החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ללכת אחרי הלב

מאת:
הוצאה: | 2005 | 407 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

ללכת אחרי הלב: סיפורה של אמה ג'ונס

בגיל עשרים ושמונה, כששום שינוי בשגרה לא נראה באופק, מוצאת את עצמה אמה גונס תוהה.

בדיוק ברגע שבו היא חוששת כי שום דבר משמעותי אינו עומד להתרחש בחייה, נופל לידה יומן.

"מצאתי את עצמי מתירה את השרוכים ונשאבת אל תוך הדף הראשון, שנראה כמכתב שהודבק על גבי הכריכה.

צבעו הדהוי של הנייר גרם לי לחוש כי אני אוחזת שנכתבו שנים רבות לפני שהתגלגלו לידיי."

מבולבלת, נבוכה, אך בעיקר מסוקרנת, אמה נשאבת על תוך סיפור אהבתן הקסומה של שתי נשים צעירות – ג'ינג'ר וקריקט.

מי הן שתי הנשים הללו? ומדוע דווקא בחלקה נפל לדעת על אהבתן?

ללכת אחרי הלב הינו סיפור קסום אשר ייקח אתכם למסע מופלא,

שבמהלכו לומדת אמה ג'ונס להכיר בכוחה של האהבה.

המסע לוקח אותה דרך שבילים מפותלים ומפתיעים, שבהם היא לומדת להכיר את יכולותיה בכל עוצמתן. לפעמים בוחרת היא באיזה שביל ללכת, אך לעיתים מובילה אותה הדרך עצמה אל שביליה. היא מתחילה במחוזות שהפחד שולט בהם, אך מגיעה בסופו של המסע להכרה שהבחירות הנכונות נעשות מהלב.

מגיל צעיר אני מוצאת את עצמי מהרהרת ותוהה אודות דרכו של האדם בתוך נפלאותיה של האהבה- שואלת חוקרת, קוראת ומתעניינת בתופעה האנושית המדהימה הזאת.

בגיל 32 הרגשתי שהתובנות מבקשות לצאת מתוכי ולהיאמר בקול רם.

אני מקווה שתתנו לעצמכם להיפתח אל המילים כמו שאני נפתחתי בכדי לכתוב אותן.

יונית עובד מתגוררת בתל אביב. ללכת אחרי הלב הוא ספרה הראשון שרואה אור.

מקט: 001-1430-001
מסת"ב: 9789655650044
לאתר הספר הקליקו כאן
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירת הספר באתר סימניה
עמוד הפייסבוק
ללכת אחרי הלב: סיפורה של אמה ג'ונס בגיל עשרים ושמונה, כששום שינוי בשגרה לא נראה באופק, מוצאת את עצמה אמה […]

בלילה לא יכולתי להירדם. זה היה עוד אחד מאותם לילות שבהם חשבתי וחשבתי, ספרתי כבשים בין מחשבה למחשבה, ונדמה היה לי שזה לא ייגמר לעולם. בבוקר, כשהשעון צלצל ועשה את עבודתו נאמנה, הבנתי שבכל זאת היה לזה סוף.

כהרגלי בשנה האחרונה, התארגנתי וירדתי לטפל בגברת באום. תרופות, ארוחת בוקר, החלפת סדינים – שִגרה של אחות סיעודית. אמנם לא הייתה לי הסמכה מקצועית, אך כיוון שהתנדבתי במשך כמה שנים בבית-חולים, עניתי בהחלט על הדרישות, שכללו גם אחזקה שוטפת של הבית. שנאתי את התפקיד, ובכל בוקר מחדש, כשצלצל השעון, נשבעתי לעצמי שאני עוזבת. אך משום מה זה לא קרה.

הכול היה כאילו נהדר – השכר היה גבוה, הבית היה מדהים ביופיו, ומחלון חדרי נפרש נוף של כחול מרגיע, שלבטח לא הייתי רואה אילו נשארתי בעיירה הקטנה שבה גדלתי. אך גברת באום הייתה… איך לקרוא לזה… סיוט מתמשך לעצמה וליקום כולו. המרירות, העוקצנות והזלזול שלה נטעו בתוכי סלידה עד כדי כך שאפילו לא ריחמתי עליה, למרות שהייתה חולה. לפני שפגשתי את גברת באום חשבתי שמכשפות יש רק באגדות. היא הצליחה לשנות את דעתי.

שליח הדואר הגיע כהרגלו מדי בוקר. שיחה קצרה בינינו גרמה לי להבין שמאז אתמול לא קרה שום דבר חדש. לקחתי את הדואר ונכנסתי פנימה. כשמיינתי את הדואר – מכתבים לחוד, חשבונות לחוד ודואר פרטי לחוד – הבחנתי בחבילה קטנה. בחנתי את הכתובת שעל המעטפה, והבנתי שחלה טעות. תהיתי איך דיוויד לא שם לב, והעליתי את החבילה לחדרי בכדי שלא אשכח להחזיר לו אותה.

שמחתי כשהגיע הערב, כי אהבתי את השעות שלי לבד. מקלחת, כוס קפה וספר טוב הצליחו תמיד להשכיח ממני את היום שעבר. מזג האוויר היה נפלא, ובריזה מרעננת הגיעה מהים.

התיישבתי על הכיסא, וכהרגלי פתחתי את הספר בדיוק באותו מקום שבו הפסקתי. לפתע נזכרתי במעטפה החומה.

התבוננתי בה, ודחף אסור של סקרנות חבט בי. חייכתי לעצמי. לא… אני לא פותחת את החבילה… היא לא שלי, ומחר אני מחזירה אותה. ניסיתי להסיח את דעתי, אך זה היה חזק ממני. טוב… רק אפתח ואראה מה יש שם, ואם דיוויד ישאל למה זה פתוח, אומר לו שרק רציתי לוודא שאכן נפלה פה טעות. הרגשתי נפלא, כי את עצמי הצלחתי לשכנע. חשתי התרגשות מסוימת.

לאט ובזהירות פתחתי את המעטפה. עיניי נחו על כריכת עור מדהימה בצבע בורדו כהה, שנראתה כספר עב כרס. מצאתי את עצמי מתעמתת מול מציצנות חסרת תקדים. שאלתי את עצמי – האם להיות חצופה ולהתיר את השרוכים שקשרו בעדינות רבה את שתי הכריכות זו לזו, או האם להכניס את זה בחזרה למעטפה ולעולם לא לדעת מה מתחבא מאחורי כריכת העור? מלאת בושה על ההכרה שהיצר חזק ממני, מצאתי את עצמי מתירה את השרוכים ונשאבת לתוך הדף הראשון, שנראה כמכתב שהודבק על גבי הכריכה. צבעו הדהוי של הנייר גרם לי לחוש כי אני אוחזת בדפים שנכתבו שנים רבות לפני שהתגלגלו לידיי.

מרץ 1967

ג’יין אהובתי,

אני כותבת לך ממקום של חולשה, אובדן וצער עמוק על בחירות מוטעות. אני מלקה את עצמי בכל דקה שעוברת מאז ראיתי אותך בפעם האחרונה. אתמול, כשהגעת אלי הביתה, שמעתי אותך מבקשת לראות אותי, ואימא שלי אמרה לך שאני לא נמצאת. היא שיקרה. הייתי, אך לא יכולתי לראות אותך. לא רציתי לראות אותך כי ידעתי שאשבר לרסיסים. הטלפונים שלך, ההודעות שהשארת לי – זה לא עוזר. אני בחרתי לברוח. בחרתי לוותר – לא על האהבה שלנו, אלא על עצמי.

אני מצטערת, אהובתי. אני כואבת. אני מתה.

אתמול, כשעמדת מתחת לביתי בפעם האחרונה, נדם לבי.

אנא ממך, אל תשנאי אותי.

המחשבה שלא ידעת וכל-כך האמנת בי, הורסת אותי.

ואת בטח שואלת – איך אחרי כל מה שעברנו יכולתי לקום וללכת?

איך, אחרי כל המילים, ההבטחות, האהבה? ואולי כל זה היה שקר אחד גדול?

ואני עונה: כי ידעתי שאם אשאר רגע אחד אחרֵי, לעולם לא אוכל לעזוב.

סלחי לי, אהובתי, על בחירות מוטעות. סלחי לי, אהובתי, על החולשות שלי, על הבגידה. סלחי לי אהובתי, כי אני לעצמי לעולם לא אסלח.

אני יודעת שאטמתי את לבי אלייך ביום שהלכתי. אבל, אנא ממך, אל תפקפקי באהבה שלי.

אני יודעת שאהבה אמיתית מגיעה רק פעם בחיים, וביום שוויתרתי עלייך – עלינו – הבנתי שלא אדע עוד אהבה.

שלך תמיד.

חתום בנשיקה,

קריקט

הנחתי את היומן, מבולבלת. זה סיקרן אותי, העציב אותי, ובמידה מסוימת אף הביך אותי. השאלות נערמו בראשי: מי הן היו? למה קריקט נטשה אותה? ומה היה זה שכל-כך הפחיד אותה להישאר רגע אחד אחרי…אחרי מה?

ידעתי שהתשובות תימצאנה בהמשך. המשכתי לקרוא.

היומן, איטליה 1982

ג’יין יקירתי,

חמש-עשרה שנה עברו מאז שידענו אהבה. חשבתי לתומי שאשכח אותך, שאתגבר על הכאב. אך לבי סרב לשתף פעולה עם ההיגיון האפל שלי. לבי נשאר תמיד נאמן לרצונותיו האמיתיים.

אנשים חכמים אמרו לי שזמן מרפא הכול. אבל הם לא לקחו בחשבון שהאהבה היא לא מחלה, אלא תרופה. וככל שעובר הזמן והתרופה אינה בהישג ידי, מכרסמת המחלה בתוכי.

כל-כך הרבה מים עברו בנהר שלי, ואני מאמינה שגם בשלך.

אין לי מושג איפה את או מה את עושה. הדבר האחרון ששמעתי עלייך – וגם זה היה מזמן – זה שעזבת את בית הורייך ועברת לניו-יורק. טוב, לפחות מישהי משתינו מימשה חלק מהחלום המשותף…

לפעמים אני תוהה מה היה קורה אילולא עזבתי, ועצם המחשבה על זה ממלאת את עיניי בדמעות שמשקלן כמשקל החיים.

