגרונה של תמר. היא הוסיפה:

‘נכון, היא הייתה גם יפה מאוד. תזכור שנולדנו כתאומות זהות. וגם מוכשרת מאוד. אך היא בזבזה את כל מה שהיה לה. מזל שהוריי לא בחיים ואנחנו היחידים היודעים על התאבדותה. נשמור על קשר ונעלה מפעם לפעם את זכרה.’

הדמעות זרמו כעת על לחייה המאופרות מדי.

טקס הקבורה היה קצר. מנהל החברה ניגש ללוח הפיקוד, לחץ על כפתור מסוים. רעש של מעלית נשמע ועל המשטח שלפנינו נשלפה מגירה גדולה ובה ארון קבורה. עובדי החברה נכנסו, נושאים אלונקה, ועליה מונחת גופתה העטופה של דִי. הם הכניסו את הגופה למגירה והוסיפו רגבי אדמה לקול בכייה הרם של תמר. שאר המלווים דממו.

תור ההספדים הגיע. הודעתי ששיניתי את דעתי ולא אספיד את המנוחה. מלכתחילה, חשבתי לומר רק משפט אחד: ‘דִי מתה משום שהיא חיה יותר מדי את הפילוסופיה של חייה,’ אך במחשבה שנייה שיניתי את דעתי שכן משפט בודד זה יחשוף את סוד התאבדותה. תמר הביעה את אכזבתה, נעצה עיניים בארון הקבורה, פתחה ואמרה:

‘אחותי היקרה, נוחי בשלום בקברך. חיית בחוסר מנוחה. כעת תהיה לך מנוחת עולם.’ ואז פנתה בלחש אל בנה: ‘שילוח, תרצה לומר מספר מילים על דודתך?’

שילוח ענה, תוך כדי ניקוי משקפיו, בקול תקיף:

‘אין לי מה לומר למי שכבר אינו שומע ואינו מבין דבר. נאת’ינג. לך, אמא, אני אומר שאני מצטער על מות אחותך, דודתי.’

תמר נאנחה והגיבה:

‘נו, זה שילוח. תמיד יש לו דעה מקורית. אפילו בבית הקברות.’

חשבתי שבזה תמו ההספדים, אך אחת משלוש הנשים הלא־מוכרות ביקשה רשות דיבור, ‘בשם השכנים של המנוחה’, ופתחה בקול הססני:

‘דִי היקרה, לא היטבתי להכירך. היית שכנה יוצאת דופן, אך טוב ליבך היה ידוע לנו, השכנים. בקומת הקרקע גר זקן ועיוור, זכרונו לברכה. הוא היה יוצא לטיול יומי בעזרת מכשיר איתור מיוחד, שתוּכנת כך שיהלך סביב בלוק הבניינים ויֵדע לחזור לדירתו. דִי, את התנדבת ללוות אותו לטיול, אחזת בידו, ביקשת ממנו להיפטר מהמכשיר, והולכת אותו, יד ביד, למרכז העיר, לשפת הים, ולמקומות אחרים אותם לא הכיר העיוור. רציתי רק לציין שהיית אישה יפה וטובת לב באופן יוצא מהכלל.’

לשמע דברים אלה התייפחה תמר בקול רם וגם גרוני נחנק קצת. מנהל החברה לחש באוזני:

‘היא קבורה בקומה לא כל כך טובה, אך בחזית הבניין הפונה לנוף מקסים.’

אישה שנייה שאלה: ‘אף אחד לא אומר קדיש?’ לקול הדממה של האבלים היא הוציאה ספרון קטן מתיקה, ושלוש הנשים, שכנותיה של דִי, קראו יחד קדיש מתוך הספר הקטן. ‘יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.’

שאר האבלים דממו, ואז נשמע שילוח ממלמל תחת אפו: ‘כעת אני מבין שהמתים מבינים רק ארמית.’ תמר הגיבה בלחש: ‘סתום את הפה שלך, בן!’

‘עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.’

הפעם תמר ואני הצטרפנו לאמן.

עמדנו כולנו, נבוכים במקצת מהקדיש ומההערה גסת הרוח של שילוח. המנהל לחץ על כפתור, והמגירה עם גופתה של דִי חזרה לתוך חלל המעלית.

היה שעת בין ערביים כשחזרתי לדירת הרווקים שלי. לא ציפיתי למה שעמד לקרות באותו ערב. בעודי תוהה מה עליי לעשות עם עצמי, קרה לי משהו מדהים. הקיר המיועד להקרנות פונויזיה הואר, ועליו הופיעה כתובת שבקוראי אותה, החל ליבי לפעום בתאוצה: ‘דִי מחפשת אותך. היא התקשרה אליך מספר פעמים. היא תתקשר אליך שוב בשעות הערב’.

מה??? מה זה צריך להיות? חוכמה של בדחני הרשת? מתיחה של האקרים? כנראה תמו כל מטרות הבריונים הפולשים לרשת, או שהם אינם מסתפקים במטרות מסחריות וציבוריות. איך יודעים הפרחחים על דִי? שמרתי על שתיקה מוחלטת בציריך. לא התקשרתי לאדם. לא התכתבתי אלקטרונית. ומה עכשיו? להודיע למשטרה על הפריצה לפונויזיון שלי? ולהסתכן בכך שזה ייוודע לציבור? ולאנשי ‘מתושלח’? ואיך זה ישפיע על מעמדי בחברה? הכי טוב, ניחמתי את עצמי, להתעלם מהמופרעים האלקטרוניים, ולהמשיך בשגרת החיים. קיוויתי שהפרחחים יסתפקו בבדיחה הגסה הזו, ולא ישלחו לי עוד הודעות מסוג זה.

החלטתי לרדת לטיול מרגיע בגינה הקטנה שליד ביתי. בית הקפה שממול המה כרגיל ברעש הצעירים המסתופפים בו. תל אביב רועשת גם ברובעי המגורים. היה עליי להירגע מאירועי היום — מההלוויה ומחוצפתם של הבריונים האלקטרוניים. עברתי יותר מדי חוויות ליום אחד, אך לא הייתי מוכן נפשית למה שאירע מאוחר יותר כאשר חזרתי לדירתי. לא העליתי על הדעת שנכון לי זעזוע נפשי נוסף. קיר ההקרנה בסלון היה מואר שנית ועליו כתובת: ‘התקשרתי מספר פעמים ולא היית בבית. לאן נעלמת? אתקשר פעם נוספת הלילה. עדיין אוהבת אותך, דִי’.

הקיר הוחשך. הייתי אבוד בחשכה. התקשרתי לתמר. סיפרתי לה על האירועים. קבענו פגישה בדירתה למחרת בוקר.

אמרתי לעצמי, זה לא אמיתי, זו ליצנות של אשפי סייבר. נכנסתי למיטה, התכסיתי בשמיכה, כיביתי את כל האורות בדירה. לעזאזל, מה זה יכול להיות?

לאחר חצות הואר הקיר ודמותה המפתה, התלת־ממדית, של דִי, נשקפה ממנו, כשהיא לוחשת לי:

‘כבר שכחת אותי? אני לא קיימת בשבילך? ואני סברתי שלא תשכח בקלות את הלילה הזה בציריך. אני לא שכחתי זאת והפקדתי בידך את התכשיט היחיד שהיה לי — את החמסה הירוקה.’

עניתי מיד, ‘לא שכחתי,’ והיא אמרה: ‘אז למה לא ענית להתקשרות שלי?’

לא עניתי. אני משוחח עם אישה מתה? השתגעתי? סגרתי את השידור, החשכתי את הקיר, וביקשתי מבוב, שהפגין אדישות לקיר המואר, כוס מים.

מה קורה כאן? זה לא רק פרחחים־האקרים. זה הרבה יותר מזה. פרחחים־האקרים לא יכולים לדעת על הלילה בציריך, ובוודאי שאיש לא יכול לדעת על החמסה הירוקה הניצבת כעת על שולחן העבודה שלי. אני מוכרח לפנות למישהו מהרשויות ולספר לו על האירוע העל־טבעי הזה. לא, לא. לא אפנה לרשויות. אפגש מחר עם תמר ואספר לה על הלילה המוזר. אבחן את תגובתה של התאומה הזהה. אולי היא שותפה לתעלול? יש לה קול זהה לקול של דִי והיא דומה לה כשתי טיפות מים, למרות האיפור והשיער. אולי זה המפתח לפתרון התעלומה? היא טיפוס שמסוגל לבצע תרגיל כזה. יש בה גרעין של מרירות וקנאה כלפי אחותה המתה. אולי זה ההסבר.

***

בבוקר קיימתי את הפגישה עם תמר בדירתה.

‘קרה לך משהו?’ שאלה תמר. ‘אתה נראה לי חולה.’

‘את יודעת למה אני נראה כך, אחרי מה שעבר עליי. סיפרתי לך אתמול.’

השאלה המשיכה להלום בי כל הזמן: איך יש מישהו בעולם כולו היודע על החמסה הירוקה?

תמר התיישבה על ספה בדירתה. שילוח בנה ישב על ידה, מתופף ברגליו בעצבנות. הם התגוררו בקומה התשיעית, אך למרות זאת היה לה נוף אל הים. העיצוב בדירה היה מעט מוזר; הקיר הריק שנועד לשידורי הפונויזיה היה צבוע כולו בצהוב בהיר: קיר אחר היה מלא תמונות — מהרצפה עד התקרה. התמונות היו כפי הנראה שלה ושל בעלה המנוח, כפי שהעידו הסרטים השחורים שעיטרו אותן. הקיר השלישי היה מעין לוח שחור המלא רישומים מתמטיים שללא ספק היה שייך לבנה, שילוח. הקיר האחרון היה מלא אצטבאות ובהן מזכרות ממדינות שונות מרחבי העולם: כדים מזרחיים, צעיפים מצועצעים, פילים מיניאטוריים ופסלים אחרים שאיני יודע מנין הגיעו — כל אלה, כנראה, נאספו כמזכרות ממסעות הזוג בעולם לפני שנפטר הבעל. בקיצור דירה מוזרה במקצת. הדבר היחידי האופנתי היה ארובת זכוכית באמצע החדר, שבתוכה ניצבו בית כיסא וכיור, בוהקים בלובנם. המעשה המרדני הזה — שירותים, בית שימוש פעיל, כאלמנט דקורטיבי נועז — הפך לאופנה תל אביבית פופולרית מאוד בין בני הדור הצעיר. תמר הזהירה אותי:

‘בית השימוש הזה הוא לא לשימוש. הרמאים, מהם קניתי את הדבר הזה, הבטיחו לי שהוא יהיה חסין לריח ולרעש. זו הייתה הבטחת שווא! אני תובעת אותם. אם תצטרך יש עוד שירותים בדירה. זה לא לשימוש.’

הרגשתי קצת מוזר באווירה הזו, בחברת תמר ובנה הגאון, אך לא היה לי עם מי לדבר בקשר לאירועי אמש פרט להם. הייתכן שבורגנית ביתית זו — הדומה לאחותה התאומה ושונה ממנה לחלוטין — הייתה שותפה לתעלול שבוצע בי? בחנתי את פניה בחשד, אך לא ראיתי כל אימות לכך. היא שמעה את סיפורי בקשב רב ואמרה בשקט ובשלווה:

‘וואו. זה מקרה מוזר ביותר. בדרך כלל רוחות המתים חוזרות אלינו לא בדמותם האנושית, אלא בעזרת סימנים כגון הכוסות על לוח האואג’ה הספיריטואליסטית, והן לא מופיעות מיד לאחר המוות אלא חודשים רבים לאחר מותם. בעלי, זכרונו לברכה, התקשר אלי שנה לאחר מותו, אך הוא היה טיפוס עצלן — סליחה על גילוי הלב. מצד שני, דִי לא הייתה אדם רגיל, וייתכן שגם רוחה — לא נורמלית.’

שילוח התפרץ לדברי אמו:

‘אמא! מה את מקשקשת לנו שוב על רוחות ומתים? איי אם סיק אוף דיס נונסנס. דודה דִי מתה וזהו זה. היא איננה. גופה המכוסה עפר נמצא במגירה במגדל הקבורה בלטרון. התולעים החלו את מלאכתן. תוך זמן קצר יישאר ממנה רק שלד.’

תמר לא נשארה חייבת:

‘ומה עם נשמתה? גם היא תיאכל על ידי התולעים?’

