לונדון. 1850. התערוכה הגדולה בהייד פארק תפתח בקרוב את שעריה, והמונים נוהרים אל המקום כדי לחזות בפלא. שני זרים נפגשים […]
החנות של סילאס ריד: פריטי אספנות עתיקים וחדשים
סילאס יושב אל שולחנו ובידו יונה מפוחלצת. המרתף דומם כקבר למעֵט משבֵי נשימתו האיטיים, הפורעים את פלומת הציפור.
שפתיו של סילאס קפוצות כשהוא עובד, ובאור המנורה הוא נאה בהחלט. בגיל שלושים ושמונה שערו עדיין סמיך, ואין בו שמץ שֹיבה. הוא מביט בצנצנות הזכוכית המתויגות העומדות בשורה לאורך הקירות, ובתוכן גושים תפוחים של דגימות בנוזל שימוּר. טלאים, נחשים, לטאות וחתלתולים נפוחים נדחקים אל דופנות כלאיהם.
‘שלא תברחי לי עכשיו, שובבה קטנה,’ הוא מפטיר, מרים את הצבת ומהדק את חוט התיל אל טופרי הציפור.
הוא אוהב לדבר אל היצורים שלו, להמציא סיפורים שמסבירים איך הם הגיעו אל שולחנו. אחרי ששקל הרבה תרחישים מדומיינים לגבי היונה הזאת — היא הטרידה דוברות בתעלה, קיננה על מפרש ה אודיסיאה — הוא בחר עלילה שמצאה חן בעיניו במיוחד; לכן הוא גוער בציפור על הֶרגלהּ המומצא, לתקוף את הילדות שמוכרות גרגיר־גינה. הוא מרפה את אחיזתו, והיונה נותרת מאובנת על מקל העץ.
‘זהו!’ הוא קורא, מתרווח ומסיט את השיער מעיניו. ‘זה העונש על כך שהפלת את הצמחים מהידיים של הילדה ההיא.’
סילאס מרוצה מהתוצר המוגמר, במיוחד לאחר שנאלץ להזדרז בשלבים האחרונים כדי שהיונה תהיה מוכנה עד הבוקר. הוא בטוח שהצייר יאהב את הציפור; היא קפואה באמצע מעוף, כנדרש, וכנפיה יוצרות V מושלם. חוץ מזה, סילאס הרוויח כפליים, כי הוא זכה להוסיף עוד לב יונה לצנצנת המצהיבה. הכדורים החומים הקטנים צפים בנוזל השימור, מוכנים להימכר לרופאי אלילים ולרוקחים תמורת סכום נאה.
סילאס מסדר את הסדנה, מנגב ומיישר את כליו. הוא עולה בסולם עם היונה, כתפו כבר דוחקת את דלת הרצפה כלפי מעלה, כשלפתע נשמעת חריקת פעמון חנוקה מתחתיו.
אלבּי, הוא מקווה, למרות השעה המוקדמת. הוא מניח את הציפור על ארון קטן, חוצה את הסדנה במהירות ותוהה מה הביא לו הילד. בזמן האחרון השלל שלו דל — חולדות שורצות רימות, חתולים מזדקנים בעלי גולגולות מרוסקות, יונה דרוסה למחצה, כרותת טופר. (‘אם רק היית יודע, אדון, כמה קשה עם הסמרטוטרים האלה, שתמיד חוטפים את הדברים הכי טובים —’) כדי שהאוסף של סילאס יעמוד במבחן הזמן, עליו להשלים אותו במוצג יוצא דופן. הוא חושב על המאפייה הסמוכה בסטרנד, שהתפרנסה בקושי מכיכרות לחם מגושמים, שראויים לשמש רק מעצורי דלת. אבל כשהנושים כבר התדפקו על דלתו של האופה, הוא התחיל לכבוש תותים בסוכר ולמכור אותם בצנצנות. החנות השתנתה מקצה אל קצה, והתפרסמה עד כדי כך שהיא מופיעה בעלוני התיירות של העיר.