היום שבו קיבלתי ממך בחזרה את המכתב שלי ועליו כתובות המילים האחרונות שלך אלי – “כל דבר ממך, כל זיכרון, נקבר עמוק בתוך האדמה. את מתה!!! מבחינתי אינך קיימת, בדיוק כמו המילים חסרות המשמעות שלך!!!” – היה היום שהנשמה שלי מתה.

לא הותרת בידי הרבה אפשרויות לבחירה או דרכים להתגבר על אובדנך, כך שנאלצתי לקבור אותך כמו שאת קברת אותי. לא העזתי להיזכר בך, לא העזתי לחשוב, ובכל פעם שהיית מופיעה במחשבותי הייתי מדמיינת חלקת קבר קטנה ומצבה עם שמך. רק כך שׂרדתי את כל השנים האלה. אך משום מה, יקירתי, יום אחד הפסיק השקר הזה לעבוד, ואַת הצפת אותי במחשבות ובזיכרונות. ככל שניסיתי להוציא אותך מראשי – כך זה התגבר והתגבר, והפך לסיוט. בימים שבהם הייתי מצליחה להדחיק אותך, היית מופיעה לי בחלומות. ידעתי ששום דבר לא יציל אותי. ידעתי שהשנים שבהן הצלחתי להדחיק אותך חלפו ולא יחזרו.

כי כשהלב רוצה אמת – הנפש היא היחידה שסובלת.

פתאום הבנתי, ג’יין אהובתי, שישנם דברים שלא נעלמים לעולם. הם בסך-הכול מוקפאים עד שמגיע זמנם להפשיר. מתברר ששום דבר לא השתנה, והכול נשאר בדיוק כשהיה. הלב שלי הופשר והנה את בתוכי בדיוק כמו פעם.

אז בידיעה מוחלטת שאת חיה, וכך גם אני, הבנתי שהדרך היחידה להמשיך לחיות היא לקבל אותך בחזרה אל תוך חיי, ולאהוב את העובדה שלמרות שלא ניפגש, תמיד תהיי בתוכי, ואולי יום אחד תסלחי לי.

מתוך ההבנה הזאת החלטתי לכתוב לך יומן. דרכו אנסה לברוח אלייך, להיזכר בך, לגעת בך, וסוף-סוף להרגיש אותך אחרי שנים ארוכות של מוות.

אני רוצה לספר לך הכול – מה עברתי איתך, מה עברתי לבד, וכל מה שעוד אעבור. כך שאם יום אחד ניפגש, ארצה לזכור בשבילך הכול.

וכדי שלעולם לא אשכח את הכאב שגרמתי לך ואת שברון לבי ממילותייך האחרונות, החלטתי שהדף הראשון ביומן יהיה המכתב האחרון ששלחתי לך. וכך, בכל פעם שאפתח את היומן לכתוב לך אהבה, אכאב את המילים.

אני מקדישה לך כל מילה שתיכתב כאן, מאותו מקום שממנו ידענו אהבה.

מה אכתוב לך כדי שהלב שלי יידע רגע של מנוח?

אולי אם אגיד לך שהבחירה לא הייתה שלי אלא של כולם, תדעי עד כמה אני כואבת.

ואני, שהבטחתי לך עולם ומלואו, שאמרתי ושכנעתי אותך לתוך כל זה – דווקא אני עזבתי וברחתי. ואת לא ידעת, לא תיארת לעצמך שזה הלילה האחרון שלנו, אותו לילה קסום וכואב שידע רק תמימות, רוך ואהבה.

“אני אוהבת אותך,” לחשת לי, והמבט שלך אמר הכול. בתוך-תוכי ידעתי, שלמרות האהבה שלנו את לא תסלחי לי לעולם. הסתכלתי עלייך ורציתי לשמר את הזיכרונות. האור בחדר סימֵן את תחילתו של בוקר נפלא. אבל ההרגשה בתוכי הייתה כבדה. אני חושבת שזה היה היום העצוב ביותר בחיי, יום שהיווה את תחילתה של מסכת כאבים שכמותם לא האמנתי שאעבור. אולי אם הייתי יודעת עד כמה אכאב, הייתי בוחרת אחרת.

שכבנו חבוקות בין הסדינים הלבנים, אשר ידעו אהבה אמיתית. גמעתי אותך לתוכי, את יצירת המופת שאלוהים יצר. הריח שלך, ריח התשוקה, ריח האהבה, עטף אותי.

הסתכלתי עלייך וצמרמורת עברה בגופי, כי ידעתי שידיי לא ייגעו עוד בעורך, ששפתיי לא יישקו עוד את שפתייך, שעיניי לא יראו שוב את יופייך. חיבקתי אותך חזק מתמיד ודמעות של כאב בלתי נשכח זרמו מעיניי, ואת לא הבנת.

“למה את בוכה, יפה שלי?” שאלת וליטפת את פניי בידייך העדינות.

לא יכולת לדמיין שהדמעות היו דמעות של פרידה.

“רק מאהבה,” עניתי, ומילה נוספת לא נאמרה.

אני זוכרת שהתבוננו זו בזו במשך דקות שנדמו לי כנצח, ועינייך פילחו את גופי. הסתכלתי עלייך וראיתי מלאך; העור שלך היה צח ונקי, ועינייך היו שלוות. תמיד היית יפה, אך באותו לילה היית יפה מתמיד. ליטפתי את פנייך, והדמעות שחנקו את גרוני לא הפסיקו לזרום כמעיין שקט של כאב. הרגשנו שהמילים מיותרות אחרי כל מה שעברנו. וממילא, הן אף פעם אינן מתארות באמת את מה שאנחנו מרגישים.

נשקת על שפתיי, ודמעה קטנה ירדה במורד לחייך. שתינו התרגשנו ואהבנו, אך רק אני ידעתי את מה שלא נאמר.

“אני אוהבת אותך,” אמרתי. לא תיארתי לעצמי שלהגיד לך אהבה יכאב כל-כך. הרגשתי שהמילים נחרטות בתוך לבי וידעתי שבאותם רגעים אני אוטמת את לבי מלהרגיש אהבה אחרת מלבדך. חיבקתי אותך חזק בשביל כל הפעמים שארצה לחבק אותך ואת לא תהיי, חיבקתי אותך בשביל לשמר את האהבה שלנו. הלב שלי רצה לצרוח, אך השקט גבר על הכול.

“על מה את חושבת?” שאלת בתמימות שקרעה את לבי.

“עלייך,” עניתי, ובכוחות אחרונים חייכתי.

הסתכלת עלי במבט אוהב ונרדמת כשגופך עטוף בגופי. הרגשת מוגנת, שלווה ובטוחה כתינוק בחיק אמו, ועל זה אני מלקה את עצמי. כל-כך בטחת בי. לא תיארת לעצמך שבבוקר כבר לא אהיה לידך.

אני לא יודעת כמה שעות שכבתי כשאת חבוקה בין זרועותיי. נאחזתי בך ובכיתי את נשמתי אלייך ואת לא שמעת. ישנת כמו מלאך. באותם רגעים הבנתי שאני לא מוותרת על האהבה שלי אלייך. אני מוותרת על עצמי.

נשקתי לך והלכתי כשלבי נשאר קרוב אלייך, בתוך הסדינים.

צלצול הפעמון מן החדר השני החזיר אותי למציאות. וואו… חשבתי לעצמי, זה רק נהיה יותר ויותר מסקרן.

ירדתי למטה בריצה. “כן, גברת באום. קראת לי?”

“כן, אֶמָה. היכן היית?”

“בחדר שלי,” עניתי.

ביני לביני חשבתי, מה היה קורה אילו באמת ידעה איפה הייתי, וכמה נורא, בעצם, מה שאני עושה? אך תמיד אמרו שהסקרנות היא יצר נורא, ומה אני יכולה לעשות אם יומן חיים עתיק יומין נפל לידיי ממש במקרה…

“טוב, בסדר.” היא אמרה בארשת פנים מאוד לא נעימה. “זה בעצם לא ממש מעניין אותי היכן היית, או היכן תהיי. אך כל עוד את עובדת אצלי, אני לא מעוניינת לחפש אותך, גם אם זה מאוחר בלילה כמו עכשיו. זה מובן?”

“כן, גברת באום,” אמרתי כשפניי מבוישות. “אני מצטערת, גברת באום…”

“ודי להכניס את השם שלי בכל משפט. אני יודעת מי אני.”

“כן, גברת באו… אהה… סליחה…”

“ועכשיו אני רעבה.”

היא אפילו לא טרחה להסתכל עלי. היא חזרה מיד לקריאה שלה ובתנועת ידה נתנה לי להבין שדי לה ממני.

כשיצאתי תהיתי ביני לביני, כמה מרירות יכולה להיות באדם אחד, כמה תסכול ורוע. למה? שאלתי את עצמי. הרי יש לה כל-כך הרבה כסף, ולמרות שהזניחה את עצמה אפשר לראות עד כמה היא יפה ואצילית. אז למה היא בעצם כל-כך קשה וממורמרת? הכנתי לה כמה כריכים וקנקן תה, וחזרתי לחדרי.

לא ידעתי אם להחזיר לדיוויד את החבילה או לא. מצד אחד הסקרנות הרגה אותי, אך מאידך ייסר אותי המצפון. חשבתי וחשבתי עד שגמלה בלבי החלטה: לא אספר על היומן לאף אחד, ובמידה שלא ידרשו אותו בימים הקרובים – הוא יישאר אצלי. שמחתי עם ההחלטה שלי. החבאתי את היומן והלכתי לישון.

למחרת התפללתי שדיוויד לא יגיע, אך תפילותיי לא נענו. כמו בכל בוקר, הוא עמד בפתח וחייך. אלא שהפעם החיוך שלו לא נעם לי כמו בשאר הבקרים.

“היי אמה, מה שלומך הבוקר?”

“אצלי הכול בסדר… אהה… אני חייבת להיכנס, אני ממש מצטערת…” ניסיתי לקצר את השיחה.

“הכול בסדר?” הוא שאל, ועל פניו ניכר היה שהוא לא בדיוק מבין את השינוי הפתאומי שחל בי.

“כן, כן… אני פשוט חייבת להיכנס פנימה.”

