החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מתחת לחגורה

מאת:
מאנגלית: שרית פרקול | הוצאה: | 2018-04 | 288 עמ'
קטגוריות: אהבה ותשוקה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

ברומן לוהט נוסף מסדרת "הטובים לקרב" נותן לוחם כלוב ותיק לבוסית המדליקה שלו שיעור בחיזור.
אנטוני "פני צלקת" מרינו היה השם המבוקש ביותר בחוג ה־MMA, אמנויות הלחימה המשולבות, אך הקריירה שלו הידרדרה בגלל רדיפת שמלות וקטטות ברים. עכשיו הוא חוזר בגדול לזירה, והכול בזכות פרנססקה סילבה, פצצה ברזילאית קשוחה. אבל מיהי פרנססקה האמיתית: בעלת מכון אגרוף שמתעמרת בו או האישה הפגיעה המסמיקה למגעו?
פרנססקה החתימה את טוני על חוזה, כי האמינה שהוא מסוגל עדיין להביא נצחונות למכון שלה. היא חשבה שהוא יוכל להתרכז באימונים ולהתרחק מחייה הפרטיים, אבל הנשיקות הבוערות של טוני ממיסות אותה ומעוררות בה רגשות מורכבים.
היא צריכה גבר מספיק חזק כדי לדאוג לה, גם אם לא תרגיש שהוא דואג לה. היא זקוקה לגבר שבמחיצתו תוכל להיות היא־עצמה, גם אם זה רק בתוך הבועה הפרטית שלהם; מקום שבו תוכל להיות פגיעה.
טוני לא יודע איך לגרום לה להתחיל להסיר את המגננות שלה, אבל הוא בהחלט מתכוון לנסות. הוא מבין שהוא לא רוצה לראות מישהו אחר חודר את השריון שלה. זה חייב להיות הוא; הוא יהיה הגבר שיגרום לה להשתחרר.

מקט: 001-2850-043

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

אנטוניו “פני צלקת” מרינו היה שקוע בניתורים בתוך כלוב פלדה בזירה הומה אדם בטמפּה, פלורידה. מסביבו הריעו לו אלפי מעריצים. טוב, למען הדיוק, לא כולם הריעו לו; חלקם קראו לעברו קריאות בוז בעקבות התגרה שבה השתתף באחרונה במועדון לילה. אבל רוב מעריציו נשארו נאמנים לו. הוא חי בשביל זה. מת על זה.

“היי, זה לא קרב היאבקות כאן, אלק הוגן. תרגיע קצת. תתרכז.” צעק אליו סלֵייד מרטין, המאמן שלו והבעלים של המכון לאמנויות הלחימה המשולבות WtFאקדמיית וורת’ ד’ה פייט.

“קפוץ לי.” הטיח בו טוני בחזרה והמשיך להלהיב את הקהל. הוא רץ בתוך הכלוב, אחז בסורגים וטלטל אותם, ואז רץ לצידו האחר של הכלוב וחזר על פעולת הטלטול. הרעש היה מחריש אוזניים, אבל הקהל בלע אותו בשקיקה.

חמישה חודשים קודם לכן, לאחר שהסוכן שלו עמד על כך, נשלח טוני לעיירה טארפּוֹן ספּרינְגְס, פלורידה, מפני שהמאמן היחיד שעדיין לא החרים אותו היה סלייד, במכון המשודרג שלו. טוני בכלל לא הבין מה הבעיה של כולם; הוא השתתף בקרבות מקצועניים מאז שמלאו לו שש עשרה. הוא הכיר את המשחק. הוא היה מסוגל לנצח מתוך שינה.

אז הוא חגג קצת. למי אכפת? הוא אהב סקס. הוא אהב לשתות. אין כל פסול בבילויים, כל עוד הוא ממשיך להכניס סכומי עתק. הוא אהב גם את משפחתו, בעיקר את שתי האחייניות שלו, אבל התקשורת אף פעם לא התייחסה לצד הזה שלו; הסיפור הזה לא היה מספיק צהוב. לעומת זאת, טוני משתולל בבר מקומי? התקשורת התנפלה על החרא הזה.

אף ששורשיו והמשפחה שלו עדיין היו במיאמי, הוא התחיל לחבב את טארפון ספרינגס ואת תושביה, בעיקר את האישה שהביטה בו כעת מהשורה הראשונה: פרנסֶסְקה סילבה, שותפתו העסקית של סלייד, שרגליה החטובות, הארוכות והשחומות נחשפו כעת לעיניו והטריפו את דעתו. טוני לא הפסיק ללטוש עיניים ברגליים הבלתי נגמרות האלה מאז הגיע למכון WtF לפני כמה חודשים.

בסופו של דבר, פרנססקה החליטה ששווה לקחת סיכון עם טוני ושכנעה את סלייד לצרף אותו. היא הייתה האישה הסקסית והתוססת ביותר שפגש מעודו, והוא טיפס על הקירות בגללה. היא נזפה בו כהוגן בכל פעם שהחמיץ אימון, היא קיללה כמו מלח שיכור, ולא הייתה לה כל כוונה לצאת איתו — אלוהים יודע שהוא התאמץ מאוד לשכנע אותה. הוא חשב שאם לא יצליח להכניס אותה למיטה שלו בקרוב, הוא יתפוצץ.

