החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נשיפה

מאת:
מאנגלית: דידי חנוך | הוצאה: | 2014-09 | 12 עמ'
זמינות:

12.00

רכשו ספר זה:

סיפור קצר מפרי עטו של סופר המד"ב האמריקאי המוערך טד צ'יאנג, שזכה בפרסי לוקוס והוגו לסיפור הקצר הטוב ביותר לשנת 2009 ובפרס BSFA. "נשיפה" הוא דיווחו של מדען מגזע של אנשים מכניים הניזונים מאוויר, והמחליפים את מכלי הריאות שלהם מדי יום. לאחר שהוא מזהה תופעה מוזרה (שעונים במקומות שונים הפועלים שלא כשורה), הוא מבצע חקירה מדעית אמיצה, מעניינת ומרגשת.

טד צ'יאנג (1967) הוא מסופרי המדע הבדיוני המקוריים, העדכניים והמסעירים ביותר הכותבים כיום. צ'יאנג, שנולד וגר בארה"ב, נחשב לאחד הסופרים העכשוויים הבולטים והמשובחים בז'אנר וסיפוריו ייחודיים, מסקרנים ומעוררים למחשבה. על אף שפרסם עד היום (משנת 1990) רק ארבעה-עשר סיפורים קצרים, נובלטות ונובלות, סיפוריו המרתקים זכו בשורת פרסים יוקרתיים ובהם ארבעה פרסי נבולה, שלושה פרסי הוגו, שלושה פרסי לוקוס ועוד.
"סגנונו של צ'יאנג מהודק וצלול" ולסיפוריו יש "אפקט ממגנט על הקורא" – ג'ון קלוט, מבקר המד"ב הנודע.

מקט: 001-1660-006
מסת"ב: 9789659202959
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר
עמוד הפייסבוק

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


זה זמן רב נאמר שאוויר (שאחרים מכנים בשם אַרְגּוֹן) הוא מקור החיים. למעשה זה לא נכון, והמילים האלה נחרטות כדי לתאר איך קרה שהבנתי את מקור החיים האמיתי, ובמקביל את האופן שבו החיים יסתיימו יום אחד.

לאורך רוב ההיסטוריה, המחשבה שאנחנו שואבים חיים מאוויר הייתה כל כך מובנת מאליה שלא היה צורך לטעון אותה. מדי יום ביומו אנו מכלים שתי ריאות מלאות באוויר. כל יום אנחנו מסירים את הריאות הריקות מהחזה שלנו ומחליפים אותן במלאות. אם בן עמי לא נזהר ונותן לרמת האוויר שלו לרדת יותר מדי, הוא חש את כובד גפיו ואת הצורך הגובר במילוי. נדיר מאוד שבן עמי לא יכול להשיג לפחות ריאה חלופית אחת לפני שהזוג המותקן שלו מתרוקן. במקרים המצערים שבהם זה קרה – כאשר בן עמי לכוד ולא יכול לזוז, בלי שיהיה מי שיעזור בקרבת מקום – הוא מת שניות ספורות לאחר שהאוויר שלו נגמר.

אבל במסלול החיים הרגיל הצורך באוויר רחוק ממחשבותינו, ואכן רבים יאמרו שסיפוק הצורך הזה הוא החלק הכי פחות חשוב בהליכה לתחנות המילוי, שכן תחנות המילוי הן האתר העיקרי לשיחות חברתיות, המקומות שמהם אנו שואבים תזונה רגשית ולא רק גופנית. כולנו מחזיקים זוג ריאות מלאות בבתינו, אבל כאשר בן עמי לבדו, פתיחת החזה והחלפת הריאה יכולות להיראות כְּמעט יותר ממטלה. לעומת זאת, בחברתם של אחרים זאת הופכת לפעילות קהילתית, הנאה משותפת.

אם מישהו עסוק מאוד או לא מרגיש חברותי, הוא יכול פשוט לקחת זוג ריאות מלאות, להתקין אותן, ולהותיר את הריאות המרוקנות בצדו האחר של החדר. אם יש לו כמה דקות פנויות יהיה מנומס מצדו לחבר את הריאות הריקות למשאבת אוויר ולמלא אותן בעבור הבא בתור. אבל המנהג הנפוץ ביותר הוא להתעכב וליהנות מחברתם של אחרים, לדון בחדשות היום עם חברים או מכרים ולהעביר, דרך אגב, את הריאות שהתמלאו זה עתה לבן עמנו שאיתו משוחחים. אולי זאת לא חלוקת אוויר במובן הצר ביותר, אבל חברוּת נובעת מהמודעות שכל האוויר שלנו מגיע מאותו המקור, שכן המשאבות הן רק המסופים החשופים של צינורות המגיעים ממאגר האוויר עמוק מתחת לאדמה, הריאה הגדולה של העולם, מקור כל התזונה שלנו.

