לילי, אישה צעירה שהיגרה בילדותה לאוסטרליה ממדינה לא ידועה באסיה, שוהה שנה בצרפת של העבר הקרוב ומלמדת אנגלית בתיכון. היא […]
לילי
זה היה בשנה שנסענו לסרדיניה להיפגש עם הפילגש של ג’ון ברג’ר. רכבת הלילה של הקוֹט ד’אזוּר הייתה מלאה מפה לפה. החימום בקרון היה קיצוני ומינה ואני יצאנו לפי התור למסדרון שבו היה אפשר לפתוח את החלונות וגושים של אוויר אביב צונן נכנסו פנימה. אנשים היו שרועים שם, רובם חיילים בני פחות מעשרים, גלוחי ראש. היינו מוכרחות לעבור מעל לקיטבגים שלהם וזה עורר רטינות. החיילים דיברו בקול רם מכפי הדרוש ודחפו זה את זה. אני זוכרת את המבטים העצבניים. אחד מהם היה קורסיקאי נמוך וחסון — החיילים האחרים קראו לו בונפרטה, בלגלוג אבל לא ברשעות.
הרכבת צברה איחור, היא התעכבה לעצירות ממושכות וחסרות פשר בין התחנות. אחרי שחזרנו למקומות שלנו, מינה ואני חלקנו חפיסת ביסקוויטים מצופים שוקולד, משתופפות כדי להעביר אותה בינינו. אחר־כך, מעורפלת משינה, עברתי בסרבול מעל זוג רגליים ויצאתי למסדרון. החיילים שיחקו בקובייה כמו בברית החדשה ובית השימוש היה מטונף.
הקורסיקאי שאל אם אני מכירה את הבירה שמייצרים מערמונים בכפר שלו. בדיוק כשהציע לי סיגריה הרכבת נעצרה בזחילה. מהחלון ניבטה עיר מערכּת הרכבה של מכּנו, עם מגדלים וקוביות מוארים בכוכבי זהב גדולים; חייל אחר הסביר שזה בית זיקוק. נפוליאון אמר שכדי להבין את האדם צריך לדעת איך נראה העולם כשהוא היה בן עשרים. אני הייתי בת עשרים ושתיים ומינה הייתה בת עשרים והשנה הייתה 1981.
*
יצאנו לנסיעה הזאת אחרי שכבר לימדתי בתיכון במוֹנפּליֶה שבעה חודשים. בליסֶה ז’אן מולן היו שלושה “אסיסטנטים”: פֵליפֶּה, דיטֵר ואני. ממשלת צרפת העסיקה אותנו ועוד מאות זרים אחרים כמותנו כמורי־עזר בלימודי שפות האם שלנו. לדיטר ולי היו חוזים מספטמבר 1980 עד סוף מאי 1981 אבל פליפה היה “אסיסטנט” עוד מלפני שנולדתי. בשבועות האחרונים של מלחמת האזרחים בספרד, כשהיה בן שבע־עשרה, עבר את הרי הפירנאים וברח לצרפת. הפשיסטים גילו שהוא נעלם והשליכו את אחותו לבאר. אפשר היה לראות את פליפה בחדר המורים, שותה קפה חמוץ מהמכונה עם שאר הזקנים. סיפרו לי שיש לו שבעה ילדים. מישהו אחר אמר חמישה — האמת יכלה להיות אחד או בכלל לא. הספרדים התקבעו בדעת הקהל הצרפתית כעם נחשל ומוכּה כמרים והצרפתים ציפו מהם להתרבות בפראות.
בשבועות הראשונים לעבודתי בליסֶה שיכנו אותי בפנימיית בית הספר עד שאמצא מקום לגור בו. בהתאם להנחיות שקיבלתי בסידני, הגעתי למונפליה שבוע אחרי תחילת ספטמבר. עד אז סטודנטים צרפתים כבר חטפו את כל הדירות המרוהטות הזולות. בלשכת התיירות, הפקיד האחראי למגורים להשכרה לא האמין למשמע אוזניו: להגיע אחרי תחילת הלימודים ולצפות למצוא מקום! הוא השעין את כפות ידיו על הדלפק ורכן קדימה כדי לסקור אותי בעיון, מתקשה להחליט אם לבוז לנוכרייה או לרחם על הטיפשה.