מוזיקת הרקע התחלפה במוזיקת רוק כבד מוכרת, והקהל שאג למראה ג’ימי ווינטרס, שהגיע מלווה בפמלייתו ונכנס לכלוב הפלדה. בקרבות MMA — אמנויות לחימה משולבות — לכל אחד יש התמחות, ובמקרה זה לשני היריבים היה מעמד שווה בתחום הקיקבּוֹקְס. אבל זה היה הדבר היחיד המשותף ביניהם. בגיל שלושים וארבע טוני כבר היה בדרכו לפרוש מהזירה, בעוד ווינטרס היה בן עשרים ושבע בלבד, בשיא הקריירה שלו.

ברגע ששניהם היו במרכז הכלוב השופט אמר כמה דברים במיקרופון, והקהל התחיל להשתולל. אבל טוני לא התייחס לכך; כל תשומת ליבו הייתה נתונה ליריב. הם נעצו זה בזה מבטים כמו שתי חיות טורפות המנסות לצוד אותו טרף, בשעה שהשיקו את כפפות האגרוף שלהם ועברו כל אחד לצד שלו כדי להמתין לצלצול.

טוני היה מפוצץ באדרנלין ורצה לחבוט בווינטרס, שלא הפסיק לקשקש במשך כל מסע קידום המכירות לקראת הקרב. זה אמנם לא דבר יוצא דופן לשמוע חילופי השמצות וגידופים בין יריבים, אבל ווינטרס הגזים הגזמה פראית. הגיע הזמן שטוני ילמד אותו לקח.

הפעמון צלצל.

טוני כבר היה מוכן ומזומן לקראת הבן זונה השחצן ולא בזבז זמן: בלי להסס אפילו רגע הוא הנחית ישר בפרצופו את בעיטת הראונדהאוס המפורסמת שלו, הבעיטה הצדדית שהשיגה לו ניצחונות בנוקאאוט בתחילת הקריירה. כעת היא רק שברה לסתות וגרמה פציעות שטחיות, אבל כמעט אף פעם לא השיגה לו נוקאאוט. ווינטרס נפל לרגע, אבל מיהר לקום. טוני ניצל את הכאב של היריב והעיף לו אגרוף בבטן. הוא לא הפסיק במשך כל הסיבוב, שנמשך חמש דקות. כשצלצל הפעמון, טוני התנשף בכבדות, אבל לא הייתה עליו אפילו שריטה. הוא הרגיש נפלא. היה ברור שהוא ניצח בסיבוב הזה.

טוני התיישב בפינה שלו. הוא ראה את אנשיו של ווינטרס מטפלים בפציעות שספג בשפתיו ובעינו. ואז שמע את קיין, מאמן ולוחם במכון WtF, קורא לעברו: “תוריד קצת ת’קצב, לעזאזל!”

טוני ניסה לדבר, אבל לא היה לו אוויר. הוא ניגב את פניו במגבת ושתה מים, רוק ניגר מזווית פיו. כשהצליח סוף סוף להסדיר את נשימתו, הוא ענה: “אני יודע מה אני עושה.”

“לא, אתה לא יודע,” התערב גם סלייד. “אתה חייב להאט את הקצב. אתה מבזבז את כל האנרגיה שלך בסיבוב הראשון, אבל יש לך עוד שני סיבובים!”

“סלייד צודק. תשמור כוחות לסיבובים הבאים.” הוסיף קיין.

אבל הדברים כמו נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהאחרת. טוני התכוון לקרוע לווינטרס את הצורה, בנוקאאוט. הוא כבר נלחם בעבר עם הצעירים האלה, והוא ידע מתי היריב נמצא במרחק מכת אגרוף אחת מכניעה. אם ווינטרס לא ייכנע מיוזמתו, בעיטה נוספת בפרצופו תעשה את זה.

קיין וסלייד המשיכו לתת לו עצות בלתי רצויות בעוד הקהל מריע סביבו. ואז צלצל הפעמון, וטוני זינק לעבר ווינטרס. ברגע שהגיע מספיק קרוב אליו הוא התנפל עליו מיד, אבל הפעם ווינטרס תפס את רגלו של טוני באמצע הבעיטה והפיל אותו. הם נאבקו במשך פחות מדקה לפני שווינטרס התיישב על החזה של טוני וחבט בו שוב ושוב — שמאל, ימין, שמאל, ימין. טוני ניסה להפוך את היריב על גבו, אבל לא הצליח. הוא ידע שסלייד וקיין צורחים עליו, אבל הצלצול באוזניו היה חזק יותר. השופט חג סביבם כדי לראות אם יש צורך להפסיק את הקרב.

ווינטרס הניף את זרועו לאחור כדי לצבור תנופה, אבל טוני הצליח לאחוז בשריר הקיבורת שלו לפני שאגרופו של היריב פגע בפניו. בידו האחרת הוא אחז בעורפו של ווינטרס ומשך אותו לכיוון החזה שלו. הוא הרים את האגן והצליח להעיף מעליו את היריב. לרגע קצר שני הגברים שכבו על הרצפה וניסו להסדיר את נשימותיהם, אבל השופט הורה להם לקום מיד. הקהל רצה אקשן. שני היריבים חגו זה סביב זה, אומדים את המרחק, לפני שנשמע הצלצול הגואל.

