גבר צעיר בשם אייזיק אדי עומד על גשר ביום הגרוע ביותר בחייו. מעומק ליבו השבור בוקעת צרחה מפלחת קרביים. מתוך […]
1
אייזיק אֶדי עומד על גשר, לא בטוח אם לקפוץ או לא. ידיו לופתות את חומת האבן הקפואה. הבל פיו מערפל את הנוף. כפור הבוקר המוקדם על המדרכה נגרס תחת כפות רגליו כשהוא מעביר משקל מרגל לרגל. אם ניסה לאזור אומץ להרים את אותן רגליים קפואות מעלה, מעל המעקה ואל הריק שמתחת, לא נראה שהוא נוחל הצלחה. כשאייזיק רוכן לפנים הוא יכול לראות את פני הנחל השוצף מקציפים בלובן מעל סכר אבנים. הוא ממצמץ אליו. הוא לא בוכה, אף שהזיל נהר משלו בשבועות האחרונים. אולי הרוח ייבשה את דמעותיו. אולי הדמעות קפאו לקרח לפני שהגיעו ללחייו. לא שאייזיק אינו מסוגל להרגיש. הוא פשוט לא חש דבר אל המים, וגם לא אל הנפילה התלולה שבינו לבינם. מעסיקים אותו דברים אחרים. הנשמה שלו במקום שונה לחלוטין. הנחל שואג אליו, אך אייזיק אדי רחוק מכדי לענות.
הוא שואף אוויר בנשימה המומה וחורקת, כאילו הגיע פתאום ממקום אחר. אוויר קפוא ממלא את ריאותיו. הוא משקיף אל הגשר, לכיוון אחד ואז לשני. הוא קהה תחושה מהקור, אך מרוב שהוא מורגל בקהות חושים גופו בקושי נרעד בעודו מנסה להבין איך הגיע לכאן. אייזיק מצמצם עיניים. הוא מכיר את המקום הזה, ויודע שלא הגיע לכאן ברגל. זה בלתי אפשרי. הוא בחור נידח. הוא שתה, וזה לא טוב, משום שהוא בבירור נהג. הוא יודע ששתה משום שהלשון שלו מחופה בטעמו של אלכוהול ישן, והוא יודע שנהג משום שהוא רואה את הרכב שלו בקצה הגשר, פנסיו דולקים עדיין, דלת הנהג פתוחה, זרוק בצד הדרך כפגר דרוס תחת שמיים פצועים. דינג דינג דינג מרוחק של אזהרה נשמע בקושי מעל שאון הנחל. אייזיק לא זוכר שהשאיר את הדלת פתוחה. הוא לא זוכר את הנהיגה עצמה, וגם לא זוכר שהשחר הפציע איפשהו בין הרכב ששם והנקודה הזאת, פה, על הגשר. הוא לא זוכר איך הגיע לכאן או מניִן הגיע. הוא לא זוכר יותר שום כלום.
אייזיק מביט שוב מטה אל המים, המקדמים את פניו במערבולת של רוח. עכשיו הוא מרגיש את הקור. הקור מתלפף סביב גרונו, מזדחל דרך צווארון חולצתו המלוכלכת ומכווץ את צלעותיו. הוא סוחט את האוויר מתוכו עד שהוא מסוגל רק להצטמרר וללפות את המעקה ביתר שאת. אף שלא יורד שלג, אייזיק מרגיש כאילו נלכד בסופת שלגים. הוא מדמיין את אפו ואוזניו מכחילים. אייזיק לא יודע היכן המעיל שלו, והחליפה שהוא לובש לא מהווה בשום אופן הגנה מספקת מפני הרוח הצורבת. אבל הידיים שלו מסרבות לזוז, גם כשהוא מנסה להניע אותן כדי לשפשף את זרועותיו אחוזות הצמרמורת. אייזיק צופה, מהופנט, בנחל הגועש מעל אבנים בורקות וענפים שבורים, תוהה אם הוא גועש גם מעל כלבים מתים.