“את בטוחה?”

“כן, כן, דיוויד.”

“אוקיי,” אמר בנימה ספקנית. “אז הנה הדואר שלך ושיהיה לך יום טוב.”

“תודה,” אמרתי ומיהרתי לסגור את הדלת.

“תגידי, אמה…”

“כן?” הסתובבתי אליו כשכולי רועדת.

“אהה… בעצם שום דבר, זה לא חשוב…”

לא ניסיתי לשאול אותו במה מדובר ומיד טרקתי את הדלת. זה בהחלט לא תאם את אופיי, אך מה לעשות – אנחנו משתנים ברגעי לחץ. קיוויתי שלא פגעתי בו, כי בסך-הכול הוא היה בחור נחמד. נשמתי לרווחה, למרות שידעתי שזה עדיין לא בטוח, כי יעבור לפחות שבוע ימים עד שתאותר הטעות.

בסוף היום נכנסתי לחדרה של גברת באום והנחתי את המגש על שולחן הלילה שלה. כשמיהרתי לעזוב, היא פנתה אלי בטון שנשמע נעים לרגע. “אמה…” הסתובבתי לעברה, וראיתי זוג עיניים ששלחו אלי מבט מהפנט.

“כן, גברת באום,” עניתי ובלעתי את הרוק. שתיקה מקפיאה עמדה באוויר. היא הסתכלה עמוק אל תוך עיניי ונדמה היה שהיא רוצה לומר משהו. עיניה העבירו בתוכי רטט מוזר, כאילו הרגישה שמשהו שונה אצלי היום.

“כלום… כלום…” היא אמרה בטון שהכרתי היטב, ומיהרה לנפנף אותי מהחדר. מוזר, חשבתי לעצמי ועזבתי את החדר. רצתי למעלה, מאושרת, כי ידעתי שהיומן מחכה לי. התקלחתי ומיהרתי להיכנס למיטה כשלידי תה חם, הרבה סיגריות וסקרנות לגבי מה שאקרא היום.

…כשסגרתי את הדלת ואת נשארת מאחור, שנאתי את עצמי. אבל בחרתי לרַצות את כולם – את הורי, את אחי, את השכנים, וכנראה את התרבות כולה – בכך שלא בחרתי באהבת נשים אלא ב”אהבת” גבר ואישה.

והנה אני היום – יושבת בביתי המפואר, נשואה לאיש עשיר כקורח, והקירות הם האויב הכי גדול שלי. אני בודדה מתמיד, ולאף אחד לא אכפת. העיקר שלא ביישתי אותם. העיקר שלא סטיתי מהדרך. אימא הייתה אומרת, “בחיים יש רק דרך אחת – ישר. כל עוד הבחירות שלנו לא סוטות מן הדרך, זה מקובל. אין לנו זכות בחירה. ומי שמחליט אחרת, דרכו לא איתנו.”

אז הנה, אימא יקרה, מילאתי אחר ההוראות. אך למה לא אמרת לי שיש לזה תופעות לוואי כל-כך קשות?

למה, אימא, עכשיו כשכל-כך טוב לך – לי רע? למה אחרי תשעה חודשים שנשאת אותי ברחמך את לא מרגישה שאין לי לב, שאני בסך-הכול בבואה שלך? למה, אימא, לא נתת לי לבחור? ולמה עכשיו את מתעלמת מהכאב שלי? אז נכון, אימא, שהיום אני אישה עשירה. אבל אני ענייה מאי-פעם.

העיקר שראשך מורם היום, וכשאת מסתובבת ברחובות את כל-כך מתגאה בעושר שלי. כמה פתטי לדעת מה כסף יכול לעשות. כשלא היה לי כסף קינאתי באותם עשירים, במכוניות שלהם, בבגדים, בחופשות. היום אני יודעת, אימא, שהכול זו אשליה אחת גדולה. כי כשרע לי, הכסף לא מנחם אותי. כשעצוב לי, הוא לא מחבק אותי, הוא אפילו לא יודע מי אני.

למה אמרת לי ללכת בַּשביל של כולם? למה לא סיפרת לי שהוא לא מגיע לשום מקום? זה בסך-הכול עדר של אנשים שלא מעיז לעצור לרגע ולשאול לאן כולם הולכים.

את יודעת, אימא, המאושרים הם אלה שהולכים אחרי הלב ולא אחרי הדרך. כי הלב הוא הדרך, ולא כמו שאת לימדת אותי. אני יודעת שהבחירות שלי נעשו ואין להשיבן. ויתרתי על הלב שלי למענך. האם את היית מוותרת על שלך למעני? אני לא חושבת. כי הלב שלך הוא לא שלך, הוא של כולם.

לפעמים נדמה לי שאנשים מביאים ילדים לעולם רק כדי לתקן את הטעויות של עצמם או כדי להגשים חלומות שלא מומשו. דבר אחד אני יודעת שהגשמתי בשבילך, אימא: אני חיה בעושר שאת רצית כל חייך ולא השגת. מהמקום שלי אני רוצה שתדעי ששום הון שבעולם לא יוכל לקנות את הלב שלי בחזרה.

אז מה הטעם בכל זה, אימא???

היא מעולם לא קראה את המילים האלה, רק הדפים שלי ידעו את האמת.

למה אנחנו בוחרים לחיות בשקר? למה?

אני כל-כך שמחה שהחזרתי אותך אל חיי, כי ברגעים שאני כותבת לך אני מרגישה את הלב שלי פועם שוב.

סגרתי את היומן ודמעות חנקו את גרוני. זה היה עצוב, קשה, ובעיקר מקומֵם. כאב לי עליה, כי היא בחרה ממקום של פחד.

תהיתי מה הייתי אני עושה אילו הייתה לי ילדה. איך הייתי מתמודדת עם הבחירות שלה? איך הייתי מדריכה אותה – האם ממקומות של אמת, או שמא ממקומות של פחד?

המחשבה על כך נטעה בי תחושה קשה: איזו סמכות יש לנו לשלול חירותו של אדם, בין אם הוא ילד, בן-זוג, הורה, או חבר?

רציתי להמשיך לקרוא, אך השעה הייתה כבר מאוחרת, וגברת באום בוודאי לא תאהב את הרעיון שאירדם באמצע היום.

אך המחשבות הרגו אותי: מי הן? אם להיות כנה – זה ממש מרתק למצוא יומן, שלא לדבר על כזה יומן… דבר אחד אני יודעת: זה יהיה הסוד שלי.

קמתי בשעה שש בבוקר כמדי יום, וירדתי לטפל בגברת באום. עוד ארוחת בוקר מטופשת, עוד ניקיון בבית הענק שלה, ועוד יום שלם לראות את הפרצוף הזועם שלה. לא הבנתי איך בן-אדם יכול להיות כל-כך רע במשך תקופה כל-כך ארוכה. טוב, לפחות בדבר אחד היא הייתה טובה – בעקביות שלה. כשאני חושבת על זה, זה באמת יהיה מוזר לראות אותה מחייכת, אולי אפילו מבהיל… שלא לדבר על מה זה יכול לעשות לה… לפעמים נדמה לי שהיא הוציאה את שרירי החיוך מהפנים שלה… אולי היא בכלל תרמה אותם…

לפתע הרגשתי ששום דבר לא יכול יותר לדכא אותי, אפילו לא העובדה שבגיל עשרים ותשע אני עוסקת במקצוע כל-כך סתמי. ובכלל, איזו ברירה הייתה לי?

הורי לא היו עשירים, אך היינו מאושרים. היום, כשאני עומדת אל מול כל העושר הזה, אני מבינה עד כמה הכול הוא אשליה אחת גדולה. הכסף כשלעצמו לא ממש עושה אותך מאושר, ודוגמה לכך היא גברת באום, שיש לה הכול ובעצם אין לה כלום… לכן החלטתי, מנקודת המבט שלי היום, שעדיף להיות עני עם בעיות מאשר עשיר עם בעיות.

הכול שטויות, המשכתי בהרהורי. הרי הראש שלנו הולך איתנו לכל מקום. ההרגשה נשארת תמיד, בין אם אתה בתחתית ובין אם אתה בתוך הרים של דבש. כשלא טוב אז לא טוב, ושום חומר שבעולם לא יוכל למלא את החסר.

שמחתי שהלילה הגיע. מיהרתי להיכנס בין הסדינים ולצלול לתוך אהבתן המופלאה…

ג’יין יקירתי,

לילה. כולם ישנים. רק בשעות האלה אני מתעוררת לחיים כדי לכתוב לך. אני יושבת מול האח, האווירה רומנטית, ואני מתייחדת איתך דרך הדפים.

בדיעבד אני יודעת שהבחירה שלי הייתה מוטעית.

אני מרשה לעצמי לחזור לאותו יום קסום. היום שבו, בעצם, הכול התחיל. אני מרשה לעצמי להיזכר, כי זה מה שנותר לי ממך – הזיכרונות. אני כותבת לך (ואולי בעצם לעצמי) רק כדי שלא אשכח אותך, אותנו.

היינו חברות טובות. גדלנו אחת ליד השנייה, שיחקנו ביחד, התבגרנו, דיברנו על בנים… היום אני חושבת שתמיד ראיתי אותך באור קצת שונה. כי היו רגעים, יקירתי – במיוחד כשדיברת על בנים – שזה צבט לי בִּפְנים ולא ממש ידעתי למה. זה היה מלווה ברגש קטן ומתוק של קנאה. אף פעם לא סיפרתי לך, כי מה היה בעצם לספר? אפילו לעצמי לא סיפרתי. חשבתי שאולי זאת הרגשה כזאת שכולן עוברות, קנאה בין חברות, אולי רכושנות. בימים ההם בוודאי שלא חשבתי על אהבת נשים. מי בכלל ידע מה זה? זה היה הדבר הכי מופרע שיכולתי לדמיין. התעלמתי מזה והמשכתי ליהנות מהחברות המופלאה שלנו.

אני זוכרת את היום שכולנו חיכינו לו – סיום לימודי התיכון. החגיגה הגדולה, השמלות שתפרנו במיוחד, ההתרגשות, הפרפרים בבטן. ואת… אני זוכרת שכל-כך התרגשת מהעובדה שמייקי, היפיוף של בית-הספר, הזמין אותך להיות בת-זוגו לנשף. ואני, שלא ממש ייחסתי חשיבות לעניין של מי מזמין וכל הבולשיט הזה, הסתדרתי עם בילי, חברו הטוב של מייקי.