טוני לא ידע איך הצליח לחזור לפינה שלו. הוא היה מחוסר נשימה, והדם שניגר מחתך מעל עינו טשטש את ראייתו. קיין וסלייד צעקו לעברו הוראות, ומישהו נופף עליו במגבת והצמיד חפץ מתכתי אל מתחת לעינו. המגע הקר של הפלדה צרב בהתחלה, אך מהר מאוד הקל על הלחץ.

“… תישאר כל הזמן על הרגליים… זהירות עם ההטלות… קום מהר…” זו הייתה רק ערבובייה של מילים שהוא לא הצליח למצוא את ההיגיון שלהן.

“טוני! טוני!” מישהו הקיש באצבעות לנגד עיניו ואילץ את עיניו להתמקד. הוא הפנה את ראשו באיטיות וראה את פרנססקה מדברת אליו מבעד לסורגים. “תקשיב לי.” היא הצביעה בשתי אצבעות פשוקות על העיניים שלו, ואז על העיניים שלה. “תסתכל עליי. אתה רואה אותי?”

הוא הנהן.

“אתה מסוגל לעשות את זה. אתה ווינר, טוני. אני מאמינה בך. יש לך את זה. תתרכז. אל תיתן לו להפיל אותך. תצליח להישאר על הרגליים?”

הוא הנהן שוב, ומישהו הגיש לו עוד מים, אבל מהר מדי נשמע שוב הפעמון, הפעם לסיבוב הסופי.

הוא עדיין לא הספיק להסדיר לגמרי את נשימתו, אבל סירב להניח לעובדה הזאת להפריע לו, בעיקר לא מול פרנססקה. אם הוא רוצה איזשהו סיכוי לשכב איתה, אסור לו להפסיד בקרב הזה. זו תהיה השפלה נוראה, וזה גם יגרום לה לשקול מחדש את החלטתה לקחת אותו כמשתתף בקרבות מטעם המכון. בכל הקריירה הארוכה שלו, הוא מעולם לא נכנע, מעולם לא הופל בנוקאאוט, ולא הייתה לו כוונה שזה יקרה היום. הבחורים צודקים, אסור היה לו לפתוח כל-כך חזק בסיבוב הראשון. הרגליים שלו רעדו קצת וזרועותיו נחלשו. לא נשאר לו הרבה כוח. למרבה המזל, יריבו לא נראה הרבה יותר טוב; עינו השמאלית החבולה הייתה נפוחה, עצומה כמעט לגמרי, והשפה שלו נחתכה. הם הקיפו זה את זה במשך זמן מה, בעוד אנשיהם צועקים לעברם עצות משתי פינות הזירה.

הפעם ווינטרס התקרב ראשון. בידיעה שהמזרן הוא נקודה חלשה אצל טוני, הוא ניסה להפיל אותו. אבל כשזינק קדימה כדי ללפות את מותניו של טוני בזרועותיו, טוני הצליח להשחיל לו ברכייה במצח. ווינטרס כשל לאחור, אבל לא נפל. טוני ניצל את ההזדמנות כדי לתקוף אותו במכות. לרוע המזל ווינטרס הצליח להשחיל בעיטה בפרצופו של טוני. כשצלצל פעמון הסיום, שניהם נראו כאילו הם עומדים להתמוטט, ורצפת הכלוב הייתה מוכתמת בדם.

טוני, שצנח שוב על הכיסא בפינה שלו, שתה עוד מים. מישהו מרח משחה על החתכים כדי לעצור את הדימום, ומישהו אחר נופף עליו במגבת. ואז השופט קרא לשניהם למרכז הכלוב ואחז במפרקי ידיהם בעודם מחכים לתוצאות.

אבל זרועו של טוני לא הורמה, מפני שבקרב זכה ווינטרס, בספליט דסיז’ן, החלטה של שני שופטים מול אחד. זה לא היה הקרב הראשון שבו טוני הפסיד, אבל זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שבה התחיל לחשוש שהקריירה שלו עומדת להסתיים.

*

טוני אהב נשים ואהב לשתות. אם פרנססקה תצליח לגרום לו להתמסר לאימונים כמו שהוא מסור לציצים, לתחת ולוודקה, הוא יוכל להתחיל שוב לנצח בקרבות הכלוב החשובים — או לפחות להתייצב בזמן. בכל פעם שפרצופו נמרח על שער אחד הצהובונים, פרנססקה התחלחלה. היא הימרה עליו, מאחר שמכון WtF המחודש היה זקוק לשם מפורסם ולקרב גדול כדי למשוך אליו לוחמים אחרים ונותני חסות.

לרוע המזל, טוני הפסיד בקרב החשוב הראשון מטעם מכון WtF. וכאילו לא די בכך, הוא התנהג כמו ילד שלא יודע להפסיד. הוא יצא מהכלוב בפנים זעופות ונכנס לחדר ההלבשה. מכנסי הלחימה שלו, בצבע כחול מבריק ונושאים את הלוגואים של נותני החסות, גרמו לכל העניין להיראות כמעט מצחיק.