דיטר ארגן מסיבה קצת אחרי שנפגשנו. הוא גר בבניין שקט עם גג צפחה בסגנון הברון אוסמן. היו שם מעלית בכלוב ברזל וגרם מדרגות עשוי שיש עם מדרגות תחתונות מתרחבות. עליתי במדרגות האלה לקומה השנייה, ששם עמדה כנף אחת של דלת הכניסה לאחת הדירות פתוחה. אמא של דיטר הייתה צרפתייה והדירה הייתה שייכת לבת דודה רחוקה שלה. זו התחתנה עם דיפלומט שהוצב ברבת עמון. בכניסה היו ארונות זכוכית נעולים ובהם עתיקות מהמזרח התיכון: לוחות חרס, פסלונים לא מזוגגים וקערות קטנות. בחורה בסרבל משובץ ובקוקיות בצבע נחושת בחנה אותן. המילים הראשונות שאמרה לי מינה היו: “זאת ביזה, כמובן. בטח הוציאו משם את כל זה בדואר דיפלומטי.” קולה האנגלי היה שקט וזועם. היא שאלה: “ראית את התמונות? הן פה.” בסלון היו ה”סקס פיסטולס” וכיסאות מוזהבים עם פיתוחים מסובכים. מינה הפכה את גבה לשלוש תמונות: “תתארי לעצמך איך זה להיות בן אדם שיש לו כסף לקנות אוריגינלים של ארקימבולדו, ואז פשוט לקנות ארקימבולדו.” היא הדליקה סיגריה, וראיתי שהיא כוססת ציפורניים.
ג’וני רוטן צעק שהוא לא יודע מה הוא רוצה אבל הוא יודע איך להשיג את זה. דיטר הפריח לכיווני נשיקה באוויר והמשיך לדבר עם בחור בעל ראש קטן וחלק של רקדן. מינה סיפרה לי שהיא ציירת. היא אמרה שיש במסיבה כמה מורי־עזר לשפות ולקחה אותי לפגוש את אחד מהם, החבר שלה ניק. ניק דיבר עם דֵבּ, גם היא אסיסטנטית, בבית ספר אחר. גם דבּ חיפשה מקום מגורים, כמוני, אבל למינה וניק כבר הייתה דירה בעיר העתיקה, le centre historique, “המרכז ההיסטורי”. הם חתמו על חוזה השכירות ביוני ובמשך הקיץ עבדו בטולון. ניק היה שזוף מאוד והיו לו עיניים כחולות בהירות מאוד — שילוב שהיה בעיני מלחיץ וסקסי בעת ובעונה אחת. הוא אמר בחביבות לדבּ ולי: “תשמעו, אי אפשר להתחיל לחפש דירה בספטמבר. חייבים לדעת להתנהל בדברים כאלה.”
למדאם בּיסֶה, רכזת האנגלית בתיכון שלי, היה בבית חדר להשכרה. באחד הימים הראתה לי אותו. החדר היה חמים ומואר ומאחד הקירות לטש עין ראש אייל. בנם של בני הזוג ביסה ירה בו כדי לחגוג את גירושיו. מדאם ביסה הסבה את תשומת ליבי לנוכחותה של פלטה חשמלית: “את רואה, זה מושלם לאומלט.” הבית שלה היה במרחק הליכה קצרה מבית הספר, כלומר רחוק ממרכז העיר, ואחרי שמונה בערב לא היו יותר אוטובוסים.
בשעות היעפת שביליתי בפריז עד שיצאה הרכבת דרומה קניתי גלויה של וילי רוֹניס. זה היה תצלום של אישה עירומה מתרחצת בכיור; לידה, על רצפת האבן, עמד כד. החלון השקוע בקיר היה פתוח; לא הייתה בו שמשה, רק תריס עשוי מכמה קרשים אנכיים. אני סבלתי מהגרסה המשעממת של הבעיה של ג’וני רוטן: ידעתי מה אני רוצה אבל לא ידעתי איך להשיג את זה. רציתי לגור ב”מרכז ההיסטורי”. מהו המעבר מאוסטרליה לצרפת אם לא רצון לחיות ב”מרכז ההיסטורי”? במסיבה של דיטר נתתי קול לפחדי: “יכול להיות שאצטרך לקחת את החדר של משפחת ביסה.”
