זוג במחצית חייו, המחזיק מכבסה בעיר קטנה במרכז הארץ, משחזר את האירועים שהובילו לשבר גדול בחיי המשפחה. טראומה היושבת בלב […]
תִּקְרָה
בבוקר שבו נערכנו לביקור של פקידת הסעד לחוק הנוער, הרצפה הייתה מלוכלכת נורא. רק אתמול ניקינו והנה היא שוב מטונפת; ערֵמות קטנות של לכלוכים, שאין להם מקור ידוע, התנחלו בפינות המטבח; משהו נוסף, בגוון לא מוגדר, נמרח בשכבה דקה בכניסה לסלון. חלון החדר, המארח בביתנו צמרת ברוש מברישה פיסת שמיים, נשא עליו כתמים מטביעות אצבעותינו.
ליקטנו סביבנו כלי ניקוי. מטאטא בעל זיפים קשים נבחר לקרצוף, וערמות הלכלוך הקטנות הובלו אל פח האשפה בעזרת היעה. נוזל ניקוי שקוף־צהבהב נמרח על האזור הדביק. מתוך ייאוש הרמנו עיניים אל התקרה הלבנה, הנקייה, הרחוצה באור. המבט הממושך חשף סדק דק וארוך, והוא נדמָה לנו כצלקת חיננית שמבליטה עוד יותר את הלובֶן ואת החלקוּת. ואולי קמט דאגה הוא זה, שהעמיק בתקרה בגלל ההכרח להביט יומם ולילה ברצפה הפרושׂה מתחתיה.
הזמן קצר ותכף תהיה אִתנו החוקרת. אף פעם לא עשינו דבר דומה, ואין לנו מושג איך העניינים האלה עובדים. ובכל זאת, יש משהו שאנחנו בטוחים בו, לא נותרה לנו ברֵרה. דלי מלא קצף ומים חמים הוטח ברצפה, ותכולתו נשפכה בשני זרמים – האחד הולך ופושט במטבח, והאחר גולש בהיסוס אל מתחת למשטח העץ של שולחן האוכל עד שנעצר ונסוג מעט, כאילו איבד את המניע או את הכיוון. “כמה מרץ וחומר מושקעים בזאת, ואין לה תקנה”, רטנה התקרה, “קשה להבין איך היא מצליחה להתלכלך כל־כך”.
הזזנו את המקרר ואת התנור, וניקינו גם מאחוריהם. שפשפנו בכוח, ובמרץ גרפנו את המים. כבר לא נשאנו מבטים ורק הקשבנו. “אלמלא הייתה הרצפה שׂרועה מולי”, אמרה, “מן הסתם לא הייתי עסוקה בה ובטינופת. לוּ רק הייתה לי ברֵרה, לא הייתי מעלה בדעתי להתפלש ברפש. אוי אוי, כל־כך לא נעים כל זה, אבל מה אעשה, אני מוכרחה להיזהר שלא ידבק בי משהו מאותה מלוכלכת”. רק לרגע הרמנו מבטים. לראשונה נודע לנו על הרהוריה הנאצלים של התקרה שלנו. איך היא מזמינה אליה את המילים שלה – טוהר, זוֹךְ, תום, לובן, צַחוּת – שתמיד מגיעות ברצון, מרפרפות, נוגעות לא נוגעות, כמו פרפרי לילה הנאספים סביב המנורה התלויה ממנה.
החלפנו מים בדלי, הסמרטוטים נשטפו ונסחטו. שלב הייבוש התחיל.
“גם אילו אני רצפה”, ניסחה התקרה לעצמה, “לא הייתי מגיעה למצבהּ”. ומיד נשמעה ממלמלת במהירות שהייתה שמחה אם היו לה הוכחות, כי לא נוח לה כך סתם להעיד על עצמה. הייתה רוצה שתהיה זאת קביעה מלומדת, תולדה של תצפיות עקביות, הבנה של טבע הדברים. “נו, באמת, עניין כל־כך חשוב ומהותי היה ראוי למחקר מדעי”, נשפה, “והרי לא לחינם הגעתי לכַהֵן כמשטח עליון”.
צורך דחוף הניע אותה לחזור ולבסס את האמירה. זה המעט שהיא יכולה לעשות לשיקום גאוותה: “גם אילו אני רצפה, לא הייתי מגיעה למצבהּ?” למרבה הזעזוע לא יכלה התקרה להתעלם משינוי הטון, ומהגברתו, שהפכו אותו למשפט שאלה. וכשאנחנו החלקנו מגבים על רצפת החדר, ופלשנו אִתם גם אל הסלון, כי אי־אפשר לדעת איך יתפתחו העניינים, מיהרה התקרה לכסות בשכבה נוספת של דיבור: “כן, גם אילו אני רצפה לא הייתי מגיעה למצבהּ”. סימן השאלה נעלם אבל במקומו התיישבה נימת הדגשה. למה הייתי צריכה לפתוח ב”כן”, כשאין מי שיתווכח אִתי, רתחה התקרה וחזרה על משפטהּ, והפעם בטון הרגיל ביותר שיכלה להעלות בתוכה: “גַמִילוּנִי רצפה לֹאיִיתי מגיעה למצבהּ”. עכשיו הרגישה רע ממש, כיוון שהבחינה בדחיפוּת החשודה. “ומה אם מישהו שומע אותך?” הלקתה את עצמה, “הרי זה נאמר בחיפזון של גנב”.