רק כמעט.

הוא גרם למכון הפסד כספי עצום, כך שצחוק לא ממש היה בראש מעייניה כרגע. פרנססקה רק שאלה את עצמה אם האידיוט הנפוח מחשיבות עצמית היה שווה את ההשקעה. חבל שהכישורים שלו בתוך הכלוב לא גדולים כמו האגו שלו, חשבה. הוא היה מכור לאורות הבמה. מהקהל נשמעו קריאות בוז וקריאות עידוד במידה שווה, וטוני אהב גם את אלה וגם את אלה — לפחות עד שהפסיד. היא ידעה שעכשיו הוא רק רוצה להתחבא מתחת לאדמה. היא נדה בראשה באכזבה. כל הרעש והצלצולים גרמו להפסד להיראות כל-כך הרבה יותר גרוע.

הלוחם הקובני עם הבעיטה הקטלנית ועם הצלקת על הפנים היה במשך שנים אחד המבוקשים ביותר ב-MMA, בגלל סדרת ניצחונות רצופים ובזכות הבעיטה שהפכה לסמלו המסחרי. אבל אז, כל הבילויים ותגרות הברים התחילו להעיב על הצלחותיו בכלוב.

“התרנגולת שמטילה ביצי זהב הפכה לסתם תרנגולת.” לחש סלייד.

פרנססקה הזדעזעה. “אתה לא יכול לקרוא לו תרנגולת שמטילה ביצי זהב!”

“אז למה השקענו כל-כך הרבה כסף בלהביא אותו לכאן?”

“לא אמרתי שזה לא נכון, פשוט… זה פשוט נשמע נורא. הוא חבר שלך.”

סלייד חייך בממזריות. “חבר שלנו.”

כולם ידעו שטוני מחזר אחריה נמרצות בחמשת החודשים האחרונים. “העובדה שהוא מפלרטט איתי לא הופכת אותנו לחברים.”

“המממ…” התגרה בה סלייד.

“אל תעשה לי המממ, סלייד מרטין!”

“מה שתגידי.” הוא צחק. “את יודעת שאם את ממשיכה לסרב לו, זה רק מגביר את המוטיבציה שלו לצאת איתך.”

“אז אני צריכה לצאת איתו רק כדי לגרום לו להפסיק לחזר? אין מצב. זה לא יקרה. ובכל אופן, הוא לא באמת רוצה לצאת איתי. מה שהוא רוצה זה להשכיב אותי.” היא הדפה את סלייד בכתפו. “בוא נמצא אותו, כדי שתוכל לנחם אותו.”

“אני? את הבחורה, זו המחלקה שלך,” אמר.

היא הרימה גבה.

“טוב, בסדר, את צודקת. את לא מהבחורות המנחמות. קדימה, בואי נמצא אותו.”

“לך לבד. אני אחפש מישהו שיבדוק את הפציעות שלו.”

*

בחדר ההלבשה, הקובני הגדול והזועם הטיח את אגרופו באחת הארוניות והשמיע כל קללה המוכרת לאדם — באנגלית ובספרדית.

“הייתי צריך לנצח!” הוא פסע כעת הלוך ושוב בחדר, ידיו על מותניו, מתנשף בכבדות. “איזה בולשיט!”

כשנכנסה פרנססקה לחדר ההלבשה, היא ראתה את סלייד יושב בנחת, ואת טוני פוסע הלוך ושוב, עינו האחת נפוחה כולה. ברגע שראה אותה הוא צעק “אני לא צריך לשמוע עכשיו את החרא שלך, פרנססקה!” במבטא ספרדי כבד, שנטה לבצבץ ברגעי כעס.

“וואו!” היא הרימה את ידיה במחווה מרגיעה. “תירגע. רק באתי לראות מה שלומך.”

“מה שלומי???” הוא נעצר ונעץ בה מבט, ואז חבט שוב בארונית. “זה היה קרב מכור. הייתי אמור לנצח. זה בולשיט!

גבר גבוה ורזה בן חמישים ומשהו נכנס לבדוק את הפציעות של טוני. “אל תיגע בי! אני בסדר גמור!” הוא צעק על הפרמדיק.

האיש, שכנראה היה רגיל להצגות של פרימדונות מפוצצות באדרנלין, גלגל את עיניו ואמר: “אם הוא צועק סימן שכלום לא נשבר. תקראו לי אם הוא יתעלף.” ויצא מהחדר.

“בחייך, אנחנו צריכים לבדוק את העין הזאת.” סלייד קם והתחיל ללכת לכיוון טוני, אבל הקובני הרים את ידו וסימן למאמן שלו לא להתקרב. הוא הביט שוב בפרנססקה. “את מתכוונת לעשות משהו בקשר לזה? את רצית שאבוא לעיירה הדפוקה הזאת כדי להתאמן, ואז אני מגלה שהקרב מכור ואת לא עושה כלום. כל היום את רק מתלוננת שאני לא מתאמן מספיק, אבל כשמגיעים לדבר האמיתי, את נכנסת לכאן בתלבושת האלגנטית שלך ולא עושה כלום. כולך רק דיבורים. זין על זה! הייתי צריך לנצח.” הוא לקח את התיק שלו ותלה אותו על הכתף. “אני עף מכאן.”