אכלנו מקלות מלוחים ושתינו יין. האחרים, בהיותם אנגלים, כבר היו בצרפת בעבר, בחופשות ובחילופי תלמידים. אמרתי ששמעתי שאי אפשר למצוא תפוצ’יפס נורמלי — מה שנקרא “קריסְפְּס” באנגלית — חוץ מאשר בסניף מרקס אנד ספנסר בפריז. דבּ העירה ש”קריספס” זאת מילה מעולה כי הצרפתים לא מסוגלים לבטא אותה. “את עוברת בין כל התלמידים והם מסתבכים שאין לתאר. ממש נחמד. אפשר להעביר ככה רבע שעה כמו כלום.”
“גם ג’לי זה שימושי,” אמר ניק. “שואלים מי היה פעם באנגליה ומה דעתם על האוכל. ואז הם מדברים שעות על זוועות הג’לי ואיזה גועל נפש זה. אם יהיה לך מזל, מישהו יקום ויתחיל לרטוט.”
מינה ענדה מחרוזת תפילה שהוארכה בתוספת כמה חוליות בעורף. היא מצצה את הצלב — כשהוציאה אותו מהפה, היה עליו כתם של שפתון אדום. המוזיקה התחלפה. “מפלצות מפחידות”… לא הכרתי את השיר אבל זיהיתי את קולו של דייויד בואי. הוא בעצמו הרי מפלצת מפחידה, אמרתי, והזכרתי את דברי ההערצה להיטלר של “הדוכס הלבן הרזה”. דבּ אמרה שבואי לא התכוון לזה ככה. זה בדיוק מה שאמר לי כל אדם לבן אוהד דייויד בואי שפגשתי. עורה של דבּ היה חיוור וכחלחל כחלב שהשומן הופרד ממנו. היו לה פני בובה, פנים חמודות וקשות.
דיטר ניגש אלינו, מלפף קצה ג’וינט, ואמר: “כולם בטוב? עוד מעט נרקוד. גרמנים רוקדים — אל תיבהלו.” הוא שאל אם כבר פגשנו את אָדַלבֶּרט. “שם, ליד המוזיקה. מיין שאץ.” בחיר ליבו היה גבר גבוה בעל יופי חמור, מסותת בקרח. הוא היה זקן — אולי בן שלושים! “אני יודע,” אמר דיטר. “אתם חושבים: הוא נראה כמו נאצי.” הוא סיפר לנו שאדלברט גילם פעם קצין ס”ס בסרט. הבמאי היה צעיר ומבטיח והסרט הוקרן בפסטיבל קאן. אדלברט חשב שהקריירה שלו מובטחת. העולם ירצה תמיד לראות סרטים על הרייך השלישי. הוא נסע לפריז והשתכן בסוויטה במלון ז’ורז’ החמישי. “הוא התאמן להיות כוכב כדי שכשזה יקרה הוא כבר יֵדע בדיוק מה לעשות.” ככלות שבועיים נגמר לאדלברט הכסף. ארבע שנים עברו מאז והתפקיד הטוב ביותר שהשיג היה בפרסומת למכונת גילוח חשמלית.
כשלא היה נאצי החזיק אדלברט בארנק תצלום של עציץ. הוא שלף אותו והראה לי. האנגלית שלו, כמו הגרמנית שלי, הביעה רצון טוב יותר מאשר משמעות כלשהי, כך שדיטר תרגם: “קוראים לזה רגל הפיל, וזה הצמח האהוב על אדלברט. קוראים לו רָמוֹן.” אמרתי שבסידני יש צמח עם עלים בגודל של מגשים והוא מכונה אוזני פיל. אבל לאדלברט לא הייתה חיבה מיוחדת לפילים. הוא העביר אגודל אוהב על שכבת הניילון שהגנה על ה”שאץ” שלו.