ההתרגשות הייתה גדולה. באופן כללי, אני חושבת שסיום הלימודים זה עניין די מרגש: דרכים נפתחות, החלטות נעשות, אבל גם חברויות נגמרות, כל אחד פונה לדרכו להמשך חייו. המחשבה שמעכשיו אולי לא תהיי לידי צמררה כל חלק בי.

השעה הגיעה. התלבשנו. אני, שלא כמוך, מיהרתי להתכונן וקראתי לך בקוצר רוח, “היי ג’ינג’ר, את לא מתכוונת לרדת? כבר שבע!”

“כן… אני רק מסדרת את השיער שלי…”

בשבע בדיוק נשמעה דפיקה בדלת.

“היי מייקי, היי בילי…”

כשהסתובבתי לקרוא לך נעתקה נשימתי בפעם הראשונה. עמדת בראש גרם המדרגות, מדהימה ביופייך. להפתעתי המלאה, את מקומה של הילדה השובבה והפרועה תפסה נערה יפהפייה. אישה.

אני זוכרת שעמדנו שם, אני ושני הנערים, וכנראה שכולנו חשנו את אותו הדבר. באותו רגע הבנתי עד כמה אני שונאת את מייקי על זה שהוא מלווה אותך בערב המיוחד הזה ולא אני. אבל יותר מזה, הייתי כל-כך גאה בך, הערצתי את היופי שלך, את העדינות, את השיער הגולש, את העיניים הגדולות ואת השפתיים שתמיד הזכירו לי דובדבן אדום…

“וואו… ג’ינג’ר…” אמרנו כולנו, חצי משותקים.

“יפה, קריקט?” שאלת בקול הכל-כך ילדותי שלך, מה שלא ממש תאם את כל ההופעה הנשית הזאת.

“ג’ינג’ר, את מהממת. נכון? מייקי? בילי?… הלו…” הם נראו כמו שני פסלים פעורי פה. דחפתי את מייקי.

“אהה… כן… מהממת…” ענו שניהם ביחד.

“נו, אז למה אנחנו מחכים? בואו נלך,” אמרת בעליצות.

מייקי ובילי החלו לצאת, ואת התקרבת אלי ולחשת באוזני, “זה הכול בשבילך, קריקט שלי…” קרצת ורצת אל הבנים.

צמרמורת הקפיאה אותי. משהו באמירה הזאת היה שונה. הצליל, הטון שלך, כאילו רמזת, כאילו ניסית לפתות אותי… לא יכול להיות שהיא מרגישה כמוני, חשבתי לעצמי. לא יכול להיות שעוברות בה אותן תחושות שעוברות בי… אך המילים שלך היו אחרות מתמיד. הפעם היה בהן משהו כל-כך מרגש, כל-כך נאיבי, ומצד שני – כל-כך לא…

“קריקט…” קראת לי, “אולי תבואי כבר?! מה נתקעת שם?”

מוזר, אבל באמת נתקעתי. יכולתי להישאר שם עוד הרבה זמן רק כדי לשמר את ההרגשה הזאת. ואז מיהרתי החוצה וכולנו נסענו באוטו היפה של מייקי. את ישבת לצידו של מייקי ואני ובילי האידיוט התיישבנו מאחור. כל הדרך הסתכלתי עלייך והמילים שלך לא הפסיקו להדהד בתוכי. זה ריגש אותי ובלבל אותי באותה מידה. אני זוכרת ששתקתי כל הדרך, מה שלא היה ממש אופייני לי. פשוט לא היה לי מה לומר. רציתי רק להרגיש. רציתי לשמר את התחושות שחוויתי בפעם הראשונה בחיי.

המסיבה הייתה מדהימה. רקדנו, השתוללנו ובעיקר שָתינו. אני לא יודעת מה הכניסו לתוך הקוקטייל, אך זה היה חזק. סוף הערב הגיע וכמוהו גם הרגע שכולם ציפו לו – הרגע שבו יכולים כל אחד וכל אחת לממש את הכמיהות שלהם – ריקודי הסלואו. היה לי ברור שאת הכמיהה שלי לא אוכל לממש, אז התפשרתי על בילי. המוסיקה הפכה להיות רומנטית וחושנית. האורות היו עמומים. ואת, שכנראה החלטת לממש את הכמיהות שלך (או שמא היה זה הקוקטייל?), לא הפסקת להתנשק עם מייקי.

רקדנו ורקדנו, ואת היית מרוכזת כולך במייקי. בעצם גם אני, כי כל מה שרציתי באותו רגע היה שהוא פשוט ייעלם. כשהבנתי שזה לא יקרה בקרוב, הנחתי את ראשי על בילי והכרתי בעובדה המצערת שהתחושות שהשארת בתוכי ליד הדלת היו, כנראה, רק שלי. הסתכלתי עלייך ועצבות נוראית תקפה אותי. בלית ברירה המשכתי לרקוד עם בילי, והתפללתי שהערב ייגמר כבר. שיר חדש התנגן ברקע, ובלבי הקדשתי לך כל מילה ממילותיו הרומנטיות שסיפרו במדויק את אשר חשתי. רציתי שתדעי, רציתי שתסתכלי עלי. לפתע, מבעד להמולת הרגשות האינסופיים שעברו בתוכי, ראיתי אותך מניחה את ראשך על כתפו של מייקי ומסתכלת עמוק אל תוך עיניי. במבט שלך הרגשתי שקראת את מחשבותי. הוא היה אחר… לא היה שם צחוק, לא הייתה שם השתובבות, היה שם שקט מדהים ורוך שמעולם לא ראיתי בעינייך. השיר דיבר על אהבה ועל געגועים למגע נכסף, ואנחנו הבטנו זו בזו.

מייקי קטע לנו את החלום וסחף אותך בנשיקה לוהטת תוך כדי ריקוד. ואני, שמאסתי בבילי, התיישבתי באחת הפינות. האנשים החלו להתפזר ורק מעטים נשארו. כולנו היינו שתויים. מייקי הציע שניסע לים לראות את הזריחה. חיכיתי שתחליטי מה להשיב להצעתו, כי האינטרסים שלך היו שונים משלי. ידעתי שרצית את מייקי וחשבתי שאולי יש לך תוכניות אחרות.

“לא, ממש לא, מייקי. אנחנו רוצות ללכת הביתה.” אמרת והסתכלת עלי במבט מצמרר.

חשבתי לעצמי, יש דברים שהיא יודעת ואני לא? ומה פתאום היא מחליטה בשבילי? הרי לא אמרתי לה מה אני רוצה. אך שתקתי, כי שמחתי.

בדרך הביתה ישבנו יחד מאחור, וכשהנחת את ראשך על כתפי, הבטן שלי פרפרה כי הרגשתי משהו אך לא ידעתי להגדיר אותו.

“לאן לנסוע, בנות?”

“אלי,” אמרת בנחישות. שוב שתקתי, כי לא תכננו לישון היום ביחד.

“תודה, מייקי, על הערב המדהים. תודה, בילי.”

נפרדנו מהם ונכנסנו הביתה.

“ששש… היכנסי בשקט…” צחקקת, “כולם ישנים.”

נכנסנו לחדרך והלב שלי השתגע מרוב התרגשות. ניגשת והדלקת שני נרות שעמדו על השידה שליד המיטה.

התחלתי להתפשט, אך לפתע תפסת את ידי. “לא. רק רגע…” לא הבנתי למה עצרת אותי.

ניגשת לטייפ ושמת את השיר שהתנגן במסיבה, ברגע שבו נפגשו מבטינו.

“כל-כך רציתי לרקוד איתך במסיבה, אך לא יכולתי. עכשיו אני יכולה. בואי, קריקט,” אמרת והושטת את ידייך אלי.

היה שקט מסביב. הפעם היינו רק שתינו וזה הרגיש כל-כך טוב, כל-כך אמיתי.

“מה אנחנו עושות, ג’ינג’ר?” שאלתי תוך כדי ריקוד.

“אני לא יודעת, קריקט, אבל זה מרגיש לי טוב. לך לא?”

“מאוד,” עניתי, “אבל…”

“ששש…” עצרת אותי. “לא תמיד צריך לדעת, קריקט שלי. לפעמים מספיק רק להרגיש,” אמרת, ולאט לאט קרבת אלי את שפתייך.

הפעמון העיר אותי מהקריאה. כבר חצות. לא האמנתי שדווקא עכשיו היא רוצה אותי. מה עכשיו, גברת באום… מלמלתי לעצמי. מה היא רוצה עכשיו, המרושעת הזאת? זרקתי על עצמי חלוק ורצתי לחדרה כשהראש שלי לגמרי אצל ג’ינג’ר וקריקט המדהימות, ובמיוחד בנשיקה.

“כן, גברת באום. קראת לי?”

“כן, אמה. אני חייבת לקחת כדור. אני לא מרגישה כל-כך טוב.”

“מה קרה, גברת באום?”

“מה זה משנה? תביאי לי את הכדורים שלי. ומה זה כל השאלות הרגשניות האלה באמצע הלילה? ולמה את ערה בשעה כזאת?”

אוף… כמה שאלות… רצתי למטה והבאתי לה את הכדורים. “בבקשה, גברת באום.”

היא חטפה את כוס המים ואת הכדורים ונפנפה אותי מהחדר כאילו הייתי איזה חרק מעצבן.

“לילה טוב, גברת באום.”

יצאתי מחדרה של גברת באום וחזרתי במהירות לחדרה של ג’ינג’ר…

…ונישקת אותי בעדינות מסחררת. תפסת את ראשי בין ידייך ושוב נשקת על שפתיי. אפילו היום אני יכולה להרגיש את התחושות שידעתי ברגע שבו נגעו שפתייך בשפתיי. אני זוכרת ערפול חושים, מתיקות ממכרת וריח משכר.

לאט-לאט נמשכנו לכיוון המיטה.

“מה אנחנו עושות, ג’ינג’ר?” שאלתי שוב.

“מה שהלב רצה תמיד,” ענית.

חיבקתי אותך כמו שתמיד רציתי ומעולם לא העזתי. לפתע הכול היה מובן.