הבעיה היא שסילאס חושב לפעמים שהוא מצא את הפריט המיוחד, הייחודי לו, אך כשהוא מַשלים את העבודה, הספֵק שוב מכרסם בו, והוא משווע למשהו אחר. לפתולוגים ולאספנים שהוא מעריץ — אנשי ספר ורפואה כגון ג’ון האנטר ואסטלי קופר — אין מחסור בפריטים. הוא ישב חיוור מקִנאה במסבאות מול יוניברסיטי קולג’ בלונדון וצותת לאנשי רפואה שדנו בנתיחות הבוקר. אולי חסרים לו קשרים, אבל אין לו ספק, אין לו ספק שיום יבוא ואלבי ימצא משהו — ידו רועדת — יוצא מגדר הרגיל. ואז הוא יקים מוזיאון שיישא את שמו, וכל מלאכתו, כל עמלו יזכו להכרה. הוא מדמיין כיצד הוא עולה במדרגות האבן עם פְליק, חברת הילדוּת היקרה שלו, והם עוצרים למראה השם סילאס ריד החקוק בשיש. כף ידה נחה בשקע גבו, והיא מתפוצצת מגאווה. הוא מסביר שהקים את המוזיאון למענה.
אבל זה לא אלבי, וכל הדפיקות והצלצולים בהמשך היום רק מגבירים את האכזבה. משרתת מגיעה בשם גבירתה, המעוניינת בפוחלץ של יונק־דבש בשביל כובע. נער במקטורן קטיפה משוטט בחנות עד בלי די ולבסוף בוחר מכבנת פרפר, וסילאס מוכר לו אותה ברטט של בוז. וכל אותה עת מלאכתו של סילאס מסתכמת בכך, שהוא טומן מטבעות בארנק של עור־כלב. בַּשקט שבין ההפרעות הוא עוקב באגודלו אחר משפט בודד בכתב העת הרפואי לאנסֶט. ‘גי־דול מפ־ריד בין ה־ע־צ־מות.’ הצלצולים והנקישות הן פעימות חייו היחידות. למעלה, בעליית הגג, נמצא חדר השינה; למטה, מרתפו האפל.
איזה ייאוש, חושב סילאס כשהוא מקיף במבטו את החנות הצפופה, שדווקא הפריטים המשעממים ביותר משלמים את שכר הדירה שלו. טעמם הרע של ההמונים נשגב מבינתו. רוב לקוחותיו מתעלמים מהפלאות האמיתיות — גולגולת אריה בת מאה שנה, מניפה עשויה רקמת ריאות של לווייתן, קוף מפוחלץ בפעמון זכוכית — ופונים היישר אל ארון הפרפרים שמאחור. הוא מכיל כנפי פרפרים ארגמניות, לכודות בין לוחות זכוכית קטנים; אחדות משמשות תליונים לתכשיטים צעקניים, אחרות לתצוגה בלבד. פריטים מטופשים שאנשים יכלו להכין בעצמם אילו רק היה להם דמיון, הוא חושב. רק ציירים ורוקחים קונים את הפריטים המעניינים באמת.
כשהשעון מכה אחת־עשרה, הוא שומע נקישות קלות ואת הקרקור הקלוש של פעמון המרתף.
הוא ממהר אל הדלת. בטח ילד טיפש עם שני פֶּני לבזבוז, או אלבי עם איזה עטלף ארור, או כלב מוּכּה שחין שיכול לשמש רק בסיס לציר — אבל ליבו של סילאס פועם במהירות.
‘אה, אלבי,’ אומר סילאס כשהוא פותח את הדלת, ומשתדל לשמור על קור רוח. ערפל מהתֶמזה מתגנב פנימה.
הילד בן העשר מחזיר לו חיוך. (‘אני יודע שאני בן עשר, אדון, כי נולדתי ביום שהמלכה התחתנה עם אלברט.’) שן צהובה בודדת נטועה באמצע חניכיו העליונות, כמו גרדום.
‘יש לי מָשוּ טוב וטרי בשבילך היום,’ אומר אלבי.
סילאס מעיף מבט אל הסמטה ללא מוצא על בתיה הרעועים, הריקים, שכל אחד מהם רכון לפנים עוד יותר מקודמו, כמו שורת שיכורים.
‘קדימה, ילד,’ הוא אומר וצובט אותו מתחת לסנטר כדי להפגין עליונות. ‘מה הבאת? רגל קדמית של מגלוזאורוס, או אולי ראש של בתולת ים?’