המסיבה התקדמה בכל מיני כיוונים. מינה אמרה: “ברגע שישימו דיסקו, אני הולכת.” שמו דיסקו. ניק זמזם לעצמו את השיר של בואי כשיצאנו. דלת המעלית נסגרה בנקישה מצלצלת ומינה אמרה: “אדלברט — איזה שם! בטח יש לו אחות שקוראים לה וַלטראוּט. יש בעצם רק שאלה אחת שצריך לשאול על אנשים כאלה: מה הם עשו במלחמה?”
“הוא לא כזה זקן,” אמר ניק.
“אבא שלו אוסטרי — הם הכי גרועים. הם עונדים צלבי קרס מתחת לדש. והצרפתים — הרי ראית למה מסוגל בעל הבית הגנב של דיטר. אתה יודע שדיטר לא יצא מהארון מול המשפחה שלו, נכון? לאדלברט אסור לענות לטלפון — הם לא יודעים על קיומו.”
כשיצאנו לרחוב מינה רכסה את המעיל שלה. זה היה מעיל פרווה סינתטית בגוון עליז של ירוק. הייתי צריכה לחזור לבית הספר במונית, על חשבון חסכונותי המתפוגגים. מינה וניק ליוו אותי לתחנת המוניות. כשנפרדנו הם נישקו אותי על שתי הלחיים פעם, פעמיים, שלוש פעמים, כנהוג בדרום. “כל־כך טיפשי,” אמרה מינה. “לוקח שעות לעזוב.” היא שפשפה את כתם השפתון שהותירה על פרצופי ואמרה: “אל תיקחי את החדר הזה.”
*
שמעתי על דירה מרוהטת להשכרה ב”מרכז ההיסטורי”, ברחוב קרוב לקתדרלה שריח אבנים קרות עמד בו. הבניין היה הקטן ביותר ברחוב וככל הנראה הישן ביותר, ובחלונות היו תריסי עץ כחולים. מעל הכניסה היה חקוק תאריך: 1703. בעל הבית, מסיה לָוואל, פגש אותי במקום, ועליתי אחריו במדרגות לולייניות. המדרגות התפתלו סביב עמוד אבן אדיר מטויח שעלה מהמבואה. למה הוא משמש? כששאלתי, מסיה לוואל אמר שזה בניין עתיק מאוד, שהוא שונה מכל בניין אחר ושבמשך הזמן נעשו בו כל מיני שינויים.
הדירה הייתה בקומה העליונה. שני חדריה עבי הכתלים היו כמו חדרים שביקרתי בהם בחלומות. היו כמה פריטים חיוניים — כיסאות, שולחן, מיטה גדולה וגבוהה שהזדקרה מתוך כוך בחדר הגדול — חיפושי אחר מקום לגור בו לימדו אותי שבצרפת “מרוהטת” אינו אלא תווית המשמשת כדי לסלק דיירים בלי סיבוכים מיותרים. המטבח רוצף באריחים משושים, מעוקמים משימוש, בצבע אדום רך, מטושטש. גם מקלחון היה שם, בפינה, ומקרר שחוח, עגול כתפיים. בית השימוש היה תא בראש מדרגות שעלו בעיקול מהמישורת. היו בו צוהר מעל לגובה הראש, מושב עץ ושלט W.C. מאמייל על הדלת. עד לא מזמן שימש בוודאי את הבניין כולו, אבל מסיה לוואל אמר שהוא ישמש רק אותי. בכל שאר הדירות יש שירותים בפנים.
הוא גם סיפר לי שהוא ירש את הנכס והוא משפץ אותו בהדרגה. יש בו רק ארבע דירות, אחת בכל קומה — “מאוד שקט, מאוד רגוע.” את כל השיפוצים עשה בעצמו, המשיך ואמר, ונשארה לו עוד דירה אחת, בקומה מתחתי. את הדירה המוצעת לי גמר לשפץ ממש עכשיו — היה אפשר להריח את הטיח הטרי מהכניסה לבניין.