‘אמא, את לא מבינה כלום. אין נשמה, אין גלגול נשמות, אין הישארות הנפש ואין שאר השטויות והאמונות התפלות שלך.’

תמר השיבה:

‘שילוח, אתה הוא המדבר שטויות. לאן נעלמו כל הדברים שצברו המתים? הידע והרעיונות, ההרגשות והאהבות שידעו המתים? לאן כל זה נעלם? לאן נעלמה אישיותה המיוחדת של אחותי? גם היא מתה?’

התערבתי בשיחה:

‘ואיך אתה מסביר את עניין החמסה הירוקה? לא סיפרתי לאיש על מתנתה האחרונה של דִי.’

תמר הגיבה:

‘דווקא זה ניתן להסבר. אולי היה מישהו שהאזין לשיחותיה של דִי, ואני באמת לא יודעת מי היה מעוניין להאזין לשיחות של אחותי היקרה. בכל מקרה, מי שעשה זאת יכול היה לשמוע שהיא סיפרה לי שנתנה מתנה זו, החפץ היחיד שייחסה לו חשיבות והדבר היחיד בעל ערך שהיה לה, למי שהכירה יום קודם. היא לא הסבירה למה היא לא משאירה מתנה ומזכרת זו לי — אחותה המסורה שתמכה בה תמיד, וחיפתה על הבושות שעשתה למשפחה — אבל אתם מכירים אותי. לא הגבתי. שתקתי.’

שילוח הסכים עם אימו: ‘ברור שהאזינו לה. אובווייסלי.’

תמר הרהרה בקול: ‘ואולי זה טוב מאוד שהיא לא השאירה לי את החמסה. הרי יש חמסות שמביאות בכלל מזל רע… חמסות הפוכות קוראים להן. אולי היא ידעה שזו חמסה הפוכה…’

שאלתי: ‘איך יודעים להבחין בין חמסה המביאה מזל טוב לזו המביאה מזל רע?’

ותמר ענתה בפסקנות: ‘לא יודעים. החיים יבהירו את טיבה של החמסה.’

שילוח לא יכול היה להתאפק עוד: ‘די עם השטויות האלה, אמא. אני מתעב את האמונות הטפלות שלך!’

שאלתי את עצמי אם יש אמת באמונה הטפלה הזו ואם כן, האם ייתכן שהחמסה הירוקה שדִי השאירה לי היא חמסה הפוכה.

שקט מביך ירד על שלושתנו. תמר שברה את הדומייה והוסיפה:

‘מסקנתי פשוטה: רוחה של אחותי ביקשה להיפגש עם האיש לו היא התמסרה. לכל דבר יש הסבר כלשהו. צריך רק למצוא אותו. פעם ראיתי פרסום על איזו חברה שמבטיחה ‘שיחות מהקבר’, אך הם הועמדו לדין. כידוע, אסור להטיל ספק באמיתות של המדענים.’ והוסיפה: ‘ומה עם המקרה של קפטן נוקס?’

שילוח קם ממקומו, מפנה אצבע מאיימת אל אימו:

‘אם אשמע את השם של קפטן נוקס פעם נוספת, אצעק בצרחה שבאמת תעיר את המתים.’

ותמר בשלה:

‘קפטן נוקס טבע באוקיינוס השקט, ורק לאחר רבע שעה, כשריאותיו מלאו מי ים — מזה תבין שהיה מת באופן חד־משמעי — הוא ראה אור גדול מאיר מתוך המים, אור שהוליך אותו חי לחוף; והוא חי עד היום, בריא ושלם, ומרצה על המקרה שלו.’

שילוח, בטון לעגני, פנה אל אימו:

‘ושכחת לציין שהוא טוען שהאור הזה הוא גוֹד הימסלף… אין לי כוח להמשיך ולהתווכח איתך.’

‘שילוח, אתה אולי גאון, אבל אתה לא הכול יודע. בשבילי, נפש זה כמו מוזיקה קלאסית. מוצרט — לא שאני מומחית כל כך גדולה במוזיקה קלאסית — מת מזמן, אך המוזיקה שלו נשארה ותישאר לנצח. היא הנשמה שלו והיא מדברת אל הנשמות שלנו, ממש כמו שאני מתחברת עם הנשמה של אבא שלך המנוח.’

שילוח לא יכול היה להישאר חייב: ‘כמה פעמים הסברתי לך: את היצירות של מוצרט וכל גדולי עולם כתבו אנשים חיים ולא הנשמות שלהם. הנשמה לא כותבת שום דבר משום שהיא אינה קיימת.’

תמר פונה אליי:

‘אין לי כוח להתווכח עם בני הגאון. מה דעתך בנושא זה?’

עניתי בגילוי לב:

‘אני אדם רציונלי ומאמין שהמדע והטכנולוגיה מדברים אמת והם בדרך כלל מועילים לבני אדם. אך אני יודע שגם לרציונליות שלי יש גבול, ויש תופעות שאין להן הסבר רציונלי. אין זה פלא בעיניי שרוב התרבויות וכל הדתות פיתחו את רעיון הנשמה הנשארת אחרי המוות. המוות עצמו הוא תופעה לא רציונלית. הנה, אדם, נזר הבריאה, צובר במשך השנים ידע ורגש, ואירוע שולי, כמו נגיף זערורי או נהג שיכור, שמים קץ פתאום לכל המצבור הזה. זה באמת מוזר ולא רציונלי מעיקרו. הייתה כאן טעות של ההשגחה העליונה. מי שברא אדם עם תבונה כל כך אדירה, חייב היה להעניק לו חיי נצח.’

שילוח פונה אליי:

‘לי אין כוח להתווכח איתכם. אם אתה רוצה לפתור את החידה, אני מציע לך לבדוק בארכיונים ובעננים הקיברנטיים את כל המאמרים על טכניקה של שחזור דמות המת וקולו לדמות של אדם חי. באזור זה טמון מייבי הסבר כלשהו.’

תמר ממשיכה את הוויכוח:

‘אני לא מבינה מי לעזאזל היה מעוניין להאזין לאחותי המנוחה?! לא הייתה שום שיחת טלפון עם אחותי דִי פרט לשיחה שלה איתי, דקות לפני שהיא נכנסה למוסד הארור בציריך. איך שלא יהיה, מי שהאזין לשיחה זו, שילך לעזאזל!’

כשיצאתי מביתה של תמר, ליווה אותי שילוח ואמר לי:

‘יש כאן כמה שאלות לא פתורות. הראשונה היא הקלה ביותר, איך הם יודעים על המפגש שלך עם דִי? השנייה, איך הם מבצעים את דמותה המתה ואת הדיאלוג עמה? השלישית, מי הם ‘הם’? הרביעית, למה ‘הם’ עושים זאת? אני מוכן לעזור לך לפתור את השאלות האלה. וויל בי אין טאץ’, ובינתיים נחפש מאמרים על האנשת המתים. דבר אחד מתחיל להיות לי ברור: שהייתה האזנה לדִי. רק כך הם יודעים על החמסה הירוקה. השאר לוט בערפל. אך אל דאגה, נפתור את כל השאלות. הענקת דמות וקול למת אינה דבר חדש. מתחילת המאה העשרים אנו שומעים את המתים בדיפ־פייק. אך המקרה של דִי משונה, שכן שוחחת עמה והיא ענתה לך. זהו צ’אלנג’ לא קטן.’

חזרתי הביתה והמתנתי שהקיר עם דמותה של דִי יואר. המתנתי לשווא. נרדמתי עם גלולת שינה, שמדי פעם נזקקתי לה. הקיר נותר חשוך גם כשקמתי באמצע הלילה. הרגשתי חסר מכאיב בשל היעדרה של דִי.

***

הלילה חלף. הערב, ליל שבת, אני אמור לאכול עם שחף — ליתר דיוק ד’ר דרור שחף — הרווק השני בהנהלת ‘מתושלח’ (בעצם היינו שלושה רווקים בהנהלת החברה, אך ירמוך לא נחשב כי הוא לא אחד משלנו ולא ראינו את פרצופו המבעית בקפטריה). אני מתחבט אם לבטל את הארוחה השבועית הזו. אין לי כוח לשמוע את דיבוריו האינסופיים על הפילוסופיה של האמת המוחלטת המדריכה את חייו — אותה למד ואימץ באוניברסיטה ובעקבותיה עבר למדעים. במדעים המדויקים ניתן להוכיח או להפריך את התזות שהמדענים מאמצים לעומת מדעי החברה, שם ניתן להמציא כל דבר ללא שום הוכחה אובייקטיבית. דרור עלול להיות נודניק ומצבי הנפשי אינו טוב. אלך למשרד ואחליט אחר כך. לקחתי, ליתר ביטחון, את החמסה הירוקה מדירתי. עליי להיפטר ממנה. איני מאמין באמונות טפלות, אך אם לא יועיל, לא יזיק. לא מאמין בשטויות. לא, לא. אני לא מאמין בשטויות של תמר. אך שוב, כמו שאומרים, אם לא יועיל לי להיפטר מהחמסה, גם לא יזיק לי. יש לי מספיק על הלב ואיני רוצה להיות מוטרד על ידי חמסה הפוכה.

בדרכי למשרדי נפטרתי מהחמסה והכנסתי אותה לתיבת הדואר הפנימי של ירמוך. תיבות הדואר הפנימיות נמצאות במסדרון. שמתי בתיבה את החמסה הירוקה. איש לא הבחין בי.

במשרד, עוזרתי הנאמנה ראתה את פניי ושאלה אותי:

‘קרה משהו?’

‘לא,’ השבתי, ‘אני מוטרד בימים אלה בשאלה מקצועית. וגם יש לי איזה עניין אישי. לא בא לי לדבר עליו.’

פטפטנו והיא הפטירה כבדרך אגב:

‘פגשתי במסדרון את פרופ’ ירמוך והוא דרש בשלומך. הוא ביקש שאמסור לך ד’ש ועוד הוסיף כי הגיע הזמן שתיפגשו ותספר לו ביתר פירוט על הפגישה בציריך. זוהי מחמאה גדולה בשבילך. אתה הרי יודע שפרופ’ ירמוך הוא אדם אטום לזולת.’

ליבי החסיר פעימה. מה הנבל הזה רוצה ממני? האם הוא עומד מאחורי כל המזימה הזו? לא אפגש איתו בשום פנים ואופן. ומה הוא מתעניין כל כך בביקור שלי בציריך? לגמתי מבקבוק הוויסקי שתמיד מרגיע את עצביי. האם אי־פעם אחזור למי שהייתי לפני ציריך והמפגש עם דִי? לא נרגעתי. גם הופעת דמותה של דִי על הקיר המואר וגם ד’ש מהיצור הקרוי ירמוך… זה יותר מדי בשבילי. אני שייך לסוג האנשים שדברים כאלה אינם קורים להם.

אחר הצהריים החלטתי שלא לבטל את ארוחת השבת עם דרור שחף. הוא קבע בעבר, כשסעדנו בקפטריה של החברה, שאני רווק כמותו, לפי הליכתי. הוא טען שאפשר לגלות רווקים לפי צורת הליכתם המיוחדת, שהיא מתגוננת ואסרטיבית כאחד. ייתכן ויש בזה משהו. האמת שאני זקוק להסחת דעת מהמצוקות שלי, וגם אהבתי את המסעדה שדרור מצא — ‘טעם של פעם’. על כל פנים, המפגש השבועי בימי שישי נועד למלא צורך של שנינו: לא לאכול לבד בערב שבת כאשר שאר העובדים סועדים עם משפחותיהם. דרור, שבא מבית דתי, רצה גם לעשות ‘קידוש’, אך אני התנגדתי. יש גבול ליכולתי לאמץ מנהגי ‘יידישקייט’. במסעדה שלקח אותי אליה דרור, בנמל של שכונת ראשון לציון, הייתה באמת אווירה ישראלית מסורתית. מעצב המסעדה ניסה בהצלחה לשחזר את הטעם של פעם. על הקיר היו תלויים צילומים גדולים מקוריים — שהצהיבו עם הזמן — מהעבר ההרואי וממלחמותיה הנועזות של ארצנו, שעברה מבחנים קשים עד שהגיעה למצבה היום. תודה לאל, המדינה משגשגת, חיה בשלום עם שכנותיה, ומקובלת בעולם כפלא כפול: חברתי וכלכלי. על הדלפק במסעדה דלקו שני פמוטי שבת. נזכרתי בבית סבא. התפריט היה ישראלי מסורתי, מאוד לטעמי, והצדיק את שם המסעדה: קובה בנוסח עיראקי, חצילים מטוגנים בטחינה ירוקה, גפילטע פיש, חומוס גרעינים, סביח בפיתה, וכיוצא באלה מעדנים. הם גם הגישו טשולנט, אך לא היה כל דמיון בין זה לטשולנט שאכלתי אצל סבתא. הטשולנט של סבתא הצטיין בטעם ביתי מיוחד שקשה לשחזרו.