התרתי את שמלתך באיטיות, ולאורו המופלא של הירח תינינו אהבים.

כן, אהובתי. כך זה היה לפני כל-כך הרבה שנים. הרגע הראשון שבו ידענו אהבה. מצחיק להיזכר שדווקא את היית זאת שפיתתה אותי. את, שתמיד הצטיירת כתמימה ונאיבית, דווקא את הצלחת לשתק אותי. איזה זיכרון מתוק… כמה אהבנו, ג’ינג’ר שלי. מעניין אם גם את נזכרת בי.

סגרתי את היומן, הדלקתי סיגריה ולקחתי נשימה עמוקה… חשבתי לעצמי שכל זה מאוד מרגש אבל גם מאוד מבלבל.

האהבה ביניהן הייתה חזקה מכל דבר שהכרתי. כל-כך מוזר לי לדמיין אותן כשתי נערות. הרגש נמצא בתוכי, אך הדחפים שלי דוחים את ההרגשה, כאילו בורחים למקומות שבהם נמצאים הטבע והידיעה שלי, גבר ואישה.

למרות זאת הרגשתי שהצלחתי להתחבר לאהבה שלהן. התרגשתי, אולי אפילו הרגשתי, כשהן נגעו…

השעה הייתה מאוחרת ורק המחשבה על מחר הכריחה אותי ללכת לישון. כיביתי את האור, עטופה באווירת הערב הקסום שלהן. ניסיתי לדמיין אותן נוגעות, מתרגשות… מעניין מה קרה למחרת… מוזר, אך אני כבר מתגעגעת אליהן. לילה טוב, גיבורות שלי… לחשתי, וצללתי לתוך החלומות.

הדבר האחרון שרציתי בבוקר היה לראות מולי את גברת באום. התנחמתי ברעיון שהגורל כנראה הפגיש בינינו – לאו דווקא כדי שאכיר אותה, אלא כדי שאכיר את ג’ינג’ר וקריקט.

כהרגלה המאוד מגונה, היא צלצלה בפעמון המעצבן שלה. נשבעתי לעצמי להעלים אותו יום אחד.

היא ישבה כמו בכל בוקר על הכיסא שלה והתבוננה באוקיינוס הנשקף מבעד לחלון חדרה. לרגע קט הרגשתי חמלה כלפיה. ידעתי שאת המחלה הגופנית שלה ניתן יהיה אולי לרפא, או לפחות להקל. אך כשהנפש מרוסקת וכבויה – איזו תרופה תציל אותה?

נראה היה לי שגברת באום הייתה רחוקה מאוד מלנסות להציל את עצמה. כל-כך רחוקה, שאולי נפשה כבר אבדה בתוך תהומות הכאב. למה? שאלתי את עצמי. למה היא כל-כך כואבת? וכל הכסף, הבית המפואר, הנוף המרהיב, המכוניות – למה כל אלה לא משפרים, ולו במעט, את מצב-רוחה?

“אמה… מה את עושה? למה את עומדת שם כמו בול עץ שחושב? אם בכלל יש לך את היכולות האלה…” היא אמרה, וכמו תמיד הצליחה להעליב אותי עם הציניות הנוראית שלה. למה היא חושבת את עצמה? רעה שכמותה. רציתי להגיד לה, פעם אחת ולתמיד, מה אני באמת חושבת עליה, אך שתקתי. יום אחד, אמרתי בלבי… יום אחד אנחנו ניפגש, גברת באום…

“סתם… הסתכלתי על הנוף המרהיב שלך, על כל היופי הזה.”

לרגע נבהלתי מכך שאמרתי משפט שלם בנוכחותה. היא שתקה וזה היה מפחיד.

“אולי עדיף שתתעסקי בעניינים שלך. מי בכלל שכר אותך, עפיפון שכמותך? מה יפה בים הזה? מה יפה בנוף הזה? סתם מאגר גדול של מים. ועכשיו הואילי לצאת, ואל תביאי לי את ארוחת הבוקר. קלקלת לי את מצב הרוח.”

על איזה מצב-רוח היא מדברת? חשבתי לעצמי.

“סליחה, גברת באום.” עפתי החוצה באמת כמו עפיפון.

הרגשתי נורא. גם אילו רציתי לקום וללכת אחרי האגו הפגוע שלי, עכשיו כבר לא יכולתי, כי היומן היה חזק מכל דבר אחר. כהרגלי, דאגתי שיהיו לידי סיגריות וקפה. סקרנות כבר הייתה לי… מה היה רגע אחרי? לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את היומן.

“… אני זוכרת שלמחרת הכול היה אחרת. אמנם המיטה עמדה באותו מקום, גם הקירות לא זזו… אך אנחנו, יקירתי, ידענו שהכול שונה, אם כי לא ידענו לאן הדברים יתגלגלו…

“קריקט?”

“מה, ג’ינג’ר?”

“את יכולה להביא לי סיגריה, בבקשה?”

“סיגריה?” שאלתי. “זכור לי שאני מעשנת, אבל את?”

“כן, קריקט. עד היום גם לא זכור לי שאני שוכבת עם נשים.” ענית וליטפת את פניי ברכות. “בבקשה תביאי לי סיגריה ואל תשאלי יותר מדי. לא מספיק מה שעברנו?”

שכבת על הגב והדלקת סיגריה לראשונה בחייך. להפתעתי, אפילו לא השתעלת. אחרי שהגוף עבר זעזוע אחד, השני בטח נראה עלוב לידו.

הסתכלתי עלייך ונזכרתי בנגיעות שלנו ובשפתייך הרכות שנגעו בכל חלק בגופי. שמעתי אותך מתמסרת להנאה המוחלטת של התמימות. הכול היה כל-כך מוכר, ידוע וטבעי. נגענו ממקומות של הבנה, אהבה ורצון עז להתייחד.

“ג’ינג’ר,” הסתובבת וליטפת את פניי, “למה אף פעם לא אמרת לי?”

“מה?” שאלתי.

“די, אל תהיי תמימה. את יודעת בדיוק על מה אני מדברת. למה לא סיפרת לי מה את באמת מרגישה אלי?”

“כי אף פעם לא שאלת.”

“די, נו… דברי איתי.”

“כנראה מאותה סיבה שאת לא סיפרת לי.”

“כנראה,” אמרת ושפתייך התקרבו אלי, “כנראה…”

להט הנשיקה דחה כל תשובה אפשרית. אני לא זוכרת מתי נרדמנו, אך האור בחדר סימֵן את תחילתו של בוקר רגיל, לכאורה.

הימים חלפו, ומרגע לרגע אהבנו יותר, נגענו יותר. לפעמים זה היה בלתי נשלט. אהבנו את הרעיון של הסוד שלנו. אהבנו את הידיעה שאף אחד בעולם לא מתאר לעצמו מה באמת קורה בחברוּת הכל-כך “נאיבית” שלנו. מי יכול היה בכלל לשעֵר? הרי זה לא היה חדש שאנחנו מאוד קרובות. תמיד היינו. זה רק הפך את המצב לאידיאלי. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אילו הקירות יכלו לדבר. בכל מקרה, אף אחד לא הפריע לאהבה שלנו. ידענו כיצד להסתיר אותה, ועם הזמן רק השתכללנו.

אני זוכרת את היום שכמעט נתפסנו. אוי, ג’יין, זה היה מפחיד! ערב אחד הוזמנו כל החבר’ה לביתו המפואר של מייקי כדי לחגוג את יום הולדתו השמונה-עשרה. בילי הגיע לאסוף אותי ונסענו לקחת אותך. כשהגענו אלייך חיכתה לי הפתעה: את, שלא כהרגלך, החלטת ללבוש משהו יוצא דופן – מיני קצרצר שחשף זוג רגליים חטובות, וחולצה שלא ממש הסתירה…

רצת אל האוטו. “היי בילי, היי קריקט.”

“ההייי… ג’ינג’ר…” אמרנו פה אחד.

“מה אתם המומים? זו רק שמלה.”

“מעניין,” אמרתי, “ואיפה השמלה בדיוק, ג’ינג’ר?”

“אוי, די. זה לא יפה? להחליף?”

“לאאא, ממש לאאא,” ענה החרמן, שבטיפשותו חשב שייצא לו מזה משהו. ואני, שידעתי שלעולם הוא יישאר בטיפשותו, שתקתי.

“אני מבינה שאת רוצה להרוג אותי היום,” לחשתי לך.

“ששש…” ענית, “עוד לא ראית כלום…”

כשנכנסנו ל”טירה” (כך קראנו לביתו של מייקי, כי הוריו היו כל-כך עשירים בהשוואה אלי ואלייך), כבר היו שם כל החברים. שתינו, צחקנו, ואני ניסיתי בעיקר לשלוט במבטים שלי אלייך. יכולנו לעשות הכול בחברה, כי תמיד נגענו אחת בשנייה. אך החלטנו שאסור לנו להסתכל בעיניים כי ידענו שזה יסגיר אותנו. ידענו שאפשר להסתיר הכול חוץ ממבטים, כי כששני אנשים מאוהבים רואים את זה בעיניים. אך באותו ערב לא הצלחנו להשתלט על העיניים כי את היית כל-כך סקסית…

רקדת עם כולם ובמיוחד עם מייקי. מדי פעם זרקת לעברי מבט שהרעיד אצלי כל חלקה טובה. כמה רציתי לרקוד איתך, לגעת בך, להראות לך את אהבתי ולא בסתר, אך ידיי היו כבולות. הברירה היחידה שנותרה לי הייתה לשבת באחת הפינות ולשקוע בך, בתנועות שלך, בנגיעות שלך. ידעת שאת מטריפה אותי, ראית אותי.

בסוף השיר ניגשת אלי ולחשת לי באוזן, “את זוכרת מה אמרתי לך באוטו?”

“כן…” עניתי ולא הבנתי לאן את חותרת.

“בואי ניפגש בעוד חמש דקות בחממה.”

“בשביל מה?” שאלתי.

“כי אני מתגעגעת אלייך,” אמרת והסתכלת עמוק אל תוך עיניי.

“את בטוחה שזה חכם?”

“לא. אבל נמאס לי לחבק את מייקי ולדמיין שזאת את. אני רוצה פעם אחת להרגיש ביחד במקום אסור.”