מסיה לוואל היה מחויך וחרוש קמטים כמו איכר מתוך ספר ילדים, עם חריצים כחולים נוצצים במקום עיניים. יש לו שטח אדמה לא רחוק ממונפליה ושם הוא גר, כך הסביר לי, ושאל מאיפה אני. זאת הייתה שאלה מלחיצה. שבע שנים לפני כן היגרה משפחתי מאסיה לאוסטרליה. מאיפה אני? עיניו הזעירות של מסיה לוואל נפקחו לרווחה כשאמרתי שאני מאוסטרליה. C’est loin, קרא, זה רחוק! זה מה שאמר כמעט כל צרפתי לשמע המילה אוסטרליה. אמרתי שזה באמת רחוק. לא סיפרתי לו שבזכות המרחק קל לי לומר שאני מאוסטרליה. לא “אני אוסטרלית” — את זה לא יכולתי לומר, לזה לא הספיק גם כל היקפו של כדור הארץ.
הדירה עלתה 700 פרנק לחודש, יותר ממה שרציתי לשלם, אבל מסיה לוואל הסביר ששכר הדירה כולל את חשבונות התחזוקה. הוא אמר c’est intéressant. הוא חזר על כך בהפוגות קבועות במבטא הדרומי הדשן והמתנגן שבפיו — סֶט־אֶנג־טֵה־רֶס־אַנג — בשעה שהראה לי את הדירה. לא לגמרי הבנתי אז את המילה. פירושה אכן יכול להיות “מעניין”, כפי שלמדתי, אבל התברר שיש לה גם משמעות צרפתית מחוכמת נוספת — עניין כדאי, משתלם. כשמסיה לוואל השתמש במילה הזאת הוא אמר לי שאני מקבלת מציאה, ואילו אני חשבתי שהוא מדבר על הנופך הרומנטי של המקום. כעבור יומיים מיקמתי את גלוית הצילום של רוניס ליד כיור החרסינה העמוק שבמטבח. המקרר קיבל את פני בחריקת שיניים, מפתח הדירה היה קר וכבד ואורכו כאורך כף ידי.
*
המוכרת שאהבתי בשוק לבשה תמיד ז’קט עור סדוק ומגפי אופנוענים. סנדרין צבעה את שערה בשחור חד־משמעי וקשוח ואספה אותו לקוקו ארוך בצד. היא חיבבה אותי ונתנה לחיבתה ביטוי כשהראתה לי ירק זה או אחר: “סט־אנג־טה־רס־אנג”. מה כל־כך מעניין בתפוחי אדמה, בכרוב? הדבר הסתום הפעוט הזה ריתק אותי כמו דמות שחורה בשדה מושלג. היה משהו אלים בהצנחה כזאת לתוך שפה זרה — וגם משהו מסעיר. באותם שבועות ראשונים עמדתי לפעמים מחוץ לעצמי וצפיתי בהתקדמותי כאילו אני עוקבת אחר דמות ברומן. כששאלתי איך מגיעים לאיזה מקום או פתחתי חשבון בנק, הייתי מאזינה לעצמי משחזרת משפטים מתוך ספרי הדקדוק הצרפתי. התענגתי על הזרוּת כפי שהתענגתי על המחברת שקניתי עם שורות אנכיות ואופקיות ועל המשקעים הלבנים שהשאירו המים הקשים בסירים. כל דבר היה הוכחה שאני חיה חיים אחרים.
לכיכר העיר ההיסטורית היה אמנם שם רשמי, אבל בגלל צורתה כולם קראו לה l’Oeuf, “הבֵּיצה”. קצה אחד של הביצה הוביל אל שדרת עצי ערמון. העצים הבשילו וצבעם התחלף וגם זה, הריכוז המרהיב של סתיו צפוני, היה לי חדש. בסופי שבוע ישבו זקנים על ספסלים מתחת לעצים המדהימים. ילדים קטנים נסעו בתלת־אופן והקפידו להתנגש אלה באלה. באחד מימי ראשון היו מופעי רחוב. צפיתי בגבר משליך לולאות חבל אל צוואריהם של אווזים המומים, קשורים. זה נראה לי כמו חיזיון ממאה אחרת, משהו שפלובר היה יכול לראות.
אין עדיין תגובות