הרמקולים במסעדה השמיעו שירים מעידן התמימות של ישראל, שירים ישנים מאוד על עמק יזרעאל ועל פְרֵחָה — כנראה שם של מלכת יופי מתחילת המאה העשרים. בסוף הארוחה התקיימה שירה בציבור שהחלה בשיר הידוע: ‘הבה נגילה’. על הקיר היו תלויים תצלומים עתיקים של ישראל — לא בתלת־ממד — עם ההיסטוריה של המדינה שלנו. תצלומים פרימיטיביים אך נוגעים ללב: במיוחד שבה את ליבי תצלום של עשרות פליטים יהודים המצטופפים על סיפון אונייה דלה. אביו של סבי היה על אונייה כזו. אוניית מעפילים, קראו לה. מעניין היה גם תצלום של חוף הים של תל אביב הקטנה כפי שהיה לפני שנבנו המגדלים הגבוהים: השמיים נקיים מרחפנים ומכוניות מעופפות, וגם טרמינל רחפנים הטסים לאי התעופה לא היה. הבחנתי בצריפים על כלונסאות בהם ישבו מצילי נפש, ולא היה בו מגדל פיקוח הרדארים השולח אוטומטית סירות מרוץ להצלת כל מי שנקלע למצוקה בגלי הים. למעשה, רק גלי הים נשארו זהים. הנה נמל תל אביב העתיק ללא הגלגל הענק העצום של ימינו. והנה תמונות מטושטשות שלפני הקמת המדינה: כאן רוקדים בני נוער יחד, במעגל הדוק — ידיהם על כתפיהם של הרוקדים הסמוכים אליהם. ריקוד מוזר. והנה נשים צועדות במצעד כלשהו עם קלשונים ומעדרים על הכתף, נושאות שלט, ‘לציונות, לצדק סוציאלי ולאחוות עמים’. אהבתי במיוחד את התצלום של צעירים וצעירות במלבושים מוזרים על המרפסת של בניין ישן, שנושאים שלט ובו כתוב ‘סג’רה תרס’א’.

דרור היה באותו ערב נרגש במיוחד. עוד טרם התיישב, הפליט בקול נמוך, בין לגימה ללגימה של מים קרים (הוא לא נגע במשקאות אלכוהוליים):

‘אמש, בדרכי הביתה, קיצרתי דרך תחנת הרכבת הישנה במזרח העיר. אתה יודע בוודאי שזה אזור קשה ומסוכן, מרכז הזנות, הסמים והפשע של העיר. איש נורמלי לא מעז להלך שם לאחר חשכה. הרפש הפלילי של תל אביב מתרכז שם. נעלתי את חלונות המכונית והמשכתי בדרכי הביתה. המכונית נעצרה במעבר חצייה. לפתע ראיתי שם, את מי? נחש את מי? את הבוס שלנו! את מסיכת המוות! את פרופ’ ירמוך! חבוש במגבעת רחבת שוליים! על עיניו הרכיב משקפי שמש גדולים במיוחד המסתירים את מחצית פניו.’

‘אז מה מוזר כאן?’ אני משיב, ‘מותר לכל אדם ללכת לטיול בכל מקום בעירנו.’

‘אתה לא מבין. לא רק שהוא היה במקום האיום הזה, אלא שהוא עמד ושוחח, בידידות רבה, עם טיפוס מפוקפק, כנראה מסומם, כאילו זה דבר נורמלי. אתה מאמין? מה אתה אומר על זה? כיצד תסביר את זה? אומַר לך איך אני מסביר את התופעה המוזרה הזו. ביום הוא מדען ראשי מהוגן של חברה מפורסמת, ובלילה יש לו עסקים עם העולם התחתון, והוא מפגין אהדה כלפי אדם שללא ספק הוא פושע או עבריין מין מהסוג המסוכן ביותר.’ קטעתי את דבריו: ‘ממש לא אכפת לי אם ימצאו שהוא עבריין. ממני לא תשמע מילה טובה על ירמוך.’

‘אתה לא מבין! יש כאן הזדמנות להיפטר ממנו ב’מתושלח’.’

‘למה? מה העניין? אני לא אוהב אותו, אבל למה אתה כל כך רוצה לראות אותו בחוץ?’

‘הוא מונע בשמרנותו את פריצות הדרך המדעיות הפתוחות בפני ‘מתושלח’. הוא מתעסק כעת באיזה ניסוי נוסף בבינה מלאכותית, בשיחות עם מתים, שמבחינתי הם אלטע זאכן, ומזניח את כל שאר התחומים ב’מתושלח’, שיכולנו לחקור ולקדם לגבהים חדשים. הוא גם לא שכנע אותי כשניסה להכחיש שקיים ניסוי כזה. אני אומר לך שאתחיל לעקוב אחריו בתקווה שאמצא משהו שיסלק אותו מהחברה. אז נוכל להתחיל לטפל באתגרים נוספים.’

‘כגון?’ הפלטתי.

‘כגון שידור אופטי של תהליך החשיבה באמצעות קולטנים מיוחדים על עדשת העין, ישירות לנוירונים במוח שלנו. או שיפור גלים אופטיים המסוגלים לאתר כל פגע ותקלה בגוף ולתקן אותם בשנייה. אתה מבין? כך נוכל לשפר את כמוסות הנַנוֹ המשייטות בגוף שלנו ומדווחות על תקלות, מבלי להסתכן בכל תופעות הלוואי הנלוות למערכות הללו ומקטינות את השימוש בכלי חשוב זה. ואיפה ב’מתושלח’ מנסים לבנות איברים אורגניים? ומה עם פיתוח קולטנים המזהים נגיפים נושאי מחלות ומשמידים אותם? ואני לא מדבר על מחקרים בתחומים שנויים במחלוקת, אך הצומחים מהר, של פרפסיכולוגיה ולימוד במישרין דרך המוח, בלי צורך בשינון החומר הנלמד. וחכה; תגיד לי, איפה הראייה המלאכותית לעיוורים? כל אלה לא מעניינים את פרופ’ ירמוך ובשל השפעתו על גיחון מנכ’לנו, כל החברה נסוגה לאחור ואין זה פלא שמניותיה בשוק יורדות.’

שנינו סיימנו עם מסקנה אחת — כל אחד מנימוקיו שלו — שאם רק נוכל לסלק את מסיכת המוות מ’מתושלח’, יהיה זה רצוי מאוד לנו ולחברה.

קינחנו במשהו שקוראים לו ‘כנאפה’ — מתוק מדי, אך טעים — וספל רחב מידות של ‘קפה בוץ’ — חלק מהמסורת. לגמתי לגימה אחת מהמשקה הסמיך ונזכרתי לפתע בקפה של הטורקי הזקן, וכמובן גם בדִי, זיכרונות שגרמו לי לוותר על יתרת הבוץ.

בסוף הארוחה הייתה כצפוי שירה בציבור אך אני פרשתי ודהרתי הביתה. אולי יש עוד סיכוי לראות את דמותה של דִי על הקיר.

ואכן, בחצות היא הופיעה במלוא יופייה החושני. שערה הגולש על כתפיה ועיניה הזכירו לי את הלילה היחיד והמופלא שלנו. דִי הפתיעה אותי באומרה:

‘אילו הייתי בחיים, ודאי היינו נפרדים. היה לי אופי ארור כשהייתי בחיים. כעת טוב לי. אני רגועה לגמרי. יש לי שקט. שום דבר לא מרגיז אותי או מפריע לי. והשיחות בינינו מוסיפות לאושרי.’

היא חשבה לרגע ואמרה: ‘מעולם לא הרגשתי כה מאושרת.’

שאלתי אותה בטון רוטן: ‘אם כך, למה לא הופעת בערבים הקודמים?’

‘זה לא כל כך קל לנשמה להופיע כאדם חי. זה דורש מאמץ עילאי והייתי עייפה. אבל כעת אני כאן. מאושרת. ומה איתך?’

‘גם אני מאושר.’ אני אומר לעצמי שלא ייתכן שאני מדבר עם אישה שמתה, שהשתתפתי שלשום בהלווייתה, ולמרות זאת ובניגוד לכל היגיון, אני שמח לדבר איתה.

‘פגשתי את אחותך, תמר, וגם שוחחתי עם שילוח, בנה הגאון.’

היא השיבה: ‘העיקר שאתה שמח לשוחח איתי ולהעלות ביחד זיכרונות מציריך’.

דִי הסבירה לי שהיא מתה בעולם החיים, אך הנפש שלה לא מתה. להיפך. עתה היא יודעת לראשונה מנוחה נכונה. היא התבדחה:

‘יש יתרון אחד גדול במוות. הייתי צריכה ללכת לרופא השיניים בשבוע הבא. המוות הציל אותי מחוויה מכאיבה זו ומההתחייבויות האחרות שהיו לי: הייתי צריכה לחדש כל מיני רישיונות, לערער על דו’ח שגוי על חנייה בלתי חוקית כביכול וכיוצא באלה, צרות של אדם חי.’

שחזרנו את המפגש הקצר בינינו, את השיחה בטיסה, את הטיול ברחוב הרכבת, את ‘המכונית של סבא’, וכמובן, את ליל האהבה הבלתי נשכח, החד־פעמי. סיפרתי לה גם שניסיתי לראותה לפני שעברה ל’מנוחה אחרונה’, כדי להצילה ולמנוע את מותה, והיא הפליטה:

‘מזל גדול שלא הצלחת.’

סיפרתי לה על המפגשים המוזרים שלי עם פרופ’ ירמוך ועל כך שאני חושד בו שהוא יודע על פגישתנו. היא הגיבה:

‘אין זה חשוב כלל מה חושבים האנשים. האהבה היא החשובה. האהבה בינינו.’

הקיר חשך.

חזרתי ואמרתי לעצמי: אתה חייב להשתחרר מהשיחות הליליות עם אישה שאינה בעולם החיים. מתה. לך, צא החוצה, תפוס איזו קפיצונית נאה, בצע כמה זריזונים ונתק את עצמך מהזיותיך! אך למרות רצוני, חשקתי בהמשך השיחות עמה.

באותו שבוע נשארתי כל ערב בבית והמתנתי לדִי. הייתי מלא ספקות ומלא תשוקות. האמת היא שהתחלתי להטיל ספק לא רק בדמותה של דִי, אלא גם בשפיותי.

עוד אני חושב עליה ופניה הזוהרות של דִי מאירים שוב את הקיר. ביום אני מתעתד לשתף פעולה עם אחיינה שילוח, כדי להטיל ספק בקיומה, ובלילות אני מוקסם ממנה ומדבר עמה מילות אהבה. דִי קוראת את מחשבותיי:

‘אני שומעת את ספקותיך בקרבי. אני גם יודעת שקשה לאדם חי לתפוס במוחו המוגבל את הרעיון שיש לאדם דמות כפולה. דמות הגוף המתכלה ומת, ולעומת זאת נפש שיש לה קיום עצמאי מהגוף. גם אני, אפילו במצבי כעת, מבינה את הסירוב של החיים להשלים עם הרעיון הזה, ועד למותי גם אני דחיתי אותו כדבר הבל. אך עתה, כאשר אני יודעת מהי מנוחה נכונה, ועד כמה חסרת מנוחה הייתי כשהייתה לי דמות הגוף, קל לי לומר לך זאת.’

לא הגבתי. רק איחלתי לילה טוב.