ריאות רבות מוחזרות לאותה תחנת מילוי ביום המחרת, אבל מספר דומה מועבר לתחנות אחרות כאשר בני עמי מבקרים במחוזות שכנים. כל הריאות זהות למראה, מכלים חלקים של אלומיניום, כך שלא ניתן לראות אם ריאה מסוימת הייתה תמיד קרוב לבית או נסעה למרחקים ארוכים. וכפי שריאות עוברות בין פרטים מבני עמי ומחוזות, כך גם עוברות חדשות ורכילויות. כך ניתן לשמוע חדשות ממחוזות רחוקים, אפילו אלה שבקצה העולם, בלי לעזוב את הבית, אף על פי שאני תמיד אהבתי נסיעות. נסעתי עד קצה העולם, וראיתי את קיר הכרומיום המוצק שבוקע מהקרקע אל השמים האינסופיים.

באחת מתחנות המילוי האלה שמעתי לראשונה את השמועות שגרמו לי להתחיל לחקור והובילו לבסוף להארה שלי. זה התחיל באופן תמים, בהערה של הכרוז הפומבי במחוז שלנו. לפי המסורת, בשתים-עשרה בצהריים ביום הראשון של כל שנה הכרוז הפומבי מדקלם שירה משיר שנכתב מזמן לחגיגה השנתית הזאת, ואשר לוקח בדיוק שעה לבצע. הכרוז הזכיר שבהופעה האחרונה שלו, שעון הצריח הודיע על סוף השעה לפני שסיים, דבר שמעולם לא קרה קודם לכן. פרט אחר העיר שזה צירוף מקרים, מכיוון שהוא בדיוק שב ממחוז סמוך שבו הכרוז הציבורי התלונן על אותה התקלה.

איש לא הקדיש לעניין מחשבה רבה מעבר לעצם האזכור שנראה נדרש. רק כמה ימים לאחר מכן, כאשר הגיעה השמועה על סתירה דומה בין הכרוז והשעון במחוז שלישי, עלתה האפשרות שהאי-התאמות האלה עשויות להיות כתוצאה מתקלה במנגנון המשותף לכל שעוני הצריחים, גם אם מדובר בתקלה מוזרה הגורמת לשעון למהר במקום לאחר. שענים חקרו את שעוני הצריחים המדוברים, אך בבדיקתם לא מצאו שום פגם. למעשה, כאשר השוו אותם לשעונים המשמשים למטרות כוונון כאלה, נמצא שכל שעוני הצריחים מדייקים באופן מושלם.

אני סברתי שהסוגיה מעט מסקרנת, אבל התמקדתי בלימודים במידה שלא אפשרה לי להקדיש מחשבה רבה לעניינים אחרים. עיסוקי אז, ועדיין היום, הוא חקר האנטומיה, וכדי לספק הקשר לפעולות שנקטתי בהמשך, אסקור כעת בקצרה את מערכת היחסים שלי עם התחום.

מוות הוא לא דבר נפוץ, למרבה המזל, מכיוון שכולנו עמידים ותקלות קטלניות קורות לעתים נדירות, אבל זה מקשה על חקר האנטומיה, במיוחד מכיוון שרבות מהתאונות שחמורות מספיק כדי לגרום למוות מותירות את שרידי ההרוגים במצב פגום מכדי שיהיה ניתן ללמוד מהם דבר. אם יש נקב בריאות בעודן מלאות הפיצוץ יכול לקרוע גוף לגזרים, לבקע את הטיטניום כאילו היה פח. בעבר חוקרי אנטומיה מיקדו את תשומת לבם בגפיים, שהיה סביר יותר שיישארו שלמות. בהרצאת האנטומיה הראשונה שבה צפיתי לפני מאה שנה, המרצה הציג לנו זרוע כרותה שהכיסוי שלה הוסר כדי לחשוף את הטור הדחוס של מוטות ובוכנות בתוכה. זכור לי היטב איך, לאחר שחיבר את צינורות העורקים לריאה התלויה על קיר המעבדה, הוא היה מסוגל לתמרן את מוטות ההפעלה שבלטו מהבסיס המרופט של הזרוע, ובתגובה היד הייתה נפתחת ונסגרת בתנועות עווית.

בשנים שחלפו מאז התקדם התחום שלנו במידה כזאת שחוקרי אנטומיה יכולים לתקן גפיים פגומות, ומדי פעם לחבר איבר שנכרת. במקביל למדנו איך לחקור את הפיזיולוגיה של בני עמנו בעודם חיים. אני נשאתי גרסה של אותה הרצאה שבה צפיתי, שבמהלכה פתחתי את הכיסוי של זרועי שלי והפניתי את תשומת לבם של תלמידיי למוטות שהתכווצו והתארכו כשהנעתי את אצבעותיי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נשיפה”