גשר הכלבים המתאבדים
הוא יכול לדמיין את הכותרת בעיתון מקומי. נכון? אייזיק אולי לא זוכר יותר שום כלום, אך את זה הוא זוכר: כתבה שנרקמה ממספר אנקדוטות לא קשורות שנשזרו לאגדה אורבנית מקומית. נראה שלכלבים שחוצים את הגשר הזה היתה נטייה מוזרה לקפוץ ממנו. היו שאמרו שרודפת אותו רוחו של מסטיף עוין. אחרים, מומחים באמת, תלו את האשמה בריח חיות הבר בצמחייה הסמוכה. הם חשדו בדָּלָק האורנים. הכלבים לא יודעים שעשו טעות קטלנית עד שכבר מאוחר מדי. תראו מה זה, לקפוץ אל מותך במרדף אחרי ארוחה. הלוואי על אייזיק כזאת דבקות במטרה.
על מי הוא עובד? אייזיק בחיים לא יקפוץ. אפילו אותו שד מסית ומדיח, אותו קול קטן בראשו שאמור להורות לו לזנק פנימה, מזהיר אותו להימנע מכך. אל תקפוץ! הוא אומר, בנימת לעג דקיקה. יש לך כל כך הרבה סיבות לחיות! אייזיק יודע שהשד חומד לצון, אך גם יודע שהוא עתיד להישמע לו. הוא עוצם עיניים, מתנודד קדימה ואחורה על עקביו, משעין את פלג גופו העליון מעל שפת המעקה כאילו בניסיון לגרום לעצמו ליפול בטעות. כוח הכבידה יעשה את כל העבודה, אם רק ירפו ידיו. הוא פוער שוב עיניים, ומלוא עומקה של הנפילה נפער יחד איתן. קיבתו של אייזיק מתהפכת. אולי אינסטינקט קיומי. סביר יותר שהאלכוהול. הוא מכחכח, יורק ומקיא לתוך התהום. תכולת קיבתו צונחת עכשיו בנפילה חופשית, נישאת עם הרוח אל תהום הנשייה. אייזיק ממצמץ בעיניים דומעות, ומרה מסוג אחר עולה בגרונו. המים מתחת כמו מבעבעים, שחורים כזפת, וקיבתו הריקה מבעבעת איתם. וריד מאיים להתפקע במצחו. הוא לופת את המעקה בכוח פוצע אצבעות. ואז, סוף־סוף, הוא צורח.
זה צליל כאוב, שהיה גורם לציפורים סביב לפרוח בבהלה אם היו שם ציפורים לשמוע אותו. זעקתו מהדהדת מאבני הגשר, מהעצים ביער משני עברי הנחל, מפני המים עצמם. אפילו הסכר מפסיק לבעבע, כאילו עצר להקשיב. היער עוצר נשימתו. הזמן כמו עומד מלכת. ואז, משום מקום, משהו צורח חזרה.
דמיינו את אייזיק שמוט מעל מעקה גשר אבן ישן, חוט של רוק מתנודד ברוח, מטה ראש כמו כלב סקרן ולוטש מבט לעבר העצים על גדת הנחל שם נטש את רכבו. דמיינו יער בלתי חדיר, מדרונו הבוצי מכוסה שורשים המתפתלים כצלופחים אל המים. דמיינו צליל, לא דנדון מכונית ממתינה ולא שאגת נחל, אלא צרחה — צרחה מקפיאת דם, מצמררת בשר, מהפכת קרביים שלוקחת את ייסוריו של אייזיק ושמה אותם ללעג. זו לא צרחה אנושית. זה גם לא נשמע כמו דלק האורנים, מה שדלק האורנים לא יהיה. אף חיה עלי אדמות לא צורחת ככה. דמיינו צרחה שאינה אנושית, אינה חייתית, ואינה בין לבין. דמיינו נהר עכור של אפשרויות הצולל לתוכך. כל אדם שפוי בדעתו היה מזדקף, נכנס חזרה לרכבו ומסתלק אל הזריחה בשיא המהירות. אבל אייזיק רחוק מלהיות שפוי בדעתו, והוא הרגיש משהו בזעקה. משהו אבוד. משהו חסר אונים. עוד לפני שמחה את פיו אפילו, אייזיק כבר יודע שהוא עומד ללכת בעקבות הצרחה.