“בסדר.” אמרתי, “חמש דקות.”

קרצת לי וחזרת לרחבת הריקודים. הסתכלתי עלייך וחשבתי איך זה שכל פעם את מצליחה לרגש אותי מחדש. שוב הצחיק אותי לחשוב שכולם ראו בך כזו תמימה… אם הם רק היו יודעים מה מסתתר מאחורי התמימות הזאת… אפילו אני לא ממש ידעתי.

חמקתי מן הבית אל תוך החממה, וכשנכנסתי את כבר היית שם. הסתכלתי עלייך מטיילת בין הפרחים, והרגשתי שאת כל-כך שייכת לכל היופי הזה. היית כמו מלאך בגן עדן, והאור הכחול שהיה שם הפך את כל המראה לקסום.

“היי ג’ינג’ר,” אמרתי והתקרבתי אלייך.

הסתכלת עלי ולא אמרת מילה. להט של תשוקה השתלט עלינו. נגענו, חטפנו, אמרנו אהבה. לפתע, בתוך כל התשוקה, טעמתי את דמעותייך המלוחות.

“מה קרה, ג’ינג’ר? למה את בוכה?”

“כי נמאס לי להחביא אהבה כל-כך יפה. נמאס לי לשקר.”

כאבתי את המילים שלך. חיבקתי אותך ושתקתי. מה יכולתי לומר?

הדקות שלנו בחממה התארכו, ונראה היה שלא פחדנו.

“בואי, יפה שלי,” אמרתי, “נחזור למסיבה, ניפרד מכולם ונלך הביתה. די לנו לערב אחד.”

כשקמנו ללכת שמענו את קולו של בילי.

“ג’ינג’ר… קריקט… מה אתן עושות פה?” הסתובבנו בבהלה גמורה.

“היי בילי. מה קורה?”

“מה קורה כאן?” הוא שאל.

“ססתםם… החלטנו לטייל קצת…”

“דווקא פה?” הוא נראה מבולבל.

“אהה… כן… למה לא?” הרגשתי שאם אני לא הולכת משם עכשיו אני פשוט מתעלפת.

“טוב, אנחנו חוזרות. אתה בא?”

“לא, לא, לכו, אני רק עכשיו הגעתי.”

“אוקיי,” אמרנו, והלכנו הכי מהר שרק יכולנו. כשיצאנו רציתי לצרוח.

“את חושבת שהוא ראה אותנו, קריקט?”

“אני לא יודעת, אבל אני רועדת כולי. יש לי בְּלֶק-אַאוּט. אם הוא ראה אותנו, מה יהיה?”

“הוא לא ראה. אל תדאגי.”

בילי מעולם לא הזכיר את עניין החממה, ואנחנו כמובן שיתפנו פעולה.

וואו… יקירתי, לחשוב שכמעט נתפסנו… איזה זיכרון מתוק. כמה היית יפה שם בין הפרחים… התמונה שלך חרוטה במוחי כאילו זה היה אתמול.

כל-כך הרבה שנים עברו מאז. מעניין אם עדיין היית נכנסת לזה אילו ידעת שכך יתגלגלו הדברים. קרוב לוודאי שתשובות לתהיות שלי אני לא אקבל.

סגרתי את היומן והיה לי עצוב. כאב לי שהן היו צריכות להחביא אהבה כל-כך גדולה, שהן חיו בשקר רק כדי לרַצות את כולם. למה אנחנו תמיד פוחדים ממה שיגידו, ולא פוחדים לחיות בשקר?

העובדה שלא יכולתי לשתף אף אחד בכל מה שעובר עלי הִקשתה עוד יותר. במחשבה שנייה, למי יכולתי לספר? את מי יכולתי לשתף? אף אחד. זה בהחלט העציב אותי, כי פתאום הבנתי שאני לא ממש בוטחת באיש. הרי לכל אחד מאיתנו יש חבר טוב, ולחבר הזה יש גם חבר… מכאן, שהדרך הבטוחה לשמור על סודיות היא פשוט לא לספר.

בהתחלה הרגשתי שאני צריכה לפַנות מקום בתוך הגוף שלי בשביל לשמור את כל הסוד הזה, וזה היה קשה, אפילו לא נעים. אבל אחרי שהתרגלתי לרעיון, זה התחיל להיות מרַגש שיש לי משהו שאף אחד בעולם לא יודע עליו. תהיתי אם גם לגברת באום יש סודות…

כשאני חושבת על זה, נדמה לי שלילדים אין סודות. בטח לא כאלה שהם לא יכולים לספר. כנראה שככל שאנו מתבגרים, החוויות מתבגרות יחד איתנו ומגירת האחסון של הסודות גדלה וגדלה. עם השנים, רובנו הופכים להיות סוד אחד גדול. המצחיק הוא, שדווקא האנשים הקרובים אלינו ביותר יודעים עלינו הכי מעט.

בבוקר התבקשתי לא להגיש לגברת באום את ארוחת הבוקר. הייתי סקרנית לדעת מיהו האורח שהגיע במכונית היגואר המפוארת שחנתה בחוץ. דבר אחד ידעתי: בעלי היגואר אינם גרים כאן, באנגליה, מכיוון שעל לוחיות הרישוי של היגואר היה מספר זר.

מוזר… חשבתי לעצמי. היא הרי לא ממש טיפוס חברותי, לפחות לא לפי מה שזכור לי מהשנה האחרונה: מדי פעם היו מגיעות הזמנות לאירועים, אך כשראיתי שהיא אפילו לא טרחה לפתוח אותן, הבנתי שהבדידות שלה הייתה מתוך בחירה.

כל היום חיכיתי שמישהו ייצא מהחדר. כשהגיע הערב והייתי חייבת לעלות לחדרי, בצידו העורפי של הבית, הבנתי בצער שכנראה לא אדע מי היה האורח המסתורי.

ארבעה ימים חנתה היגואר בחוץ, ארבעה ימים שבמהלכם לא שמעתי מגברת באום. בבוקר, כששוב נתבקשתי לא להפריע לגברת באום – שמחתי, כי ידעתי שהיום שלי יהיה קצר. בשעה חמש עליתי במדרגות. לפתע נפתחה הדלת והתעלומה נפתרה: מהחדר יצא גבר גבוה ונאה במיוחד. שערו היה מלא וכסוף, עיניו הכחולות היו יפות וטובות. הרגשתי במבטו כאילו הוא הכיר אותי, כאילו הוא נזכר במשהו.

מעניין מי האיש הזה ואיך הוא קשור לגברת באום… תהיתי ביני לביני. ידעתי שכנראה לא אקבל תשובות, אז עזבתי את העניין ומיד התארגנתי לעוד מפגש מרתק עם ג’ינג’ר וקריקט.

יקירתי,

בצד הזיכרונות הנעימים ישנם גם הרבה זיכרונות קשים, אשר אלמלא הם, קרוב לוודאי שהייתי עכשיו יושבת חבוקה בזרועותייך במקום לכתוב לך.

לכאורה, הכול היה תמים. אך דברים השתנו ככל שהתבגרנו. מנערות יפות ונאיביות הפכנו לנשים יפות ומתוחכמות, וזה היווה עבורנו בעיה, כי מָשַכנו הרבה תשומת לב. לך היה יופי תמים, בלונדיני ושקט, ואני, לעומת זאת, הייתי שחומה עם יופי פראי – מה שבהחלט הפך אותנו לשילוב קטלני.

הימים עברו, וכולן מצאו חבר. אפילו סנדי המכוערת עמדה להתחתן. כששאלו אותנו למה אנחנו עדיין לבד, היינו מתחמקות באלגנטיות. ידענו שלא נוכל להתחמק לעד, ויגיע היום שבו נצטרך לתת תשובות. הקשר בינינו התחיל לעורר חשד שאולי החברוּת הזאת לא כל-כך תמימה כמו שהיא נראית.

אני זוכרת את הערב שבו שאלת אותי את שאלת-השאלות.

שכבנו במיטה לאור נרות, מוסיקה שקטה התנגנה ברקע, והדלקנו סיגריה.

“קריקט?”

“כן, ג’ינג’ר.”

“יש לי שאלה. ואני רוצה שתעני לי בכנות.”

“אני מבטיחה,” אמרתי. תמיד היו לך כל מיני שאלות מוזרות…

“את חושבת שאנחנו לסביות?”

הרגשתי שעולמי נעמד דום באותו רגע. מעולם לא דיברנו על עניין ההגדרה של מי אנחנו.

“מה פשר השאלה הזאת?” שאלתי כדי להרוויח זמן.

“מה בדיוק לא הבנת? אנחנו שוכבות אחת עם השנייה, אנחנו אוהבות אחת את השנייה, ואני מרגישה שאני רוצה שכך זה יישאר כל החיים. מה זה אומר עלי?”

הפעם ידעתי שלא אוכל להתחמק מתשובה, כי גם אני רציתי לדעת.

“לא. אני לא חושבת שאנחנו לסביות. אני מתנגדת בכל תוקף לרעיון של ההגדרה. אני לא מוצר על המדף שמישהו צריך לזהות. אנחנו קודם כל בני אדם ואחר-כך אנחנו מי שאנחנו בוחרים להיות.”

“מה זאת אומרת, קריקט? אני לא מבינה.”

לאמיתו של עניין, אפילו אני התבלבלתי מהתשובה. ידעתי שאין מנוס מלהסביר לך, ובהחלט גם לעצמי.

“זה מאוד פשוט. היום אנחנו חיות בחברה שדורשת נורמה מסוימת על מנת שהיא תוכל להתקיים. נורמה זה כל דבר שלא חורג מהכלל. לא שאני חושבת שהכלל זאת הדרך הנכונה, אך עדיין זהו הרוב. לכן, בכל פעם שמישהו חורג מהכלל, הוא מוגדר כשונה. זה מחייב אותו לקבל הגדרה חדשה למהות שלו בחברה, מאחר שלכאורה הוא כבר לא בקבוצת הנורמה. החברה דורשת סדר, כדי שהיא עצמה לא תאבד את המהות שלה.