***

בבוקר המחרת התקשר אלי שילוח:

‘לא התקדמתי הרבה אך מצאתי ידיעה מלפני כמה שנים ש’מתושלח’ מתכוונת להקרין אנשים שמתו והקליטו מסרים לקרוביהם ולמכריהם. ‘מתושלח’, אוף קורס, הכחישה את הידיעה, אך הידיעה עצמה נראית שווה בדיקה. לא אנוח עד שאוכיח שאימי טועה ושיש הסבר מדעי למה שאתה חווה. אבל אפילו אם בעבר שחזרו קולות של מתים והדביקו להם מילים לא שלהם — תופעה נפוצה בתחום הפוליטי — אצלך זה דיפרנט. אתה טוען ששוחחת עם המתה. אך נשאלת השאלה: אם מטמיעים בקול המת משיבונים המשתמשים בבינה מלאכותית מתקדמת, האם זה אפשרי? אפשר אז לשוחח, לכאורה, עם המתים, ולהאמין שהם עונים תשובות והערות ענייניות. אבל אני רוצה שתבין משהו; הבינה המלאכותית יכולה להשתמש רק בדאטה קיימת, ולא לקיים שיחה על היחסים האמיתיים בין המשוחחים ועל עולם הרגשות שלהם. אני חושב שעליך לשפר את ידיעותיך בבינה מלאכותית.’

בלילה דיברתי גלויות עם דִי. אמרתי לה שאני נקרע בין השקפת העולם שלי, השוללת לחלוטין קיום שלאחר המוות, לבין הַנַחת שאני מפיק משיחותיי איתה.

היא ענתה לי:

‘אני מבינה אותך. נקלעת למצב רגיש. אך תחשוב על כך שכולנו למדנו שאין ואקום בעולמנו. כל דבר יכול לעבור שינוי, אך בצורתו החדשה הוא יש ולא אין. קרח נמס והופך למים. המים מתאדים והופכים לעננים. העננים הופכים לגשם. חלק מהגשם קופא בחורף והופך לקרח. גם הגוף שלנו, כאשר הוא מת וחדל לנשום, נעלם, ובשרנו מאכיל תולעים. אז למה להאמין שהדבר היחידי שנעלם לגמרי, שאיננו קיים, זו הנפש שלנו? זה לא מקרה שרוב האנושות וכמעט כל הדתות מאמינות בצורות שונות, בקיום לאחר המוות. נכון, הנפש אינה חפץ. אי אפשר לשקול או למדוד אותה. אז מה? הנפש היא מה שנותן לבני האדם את היכולת ללמוד, להגיע להישגים, לעצב השקפת עולם, לכתוב ספרות, לחבר מוזיקה, לצייר ציורים. מהאדם הקדמון ועד לגדולי הפילוסופים, לכולם יש מכנה משותף אחד. יש להם קיום כפול: גוף ונפש. ואתה רוצה לומר לי שמכנה משותף זה אינו קיים? לא הכול מתכלה עם המוות. המוות הוא חלקי. הגוף מושמד. הנשמה נשארת. הגוף הוא החומרה. הנפש היא התוכנה. תוכנה שנשארת.’

שתקתי. מה אומר? אני נקרע בין אמונתי הרציונלית לבין העובדה שאני מאושר לשוחח עם דִי. היא המשיכה:

‘אילו הייתי בחיים הייתי ממשיכה לסבול, וחוץ מזה, כפי שאמרתי לך, ודאי היינו נפרדים. כעת, כשאני לא חיה באופן גשמי, לא ניפרד לעולם. האופי הארור שהיה לי בעולם החיים הביא אותי לשאוף למוות. לא היה מי שהביט עליי ולא הגיב בתימהון, כמתבונן בחיה מוזרה. כאן מקבלים כל אחד ואחת ללא אפליה כלשהי. המציאות שלאחר המוות היא פסגת השוויון. כעת טוב לי ואני רגועה לגמרי. שום דבר לא מרגיז אותי או מפריע לי. השיחות בינינו מוסיפות לאושרי.’

הקיר מוחשך. אני ממתין בעצבנות. אולי יואר שוב? אפילו לא הספקתי לברך אותה בלילה טוב. זכרתי את מילותיה: ‘לא ניפרד לעולם. לעולם.’ מילים אלה העבירו בי רטט של אושר לא יתואר ושל פחד עמוק.

ספקותיי מכרסמים בקרבי. אני מחכה לשיחותיי עם דִי ערב־ערב ונוזף בעצמי על שאיני דוחה את קיומה לאחר מותה.

***

עברו עוד מספר ימים. שילוח עוד לא התקשר אליי. אני ממתין בעצבנות למילה גואלת שלו. הוא ודאי לא מצא דבר.

בינתיים נזכרתי שבעקבות כל האירועים סביב הטיסה לציריך שכחתי להשתמש בתכשירים של ‘מתושלח’, ובימים מתוחים אלה אין לי חשק לגעת בהם. כלפי חוץ העמדתי פנים שהכול כשורה והתפניתי לכתוב מתווה פעולה שיתרגם למציאות את ההסכם עם החברה השוויצרית. השבוע אגיש זאת למנכ’ל. לא ייאמן. לפני עשרה ימים טסתי לציריך. אילו לדִי היה מקום אחר במטוס ולא בסמוך אליי; אילו הקדמתי את הריצה לאנג’ליק — הכול היה שונה.

***

תודה לאל שלא פגשתי היום, כשהייתי במשרד, את פרופ’ ירמוך, ושלא הייתי צריך להתמודד עם חיוכו השטני, בשעה שאני יודע שיש לו קשר כלשהו עם העולם התחתון, וכאשר אני חושד — אמת, בלי כל הוכחה — שהוא מקור צרותיי.

כשאני מגיע הביתה, אני חושב על כל האירועים שעברתי. ואולי כל האירועים האלה אינם אלא דמיונות שלי? בליבי גומלת החלטה: אלך לטיפול מקצועי. אני חייב לשים קץ לעניין דִי. בנוסף לקיר, היא מופיעה בחלומותיי, סקסית וזוהרת. כן, היו לי גם כמה חלומות רטובים. חזרתי לנערותי. אך הלילה זה עבר כבר כל גבול. בחלומי, דִי הופיעה עירומה לגמרי, עורה לבן כגיר, גופה קר כשיש, עיניה כבויות ומפיה עלה ריח חזק של עובש. התעוררתי בצעקה. סיוט כזה לא פקד אותי בעבר. הדלקתי את כל האורות בבית. הקיר היה חשוך. הסתובבתי בבית ולבסוף יצאתי לנשום אוויר במרפסת. כן, אני זקוק לעצה של בעל מקצוע, של רופא לנפש. עוד אני שבוי בהלם על חלומי, והפונויזיון נפתח. בוב מסתכל עליי ולא אומר דבר. אני יודע שהוא מודאג ממצבי. מי מטלפן בשעה כזו?

שילוח מתקשר. סופסוף. הוא נפעם ונרגש.

‘הסוד מתחיל להתגלות. מצאתי מאמר שנכתב לפני מספר שנים, הקרוי ‘שיחות מהקבר’. נטען בו שאפשר לשחזר את קולו של המת ולהשתמש בטכנולוגיה של בינה מלאכותית כדי ליצור דיאלוג משכנע בין המת לחי. אין כאן שום יומרה למשהו שמעל לטבע ולסייאנס, ושאינו קיים בטכנולוגיה הנוכחית. קול המת הוא קול שהוקלט, בהסכמתו, בעודו בחיים. האדם המשוחח עם המת אינו מרגיש כלל שמדובר במישהו שאינו חי. המת מדבר בקולו הוא, בלי לזייף דבר. אתה ודאי מכיר את הטכנולוגיה הוותיקה של דיפ־פייק (Deep Fake) שבאמצעות טכנולוגיה של בינה מלאכותית עורכים את קולו של אדם — בדרך כלל איש ציבור ידוע שם, והעריכה מגמתית; מדביקים את הדברים הערוכים לווידיאו מצולם של איש הציבור, מתאימים את הקול לתנועות פיו, ומסלפים בדרך זו את דבריו. רוב מדינות העולם קבעו עוד לפני עשורים ובצדק, ששימוש במודלים מהסוג הזה מהווה עבירה פלילית. הפייפר שקראתי מציע משהו אחר לגמרי: להקליט אדם הנוטה למות, בהסכמתו המפורשת. הקלטה זו תשמש חומר גלם למסרים לאחר מותו. דיבורו של האדם יפורק להברות ולאותיות, ולכל אחד מאלה מקליטים גם כמה משפטים מהשפה המדוברת. יש כל מיני וריאציות. ההברות השונות מועלות לענן הדיגיטלי, מספר פעמים, באינטונציות השונות בהן נאמרו. למשל, בטון של עצבנות, הפתעה, אזהרה, נזיפה, נינוחות וכיוצא באלה.’

שילוח לא עוצר. אין סוף לשטף מילותיו. אני מנסה להשחיל מילה, אך הוא מתעלם מניסיונותיי וממשיך:

‘מכל אלה מייצרים מקלדת חדשה שבה מותקנת כל אות והבהרה באינטונציה מתאימה, וכך ניתן ליצור דיבור חדש של המת, בקולו הוא. באמצעות בינה מלאכותית, המת מגיב עניינית למשוחח עמו. בקרב מכריו וקרוביו של הנפטר נוצרת תודעה, או ליתר דיוק, אשליה של תודעה, שהפרידה מהמתים היא לא פיינל, אינה סופית… בשיטה המוצעת במאמר, בניגוד לדיפ פייק, קיים אדם נוסף היודע להשתמש במקלדת המיוחדת ולענות על כל שאלה ונושא כאוות נפשו. תגובותיו למשוחחים עמו יהיו דומות לשיחת אדם חי עם אדם אחר. המת הוא בעל בינה עליונה. הוא גם ניזון מהמידע שמצוי עליו בדאטה וגם מהבינה של האדם המפעיל את המקלדת, היכול לדבר במקומו של המת. אין צורך בהשקעות גדולות שכן כל האלמנטים של טכניקה זו כבר קיימים. אני אומר לך: יהיה ביקוש רב — כלל־עולמי וכלל־תרבותי — לשירות המיוחד הזה, הממתין לביצוע על ידי אחת מהחברות הבינלאומיות הגדולות. כרגיל במקרים מסוג זה, ההשקעה הראשונית תדרוש שורה של אקספרימנטס, אך לאחר מכן, היא תשתלם ביותר.’

אי אפשר לעצור את שילוח ואת התלהבותו. אני חושב על המאמר ומצליח סוף־סוף להשחיל משפט:

‘כולך התלהבות. אתה לא מאפשר לי להגיב לדבריך. אתה יכול לומר לי מי כתב את המאמר?’

‘אדם בשם ירמוך, הידוע במחקריו המצוינים בתחום הבינה המלאכותית. אגב, נדמה לי שהוא עובד ב’מתושלח’.’

התפרצתי:

‘ירמוך? הוא לא אדם! התכוונת לשטן בשם ירמוך!’

שילוח, גאה בחושיו הבלשיים, השיב:

‘לאט לאט נהדק את החבל סביב צווארו. סבלנות. פיישנס. אנחנו צריכים להוכיח שהוא האחראי על הניסוי… אך יותר חשוב: נשאלת השאלה — איך ‘מתושלח’ מפרסמת מודעות הפונות למתנדבים לניסויים שלהם? יו מאסט נואו! זה יהיה המפתח שלנו להוכחת האשמה של הפושעים.’

הסברתי:

‘ל’מתושלח’ יש בפונויזיה ערוץ מודעות והודעות משלה… יש לערוץ, אגב, רייטינג גבוה, שכן אנשים מתעניינים בחידושים של ‘מתושלח’ בתחום הארכת החיים, ויש לחברה מוניטין שהיא נדיבה בתשלומים למתנדבים.’

שילוח: ‘תוכל למצוא לי הודעות כאלה שפורסמו בפונויזיה של ‘מתושלח’ בחצי השנה האחרונה?’

אני: ‘מה זה ייתן לך?’

שילוח: ‘חכה בסבלנות. slowly but surely — לאט ובטוח — כך אנו מתקדמים.’

***

בבוקר ביקשתי מעוזרתי הנאמנה למצוא לי את כל הודעות חיפוש המתנדבים לניסויים בחטיבת הבינה המלאכותית במשך חצי השנה האחרונה. לקח לה יום שלם לאתר את ההודעות המבוקשות. לאחר מיון שנמשך שעות, מצאתי את ההודעה הנדרשת! התקשרתי מיד לשילוח:

‘במילה אחת: אאוריקה! פצצה של ממש. אקריא לך את ההודעה:

”מתושלח’ מחפשת מתנדבים לניסוי חדש בתחום הבינה המלאכותית. על המתנדבים יהיה להופיע בפני מצלמות שידור במשך מספר שעות, ולהשמיע מילים שונות על פי הוראות החברה. ‘מתושלח’ מתחייבת לשלם למתנדבים ביד נדיבה וכן שלא להשמיע את הקטעים המוקלטים בימי חייהם של המתנדבים. אנו מתחייבים לשמור על סודיות מוחלטת של זהות המוקלט. בהתאם למדיניות החברתית של החברה, תינתן עדיפות למתנדבים ממגזר סוציו־אקונומי נמוך ולאלה הסובלים ממחלה סופנית. על המעוניינים להתקשר עמנו.