הוא מוחה את פיו. הוא מזדקף. ואז, אחרי מעידה קלה אחורה אל השביל, אייזיק מתרחק משפת הגשר. הוא שם פעמיו אל רכבו שעדיין מדנדן בלאט לעצמו, נעליו נגררות על האספלט הקפוא. בקצה הגשר הוא פונה שוב, הרחק מהרכב לכיוון היער. גבב פרחים נבולים ועטיפות ניילון זרוקות נרמסים תחת רגליו. הוא מסדיר נשימה ליד העץ הראשון אליו הוא מגיע, ומציץ אל הצללים שמעבר. כל אגדת ילדים הגונה מתחילה במסע לתוך היער, אבל סיפורו של אייזיק לא מיועד לילדים. הוא מבוגר מכדי להיות מגודל על ידי זאבים, גדול מכדי ליפול במחילת ארנב, בקי בהלכות העולם מכדי שניתן יהיה לפתותו להיכנס לבית עשוי ממתקים. הסוף הטוב שלו היה ואיננו. אייזיק מהסס, מציץ אחורה אל רכבו. כאילו לפי אות, הוא שומע שוב את הצרחה. יש בה כאב, והוא מוכר עד כאב. בלי לטרוח להעיף מבט נוסף אייזיק מסתער לתוך הצמחייה.
טחב מחליק במורד גב חליפתו של אייזיק כשהוא יורד מהגדה. הוא זוחל בין עלים רטובים וחובט בענפים משתלשלים לסלקם מדרכו. קוצים וזרדים דוקרים את זרועותיו וידיו. שורשים נפתלים מתאמצים להכשיל אותו. הם מצליחים כמה פעמים, מספיק כדי להבטיח שמכנסי חליפתו השחורה יספגו מים ונעליו שהיו אלגנטיות פעם יגירו נוזלים כמו ספוגי מטבח רוויים. הוא לא חושב על היפותרמיה או כוויות קור, אלא רק על הצרחה, צרחה שכבר נדמית בלתי אפשרית ביער בו אפילו שאגת הנחל הסמוך מעומעמת על ידי חומת עצים. הוא מהסס שוב. אולי היער מתעתע בו. אייזיק סב על עקביו, כאילו אלף עיניים צופות בו מאחורי הענפים. הוא מתפכח, עדיין סב, מציץ לאחור לעבר הרכב שלו, מציץ לפנים לעבר משהו אחר. הוא מרגיש אבוד. הוא לא זוכר אפילו מאיזה כיוון הגיע. הוא שוקל לצרוח בעצמו, לזעוק לעזרה. ואז השחר המתבהר מתערב כמו עזרה משמיים. חשכת היער מוסטת לרגע כמו וילון, ופרץ פלאי של אור שמש מוקדם מפציע מבעד לחרך בענפים ומאיר את היער כולו. ואז אייזיק רואה זאת.
זאת ביצה. ביצה נחה בוהקת באמצע קרחת היער, טובלת באור שמֵימי שכמו מתריס בפני חשכת הלילה שקדמה לו. אבל מצד שני, שום דבר בסצנה שנפרשת לפני אייזיק אינו הגיוני. קרחת היער עצמה נדמית מלאכותית, עגולה להפליא ושלווה להפליא, מוארת באור שבוקע מבעד לחור מושלם בעלווה ממעל. הביצה ניצבת בקדמת הבמה, מתחת לסכך עלים וענפים נוטפים, מעל סבך רמוס שכמעט נדמה כמו קן ענקי. הביצה עצמה לבנה בצורה מוזרה, כמו פנינה בלב הצדפה הגדולה ביותר בעולם. בעצם לא, לבנה יותר מזה. היא לבנה כמו שום דבר. אליפסה של ריק שנגזרה מגיליון נייר צחור במספרי ילדים, או אליפסה שנגזרה מאותו נייר צחור והודבקה בקרחת היער בדבק של ילדים. רק אגלי הטל שנרעדים על פני הביצה הלבנים משכנעים את אייזיק שהיא באמת שם, ואכן מדובר בחפץ תלת־ממדי. אייזיק משפשף עיניים. הביצה עדיין שם. הביצה עדיין תלת־ממדית. והביצה עדיין מרהיבה, ונדמית מרהיבה עוד יותר בשל עכירות גוני החום הבוציים והירוק העמומים שסביבה, בשל טיפות ההתעבות שנוצצות כיהלומים על לובן פניה. תחת קרן האור הבוקעת מבעד לחרך בעלווה ממעל, היא בוהקת כמו פָבֶּרזֶ’ה תחת זרקור בתיבת תצוגה. רק גדולה יותר. גדולה בהרבה. בגודל שישים סנטימטר לפחות.