“תכף מתחיל הקרב של קיין,” אמר סלייד. הוא פנה אל פרנססקה והצביע על טוני לפני שיצא מהחדר. “תטפלי בו את. הוא כל-כך כועס שכל המבטא בורח לו החוצה. בהצלחה!”

פרנססקה התקרבה בנעליה גבוהות העקב ואחזה בזרועו של טוני. “אתה רוצה את הדבר האמיתי? אני אתן לך את הדבר האמיתי. אתה ממש גרוע בלחימת קרקע. איום ונורא. אתה חייב לעבוד על טכניקות הגרפלינג שלך. היית אמור להיות עסוק יותר באימונים שלך ולא בשיר הראפ הקולני והשובניסטי שלצליליו התכוונת לצאת לזירה. התחלת להתאמן ברצינות רק בזמן האחרון, רק לפני שבועיים. לפני כן בזבזת חודשים שלמים על אלכוהול, בילויים וזיונים. מה לעזאזל חשבת שיקרה? הקרב לא היה מכור, אנטוניו. אתה הפסדת בצדק, כי ווינטרס היה טוב ממך. עכשיו, אתה יכול להתנהג כמו שמוק, או לקחת הפסקה קטנה הלילה, ללקק את הפצעים ולהתייצב במכון מוקדם בבוקר כדי להתחיל להתאמן לקראת הקרב הבא, בעוד ארבעה חודשים. אני מבטיחה לך שהוא יהיה הרבה יותר קשה.” היא הרפתה ממנו, שילבה את זרועותיה על חזה והביטה ישירות בעיניו. “החלטה שלך.”

הוא הביט בה, חזהו עולה ויורד בנשימות רדודות. שררה שתיקה מהדהדת בחדר במשך כשלושים שניות, ונראה שהוא חושב על דבריה. “לכי תזדייני!” הטיח בה בנהמה והסתער החוצה.

*

ברגע שטוני יצא וחש את האוויר החמים על פניו הוא נרתע. הכול כאב לו. הוא נכנס בעקשנות לקמארו 1969 שלו, בבת עיניו ומשוש חייו, ועזב את המקום במהירות. הזעם חלחל בכל גופו.

האישה הזאת הייתה צריכה לנחם אותו, לגונן עליו. פאק, הוא הרי הלקוח שלה! במקום זאת היא האשימה אותו שלא התאמן מספיק.

הוא חיזר אחריה במשך חודשים בגלל שהיא שווה בטירוף. זו הייתה משיכה גופנית טהורה, והמחשבה על גופה החטוב עירום כנגד גופו הייתה אתגר שהוא סירב להרפות ממנו. הדחיות החוזרות ונשנות שלה רק תדלקו את המשיכה העזה שחש כלפיה. אבל עכשיו, למראה פרנססקה הקרה וחסרת הלב, הוא תהה מה בכלל חשב לעצמו.

אה, כן, חשבתי שהיא מהממת. האישיות המסעירה שלה מרתיחה לי את הדם ומעמידה לי את הזין. זה מה שחשבתי! לעזאזל עם הזין הזה!

אולי הוא פשוט צריך איזה זיון טוב. עבר הרבה יותר מדי זמן. ברור שהזין שלו מבולבל לגמרי.

*

טוני ישב ליד הבר במועדון לילה אפלולי. הוא ידע שהפרצוף שלו נראה זוועה, אבל לא היה לו אכפת. לפחות הוא חזר למלון שבו התגורר בחמשת החודשים האחרונים והחליף בגדים לפני שבא לכאן. הוא היה זקוק הלילה למשקה ולגוף חם ומשתוקק, והוא לא רצה להיתקל באנשים שהוא מכיר. לכן בחר במועדון הלילה הזה, קלאב זי, במרחק כמה קילומטרים מהעיר. המוזיקה הייתה מחרישת אוזניים, והמועדון היה מפוצץ בבליינים רוקדים ומיוזעים, שהזכירו לו את המועדונים שאהב במיאמי. בדרך כלל נשים נמרחו עליו, אבל הלילה הוא הפיץ וייב דוקרני שהרחיק אותן ממנו.

הוא אחז במשקה ביד אחת כשחבורת נשים שתויות הצטופפה בינו לבין אדם זר שישב לידו וניסתה למשוך את תשומת ליבו של הברמן. ההתגודדות כמעט גרמה לו לשפוך את המשקה שלו, והוא התרגז. בזמן האחרון כל דבר הרגיז אותו. לפני כמה חודשים הוא בוודאי היה בזמן כזה על רחבת הריקודים עם בחורה שבסוף הערב תגיע למיטתו. אבל עכשיו הוא רק ישב ליד הבר ולא הצליח ליהנות מהמוזיקה הטובה או מהנשים היפות.