‘אני אומר לך, אאוריקה!’

שילוח מתפרץ:

‘זו מודעת מפתח. מתוך ההקלטות האלה הם יוכלו ליצור את המקלדת שתשחזר את דבריהם של המתים בקולם הם, לאחר מותם. אתה מבין שכל אדם יוכל לשוחח עם המתים בלי שיחשוד שמדובר בבינה מלאכותית? תשובות המתים תישמענה להם תבונית, בלי שמישהו יחשוד שמדובר בבינה מלאכותית! ג’ינייס! ממש גאונים! והעדיפות לאנשים שמחלתם סופנית והתוספת המסווה של אנשים עניים! זה ממש יפה! זה כל כך יפה עד שזה מפלצתי. או־קיי. הם ישלמו מחיר כבד על התרגיל הזה.’

השבתי: ‘זה פנטסטי. אז אוכל לתבוע אותם על מה שהם גרמו לי?’

שילוח: ‘נאט סו פאסט. על פי החוזה ודאי אסור לך לתבוע אותם. וחוץ מזה הם יטענו שלא נגרם לך כל נזק, ושצפית, מרצונך החופשי, ערב־ערב, בדמות שהופיעה בשידורי הניסיון, וברור שידעת שהיא כבר לא בחיים. הרי השתתפת בהלווייתה. תודה שזה הזוי.’

אני מתוודה: ‘אתה צודק. מודה. אהבתי לשוחח עמה. למרות שהייתי צריך לחשוד שהיא לא היא.’

בעוד אני מדבר, הפונויזיה מצלצל. הקיר מואר. אני מנתק את שיחתי עם שילוח מבלי לנתק מבטי מהקיר. דִי מופיעה, שוב במלוא זהרה, עיניה שופעות אהבה גלויה, פיה מפיץ צרורות של מתיקות והיא שואלת לשלומי. החלטתי לשים קץ למשחק המוזר ופרצתי בצעקה:

‘דָי! לא עוד! אני מודיע לכם, מנהלי הניסוי ‘שיחות מהקבר’! מספיק ודי! ניסיתם להוליך אותי שולל ונכשלתם, למרות חוכמתכם והידע הטכנולוגי שלכם. ואם פרופסור ירמוך צופה בי יחד איתכם כעת, אני מוסר לו דרישת שלום ‘חמה’!’

השידור נפסק בבת אחת. האור על הקיר מהבהב ואז — נחשך. זהו. לא יהיו עוד שידורים של דִי. כעת הם יודעים שאני יודע. כעת הם יודעים שאני יודע שהם יודעים.

***

שילוח נעלם. תמר אומרת לי שהוא מבלה ימים שלמים בחיפוש בענן הווירטואלי של מה שהייתה פעם ספריית האוניברסיטה. אני מנחם את עצמי ששילוח לא יאכזב אותי. אני סומך עליו. אני לא סומך על עצמי.

***

סוף סוף. שילוח מתקשר.

אני מספר לו על מה שקרה. הוא חושב שגיליתי את הסוד מוקדם מדי. ‘מה עשית? למה? היינו צריכים להשתמש בנשק ההפתעה!’

אני מודה בטעותי ושואל לעצתו: ‘איזו שטות עשיתי. אז מה עושים כעת, שילוח? מה עושים?’

שילוח שותק למספר שניות: ‘מומנט, בוא נחשוב.’

אני מרגיש אבוד. מזל שיש לי אותו: ‘שילוח, למרות גילך הצעיר, אתה חכם. אתה ידיד אמת. תודה לך ידיד יקר. תודה על הכול.’

שילוח: ‘אל תודה לי בטרם גמרנו את העבודה. אני יודע מה אעשה. אני אתנדב לניסוי הנבזי. ודאי יש עדיין צורך במתנדבים רבים. אציג עצמי כמתאבד פוטנציאלי. זה תכסיס לא רע. כך אדע לבטח מי הממונה על האקספרימנט הארור הזה.’

***

בערב, הוא מעדכן אותי:

‘ניצחנו! התקשרתי אליהם. העבירו אותי מפקידה לפקידה עד שהגעתי לרכז המתנדבים. אמרתי שאני מתכוון לשים קץ לחיי בעוד חודש ימים. שאני רוצה להתנדב לניסוי עד אז. כמובן שנשאלתי בחשדנות למה אני מתכוון להתאבד, למה דווקא בעוד חודש ימים, ואם אפשר לעזור לי. זלזל באינטליגנציה שלי. חשב שרק הוא סמארט. הסברתי לו שאני מחזר אחר אהובת נפשי ושאם היא תיענה לי בחודש הבא, אבטל את תוכנית ההתאבדות. בקיצור, שאני רוצה להתנדב על תנאי. כעבור שניות של שתיקה, הגיב הרכז על דבריי ברוגזה: ‘אתה מתבדח על חשבוני? אתה אחד מהסטינקרים שמותחים אותנו?’ עניתי לו בנחת שלא, שאני רציני לחלוטין. שאני פשוט רוצה לדעת אם הם מקבלים מתנדבים על תנאי. הדגשתי שוב שאם היא לא תיענה לי, אתאבד. אם תיענה, אחיה איתה באושר ואבטל את החוזה עם מתושלח, אם זה אפשרי. הוא שתק ארוכות וענה לבסוף שאינו מכיר מקרה כזה של התנדבות על תנאי ושאינו מוסמך להשיב לי על כך. ביקשתי ממנו בטבעיות שאם כך, שיעביר לי את פרופסור ירמוך, שבוודאי מוסמך לתת לי תשובה. אתה בטח מתאר לעצמך שהנציג נדהם ושאל אותי אם אני מכיר אישית את פרופסור ירמוך. עניתי לו: ‘מה פירוש אם אני מכיר אותו? הוא בן דוד שלי! מסור לו ד’ש ממני.’ הוא שוב שתק. אין לרכז הזה מושג על מי נפל. לבסוף הוא ענה לי שפרופסור ירמוך בישיבה ושאינו פנוי לשוחח עמי. הוא ביקש שאתקשר למחרת בבוקר, כאשר הוא יהיה במשרדו. ניתקתי את הקשר. גוד ג’וב. עכשיו אנחנו יודעים לבטח מי הממונה על הניסוי. גם הגה את הרעיון, וגם מבצע אותו.’

שאלתי: ‘אבל שילוח, מה אני צריך לעשות כעת? איך אני מתקדם?’

לאחר הרהור קטן, ענה:

‘אתה חייב לפגוש את גיחון, את מנכ’ל החברה, ולתבוע ממנו רק דבר אחד: הפסקת הניסוי הבלתי חוקי. הוא ייבהל ויצווה לעשות כך. עוד דבר אחד, ייתכן גם שהמנכ’ל לא ידע כלל על התעלול של המדען הראשי שלו. דברים כאלה אפשריים בחברות גדולות.’

***

אולי אני חולה? מהבוקר אני חש שבתוך גופי מתרחשים שינויים עזים. זה לא בדיוק מכאיב, אך ההרגשה היא מוזרה ביותר. זה התחיל ברגל שמאל אך היום ההרגשה הזו מתפשטת בכל גופי. אבטל את ארוחת השבת השבועית עם דרור שחף.

***

שבת זו נראית לי כיום שנמשך בלי סוף. עדיין יש לי הרגשה מוזרה בכל הגוף. עליי לנוח. בשקט. אין לי סיבה לחכות לקיר שיואר. המשימה ששילוח הטיל עליי גורמת לי מתיחות רבה. המנכ’ל גיחון הוא דמות חזקה וגם יודע כיצד להטיל אימה, ואני אמור לדרוש ממנו משהו לא פשוט. עליי להרגיע את עצמי כדי להיות מסוגל לדבר עמו בתקיפות. העצבים שלי דרוכים ואיני מסוגל להתרכז בקריאה או בצפייה בפונויזיון. חשבתי ללכת לשפת הים ולשחות קצת כדי לשמר במקצת את שריריי המרשימים ואת מראי הבריא, אך חשבתי על ההמולה והרעש של ההמון הצפוף שבתוכו אמצא עצמי בשבת, וחזרתי בי מיד מרעיון זה. אני חייב לנוח קצת לקראת ההתמודדות עם המנכ’ל. אך מי יכול לנוח כאשר כל פעימת לב מסעירה אותו?

***

היום, לפני שלושה שבועות, התחיל הכול. אילו לא הייתי יושב לידה לא הייתי סובל כל כך, וגם לא הייתי נהנה כל כך כמו באותו לילה.

השארתי הודעה למזכירת המנכ’ל שאני מבקש להיפגש עמו באופן דחוף. בדרך כלל צריך להמתין לפגישה כזו שבועות. הפעם, אני משוכנע, לא אצטרך לחכות כל כך הרבה זמן. ואכן, כשהגעתי למשרד, המתינה לי הודעה שהמנכ’ל מבקש לראות אותי לבד. גיחון כבר יודע שאני יודע.

הייתי מספר פעמים בלשכה הקודמת של המנכ’ל. זה היה לפני השיפוץ הגדול. שמעתי גם שמועות על המובלעת השקופה, למעשה דירה נפרדת עם כל השירותים, עשויה כולה זכוכית שהושתלה בבניין לצורך יצירת לשכה שתהמם את כל אורחיה. ואכן בפגישה זו, לראשונה, ראיתי כמה מדהימה היא.

כל מי שהיה שם נותר פעור פה למראה היצירה של מעצב צעיר ונועז שהיה לשיחת העיר בתל אביב. משום כך, התרגשתי מעט כאשר נכנסתי למה שהעובדים קוראים ‘כלוב הזכוכית’. עם פתיחת הדלת, סונוורתי על ידי האורות הרבים הנשקפים מכל עבר דרך קירות הזכוכית. חשתי כאילו אני בתוך קליידוסקופ מואר, ניצב בתוך מבוך חסר כיוון. אלמלא הרובוט המעופף מעליי, שחזר ואמר לי ‘בוא בעקבותיי’, לא הייתי מוצא את דרכי ביער הזכוכית. הגענו ללשכה עצמה. ליד שולחן עצום, כולו עשוי גושי זכוכית מסיבית, ישב המנכ’ל גיחון, מעיין במחשב זעיר. פינת המנכ’ל הייתה מוארת באור כחול — מכה אחרונה על שלוות נפשו של האורח. לא נבהלתי מאימת ה’כלוב’. ברור היה לי שהלשכה נועדה לטעת באורחים תחושה של נחיתות. אבל אחרי מה שעברתי מאז ציריך, אני מחוסן בפני עשיית רושם מהסוג הזה.

לאחר דקה של הבטה אינטנסיבית במחשב, הבחין בי המנכ’ל, לכאורה בהפתעה. כולו חיוכים. הוא פנה אליי בידידות. יש לו שלושה סוגי קול: אלף, הוא מדבר כפי שמורה מדבר אל תלמידיו; בית, קולו נשמע כצווחה־היסטרית ששמענו בחרדה לא פעם במסדרונות; גימל, קולו מתחנף כמבקש מבן שיחו הבנה למצוקותיו.

גיחון, שכבר שמע ודאי על פיצוץ הסודיות של הניסוי, התרווח בכורסתו, הציע לי ויסקי לא סינתטי, הזמין אותי להרים כוסית לחיי ‘מתושלח’ והחל, בקול אלף — קול המורה שלו — להסביר לי את הרקע להנהגת ‘שיחות מהקבר’.

‘אנשים חושבים ש׳מתושלח׳ זה ענק כלכלי משגשג. נכון: המכירות שלנו עולות מעלה־מעלה ואיני מתלונן. אך המניות שלנו סובלות מירידה מתמדת. יש לנו הרבה מתחרים בחו’ל ויש עלינו ביקורת גוברת שגורסת שאנו צועדים במקום ושמלאי התכשירים שלנו מתיישן והולך. ומעבר לכך: יותר ויותר אנשים מצביעים עלינו כאחראים לצפיפות הגוברת בעולם המפותח ולאבטלת הצעירים האמיתיים. כל מעסיק יעדיף מועמד שחזותו צעירה וניסיונו רב.’

