רוצי, רוז, רוצי

פתח דבר

המראָה בסגנון לואי השישה עשר בחדר השינה בסוויטה 409 של מלון אקוויטין שיקפה לרגע קט אישה רזה ועדינה למראה: עיניים כחולות גדולות, אגרופים קמוצים, שיער כהה מתנופף מאחוריה בזמן שהיא רצה.
ואז אנילי קיז נעלמה מהמראה, כשרגליה היחפות הריצו אותה אל הסלון של הסוויטה. היא חמקה מקצה ספת העץ המוזהבת, והעיפה את כרית הנוי אל מעבר לכתף. מנורה נפלה והתרסקה מאחוריה. היא דילגה מעל שולחן הקפה, שעליו ערמה מסודרת של המגזין לאס וגאס ומגש של טראפלס שוקולד, מתנת הבית, עם שמה כתוב בגנאש שוקולד מנוקד בזהב אכיל. היא לא טעמה אפילו אחד מהם.
כף רגלה נתקלה בזר הוורדים והאגרטל נפל ופיזר תפרחות ורודות על כל השטיח.
המרפסת הייתה לפניה, דלתותיה פתוחות לשמש הבוקר. כעבור רגע היא הגיעה אליה, והאוויר החם היכה בפניה כמו אגרוף. היא קפצה על ספת השזלונג והטילה את רגלה הימנית מעבר למעקה, מתאמצת לדחוף את עצמה למעלה.
ואז, כשאיזנה את משקלה על המעקה הדק בין המלון לשמיים, היא היססה. חזה הלם מהר כל כך עד שבקושי יכלה לנשום. כל קצות העצבים רשפו אדרנלין.
אני לא יכולה, היא חשבה. אני לא יכולה לעשות את זה.
אבל היא הייתה חייבת. אצבעותיה לפתו את המעקה לעוד שבריר שנייה בטרם תצווה עליהן להרפות. שפתיה נעו לרגע בתפילה נואשת. ואז היא שלחה את עצמה לאוויר. השמש בערה, אבל ראייתה הוחשכה כמנהרה. היא יכלה לראות רק את מה שמתחתיה — פנים פונות כלפי מעלה, פיות פעורים בצעקות שהיא לא יכלה לשמוע בגלל צעקתה שלה.
הזמן האט את הילוכו. היא פרשה את זרועותיה כאילו היא עפה.
האם לעוף וליפול זה לא אותו הדבר?
אולי, היא חשבה, חוץ מהנחיתה.
כל מיליונית שנייה נמתחה כמו שעה, מידות הזמן האלה — הן כל מה שנשאר לה בעולם הזה. החיים היו קשים כל כך, והיא טיפסה מעלה בציפורניה רק כדי להטיל את עצמה למטה שוב. היא לא רצתה למות, אבל זה מה שיקרה.
אנילי הסתובבה באוויר, מנסה להגן על עצמה מפני מה שעומד לבוא. מנסה לכוון אל הדבר האחד שעשוי להציל אותה.

אחד עשר חודשים קודם לכן

1

אנילי עמדה בצד הכביש כבר שעה וניסתה לתפוס טרמפ, כשגשם כבד התחיל לרדת.
לא היית אמורה לדעת את זה? היא חשבה כששלפה שכמיית פלסטיק מתרמיל הגב שלה. זה פשוט הגיוני. הרוח התגברה, וטיפות גשם כבדות החלו להכות בקצב על הפלסטיק הזול. אבל היא שמרה על החיוך האופטימי הזה הדבוק על פניה, וטפחה בכף רגלה על שולי החצץ כשקטע משיר חדש צץ בראשה.
האם זה קל, היא שרה לעצמה.
 
האם זה קל?
לא קל בכלל.
לתקן?
לא, לא אוכל.
 