המעבר שלו לטארפּוֹן ספרינגס ולמכון WtF בא אחרי סדרה של תקלות, או תגובות יתר, כפי שהעדיף לקרוא להן. התיגרה בבר שכמעט הובילה למעצרו לא הייתה באשמתו אלא באשמת הברמן הדפוק. טוני שמע את הברמן אומר משהו גס לאחת הבחורות בבר והתערב. אבל כמובן, זה לא מה שהעסיק את התקשורת, שהעדיפה לדווח על כך שהוא השתתף בעוד תגרת ברים אחרי ששתה יותר מדי.

הוא כנראה היה צריך להתמודד עם זה אחרת — לקרוא למאבטח או למנהל ולדווח על הברמן הפוגעני במקום לשבור לו את האף. אבל איפוק מעולם לא היה הצד החזק של טוני. אחר כך הסוכן שלו איים לעזוב, והיו שמועות על נותני חסות שרצו לפרוש. הקריירה שלו הייתה מוטלת על הכף. הוא ידע שהוא חייב להתאפס על עצמו, כפי שטענו כל הזמן הסוכן שלו, היחצן שלו ועורך הדין שלו.

הוא כבר היה בן שלושים וארבע, ולוחמים צעירים יותר התחילו להוות איום רציני. הוא התקשה להתעלם מהכאבים בגופו אחרי קרב אימון, או מחריקת הברכיים שלו בבקרים. בעבר הוא היה מביס את יריביו בנוקאאוט כבר בסיבוב הראשון. אבל עכשיו הוא ישב בבר אפלולי וליקק את פצעיו, לאחר שכמעט הובס בנוקאאוט בעקבות שלושה סיבובים מאמצים.

טוני שיחק עם הקשית המפוספסת אדום-לבן שבתוך כוס הקוקטייל הריקה. החום שעלה מכל האנשים סביבו התחיל להשפיע עליו.

“היי, אני מכירה אותך. אתה ההוא.”

טוני הפסיק לבהות בכוס הריקה והעביר את מבטו אל הציפורניים האדומות ביד שהונחה על זרועו. הוא אפילו לא טרח להרים את הראש, מפני שידע היטב מה הוא עתיד למצוא: נקבה שרוצה שיקנה לה ולחברות שלה משקאות ואחר כך ייקח אותה הביתה ללילה של סקס נטול מחויבות. גבר כל כך מפורסם, שמרוויח כל כך הרבה, לא צריך אפילו לנסות. חיזורים, פלירטוטים, יציאה לדייטים — אלה לא היו דברים שהוא נאלץ לעשות. שיטת הפעולה שלו הייתה סקס מספק ונטול רגש. הוא מעולם לא היה מוותר על הזדמנות לסקס. מעולם לא התלונן על כך. אז מה לעזאזל קורה איתו הלילה?

“לינדזי,” צייצה הבחורה, “בואי תראי, זה הוא!” היא הידקה את אחיזתה בזרועו של טוני. “את יודעת, ההוא מהמגזינים. איך קוראים לו?” שאלה את חברתה, כאילו הוא לא יושב שם, ממש מתחת לאפה.

הוא שם לב שלחברה שלה יש שיער בצבע אדום להבה, כמו של פרנססקה. אף פעם קודם לכן לא היה לו “טיפוס מועדף”. הן יכלו להיות בלונדיניות, ברונטיות, אפילו קירחות לגמרי, רק שייכנסו איתו למיטה. אבל הלילה, הבחורה שהניחה את ידה על זרועו עצבנה אותו קשות.

“אה, כן.” הבחורה השנייה, לינדזי, רכנה קרוב אליו. “אתה אמן הלחימה הקשוח ההוא, פני צלקת.” צווחה באוזנו. “מה קרה לעין שלך?”

טוני דחף את הכיסא לאחור. המוזיקה הייתה רועמת מדי, וחריקת רגלי הכיסא על הרצפה נבלעה ברעש. בגלל התנועה החפוזה של הכיסא הבחורה כמעט נפלה אחורה.

“הֵי, אל תלך. אין לנו בעיה עם העין הזאת.” צעקה הבחורה שלא הייתה לינדזי בניסיון לגבור על המוזיקה הרועשת. “בחייך, תקנה לנו משקה. אנחנו בחורות כיפיות. והצלקת נראית ממש סקסית.”

היא הושיטה יד לעבר פניו, אבל הוא אחז במפרק ידה כדי למנוע ממנה לגעת בו. הוא שנא שנוגעים בצלקת שלו. עכשיו כבר היה לגמרי מעוצבן. הוא הכניס יד לכיס, שלף כמה שטרות, הטיח אותם על הבר ויצא מבלי לומר אף מילה לבחורות.

החום של פלורידה אפף אותו מיד, אבל הוא היה רגיל לכך. הוא נולד וגדל ובמיאמי. חום, לחות ויתושים היו המצב הרגיל מבחינתו, והעובדה שבחוץ היה חם יותר מבתוך המועדון לא הפתיעה אותו. חולצת הכפתורים האפורה שלבש נדבקה לעורו, הוא הפשיל את השרוולים עד המרפקים בעודו פוסע לעבר מכוניתו. הצלעות שלו התחילו לכאוב, אבל הוא עדיין היה מפוצץ באדרנלין, שהחזיק אותו בינתיים.