“נכון להיום, אנחנו בחרנו אחרת. כביכול יצאנו מהנורמה לקבוצה אחרת, קטנה יותר. כדי לזהות אותנו בחרו לכנות אותנו “לסביות”. אך מה יקרה אם מחר נחליט להתחתן עם גברים? האם נחזור לקבוצת הנורמה ואז שוב נהיה “נורמליות”?! לכן, שם המשחק הוא – החלפת תוויות זיהוי. אנחנו מי שאנחנו בוחרים להיות, בתוך קבוצת הנורמה או מחוצה לה.

“רוב האנשים, בטיפשותם, חושבים שאם הרוב הולכים בדרך אחת זה סימן שהיא טובה. זה לגמרי לא נכון, מכיוון שאף אחד מהם לא ממש בחר את הדרך. הם פשוט נולדו לתוכה. אז איפה בעצם זכות הבחירה שלנו כבני אדם? מסתבר שאין לנו, וזה הופך את כולנו לעדר של טיפשים שמזמן איבדו את המנהיג ואף אחד לא מעז לשאול לאן כולם הולכים.

“כל מי שמחליט ללכת אחרי הלב שלו, ג’ינג’ר, נחשב לא נורמלי. הרי אין בזה שום היגיון. אז עכשיו, ג’ינג’ר, מה את חושבת שאנחנו?”

“תראי, זה היה מאוד ארוך ודי מסובך. אך אני בהחלט חושבת שאנחנו בסך-הכול שתי בחורות שבחרו ללכת אחרי הלב שלהן. את יודעת, עכשיו כשאני חושבת על זה, לא מתחשק לי לשים על עצמי אף תווית זיהוי. אני היא מי שבחרתי להיות, וטוב לי עם זה מאוד. אז שכולם יתפוצצו.”

הגילוי היה די מרעיש בשביל שתינו. אני זוכרת שפרצנו בצחוק אדיר אחרי המשפט האחרון שלך, כי באמת כולם התפוצצו. הרגשנו חזקות ביחד וידענו ששום דבר לא יוכל לעצור את האהבה שלנו מלהתקיים כל עוד אנחנו בוחרות בה.

אך כמה טעינו… חשבנו שנתגבר על הכול. לא ציפינו לבלתי צפוי שיגיע. והוא אכן הגיע.

הנחתי את היומן בצד. הדלקתי סיגריה ושאלתי את עצמי: האם גם אני חלק מעדר? האם גם אני מודרכת על-ידי הפחדים שלי ולא על-ידי הרצונות שלי? האם גם אני הולכת בשביל שלא ממש בחרתי אלא שאחרים בחרו בו בשבילי? זה היה עמוס וטעון, והעמיד אותי במצב שלא הייתי מוכנה אליו. לפעמים אני לא יודעת מה יותר קשה – השאלה או התשובה.

הרגשתי מוזר. מצאתי את עצמי מחטטת בחיי בעקבות הקריאה. לא ממש אהבתי את הרעיון, כי גם כך חיי היו מספיק מסובכים, ולפתוח אותם היה משימה בלתי אפשרית. מי רוצה בכלל?

סגרתי את עצמי שוב, והחלטתי לחשוב רק על ג’ינג’ר וקריקט. עניין אותי לדעת מה הביא לסיומה של אהבה כל-כך גדולה. ולמה דווקא קריקט, שהייתה כל-כך בטוחה במה שהיא ובמי שהיא בחרה להיות – למה דווקא היא זאת שהלכה. לא היה בזה שום היגיון. התבלבלתי לגמרי. סגרתי את היומן והלכתי לישון.

כשקמתי בבוקר, תהיתי אם גם היום אראה את מכונית היגואר, אך היא לא הייתה שם. שמחתי, כי משום-מה התגעגעתי בכל זאת לבקרים הכל-כך “שקטים”, “נעימים” ו”הרמוניים” שלי ושל גברת באום.

נכנסתי לחדר והופתעתי לראות את גברת באום במיטה. החדר היה מחניק, הווילונות היו מוסטים והאווירה הייתה מאוד קודרת.

“בוקר טוב, גברת באום,” אמרתי בניסיון לרומם את האווירה. אך היא פשוט שכבה שם ולא אמרה מילה. הנחתי את המגש ליד מיטתה וניגשתי לפתוח את הווילונות. אולי קצת אוויר ישפר את מצב-רוחה, חשבתי.

“בבקשה, לא…” היא אמרה בקול חנוק. “אל תפתחי ו… אני רוצה להיות לבד.”

יצאתי מהחדר, ולראשונה הרגשתי שלבי יוצא אליה.

הייתי מוכנה לכל דבר: לרוע שלה, לעוקצנות, לציניות. אך לראות אותה שבורה – לזה לא ציפיתי. זה הִכּה בי. ידעתי שלמרות המחלה שלה היא אף פעם לא נשברה, תמיד ידעה להתמודד עם ההקרנות, עם הטיפולים הכימותרפיים, עם הכאבים, עם ההקאות… הערצתי את החוזק שלה, אף כי לפעמים נדמה היה לי שהיא לא אנושית. אני זוכרת את הימים שבהם הייתה חוזרת מהטיפולים הכימותרפיים תשושה וכאובה, אך מעולם לא נתנה את התחושה שהיא זקוקה לרחמים. להיפך, היא שמרה בעקביות על אותה קרירות שהוציאה אותי מדעתי.

לא הבנתי איך, במצבה, היא לא נכנעת ולא מוותרת כדי לקבל קצת אהבה מהאנשים שסביבה. היא דחתה את כולם. אפילו חנה, שבמשך כל-כך הרבה שנים חיה איתה, לא הצליחה להוציא ממנה חיוך, לפחות עד כמה שאני ראיתי.

כבר ראיתי את גברת באום חווה הרבה סבל, אך היא אף פעם לא הצליחה לעורר את רחמַי, למעֵט היום. הקול שלה היה שונה. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהיא שבורה. לא הבנתי מה היה כל-כך נורא שלא אִפשר לה להרים את הראש מהכר, מה היה הדבר ששבר את נפשה פתאום.

אולי זה קשור בגבר המסתורי, תכול העיניים? לפני בואו, הכול היה בסדר, יחסית. ניסיתי לשאול את חנה, שבמשך שנים טיפלה בגברת באום – אולי היא תגיד לי מה קורה. אך היא רק השפילה את מבטה ואמרה, “ילדתי, העושר מסתיר בתוכו את השקר הגדול ביותר; הוא לעולם לא יעשה אותנו מאושרים. הוא לעולם לא יתקן לב שבור.”

היא הרימה את מבטה אלי ונאנחה. “ועכשיו, ילדתי, לכי-לך לעבודתך. גם כך נאמר יותר מדי.”

נדמה היה כי חנה ידעה מה שבר את גברת באום, אך דבריה לא גילו לי הרבה. להיפך, הם הותירו אותי עם שאלה אחת גדולה: האם ייתכן שלגברת באום יש לב? ואם כן, מי יכול היה לשבור אותו?

כל היום חיכיתי לעלות לחדרה כדי להגיש לה את ארוחת הערב, אך היא סירבה לאכול.

בסוף היום ניגשה אלי חנה וביקשה שאקדים את נסיעתי הביתה. הורי גרו בצד השני של העיר, ופעם בשבועיים הייתי נוסעת אליהם לסוף שבוע ארוך. בדרך-כלל הייתי נוסעת ברכבת, אך חנה הציעה שג’ורג’י, הנהג של גברת באום, יסיע אותי הפעם. לא שאלתי שאלות. עליתי לחדרי וארזתי תיק קטן.

המחשבות על גברת באום העסיקו את מוחי. רציתי לעזור, אך לא ידעתי איך. לא תמיד הרצון שלנו מספיק, כי לטנגו צריך שניים. לפעמים, כדי לתת, צריך שיהיה צד שרוצה לקבל.

לקחתי איתי את היומן ונסעתי. בדרך הרהרתי בכל מה שעובר עלי באחרונה: היומן, ההתמוטטות הפתאומית של גברת באום, והחיטוט הבלתי פוסק שלי בתוך חיי. המוזר הוא, שהכול נפל עלי בבת אחת.

אהבתי את הורי מאוד, למרות שהם לא היו ההורים הביולוגיים שלי. העובדה שהייתי ילדה מאומצת מעולם לא הטרידה אותי. אף פעם לא ניסיתי לחטט בעברי או למצוא את אמי הביולוגית. אך משהו בקריאת היומן גרם לי לתהות לגבי עברי. פתאום הציפו אותי שאלות שמעולם לא התעמתּי איתן: מדוע ויתרה עלי אמי הביולוגית? מי היא? מה היא עושה? איפה היא גרה? איך היא נראית? האם אנחנו דומות? האם היא חושבת עלי?

לא חשבתי לשתף את אימא בתהיות החדשות שלי, למרות שידעתי שהיא תמיד תתמוך בי. כזאת הייתה אמי – אישה מדהימה, משִכְמה ומעלה. ואני אסירת תודה­ על כך שניתנה לי ההזדמנות לגדול במשפחה מופלאה, תומכת ואוהבת. אני חושבת שהאישה שילדה אותי הייתה בוודאי שמחה לדעת שאני מאושרת.

אני זוכרת היטב את היום שבו סיפרה לי אמי שאני ילדה מאומצת.

התיישבנו לארוחת ערב רגילה – אימא, אבא ואני. “אימא…”

“כן, אמה?”

“אני יכולה לשאול אותך שאלה?”

“בוודאי, גוזל שלי.”

כך היא נהגה לקרוא לי, למרות שכבר הייתי בת שש וחצי.

“למה לכולם יש אחים ואחיות ורק לי אין?” המזלג נשמט מידה. עד היום חרוט בלבי המבט שנתנה בי, והשֶקט.

היא סימנה לי לגשת אליה והושיבה אותי על ברכיה. “גוזל שלי.”

“מה, אימא?” שאלתי.

“את זוכרת שפעם סיפרתי לך איך ילדים באים לעולם?”

“כן, אימא. הראית לי בספר שלאישה יש פות ולגבר יש פין ואז הם אוהבים אחד את השני וככה באים ילדים לעולם.”

“נכון, יפה שלי. נכון. אז היום את כבר ילדה גדולה ואימא רוצה לספר לך משהו.”

“מה, אימא?”

“את יודעת כמה אני ואבא אוהבים אותך?”

“כן. כמו כל הכוכבים בשמַים.”