לראשונה זה שבועות, אייזיק חש רגש שאינו ייאוש. הוא ממצמץ כמה פעמים בעיניו האדומות ומשפשף אותן. שלום, סקרנות, ידידתי הוותיקה. פעור פה הוא מציץ מבעד לענפים אל כל עברי קרחת היער, בחיפוש אחרי רמז למקורותיה של הביצה. הוא מסתכל על הקרקע בחיפוש אחר טביעות רגליים ענקיות. הוא מביט השמיימה בחיפוש אחר צילה של חיה ענקית עוד יותר. הוא נזכר בפארק היורה, באדוות שהעלה הטי־רקס המתקרב על פניה של כוס מים. אבל קרחת היער דוממת בדומיית מוות. מבטו של אייזיק נודד חזרה אל הביצה. הוא לא שולט בזה. יש בה משהו מגנטי, משהו שואב, כאילו מוזרותה הצחורה־בוהקת שואבת את כל הצבע מהצמחייה הסובבת. אין עליה אפילו כתם קל. והגודל! זאת לא ביצה שאפשר לשבור בכפית, חושב אייזיק לעצמו. תצטרך אֵת, או פטיש. אייזיק בולע רוק, מודע פתאום לסביבותיו. הוא מבחין בטעם מר בעומק גרונו. מבין כל השאלות שמעלה קיומה של הביצה, לא עלה בידו להשיב על החשובה מכול. מניִן הגיעה הצרחה?
אייזיק סוקר שוב את קרחת היער. הוא נע באי־שקט מרגל לרגל וגורם לזרדים להישבר תחת רגליו תוך כדי. בבהלה מהצליל הוא משתופף לתנוחה עוברית. הוא עוצם עיניים חזק ותופס את ברכיו. אבל שום דבר לא תוקף. אייזיק פוקח עין אחת, ואז את האחרת, ואז מתגנב להסתתר מאחורי עץ סמוך. הוא ממשיך לסקור את הצללים בחיפוש אחרי משהו גדול, משהו אורב: אמא עצומה דיה להטיל ביצה כזאת. אבל בכל פעם שעיניו נודדות הן נמשכות חזרה אל הביצה. אייזיק ראה פעם ביצת יען, בשוק איכרים בעיר — זו בוודאי גדולה פי ארבעה, ואולי פי שישה, וייתכן שפי שמונה. היא בגודל ביצת דינוזאור. אבל הוא ראה גם ביצת דינוזאור, במוזיאון להיסטוריה של הטבע. היא היתה בצבע בז’ של כתם תה, לא לבנה כמו טיפקס. אייזיק תוהה מה עשוי לארוב בפנים, מחכה לבקוע. הוא נזכר בצרחה, שמקורה נותר עלום. זיכרונו כבר הופך את הקול לאלים, לא מיוסר. בחיים אחרים, אייזיק כבר היה נָס אל רכבו. אבל באלה, מוות־מיד־פְּטֶרודַקטיל נראה דווקא רחום במהירותו.