התבוסה בקרב השפיעה עליו חזק, ופרנססקה לא ממש הצליחה לנחם אותו. למעשה היא זרתה מלח על פצעיו. היא הייתה דעתנית מדי ואהבה להזכיר לו כמה הוא דפוק. חוץ מזה, היא תמיד קלקלה לו את כל הכיף בגישה המתחסדת שלה. מישהו צריך לשלוף לה את המקל מהתחת הקפוץ הזה שלה! אולי אם היא גם תבלה קצת, היא תשחרר לו את המושכות.

אף פעם לא הייתה לה מילה טובה להגיד עליו, וזה נמאס לו לגמרי. היא נזפה בו בגלל כל דבר שלא התאים לתוכנית המהוללת שלה להפוך אותו ללוחם המוביל של המכון, וזה כבר יצא לו מכל החורים. הוא לא הרשה לאבא שלו להתייחס אליו כמו אל סוס עבודה, והוא בהחלט לא מתכוון לתת לה להתנהג אליו בצורה כזאת. מה נסגר איתה?

וכאילו זה לא מספיק, היא גם סירבה לצאת איתו.

*

כעבור שלושים דקות הוא כבר היה שוב בטארפון ספרינגס, חונה מול ביתה של פרנססקה. הגיע הזמן להבהיר את העניינים. היא אמנם מבעלי המכון, אבל היא לא אימא שלו. אם הוא רוצה לשתות, הוא ישתה. כל עוד הוא מתאמן וכל עוד הוא ינצח בקרב הבא, באיזו זכות היא מכתיבה לו איך להתנהג בחייו הפרטיים? בעיקר בהתחשב בעובדה שהיא לא רוצה שום קשר לחייו הפרטיים.

טוני טרק את דלת המכונית, צעד נמרצות אל דלת ביתה ודפק. כלום. הוא דפק שוב, הפעם בחוזקה. משלא ענתה הוא שלף את הטלפון והתקשר אליה. שוב, כלום. השעה הייתה הרבה אחרי חצות. מכוניתה חנתה בשביל הגישה לבית, אור דלק בחלון.

הוא אמור להסתלק.

אמור. אבל הוא לא הסתלק.

הוא הקיף את הבית והגיע לחצר האחורית. ככל שעבר זמן רב יותר הוא התרתח יותר. אולי היא עם מישהו. אולי יש גבר בביתה. לא היה אכפת לו. הוא היה מוכן להתעמת עם המניאק ולהגיד לפרנססקה בדיוק מה הוא חושב עליה.

אבל אז הוא ראה שיער אדום גולש מכיסא נוח סמוך לבריכה. כשפתח את השער והתקרב אליה, הוא ראה מגזין מונח פתוח על חזה וכוסית יין על שולחן קטן לצידה. היא נרדמה, לבושה בחליפת העסקים שלה. נעלי העקב עמדו לידה כמו חיילים. הוא כמעט ציפה שתפתח לו את הדלת בפיג’מה, אבל חס וחלילה ששערה אחת מראשה תהיה לא במקום… הוא לא ידע מה לעשות עכשיו.

הוא כרע לצידה.

“פרנססקה, קומי.”

אין תגובה.

“פרנססקה.” הוא טפח על כתפה.

כלום.

הוא כבר היה די מעוצבן מהמצב. הוא ידע שהוא לא יכול להשאיר אותה ככה בחוץ. הוא אסף אותה בעדינות בזרועותיו ונעמד. הוא היה בטוח שהיא תתעורר ותעיף לו בעיטה בביצים. לרגע אפילו שקל לזרוק אותה לבריכה, עונש על היחס השיפוטי והנבזי שלה אליו בעקבות הקרב.

כאילו שמעה את מחשבותיו, היא התנועעה קלות בזרועותיו ונצמדה אליו. כל מחשבות הנקמה התעופפו ממוחו מיד. הוא פתח בזהירות את דלת ההזזה ונכנס למסדרון, פונה לחדר הראשון שראה.

הוא הניח אותה בעדינות על המיטה, אך ברגע שגופה נגע במזרן היא התעוררה מיד וזינקה על רגליה. “מה קורה כאן?” עיניה היו פעורות לרווחה, והיא עמדה באופן שהזכיר לו לוחם שעומד להתנפל על יריבו.

הוא פשט את זרועותיו לפניו. “תירגעי, זה רק אני.”

“טוני? מה אתה עושה לעזאזל?” היא הביטה סביבה, מנסה להבין מה קורה.

“ישנת,” ענה. ופתאום הרגיש מגוחך. “בחוץ,” הוסיף. הוא הצביע באגודלו לכיוון הדלת. “נרדמת בחוץ. לא יכולתי פשוט להשאיר אותך שם.”

היא המשיכה לעמוד בתנוחה מתגוננת והטיחה בו: “אבל מה אתה עושה כאן בכלל?”

מה הוא עושה כאן באמת? מה הוא רצה לעשות? אה, כן, הוא התכוון לתת לה על הראש. אבל במקום זאת, מה שיצא מפיו היה: “מה קורה עם השיער שלך?”