‘לא לשם כך ביקשתי להיפגש עמך,’ אמרתי בחוצפת־מה, קוטע את רצף דבריו.

הוא התבונן בתקרה, אימץ את הקול המבקש עזרה, ואמר: ‘אני, כשלעצמי, לא ישן בלילות בדאגה לעתידה של החברה והנה, בא אלינו פרופ’ ירמוך, בעל שם עולמי בתחום הבינה המלאכותית, ומציע לנו אפיק עסקי חדש: שיחות עם יקירינו שהלכו לעולמם. פסלתי בתחילה את ההצעה כהזויה. אבל מחקר שווקים שעשינו הוכיח שיהיה ביקוש אדיר לשירות חדש זה, בשל סיבות שונות: חלק גדול מהציבור מאמין בשימור נשמת המת, בביקור הרוחות והתממשותן. חלק שני יראה בשיחות אלה שימור הזיכרון של יקיריהם, ועוד חלק יקנה את השיחות מתוך סקרנות. מדובר בסך הכול בשליש מהאוכלוסייה בישראל ובמדינות מפותחות אחרות. מראש הצבתי כמה תנאים: שנגייס לשם כך מתנדבים, שעובדי החברה לא יהיו חלק מהם, שתהיה הסכמה של המתנדבים לניסוי ושנשתמש בחומר רק לאחר מותם, שזהותם לא תתגלה ושהם יתחייבו שלא לגלות את עובדות הניסוי.

המקרה שלך שונה. פרופ’ ירמוך הסביר לי שרק במקרה נכנסת לניסוי, לא כמתנדב, אלא מכיוון שהיה לך קשר בלתי צפוי עם אחת המתנדבות שלנו. לא נגרם לך שום נזק. המשכת לשוחח עם גברת דבורה זמן־מה, וחלק מהשיחות מעיד על קשר, מעין רומנטי, שהיה לך עם הדמות הניסויית. לך לא נגרם שום נזק ממשי — ולחברה שלנו, לעומת זאת, עשויה להיות תועלת רבה מהניסוי המעניין והחלוצי.’

שוב הפסקתי את נאומו המפויס של המנכ’ל:

‘קיבלתם את הסכמת המתנדבים אך לא את הסכמת האנשים החיים, אליהם כיוונתם את שידורי המתים. הפרתם את העיקרון של נזק לזולת ללא הסכמתו. גם למתנדבים לא סיפרתם איזה שימוש ייעשה בצילומם ובדיבורם. לי עצמי גרמתם נזק שאיני יודע כיצד להתמודד עמו.’

עתה השתנה קולו של המנכ’ל:

‘מה אתה דורש מאיתנו? פיצוי כספי? העלאה בדרגה?’

מחיתי: ‘לא זה ולא זה. אני דורש מכם דבר אחד בלבד: הפסיקו מיד את הניסוי הנבזי הזה!’

המנכ’ל עבר מקול המורה שלו לקולו הצווחני־הבוטה:

‘איך אתה מדבר אליי?! מי אתה חושב שאתה ומי אתה שתצווה עליי להפסיק ניסוי חשוב לחברה?!’

לא נבהלתי: ‘אתה לא מפחיד אותי בצעקות שלך! אם לא תפסיקו את הניסוי אשקול לנקוט נגדכם בצעדים. אין לך מושג מה אעשה. אפרסם ברבים את עובדות הניסוי.’

עתה הדיבור הצווחני של המנכ’ל הפך לצרחה:

‘חוצפן! רק תנסה לעשות זאת ונספר את כל האמת על היחס שלך לדמות ניסויית ומלאכותית. תהיה נושא ללעג ולצחוק בכל ישראל. וגם נלך נגדך לבית המשפט. יש לנו זכות לעשות זאת לפי חוזה ההעסקה.’

לאחר היסוס קצר הוא המשיך: ‘אתה מפוטר מרגע זה.’

השבתי לו גם בצעקה:

‘אתה לא רשאי לפטר מישהו רק משום שהוא אמר את האמת!’

המנכ’ל נבח: ‘אתה פסיכופת! צא מהחדר הזה! מיד!’

יצאתי מלשכת הזכוכית אל חדרי. הייתי הלום. לא העליתי על הדעת שהוא יפטר אותי. גופי נחלש. הרגשתי שמשהו מתרחש בתוכי ושאיני יודע מהו. חשתי לפתע כאב חד בלתי מוכר ברגל שמאל, וצלעתי אל חדרי. הכאב התגבר. ברכיי נחלשו. עניין הפיטורין חדר להכרתי. זעמתי על אי־הצדק ועל חוסר האונים שלי כלפי כוחה של ‘מתושלח’.

כשנכנסתי למשרדי, כולי ממוטט מההר שנפל עליי, מיהרה אלי עוזרתי ושאלה:

‘משהו קרה? אתה מרגיש טוב?’

הסברתי כי אני סובל מכאבים קשים בכל גופי. היא הציעה להזעיק רופא. סירבתי. לא אשתף זר בסיבת מכאוביי. היא תשמע ודאי על עניין הפיטורים מאחרים. והיא הוסיפה:

‘יש לי הפתעה מעודדת בשבילך. פרופ’ ירמוך ביקש לשוחח איתך בשיחת ‘אחד על אחד’. הוא מיד יבוא לכאן. ירמוך יבוא אליך ולא אתה אליו. אתה מאמין?’

לא ידעתי כיצד להגיב, ופלטתי, ‘בסדר.’

תוך כמה דקות נכנס ירמוך לחדר והעוזרת יצאה ממנו. ירמוך הושיט ידו ללחוץ את ידי. לא נעניתי וידו נותרה תלויה באוויר. הוא התיישב מול שולחני:

‘אני יודע שאתה כועס עליי ועל המנכ’ל, אבל האמן לי שבכל הפרשה הזו לא הייתה לנו שום כוונה לפגוע בך. בעיקר לא לי. אספר לך את הכול. היו לנו כמה עשרות מתנדבים לניסוי שאני, אישית, יזמתי. אתה כבר יודע זאת. גברת דבורה מתה ראשונה — לא ממחלה סופנית אלא מהתאבדות לא מוסברת. כנראה שהיא התנדבה כי הייתה זקוקה לכסף. הניסוי החל ממש עם מותה. כמובן שלא העלינו על דעתנו מראש שאתה תפתח איתה יחסים כה קרובים. אני מבין שזה קרה רק מפני שבמקרה ישבתם זה לצד זו במטוס לציריך. ברגע שיחידת ההאזנה שלנו הודיעה לי מה שקורה בין שניכם, קרא לי המנכ’ל להתייעצות. כידוע, אסרנו על עובדי החברה להתנדב לניסוי, אך לא העלינו על הדעת שעובד חברה יהיה יעד עקיף לניסוי. מה היה עלינו לעשות? ביטול הניסוי לא עלה על הפרק. יותר מדי דברים תלויים בו לרווחת החברה ועובדיה. עוד אנו דנים שנינו במשמעות המקרה האומלל, והמעבדות שלנו הודיעו לנו שהניסוי מוצלח מאוד. דמותה של גברת דבורה ז’ל הועברה בתלת־ממד משכנע; קולה הותאם בהצלחה לתנועות פיה; ההברות של המקלדת התמזגו יחד לאמירות ברורות. גילינו גם מונולוגים מוקלטים שלה על נושא החיים והמוות, בהם יכולנו להשתמש. לבסוף, דיווחו לנו על הדיאלוגים המוזרים במקצת שניהלתם שניכם. ערב ערב.’

‘לא חשבתם איך זה ישפיע עליי? מה זו החדירה לפרטיות הזו? מה אתם חושבים לעצמכם בדיוק? חשבתם על הפגיעה הקשה שתיגרם לי ולכל אדם שתתקשרו אליו בשם המתים?’

‘חיפשנו קרובים וחברים של גברת דבורה כדי להתקשר אליהם ולבחון את תגובתם. לא מצאנו איש. לא משפחה, לא חברים, מלבד אחותה, אותה פסלנו כיוון שהיא בלאו הכי מאמינה אדוקה בקיומן של רוחות המתים ואינה מייצגת את הציבור הרחב אליו מכוון הניסוי, ובנה של אחותה, גאון כביכול, שלא היה יעד מתאים לניסוי. האדם היחיד שעליו יכולנו לבדוק את יעילות הניסוי היה, לדאבוני, אתה. במקרה. ממש מקרה עצוב.’

אני מפסיק את שטף המילים שלו: ‘ועליי, ועל מה שזה יעשה לי לא חשבתם?’

ירמוך התבונן בי אך מבטו לא חדר אל תוך עיניי:

‘לא. לא חשבנו. למען האמת, סברנו שהניסוי ייכשל משום שאתה ודאי תחשוד שיש כאן שימוש מתקדם בטכנולוגיה — ובעיקר בבינה מלאכותית — כדי להוליך שולל אנשים תמימים. על כל פנים, לא הייתה כאן כוונה רעה. להיפך. ממעט המפגשים בינינו, התחלתי לראות בך אדם לא רגיל, בעל כישרון ומסירות לתפקיד, שגם יודע — שלא כמוני — ליהנות מהחיים.’

לאחר שהייה קטנה, הוסיף ירמוך, כשהוא שוב נועץ בי את עיניו אטומות המבט דרך משקפיו הכהים:

‘שמעתי דיבורים על הצלחתך עם נשים. האמת? קינאתי בך. האזנתי לליל האהבים ביניכם במלון בציריך. בתחילה סברתי שמדובר בעוד קפיצונית סתמית ונרגעתי. אחר כך, כשהתחלת לדבר דברי אהבה וכשזה נמשך עד חצות, נדהמתי. כיצד יכולת להשפיל את עצמך בפני בחורה כזו? לא האמנתי למשמע אוזניי. תוך זמן קצר הבינותי שמדובר בהתאהבות לוהטת מצידך. הקנאה המרה אכלה אותי. נרגעתי רק לאחר שדיברתי איתך להנאתי.’

‘דיברת איתי? מתי?’

‘כן, דרך התלת־ממד של גברת דבורה! אתה לא זוכר את השיחה על הגוף והנפש? על הדמיון של אלו למתח שבין חומרה ותוכנה? שמע, אני כשלעצמי לא רוצה שתעזוב את ‘מתושלח’ — מאוד מאוד לא רוצה.’

‘פוטרתי זה עתה על ידי המנכ’ל.’

‘אני יודע על גזירה אכזרית זו. אני יודע גם איך ניפטר ממנה. הכנתי מכתב התנצלות שתחתום עליו, ואני אדבר עם גיחון ואשכנע אותו שיחזור בו מהשטות הזו.’

ירמוך הניח פיסת נייר על שולחני. דחיתי אותה לעברו מבלי לקרוא מילה, ואמרתי:

‘אני דורש לבטל את הניסוי כולו. הוא מטעה את האנשים שרוצים לשוחח עם המתים.’

‘זה לא יקרה! הניסוי חשוב כלכלית לחברה. הניסוי יעורר ויכוח בין אלה שיאמינו בו — והם לא מעטים — לאלה שיחשדו שזה הוקוס־פוקוס מחוזק על ידי טכנולוגיה חדשה. גם האנשים הסקפטיים יהיו סקרנים לדעת במה מדובר. אני מפציר בך לא לעזוב אותנו, ולחתום על מכתב החרטה שכתבתי עבורך. רק חתימה קטנה וניפטר שנינו מהצרה הזו.’

‘אילו ידעתם איזה נזק גרמתם לי!’

‘אני מתפלא עליך! התאהבת באישה מתה!’

‘לא התאהבתי. זה גם לא עניינך! נהניתי לשוחח עמה. זה נכון. השיחות אתגרו אותי.’

‘אילו ידעת את כל האמת על גברת דבורה, לא היית נהנה מהשיחות האלה.’

‘מהי האמת? דִי הייתה דמות טרגית. את זה אני יודע.’

‘לא. אני מתכוון למשהו אחר. עובדה. עקבנו אחריה במשך עשרה ימים לפני הטיסה לציריך. זו שגרה אצלנו לגבי כל המתנדבים בניסוי. האזנה לא קבועה אלא ספורדית. כך, אגב, גילינו שנפגשתם בטיסה ואף ישבתם זה לצד זו. לא נעים לי, אבל דע לך שבמשך כל עשרת הימים האלה, היא התנהגה בצורה מופקרת. מופקרת לחלוטין.’