אייזיק מסובב ראשו להציץ אחורה. מבטו שב אל הביצה. הוא מצטער שאינה גדולה יותר, גדולה מספיק ליפול ולמחוץ אותו תחת קליפתה הלבנה והחלקה. איזו דרך פשוטה למות. אם אייזיק לא הצליח לאזור אומץ ליפול מהגשר, אולי כוח הכבידה יחולל את קסמיו בדרך הפוכה. אם ביצה נופלת ביער, האם היא תהרוג את אייזיק אדי? אם אייזיק אדי מת ביער, האם ימותו ייסוריו עימו? הגשר כבר נדמה כאילו קרה הרחק ומזמן. הדבר היחיד שאייזיק רואה עכשיו זו הביצה. וכשהוא מביט בה, במקום תשוקה למות הוא מרגיש את היפוכה הגמור בלבד: חיים, והדחף לשמור עליהם. איזה יצר אימהות קמאי כמו נֵיעור בו. הוא יודע שהצרחה היתה זעקה של חוסר ישע, אובדן. אייזיק יודע בליבו שהביצה ננטשה. כמוהו. הוא כבר יודע שהוא הולך לקחת את הביצה הביתה.
כל אדם אחר בנעליו הספוגות של אייזיק היה נוהג כמוהו. מה הוא אמור לעשות? להשאיר אותה כדי שתנוקב על ידי שועלים ותנוקר על ידי ינשופים? סעודה מרקיבה לכלבים מתים ודלקי האורנים? אייזיק בכלל לא מבחין שהוא זז, אך נראה שרגליו — שקודם נשאו אותו בכזה אי־רצון — משכו אותו ממקומו מאחורי העץ והפקידו אותו באמצע קרחת היער. ועכשיו הוא ניצב מעל הביצה, מתנודד בחוסר יציבות, מצמצם עיניים אל בינות לעצים לחפש סימנים מסגירים לטוֹפר אֵם מאשים. ועכשיו אייזיק מכחכח בגרונו. קח את הביצה, דוחק בו תת־המודע שלו. וכך, אחרי הצצה אחרונה אחורה, אייזיק רוכן ומרים את הביצה. היא קלה מכפי שציפה. וגם רכה יותר. פניה החיצוניות אינן קשות וקרות, כקליפתה של ביצה רגילה. הן רכות ורטובות, כמו כדור בצק שאך זה תפח. ביצה קשה. היא אכן נדמית קלוּפה. ואף שיש לביצה ריח מוכר של כלב רטוב, לפי הריח הכלב הזה לחלוטין אינו מת. למרות חיצוניותה הלחה, היא מקרינה חום פנימי שיכול לנבוע רק ממשהו חי. החום הזה מצית באייזיק משהו, איזה זיכרון שרירי חבוי. על פי המגע נדמה שלא מדובר בביצה שמצא על קרקע היער אלא מעין בקבוק חם עטוף כיסוי פרוותי. מה גורם לו לחשוב על זה? אייזיק בן עשרים ותשע, ולא נזקק לבקבוק חם פרוותי לפחות עשרים מאותן שנים. מניִן פלש הזיכרון? ממנה, כמובן. תמיד ממנה. בעוד לאייזיק תמיד חם, לה תמיד קר — לה תמיד היה קר. היה לה בקבוק חם בכיסוי פרוותי, שהיה מונח ביניהם במיטה.
תחושה איומה משתלטת על אייזיק, תחושה שהוא מתחיל לזהות. נדמה כאילו קרקע היער נשמטת מתחת לרגליו, כאילו כל העצים סביבו נעקרו פתאום מהאדמה, כאילו כל דבר עלי אדמות שוּטח פתאום מלבד אייזיק עצמו, והוא נותר בלא כלום מלבד מרחב פעור של כלומיות שמפלחת אותו בעוצמה של אלף משבי רוח חורפיים הנושבים מאלף נהרות קפואים. דמיינו את כל זה מוכל בתוך גוף יחיד. זה מתחיל ברעד בקרביים, כאילו הבטן שלו הגיעה לנקודה הגבוהה ביותר באטמוספרה העליונה ואין לה לאן להמשיך מלבד מטה. ואז, בצניחה, היא עושה זאת. והלב שלו נופל איתה. הכול בתוכו נופל, עצם ישותו קורסת תחתיו, והוא נאבק לנשום. כוח המשיכה ללא ספק פועל נגד אייזיק עכשיו. באמצע קרחת היער, הוא רחוק מדי מהעץ עליו נשען כדי להתייצב קודם. אייזיק משתנק כאילו טבע, נחנק כאילו כל האוויר נשאב פתאום מקרחת היער. הוא קורס על ברכיו. לא מפיל את הביצה. אם כבר, הוא נאחז בה ביתר שאת.