היא הביטה בו כאילו נפל מהירח, ואז הרימה את ידיה והסירה את הגומייה משערה. “מה נסגר איתך, טוני?” היא רצה למראה. “לא ציפיתי לאורחים.”

היא החליקה את ידה על רעמת שערה, והוא הושיט יד כדי לעצור בעדה. “לא התכוונתי שזה משהו רע… פשוט אף פעם לא ראיתי אותך לא במצב מושלם. את ישנה בחליפה?” הוא הושיט יד ונגע בדש החולצה הלבנה והמחויטת שלה.

“אוף, תפסיק.” היא נופפה ממנה את ידו והמשיכה להתעסק בשערה. “נרדמתי. לא ידעתי שתבוא לבקר.” היא הצביעה עליו. “ואם כבר מדברים על בגדים, אף פעם לא ראיתי אותך לבוש יפה.”

הוא הסתכל על מכנסיו. “יצאתי קצת לבלות.”

“תיארתי לעצמי,” אמרה, מניחה את שתי ידיה על מותניה.

הוא החליק באצבעו על זרועה. הוא רצה להפסיק, אך הרגיש שהוא חייב לגעת בה. במשך חודשים הוא השתוקק לעשות זאת. “את נראית יפהפייה. את תמיד נראית יפהפייה.”

היא נסוגה קצת לאחור ופרשה את זרועותיה. “עדיין לא הסברת לי מה אתה עושה כאן.”

“בכנות?”

היא הנהנה.

“אני לא ממש יודע. אבל אם אני כבר כאן, אני פשוט רוצה לנשק אותך. כבר המון זמן אני מת לנשק אותך.”

“לפני כמה שעות אמרת לי ללכת להזדיין. לא חשבת לנשק אותי.”

הוא התקרב אליה. “תאמיני לי, כן חשבתי. ואם הפנים שלי לא היו פצועות כל כך, גם הייתי מנסה.”

העמידה הנוקשה שלה התרככה, והיא חייכה קצת.

טוני הרגיש מבולבל. רגע אחד הוא רצה לנער אותה ולנזוף בה על התנהגותה הנבזית, וברגע הבא התחשק לו להשכיב אותה על המשטח הקרוב ביותר.

“בוא.” היא סימנה לו ללכת בעקבותיה לחדר האמבטיה והושיבה אותו על דופן האמבטיה בזמן שחיפשה ערכת עזרה ראשונה. הוא ישב שם ועקב אחריה במבטו, וזה הרגיע אותו במקצת. כשהאדרנלין שכך, הכאב התעצם.

היא עמדה מולו ואמרה: “תטה את הראש אחורה.”

הוא עשה כדבריה, מביט בעיניה החומות-ירוקות ובשפתיה העסיסיות.

נשימתה החמימה וידיה הרכות על עורו עזרו להרגיע אותו. היא חיטאה את פצעיו באלכוהול, מרחה משחה והצמידה פלסטרי פרפר לחתכים הגדולים יותר. כשסיימה היא התיישבה לידו.

“לא נראה לי שתצטרך תפרים, אבל כדאי לך לנקות את החתכים כמה פעמים מחר. אולי לשים קצת קרח על… טוב, על כל המקומות. אני מניחה שהכתף שלך ספגה את רוב המכות?”

“כן.” הוא שפשף את כתפו. “תודה שטיפלת בי.”

“אין בעיה.” ענתה. נראה שהיא מרגישה נבוכה בגלל הקרבה ביניהם.

היא קמה, עשתה צעד לאחור והתחילה לסדר אחריה. “ובעניין מה שהיה קודם—”

“את לא צריכה להתנצל. אני יודע שרק ניסית להבהיר משהו,” קטע אותה.

“להתנצל?” היא הזעיפה פנים. “לא הייתה לי שום כוונה להתנצל. התכוונתי לומר שאני באמת חושבת שאתה יכול להיות שוב לוחם גדול, אם רק תתאמן קצת יותר ותחגוג קצת פחות.”

“מה הקטע שלך? להיות שוב לוחם גדול? מעולם לא הפסקתי להיות.”

“לא, אתה היית בעבר לוחם גדול, ואנחנו יכולים להחזיר אותך למעמד הזה. נוכל לעבוד יחד על הטכניקות שלך ולגרום לך להיות שוב מספר אחת. הפסדת בקרב הערב. הפסדת בגדול. אתה צריך לקבל את זה ולהמשיך הלאה.”

“הקרב היה מכור, ואת יודעת את זה!”

“אתה ברצינות ממשיך להאשים את כולם חוץ מאת עצמך? אז אתה יודע מה? נמאס לי להתווכח איתך על זה. אני מנסה לעזור לך, טוני!”

“איך? דרך עלבונות?”

“ממה אתה נעלב? מזה שאני לא אומרת לך את הדברים שאתה רוצה לשמוע?”

“את יודעת מה? אוף, תשכחי מזה! לכי תזדייני… אני עף מכאן!”

הוא הסתער החוצה, בפעם השנייה באותו יום. זאת הייתה גם הפעם השנייה שהוא אמר לה ללכת להזדיין.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מתחת לחגורה”