‘למה אתה מתכוון?’

‘היא הכירה מהגר אפריקאי בלתי חוקי וחסר בית, שבנוסף לכך היה מסומם, וקרוב לוודאי גם עבריין, וקיימה איתו יחסים אינטימיים בדירתה. במיטתה.’

שתקתי. בחילה אחזה בי נוכח החדירה שיזמה ‘מתושלח’ לפרטיותה של דִי. קמתי ממקומי. גם ירמוך נעמד מולי:

‘עם בחורה כזו אהבת לשוחח? אני כנראה לא מבין שום דבר. כיצד יכולת?! שמע לי, עצתי לך — שכח ממנה. מחק אותה מהכרתך. השלם עם זה שהתאהבת ב… ב… זנזונת.’

‘מה אמרת?’

‘מה כבר אמרתי? זנזונת?… זו עובדה. ואני במקומך הייתי מסלק אותה מזיכרוני.’

אגרופי התרומם כאילו מאליו והתנפץ על פניו של ירמוך. הוא אחז בי בשתי ידיי. משכתי בגופייתו וקרעתי אותה. גם שלי נקרעה. שברתי את משקפיו ולבסוף ירקתי בפניו. התאבקנו על רצפת המשרד, ואז עוזרתי נכנסה לחדר בבהלה והקימה קול צעקה. הדלת נפתחה והמאבטחים נכנסו והוציאו אותי בכוח אל המסדרון. בקצהו ניצב המנכ’ל ובקולו הצווחני פקד על המאבטחים:

‘זרקו את הפסיכופת הזה החוצה! אני לא רוצה לראות אותו בבניין הזה יותר!’

המאבטחים גררו אותי בכוח על הרצפה והשליכו אותי החוצה, בעוד פקידים סקרנים שיצאו מחדריהם התבוננו במחזה ללא תגובה. הייתכן שהשמועה על פיטוריי כבר הגיעה אליהם? לא אכפת להם מה קורה איתי. גררו אותי במסדרונות החברה, אוחזים בשערותיי המדולדלות. כשאני נזכר בזה אני חש בושה החודרת לכל תא בגופי. מעולם לא התנסיתי בהשפלה כזו ואני הרי הייתי בכיר בחברה.

צלעתי אל המכונית שעדיין עמדה לרשותי. רק במכונית גיליתי שפני חיוורות כסיד ומוכתמות בדם. בקושי עשיתי את דרכי לדירתי. בוב נבהל למראי והושיט לי גופייה נקייה ומטלית רטובה. ניגבתי את הדם מפניי. מזל שיש לי את בוב. רציתי לחבק אותו, אך נזכרתי במקרים שהרובוטים חשמלו את בעליהם. לא כל היצרנים מקפידים על איכות המוצר.

***

אני חושב לפעמים שאולי היה טוב יותר אילו שיתפתי פעולה עם הניסוי ההזוי הזה. ההתמודדות עם ‘מתושלח’ היא כמעט בלתי אפשרית. שילוח הוא בחור מאוד מוכשר וכוונותיו טובות. הוא מאוד רוצה לעזור לי. אך מרוב כוונות טובות נשארתי חסר כול — בודד בדירתי.

בוקר אחד, באורח מפתיע, שילוח הגיע לבקרני, ונבהל למראי. סיפרתי לו על תגובתו הקשה של המנכ’ל לתביעתי, ועל כך שזרקו אותי מבניין ההנהלה והשפילו וביזו אותי נוכח העובדים. הוא השתהה שניות מספר בדממה, ואז פתח:

‘אני חושב שראשית, אסור להיבהל מהטייקונים. יש להם נקודות חולשה שתמיד אפשר לנצל. אולוויז. שנית, צריך לדעת כיצד להתחכם להם. תגיד, יש באמת בחוזה איסור המונע מהעובדים לספר מה קורה בחברה?’ השבתי: ‘כמובן. הם דואגים לאינטרסים שלהם — לא רק במשך עבודתם של עובדי החברה הם חתומים על סודיות, אלא גם לאחר סיום עבודתם.’ שילוח בדרכו: ‘פאק. פוטרת באופן סופי, רייט?’

‘נכון. במקום. ודאי אהיה חייב להחזיר את המכונית לחברה.’

‘דאבל פאק. אני חייב לחשוב על פתרון. ובינתיים, צ’יר־אפ. נמצא משהו!’

אני מלווה את שילוח לדלת וחושב לעצמי כמה הזוי המצב שנוצר: נער בשנות העשרים שלו הוא מורי ורבי. הוא אינו נח לרגע. מתיש את מוחו למעני. יש לי מזל, למרות ההסתייגות שלי מתוצאות המאבק של שנינו. אני עצמי מרוקן מכל חשיבה או יוזמה. משגעת אותי העובדה שאנשים ב’מתושלח’ סוברים שדִי הייתה זנזונת. המנוולים לא מעלים על דעתם שיש אישה טובת לב כמו דִי. היא תמיד עזרה לחלשים וכנראה שהייתה מוכנה לחלוק גם את גופה, את דירתה ומיטתה, עם מהגר בלתי חוקי מאפריקה.

בעודו ממתין למעלית, לשילוח יש רעיון:

‘אולי הדרך הטובה ביותר לדפוק את ‘מתושלח’ היא שתכתוב פרוזה — רומן, נובלה, או ג’סט א סטורי — ובו תתאר את כל מה שקרה לך, מילה במילה, בלי להוסיף את האזהרה המקובלת — שהמקרה לא מבוסס על עובדות אמיתיות. חוקתנו מגינה על כותבי הפרוזה. מצד שני, כל קורא יבין מיד שזהו סיפור אמיתי. גוד. תקבל פרסום רחב וגם תמלוגים בסכום נאה. המנוולים האלה ייתקלו בעוינות ציבורית כה גדולה, ו’מתושלח’ תעמוד בפני ביקורת ציבורית — לרבות הפגנות. היא תיאלץ להפסיק את הניסוי המתועב. הם פיטרו אותך, אך בסוף, יו וויל בי דה וינר.’

אני? ווינר? אני לוזר טוטאלי! שילוח שם את ידו על כתפי כשאני מודה לו על עזרתו, והוא מצידו מבטיח לעמוד בקשר.

מחשבות שונות ונוגדות מערפלות את מוחי: כיצד אעמוד במבחן הקרב עם ‘מתושלח’?

האבסורד הכי גדול הוא שצריך לומר את האמת. היה לי טוב עם דִי. זה היה קצר אבל נעים. שונה. גם כאשר הפכה ליצירה של בינה מלאכותית מתקדמת, אהבתי לראות את יפי פניה ואת גופה החושני, לשמוע את השקפת עולמה, את חריפות שכלה, למרות שחשדתי שהיא לא באמת היא.

לפתע מואר הקיר ובו הודעה: ”מתושלח’ מפסיקה מהיום לשלוח לך את תכשיריה בחינם, היות ואינך עוד עובד החברה. תצטרך להחזיר תוך יומיים את המכונית. שליח יגיע בקרוב לקחת גם את הרובוט האישי שהשאלנו לך.’

ייקחו ממני את בוב! מה אעשה בלעדיו? זו מכה אנושה. בוב קורא את הידיעה, פונה אלי ובקולו המונוטוני אומר:

‘אדוני, אני לא רוצה לעזוב אותך.’ בוב הוא ידיד אמת.

טוב, יפה מאוד. הכו בי. הרביצו לי. זה מה שמגיע למי שרצה לחשוף את האמת ולא לגרום נזק לאנשים תמימים. לא. לא אכנע לתעלולים המרושעים של ‘מתושלח’. טוב אעשה בכך שאחשוף את נבזותם.

לפני שלושה שבועות דהרתי לאנג’ליק כדי להציל את דִי ואיחרתי בכמה דקות!

***

נכנסתי לחדר האמבטיה. נאלצתי לעמוד על קצות אצבעותיי כדי להביט בעצמי במראה. התנמכתי בלי שהרגשתי בכך. אני מבחין בשערת שיבה מלבינה מעל למצח. ועוד אחת. ועוד אחת. כשאני מסתרק, מתמלא המסרק שערות לא־לבנות. זו הולכת להיות בדיחה. אני מתקרח, פרט לפלומת השיער הלבן. את הרהוריי חתכה הודעה קולנית מהמקרר הדיגיטלי שלי, המודיע לי שחלק מהמצרכים אזלו בו, וכי תוך יממה יגיע שליח למלא את החסר. צעקתי לו: ‘סתום את הפה שלך!’ ואז נפלתי באפס כוחות למיטה והתכסיתי בשמיכתי החמה. חשבתי על כך שאני זרוק מהחברה, זקן, בודד ונטוש, ובהכרתי צפו דבריה של דִי:

‘יש טעם בחיים אם מתקיימים שלושה תנאים: ראשית, שתשמח להתעורר עם שחר המבשר על יום חדש; שנית, שיהיו מי שמתאבלים באמת על קץ חייך; שלישית, שהשארת חותם כלשהו על העולם בו חיית.’

נזכרתי שדִי כתבה זאת בקור רוח בחדרי במלון לפני שהלכה אל סופה באנג’ליק. וכל זאת לאחר ליל של תשוקה נועזת.

אצלי לא מתקיימים שני התנאים הראשונים: לאחר שפוטרתי, איני שמח לקראת המחר. להיפך. איני יודע מה לעשות בו; האם יהיו מתאבלים על מותי? אין לי משפחה פרט לשני בני דודים שהיגרו לברזיל ואין לי כל קשר איתם; תמר לא תתאבל עליי. היא רואה בשלילה את הלילה בציריך ואת עניין החמסה הירוקה, וחוץ מזה היא תאמר לעצמה שתחזור ותפגוש אותי כרוח, ממש כשם שהיא מדברת עם בעלה המנוח. שילוח? כן, אולי הוא יתאבל במשך יום־יומיים. אכן, נוצר בין שנינו קשר אישי. אך מוחו הרציונלי יועסק חיש מהר בפתרון בעיה מדעית כלשהי. התנאי השלישי יתקיים רק אם אקבל את עצתו של שילוח בעניין כתיבת רומן או סיפור כלשהו על מה שקרה לי, ובכך אזכה לראות את ‘מתושלח’ בנפילתה, כולל המנכ’ל והמדען הראשי שלה.

אני צריך לחשוב על כך. זו לא משימה כל כך פשוטה.

השליח הוותיק של חברת המקררים הדיגיטליים, הפוקד מדי פעם את דירתי ואת המקרר שלי, מצלצל בדלת. כשהוא נכנס, עיניו ושפת פניו מעידים עליו שהוא מזועזע ממראי וממצבי הגופני. הוא ממלא את המקרר, וזה מגיב מיד בקולו: ‘תודה לך, אך בקבוק חלב — תפוגתו הסתיימה אתמול.’ השליח ממהר להתנצל בפני המקרר, מוציא את הבקבוק הפגום ומבטיח לו כי מחר יביא בקבוק שלא פגה תקופתו.

לאחר שהנער הולך, תוך כדי זריקת מבט חשדני לעברי, אני בודק את עצמי שנית במראה בחדר האמבטיה, ומבין בדיוק מה ראה השליח. לא רק נעשיתי נמוך יותר. נשקף מולי אדם קשיש שבפניו נבקעו שני קמטים עבים היורדים מהנחיריים לסנטר, וחורטים בדרכם קמטוטים דקים אך בולטים. מקיבתי עולים שוב מיצים חמוצים־חריפים ואני שוטף את הפה כדי להיפטר מטעמם. אני רואה בכיור את אחת משיניי שנתלשה אגב שטיפת הפה. לפני שהספקתי לקחתה היא מחליקה לפתח בכיור ונעלמת. געייה רמה פורצת מפי: למה אני? מה חטאי? אני זקן. למעשה, אני דומה לאופן בו סבי חרוט בזיכרוני. מצחי חרוש קמטים כנייר קלף מקומט, גופי כפוף, רגלי השמאלית משותקת מכאב. ממש אדם בסוף ימיו. אכן, ‘מתושלח’ אמרה אמת כשפרסמה שמי שמפסיק את השימוש בתכשיריה, מראהו לא יוקפא, והוא יחזור לגילו הכרונולוגי האמיתי. ‘מתושלח’ קיבלה הרבה תלונות על כך שהיא מסכנת את המפסיק להשתמש בשירותיה, וכתוצאה מתלונות אלו המוכרים התחילו להזהיר את הקונים בדבר הסכנה הנשקפת להם אם יפסיקו את הטיפול. זה היה נכס כלכלי של החברה, שכן מי שהתחיל להשתמש בתכשיריה ונעשה צעיר עקב כך היה חייב להמשיך ולהשתמש בהם עד סוף ימיו. משום כך חשבתי שזה רק מכשיר להגדלת מכירות ותו לא. צחוק הגורל הוא שאני נפלתי למלכודת זו בלי משים. גם דעתי לא היתה נתונה לעניין זה בשל הימים הסוערים שעברתי.