‘יותר מדי קר בשביל בתולות ים בתעלת ריג’נט כרגע, אדון, אבל היצור השני — מגא־מה־שמו — אמר שהוא ישאיר’ך ברך כשהוא יתפגר.’
‘יפה מצידו.’
אלבי נושף לתוך שרוולו. ‘הבאתי לך פנינה אמיתית, ואנ’לא מוכן להיפרד ממנה בשביל פחות משתי שילינג. אבל אני מזהיר אותך מראש, הוא לא אדום כמו ש’תה אוהב.’
הילד מתיר את שרוך השק. עיניו של סילאס עוקבות אחרי אצבעותיו. כיס אוויר נמלט החוצה, אפוף ריח בשר מרקיב, מתקתק, וסילאס סותם את אפו. הוא לא יכול לשאת את ריחות המוות; חנותו נקייה כבית מרקחת, ומדי יום הוא נלחם בעשן הפחמים, באבק הפרוות, ב צחנה. מתחשק לו לפתוח את הבקבוקון של שמן הלוונדר הטמון במותנייה שלו, למרוח מעט על שפתו העליונה, אבל הוא לא רוצה להסיח את דעתו של הילד — גם ביום טוב טווח הקשב של אלבי דומה לזה של חדף.
הילד קורץ, נאבק בשק, מעמיד פנים שהוא חי.
סילאס לובש חיוך חלול. הוא שונא שהצוציק הזה, פרחח הרחוב השרירי הזה, מקניט אותו. הוא גורם לו להתכנס בתוך עצמו, להיזכר איך הוא היה בגילו של אלבי, כשהתרוצץ עם שקים כבדים של פורצלן רטוב בחצר מפעל הקדרות, וזרועותיו כאבו מאגרופיה של אִמו. אלבי גורם לו לתהות אם הוא אכן השאיר מאחור את החיים ההם — עד היום הוא מרגיש רדוּף כשהוא רואה את השדון בעל השן האחת.
אבל סילאס שותק. הוא מזייף פיהוק ומלכסן מבט כמו קרוקודיל, המסגיר את סקרנותו בכך שאינו ממצמץ.
אלבי מגחך, פותח את השק וחושף שני גורי כלבים מתים.
סילאס מניח שמדובר בשני גורים, אבל כשהוא אוחז בגפיים הוא רואה עורף אחד בלבד. צוואר אחד. ראש אחד. הגולגולת מפולחת.
נשימתו של סילאס נעתקת, והוא מחייך. הוא מעביר את אצבעותיו על תפר הקודקוד כדי לוודא שלא מדובר בתכסיס. אלבי בהחלט מסוגל לתפור שני כלבים בחוט ומחט כדי לזכות במטבעות נוספים. הוא מרים אותם, בוחן את צלליתם כנגד אור המנורה, מועך את שמונה הרגליים, את חוליות עמוד השדרה.
‘הרבה יותר טוב,’ הוא מתנשף. ‘כן. בהחלט.’
‘תקבל את זה בשתי שילינג,’ אומר אלבי. ‘לא פחות.’
סילאס צוחק, שולף ארנק. ‘שילינג אחד ולא יותר. ואתה מוזמן לבקר בסדנה שלי.’ אלבי נד בראשו, נסוג אל הסמטה ומביט על סביבותיו. הבעה דמוית פחד חולפת לרגע בפניו של הילד, אבל נעלמת ברגע שסילאס מטיל את המטבע לכף ידו. אלבי מכחכח בגרונו ויורק את סלידתו על אבני הריצוף.
‘רק אחד? אתה רוצה שאני יגווע ברעב?’
אבל סילאס סוגר את הדלת ומתעלם מהדפיקות.
הוא נשען על הארון כדי להתאזן. משפיל מבט ומוודא שהגורים עדיין שם, ואמנם הם צמודים לחזהו כבובה של ילד. שמונה רגלי פרווה מתנדנדות, רכות כחפרפרות. דומה שלא זכו לשאיפת אוויר אחת אפילו.
הוא סוף־סוף מצא את התות המשומר שלו.
אין עדיין תגובות