היא כתבה שירים מאז שיכלה לדבר וחיברה מנגינות עוד לפני כן. אנילי קיז לא יכלה לשמוע את קריאת הקיכלי, את טפטופו של ברז דולף או את הקצב הרועם של רכבת משא בלי להפוך אותם למנגינה.
ילדה משוגעת שמוצאת מוזיקה בכל דבר — זה מה שאמרה לה אימה, תמיד, עד יום מותה. והשיר שעלה עכשיו בראשה של אנילי נתן לה משהו לחשוב עליו חוץ מהמכוניות החולפות ביעף, והנהגים היבשים המתחממים בתוכן, שאפילו לא מאיטים כדי להעיף בה מבט שני.
לא שהיא יכולה להאשים אותם; גם היא עצמה לא הייתה עוצרת. לא במזג אוויר כזה, והיא בוודאי לא נראית טוב יותר מחולדה טבועה.
כשהיא ראתה את הסטיישן הלבנה מתקרבת, נוסעת לפחות שלושים קילומטרים מתחת למהירות המותרת, היא הצליבה אצבעות בתקווה לאיזה סבא נחמד שיעצור להציע לה הסעה. קודם, כשחשבה שיתאפשר לה לבחור, היא סירבה לשתי הצעות, הראשונה מגברת מעשנת בשרשרת עם שני רוטוויילרים במושב האחורי, השנייה מנער שנראה מסטול לגמרי.
עכשיו היא כעסה על עצמה על שהייתה כזאת בררנית. כל אחד מהשניים היה מקרב אותה לפחות כמה קילומטרים, בריח של עשן כזה או אחר.
הסטיישן הלבנה הייתה במרחק חמישים מטרים, ואז עשרים וחמישה, וכשהגיעה אליה היא נפנפה לעומתה נפנוף ידידותי, כאילו הייתה איזו סלבריטי שעומדת בצד הכביש המהיר ולא סתם אחת על סף ייאוש, שכל רכושה הארצי ארוז בתרמיל גב.
הביואיק הישנה זחלה לעברה בנתיב האיטי, והנפנופים של אנילי נעשו כמעט תזזיתיים. אבל היא יכלה לעמוד על הראש ולעשות שמיניות באוויר וזה לא היה משנה. המכונית חלפה על פניה והלכה וקטנה ככל שהתרחקה. היא רקעה ברגליה כמו ילדה, מתיזה בוץ על עצמה.
האם זה קל? היא שרה שוב.
 
לא קל בכלל.
לתקן?
לא, לא אוכל.
אבל לא איתפס לא מוכנה.
 
זה היה קליט, בלי ספק, ואנילי הצטערה בפעם העשרים שהגיטרה האהובה שלה לא איתה. אבל היא לא הייתה נכנסת לתרמיל, ראשית כול, ושנית, היא כבר הייתה תלויה על הקיר בחנות המשכון של ג’ב.
אם הייתה יכולה לבקש משאלה — חוץ מלעוף מטקסס — היא הייתה מבקשת שמי שיקנה את מייבל יתייחס אליה יפה.
האורות הרחוקים של יוסטון נראו מטושטשים כשאנילי מצמצה מבעד לטיפות הגשם. אם הייתה חושבת עוד רגע על חייה שם, היא הייתה כנראה מפסיקה לקוות לטרמפ ופשוט מתחילה לרוץ.
בינתיים הגשם נעשה חזק יותר מכפי שראתה זה שנים. כאילו אלוהים שאב את כל המים מבפאלו באיוּ, הנהר החוצה את יוסטון, רק כדי שיוכל לשפוך אותם כאן על ראשה.
היא רעדה, בטנה כאבה מרוב רעב, ופתאום היא הרגישה אבודה כל כך וכועסת עד שיכלה לבכות. לא היה לה שום דבר ואף אחד; היא הייתה חסרת כול ובודדה והלילה החל לרדת.
אבל שוב התנגנה המנגינה, כמעט כאילו יכלה לשמוע אותה בתוך הגשם. בסדר גמור, היא חשבה, אין לי שום דבר. יש לי מוזיקה.
ולכן היא לא בכתה. במקום לבכות, היא שרה.
 
האם אצליח?
במקרה.
 
כשעצמה עיניים, היא יכלה לדמיין את עצמה על במה אי־שם, שרה לקהל משולהב.
 
לוותר?
זה לא יקרה.
 
היא יכלה לחוש את הקהל הלא־נראה עוצר את נשימתו.
 
איאבק עד הנשימה האחרונה.
 
עיניה היו עצומות בחוזקה ופניה מוטים אל השמיים כשהשיר גאה בתוכה. ואז נשמעה צפירה חזקה, ואנילי קיז כמעט קפצה מתוך מגפיה.
היא הרימה גבוה את שתי אצבעותיה האמצעיות אל מול הסמי־טריילר כשראתה את אורות הבלימה שלו מהבהבים.