מה אני עושה? שואל אייזיק את עצמו, נשימתו נתקעת בגרונו ודמו נקרש בעורקיו. הוא כורע בחליפה ההרוסה בקרחת יער ספוגה ביער זר, מערסל ביצה לבנה עצומה שמצא על קרקע היער, מנסה בכל כוחו לחזור לנשום. מה אני הולך לעשות?
לרגע, אייזיק הלך שם לאיבוד. הוא בקושי הצליח לנשום, בקושי הצליח לראות, בקושי הצליח למצוא את דרכו בסבך הצמחייה. ואז דינג דינג דינג מרוחק ואור הבוקר מבעד העצים משכו אותו חזרה אל הכביש, אל הרכב שלו, אל העולם האמיתי.
לעובר אורח המחזה היה נראה אבסורדי: גבר מותש־מראה מדדה לו החוצה מהיער עם הנץ השחר, נאבק לסחוב ביצה קלה להפתיע אך מכבידה להפליא. הוא מחזיק אותה כפי שמחזיקים שקית קניות בזמן שמפשפשים למצוא את מפתחות הבית. כלומר בסרבול, מעורסלת בין המרפק לעצם הבריח, מגשש בשיהוקים למצוא את ידית דלת הנוסע. אין שם עוברי אורח שימתחו ביקורת. אייזיק פותח את הדלת, מעביר בזהירות את קופסת המתכת הישנה של עוגיות החמאה למושב האחורי ומניח במקומה את הביצה. במושב הנהג הוא לופת את ההגה ובוחן את עצמו במראה האחורית. העור שלו החל להאפיר לאחרונה. גם השיער. הצבע היחיד נותר בעיניו העייפות — צבע אדום. החולצה שלו צבועה בבָּטיק של בוץ וטחב, והחליפה הטובה שלו הרוסה. את העניבה שלו אפשר להוסיף לרשימת הדברים שאיבד. אך דבר אחד נוסף לו: ביצה ענקית, בגודל שישים סנטימטרים בערך, עם קליפה לבנה חלקה וריח מעופש משהו. אייזיק חוגר את הביצה בחגורת בטיחות. הוא לא יודע מה יש בפנים, ולא רוצה לבלות את הבוקר בניקוי ליטרים של חלמון משטיח הרצפה בפורד פיאסטה שלו. הוא מביט בביצה, מביט שוב בעיניו שטופות הדם במראָה, מביט בשמיים הלבנים שנפערים מעל האספלט החלקלק. הוא מגביר את החימום, נזכר במעורפל במנורות החימום מעל ביצי התרנגולת כשהיה בבית הספר. הוא נזכר גם במרוצי ביצה בכפית, באדרנלין הצרוף שזורם בך כשאתה מצליח להגיע עם הביצה לקו הסיום בלי שתישבר. אייזיק מנענע ראש, מעביר להילוך ראשון ונוסע משם.
הגשר נמצא מחוץ לעיר, בערך רבע שעה נסיעה מביתו של אייזיק. הדרך אליו עוברת בדרכים כפריות, כולן שוממות למרבה המזל. היעדרם של עוברי האורח מספק לאייזיק שפע של זמן לשאול את עצמו, ואת הביצה, ואת קופסת עוגיות החמאה במושב האחורי, את כל השאלות שמעסיקות את מוחו ההולך ומצטלל במהירות.
מה יש בפנים?
האם זה יהיה מסוכן?
האם זה עתיד לבקוע בקרוב?
האם הייתי צריך להשאיר אותה ביער?
אולי אני צריך להחזיר אותה לאן שהיתה?
ואם אחזור אולי רק אחמיר את המצב עוד יותר?
אולי זה פשע למצוא ביצה ולקחת אותה הביתה?
אם אכן מדובר בפשע, מה הסיכוי שיתפסו אותי?
יכול להיות שישלחו אותי לבית סוהר על כזה דבר?
איזה עונש כבר אפשר לקבל על זה?
יכול להיות שעדיף שאיפטר מהביצה?
אולי אני צריך לבשל את הביצה?
אבל קשה או מטוגנת?
אין עדיין תגובות