די להביט בזרועותיי כדי להבין שזה לא היה תעלול שיווקי. במקום בו היו שרירים מוצקים, יש כעת קפלי עור דלים. יופי הגבר שמשך נשים לקפיצונים ולזריזונים, נעלם. העיניים עייפות ועכורות, כבויות בתוך מעגלים שחורים. הצוואר, שהתנשא בגאון מעל חזי השרירי, נראה כאילו נחרש בידי מחרשות רבות. והכי גרוע, פני נראות כאילו הדם אזל מהן וצבען אפרפר. השנים ש’מתושלח’ הורידה לי, חזרו. אני זקן. זקן. מילה קשה.

***

הלילה היה קשה במיוחד. ישנתי עם חלון פתוח ובעדו נכנסו לפתע גושי ערפל כבדים. כל חדרי נמלא ערפל סמיך והנשימה כבדה עליי. האם אמות טרם שאספיק להשלים את הספר? הערפל היה כה כבד שהוא נשא אותי ממיטתי אל עבר החלון. אם אפול מגובה זה, ייחשב מותי כהתאבדות. תוך זמן קצר הסתבר לי שהערפל אינו אלא ענן. בעד קרעי העננים, למטה, השתרעה לה תל אביב, על מגדליה ומנופי הבנייה שלה. מלמעלה נראית תל אביב שקטה. לא שומעים את הרעשים המאפיינים את המולתה הבלתי פוסקת, ורק המנופים מעידים שהעיר לא שקטה ולא קופאת במקומה. היא תמיד בתנועה. תמיד נבנית מחדש. עולה מעלה ומתרחבת לכל כיוון. הסתכלתי ממושכות בפתח שנקרע בענן. לפתע העיר נעלמה והרגשתי שאני נישא מעלה על ידי העננים. כשהם התפזרו מצאתי את עצמי במרחב לא מוכר. לבדי? לא. לא רחוק ממני ראיתי דמות של אדם זקן המתקדם בצליעה אל עבר מכוניתו. מי זה? מה הוא עושה כאן? הזקן פונה אליי, ואז אני מזהה את סבא שלי, וגם את מכוניתו הישנה. לפתע יוצאת מהמושב האחורי של המכונית דִי, בשמלתה הלבנה. זיהיתי אותה לפי החיוך הדו־משמעי שראיתי על פניה לאחר מותה באנג’ליק. השניים מתחבקים כאלו היו מכרים ותיקים. מה לדִי ולסבא שמת לפני זמן כה רב? כשהם מתקרבים אליי, הם פורצים בצחוק. תחילה הם צוחקים ואיני שומע את קול צחוקם — כמו בסרט אילם, אך הצחוק מתמשך ומגיע לרמה של החרשת אוזניים. מה מצחיק כאן? העננים עוטפים אותי ומחזירים אותי למיטה. אני מספיק לצרוח: ‘מה אתם רוצים ממני? מה עשיתי לכם?’

רעידה מפתיעה במיטה החזירה אותי לחדרי. בוב הוא זה שמרעיד אותה:

‘אדוני, אתה צריך לקום. אדוני צעק בשנתו.’ בוב הסיר את השמיכה ממני. המשכתי ללחוש: ‘מה אתם רוצים ממני? מה עשיתי לכם?’ ואז פלטתי בקושי: ‘בוב היקר, היה לי סיוט איום ונורא.’

האם היה זה רק סיוט? אני מנסה לקום מהמיטה ואיני יודע — איני יודע להשיב על השאלה: כיצד נקשרו שני אלה — דִי וסבא — בתת־המודע שלי? בפנים אני מרגיש שזה לא היה רק סיוט. הייתי בספירה אחרת. הרגשתי שהמשותף לשני אלה — שמעולם לא פגשו זה את זה — הוא ששניהם מתים ושניהם הכירו אותי. הם הביטו בי, הבחינו בהבעת התמיהה על פניי, ושניהם צחקו לי. צחקו עליי. צחקו על שהייתי מופתע לראותם. מה קורה לי? אני לא מאמין בעולם המתים, בהישארות הנפש, בגלגול נשמות, בשיחה עם רוחות. האם אאמין לחלום המאשר את כל מה שהתכחשתי לו בהיותי ער? את מה שהאמנתי בו בכל חיי? האומנם? שאלה סמויה זמזמה לה בתוכי: האומנם כל מה שמאמינות בו כל הדתות הוא הבל? האם המוות הוא סוף דבר? אני נזכר לפתע שכאשר סיימתי את לימודיי באוניברסיטה בהצטיינות, היה זה דווקא אבי החילוני, בעל השקפת העולם ההומניסטית והריאליסטית לחלוטין, שאמר לי: ‘סבא שלך מביט עליך מהשמיים וגאה בך מאוד.’ אמי המסורתית נענעה ראשה בהסכמה. לא היה זה הוגן מצד דִי להצטרף לצחוק הלעגני של סבא. לא מתאים לה ללעוג לאמונתי הרציונלית. אבל אולי נוצר איזה סדק באמונתי זו? אולי המוות נוגע רק לגוף, למכונה, לחומרה, ולא לנשמה שנשארת באיזה מקום מעלינו?

בוב החרוץ ראה את מכאוביי, שתק והלך למטבח הקטן להכין לי קפה. עם שתייתו התחזקתי בהרגשתי שאכן היה זה רק סיוט לילי. יצאתי למרפסת. תל אביב החלה להרעיש את רעשיה שנשמעו גם בגובה כה רב. צפירות אמבולנסים ומשטרה, ואף קולות התנועה הרגילה עלו מעלה למרפסת וסילקו את הרהוריי. הסיוט היה סיוט והחיים הקודמים נמשכים. החיים חיים והמתים מתים.

מצד שני, אני חושש שמא משהו חמור קורה לי. אולי אני בתחילתה של דמנציה שהיא חלק בלתי נפרד מההזדקנות? אם כן, אולי אני צריך למהר ולכתוב את הסיפור המוזר שלי, כפי שהבטחתי לשילוח. הבעיה עם הדמנציה, שככל שהיא מחמירה, קל יותר לחולה. הוא חי בעולם אחר. ככל שהוא מתנתק מעולם המציאות ועובר למציאות אחרת, יש לשער שטוב לו שם. אולם אם המעבר הוא חלקי, ונשאר חלק בריא במוח המשקיף, השופט את החולה ומבייש אותו, הייסורים גדלים עד שבא המוות הגואל. זו הצרה שיש לי. כנראה לקיתי בדמנציה חלקית. אולי אני חייב להילחם בה באמצעות כתיבת הספר ששילוח דורש ממני. עליי למהר לכתוב את הספר לפני שהדמנציה תחסל את זיכרונותיי ולפני בוא המוות.

הסיוט בכל זאת פער סדק קטן באמונתי הרציונלית, במבנה ההגיוני שלי. אך הסדק הוא קטנטן וניתן לטייחו כך שיהיה בלתי נראה. עם זאת, הבנאי — דהיינו אני — יודע שהוא קיים מתחת לטיח.

***

לאחר ארוחת הבוקר האחרונה עם בוב — אני אכלתי והוא האזין — ניכר היה בו שהוא מודאג ממצבי וגם מהאפשרות שיחזירו אותו היום לחברה. באופן לא טבעי החילותי לאמור מילות פרידה: ‘בוב, עלינו להיפרד. מעולם לא היה לי ולעולם לא יהיה לי ידיד נפש כמוך.’ בוב הפליט משהו שלא שמעתי מפיו מעולם: ‘אדוני, אני אוהב אותך.’

נזכרתי שלא ביטלתי את ארוחת השבת עם דרור.

***

הבוקר החלטתי נחושה: לשכוח את הסיוט שחלמתי אתמול ולקחת את עצמי בידיים. עליי להביט בפני המציאות: אני מובטל ואין לי שום חיסכון פנסיוני. אני חייב למצוא עבודה חלופית. יש לי כישורים ותעודות. אני מתקשר בפונויזיה לחברת התעסוקה הגדולה בעיר. לאחר שהפקידה רואה אותי ושומעת את בקשתי, היא מגיבה בנימוס: ‘אדוני, המדיניות שלנו היא לומר את האמת לפונים אלינו. אני חייבת לומר לך בגילוי לב. בגילך, קשה מאוד למצוא תעסוקה. כן, העולם שייך לצעירים. זה לא צודק אך זו עובדה. התקשר אלינו בעוד שבוע. אולי נמצא עבורך משהו.’

אני לא בא אליה בטענות. מי רוצה להעסיק אדם שנראה כמוני?

מחשבות אובדניות חולפות בי כאשר נשמע צלצול בדלת. שילוח מגיע לביקור נוסף. הוא ניצב בפתח ולאחר שני מצמוצי עיניים הוא מזהה אותי באור הקלוש של דירתי. הוא מפטיר, מתחת לאפו, קללה לעבר ‘מתושלח’. הוא בא לוודא שאני אכן כותב את הספר. אני משתף אותו בהיסוסים שיש לי: הספר יאיר אותי באור שלילי, כשוטה העיר. וכן, איני יודע איך לכתוב ספר פרוזה משום שכל כתיבתי עד כה הייתה מקצועית. אני אומר לו: ‘איני יודע איך מתחילים לכתוב ספר כזה. מאין מתחילים ואיך מסיימים. אני כל כך אבוד. חוץ ממך אין לי מי שייעץ לי. לא תאמין! אף לא עובד אחד — חוץ מדרור, החבר הנאמן שסיפרתי לך עליו — טלפן אליי. איש לא מצא לנכון לעודד אותי.’

שילוח מניח את ידו על כתפי ומחבק אותי: ‘מיי פריינד, אתה נמצא בשפל ותהיה בטוח שהוא זמני. זה מובן מאליו אחרי מה שעשו לך, אבל אני מבטיח לך פעם נוספת שתהיה ווינר ותצחק על המנכ’ל ועל ירמוך. רק תפרסם את הספר מוקדם ככל הניתן, ושני תהליכים יתרחשו: תרוויח כסף רב ו’מתושלח’ תשקע בים של האשמות וביקורת, והמניות שלה יצללו למעמקים.’ עניתי: ‘אמרתי לך שאני לא יודע איך כותבים ספר. כל חיי כתבתי אודות שוק ההון והעולם המשפטי. ואני חושש להיראות כשוטה העיר. אבזה את עצמי בכתיבת פרוזה.’ שילוח משיב בבטחה: ‘איש לא יאמר עליך שאתה שוטה העיר. איש אינו יכול לעמוד נגד חברת ענק המגייסת את כל הטכנולוגיה המודרנית נגד אדם בודד אחד. אין כאן בעיה. ואשר לכתיבה עצמה, יש לי עצה: כתוב כאילו אתה מספר סיפור למישהו שאינו מכיר את המקרה. כתוב סיפור אז איט ווֹז, התרכז בעובדות — גם אם הן מוזרות. אינך צריך לקשט את הספר בפעלולים ספרותיים. העובדות והאירועים המוזרים מספיקים. השתמש במילים מוכרות ולא במילים שאפשר למצוא אותן רק במילון. כתוב את הספר כמו מי שאתה, כמו מישהו נורמלי שנתקל במקרה מוזר.’

שילוח עומד מולי, אוחז בשתי כתפיי ומנענע אותי: ‘אסור לך לשקוע למוֹד של רחמים עצמיים. צא מזה. הרם את עצמך. הכנס את המחשב למוֹד של הכתבה והתחל להכתיב את הספר.’ התחבקנו פעם נוספת. הוא הלך לדרכו ואני — עדיין נרעש מהמאורעות סביבי עשיתי כדבריו. ניגשתי למחשב והתחלתי להכתיב את הספר. פתחתי במילים פשוטות, כעצת ידידי. אני עומד לספר לכם על מקרה מוזר. אולי ביזארי.’