בינתיים סיימנו לייבש. הרצפה הבהיקה. סבבנו את השולחן והסרנו בתקיפות את הלכלוך השׂעיר שנצמד בנואשוּת של מגורשים אל קצות רגליהם של הכיסאות ההפוכים. סוף־סוף יכולנו להוריד אותם והמשטח האמצעי נחשף, ערוך לכל פעולה. על גביו ייחתכו הדברים, גדולים כקטנים.
פעמון הדלת צלצל ורות נכנסה, צעירה משדִמיינו. הורידה מעיל והניחה בעצמה על המתלה בכניסה. הגניבה מבט אל המראָה היפה, שצמדי ציפורים מקיפים אותה מקור אל מקור, וחייכה בנועם. ספק התעורר בנו: האם תתאים למעשה המתבקש? הזמנו אותה לפינת האוכל והתיישבנו מולה. התקרה, מצידה, התרכזה ככל יכולתה. עדיין היה לה התרגיל לשעת חירום שאותו הפעילה כאשר הגיעו מים עד נפש. היא הוליכה מבטה על הקווים שבין המרצפות והבליטה לעצמה את האפרוריות תוך שהיא מדמה איך הפסולת הדוחה תעלה, תבקע ותכסה את הרצפה זמן קצר אחרי תום הניקיון. היא מלוכלכת במהותה – יותר נכון מזוהמת, חשבה – לא משנה כמה יבריקו אותה מבחוץ, הפְּנים המאוס שלה ימצא לו דרכים לפרוץ החוצה. המבט ההולך על הקווים המקבילים הרגיע אותה, והיא ניסתה לשים לכל זה סוף. גייסה את הקצב והטון הנכונים והגתה מחדש את שני חלקיו של “משפט הנדנדה”, העשויים ארבע מילים כל אחד, והשתהות קטנה נטועה ביניהם ומאזנת אותם: “גם אילו אני רצפה – לא הייתי מגיעה למצבהּ”. עכשיו הייתה מרוצה מאוד, ובצדק. המילים נשמעו ניטרליות, אובייקטיביות, בעלות משקל זהה. העצירה בסוף המשפט הונחה באופן רגוע, אגבי כמעט. כל כולה התמלאה במתיקוּת ההגייה המושלמת. כמה נפלא זה היה, התרגשה, הנה אומַר את זה שוב. עצרה את המילים בתוכה והוציאה אותן אחת־אחת בקצב הנכון: “גם אילו אני רצפה – לא הייתי מגיעה למצבהּ”. זאת הייתה הפעם האחרונה. המאמץ העצום לשוות לדבריה אופי של עובדה מוצקה גבה את מחירו; שריר אחד בפניה המתוחות בחיוורון־מתים רטט, וסדק מכוער נוצר מאמצעו של הראשון והתקרב אל המנורה שמעל מרכז השולחן.
באותה שעה היו עינינו תלויות בפיה של רוּת. היא עיגלה את שפתיה שנדמו לנו כגלגל הצלה אדמדם ותפוח, ופלטה: “אולַי”.
רק מאוחר יותר, כשריכזנו למגש גדול את הכלים הפזורים על השולחן, שׂמנו לב למֵי המשקה הכהים המכוכבים פיסות סיד שנשרו מן התקרה תוך כדי הפגישה. הבטנו אל הסדק החדש והבנו למה חזרה בה פקידת הסעד מכוונתה לשתות את הקולה הקרה שהצענו. הרי אחזה בכוס בידה, וקירבה אותה אל פיה; שפתיה, שהיו מן הסתם יבשות מרוב דיבור, נפערו מעט לקראתה, ובכל זאת לא שתתה. הרחיקה אותה והניחה על השולחן.
הפעמון צלצל. קפאנו. נשענו על השולחן. מראה הכיבוד, שאיש לא נגע בו, תעתע בנו. האם רק דמיינו שכבר עברנו את התשאול, שהכול תם ונשלם, שהעדות המפלילה פה־אחד, שנרשמה בעט פיילוט כחול על גבי ניירות רבים, נאספה אל תיקיית פלסטיק, ושהדלת אכן נסגרה מאחורי הצ’ימידן של אקי, שהעמסנו על גבה של רות? לא נוכל לעמוד בכך פעם נוספת. הבטנו בעיניים שמולנו בתקווה לצוד לנו תשובה. לא מצאנו דבר שלא היה בנו עצמנו, רק כפילתה של השאלה המבועתת. צלצולים חדים קצרי־רוח בדלת. אָה, זה רק המשלוח, מצרכי מזון לכל ימי השִׁבעה.
אין עדיין תגובות