“נכון, גוזל.”

“אז אני רוצה לספר לך איך באת אלינו, מלאך שלי. יום אחד אני ואבא גילינו שיש לי בעיה. הלכנו לרופא, והוא אמר לנו שאנחנו לא יכולים להביא ילדים לעולם.”

“למה? כי לא אהבתם אחד את השני?” שאלתי בתמימות של ילדה.

היא צחקה. “אהבנו מאוד, אך לאימא הייתה בעיה. היינו עצובים כי רצינו שיהיה לנו תינוק. יום אחד התקשר אלינו הרופא וסיפר לנו שיש אישה צעירה שילדה תינוקת.”

“איפה?” שאלתי.

“בארץ אחרת, במקום רחוק. והיא לא יכולה לגדל אותה.”

“למה, אימא?”

“כי היא רצתה שאישה אחרת תגדל אותה.”

“למה, אימא?”

“אני לא יודעת, גוזל שלי. אולי כי היא הייתה צעירה מדי.”

“ומי זאת האישה הזאת, אימא?”

“אני לא יודעת, מתוקה שלי. אני לא יודעת,” אמרה אימא ועיניה התמלאו דמעות.

“למה את לא יודעת, אימא? את תמיד יודעת הכול.”

היא הסתכלה עלי וליטפה את ראשי.

“יום אחד,” היא אמרה, “יום אחד תוכלי לדעת הכול.”

“מתי?” שאלתי.

“כשתגדלי,” היא ענתה. “ואז יום אחד הודיעו לנו שאנחנו יכולים לראות אותך. נסענו, אבא ואני, וכשנכנסנו לחדר שמעתי אותך בוכה. ניגשתי למיטה והרמתי אותך. כשעטפתי אותך בזרועותיי הפסקת לבכות ופשוט הסתכלת עלי במבט כחול שהמיס את לבי. באותו רגע ידעתי.”

“מה ידעת, אימא?” שאלתי והסתכלתי עליה.

“ידעתי את כל מה שאני יודעת היום כשאת חבוקה בין זרועותיי,” דמעות ירדו במורד לחייה. “ידעתי שאת המלאך שלי.”

“אימא, אז למה אנחנו לא יכולים ללכת לבית-החולים ולקחת עוד ילד שבוכה כמוני ואז יהיה לי אח?”

“כי עכשיו אנחנו רוצים לאהוב רק אותך ולתת לך הכול. אולי יום אחד נעשה את זה. אבל עכשיו בואו נחזור לאכול.”

אני זוכרת שלא ממש הבנתי את מה שסיפרה לי אמי באותו ערב. אך הרגשתי טוב, כי ידעתי עד כמה אני אהובה. ככל שהתבגרתי התבהרה התמונה, והדברים קיבלו עוצמות אחרות. הבנתי מה פשר הביטוי ‘ילדה מאומצת’. הבנתי את הסיפור של אימא ואבא.

ככל שהתעמקתי בזה יותר, כך מצאתי את עצמי נשאבת לתוך רגשות מעורבים. לא הבנתי איך אפשר לוותר על ילד שגדל אצלך בבטן במשך תשעה חודשים. המחשבה כל-כך הכאיבה לי, עד שעִם השנים נצרתי את הרגשות עמוק בתוכי והחלטתי לא להתעסק בדבר. הבנתי שיש לי אימא אחת ואבא אחד, ומעבר לכך לא עניין אותי כלום, כי רק עם זה יכולתי להסתדר.

אך כיום השתנתה הרגשתי. אולי היה זה היומן, ואולי גברת באום. עלו בי כל מיני תחושות שעדיין לא הייתי מוכנה אליהן, ומצאתי את עצמי מתחבטת ברגשות, בפחדים, בכמיהות שלא מומשו ובאימוץ שלי. עצם הרעיון לפתוח את תיק האימוץ הבהיל אותי, הִכּה בי כרעם ביום בהיר. החלטתי להתייעץ עם הורי לגבי זה.

כשנכנסתי הביתה, אימא הייתה מאוד מופתעת. “מה קרה, אמה?”

“אני לא ממש יודעת, אימא. חנה ביקשה ממני לנסוע הביתה יומיים לפני הזמן. נראה לי שגברת באום לא מרגישה טוב.”

“נו, זה לא חדש שהיא לא מרגישה טוב. היא הרי נוראית, האישה הזאת. חשבתי שאולי היא חייכה ואת נבהלת וברחת אלי…”

“די, אימא. זה לא יפה. נראה לי שהפעם עובר עליה משהו רציני, וזה לא בגלל שהיא חולה. זה… איך לומר… אני לא יודעת.”

“אני לא מבינה למה את עובדת שם אם כל-כך רע לך.”

“כי זאת הדרך היחידה שלי לחסוך הרבה כסף ולנסוע מפה לניו-יורק, לעיר חלומותי.”

“את עוד חושבת על זה? אני לא מאמינה. מה עם ילדים? מה עם בעל? למה על זה את לא חושבת?”

“כי אני לא את, אימא. מה לעשות, כרגע לא מעניין אותי להתחתן. מעניין אותי לחיות ולהיות מאושרת.” לרגע שמעתי את קריקט מדברת מתוֹכי, ונבהלתי. “כן, אימא. החלטתי לבחור אחרת.”

אמי הסתכלה עלי במבט מוזר. גם היא הרגישה כאילו לא אני דיברתי. הרי הייתי הילדה שכל אימא רצתה.

“זה המקום הזה משפיע עלייך ככה, נכון? זאת גברת באום. את משתנה לי, ילדתי. אולי תחזרי הביתה? מה נהיה ממך? איזה שיגעונות יש לך בראש?”

“ממש לא, אימא. הרי את יודעת כמה קשה הייתה לי הפרידה מקית’. עכשיו זה ממש לא הזמן לבעל ולילדים. אני רוצה לממש את עצמי. אני חייבת לנסוע. את בוודאי מבינה את זה.”

היא הסתכלה עלי ולא אמרה דבר. ידעתי שזה הרגע להעלות את עניין האימוץ. לא חששתי שהיא לא תקבל את זה, אך בתוך-תוכי ידעתי שזה נושא מאוד רגיש אצלה. היא אהבה אותי ללא גבולות, ולפעמים זה היה מוגזם. אני זוכרת מה היא עשתה לי כשהודעתי לה שאני עוברת לגור עם החבר שלי… טוב, באיזשהו מקום אני מבינה אותה: בכל זאת, אני בת יחידה, ותמיד זה קשה כשהילדים עוזבים. זו הייתה אחת הסיבות שבגללן בחרתי לעבוד אצל גברת באום – רציתי להתרחק קצת, ובעיקר לתת לה להבין שיום אחד אני אבחר את הדרך שלי.

נכנסנו למטבח, והריחות שעלו משם היו ריחותיהם של שני קילוגרמים נוספים… אך לא היה אכפת לי, כי זה היה שווה את זה.

“אימא…”

“כן, אמה?”

“אני רוצה לדבר איתך על משהו.”

“בבקשה, ילדתי,” היא אמרה וניגשה לכיוון הסירים.

“לא, אימא. בואי שבי לידי. עזבי רגע את הסירים.”

“מה קרה, אמה?” היא הסתובבה אלי במבט דואג.

“שבי, אימא. אני אכין לנו קפה.” היא ניגבה את ידיה והתיישבה.

“אימא…” התקרבתי אליה, הדלקתי סיגריה ולקחתי הרבה עשן לריאות, “אני חושבת לפתוח את תיק האימוץ שלי.”

היא הסתכלה עלי ולא אמרה מילה. היא רק ליטפה את פניי ועיניה הוצפו דמעות.

“למה את בוכה, אימא’לה שלי?” שאלתי וחיבקתי אותה חזק, בדיוק כמו שהיא חיבקה אותי ביום שבו סיפרה לי.

“כי אני מרגישה איך חיי עוברים כמו בסרט: הרגע הראשון שראיתי אותך, החיוך הראשון שלך, המילה ‘אימא’ שיצאה מגרונך העדין, רק אלַי… והנה את היום, כל-כך בוגרת, כל-כך יפה. והרגע שקיוויתי לו וכל-כך פחדתי ממנו הגיע: העימות שלך עם הבחירות של כולנו.

לך, ילדתי, לא היה צורך לקבל שום החלטה בעניין, עד עכשיו. ועתה, כשהחלטת לבחור, לדעת, לגלות, לנבור בתוך עולם מסתורי שמחביא בתוכו את הלא-נודע – לנו אין שום ברירה אלא לקבל את החלטותייך.”

הסתכלתי עליה ושתקתי. חיבקתי אותה ובכיתי על כל השנים שנצרתי בתוכי. בכיתי מתוך שמחה גדולה של שחרור, ובעיקר מתוך אהבה גדולה לאישה שגידלה אותי ובכל יום נטעה בי עוד קצת ממנה.

כשנרגענו, היא הסתכלה אלי ואמרה, “אני כל-כך שמחה בשבילך, ילדתי.”

“תודה, אימא.”

עליתי לחדרי, ולמרות הרגשתי הכבדה נהניתי מהפשטות הנהדרת ששררה שם – המקלחת הישנה, המיטה שהכרתי מאז ילדותי – בלי שום פאר או נוף, אך עם המון שלווה ורוגע.

כשאבי הגיע הביתה, סיפרנו לו על ההחלטה שלי. כהרגלו, הוא לא אמר הרבה, אך המבט שבעיניו נטע בי הרגשת כבדות.

חיכיתי שהלילה יגיע כדי שאוכל להיות לבד עם עצמי. המחשבות התרוצצו בראשי: פחד, התרגשות, בלבול… ניסיתי לדמיין את הפגישה, ניסיתי לדמיין את אמי הביולוגית. מערבולות של רגשות לא נתנו לי מנוח, המחשבות הציקו והדירו שינה מעיניי. אפילו את היומן לא פתחתי. כשהגיע הבוקר הרגשתי הרבה יותר טוב. כוס קפה חם ואימא לידי הרגיעו את המחשבות של הלילה.

“אמה…”

“כן, אימא?”

“חשבת מתי את הולכת לעשות את זה?”

“לא,” עניתי.

דבר אחד ידעתי: אני לא עוזבת את גברת באום עד אשר אני מסיימת לקרוא את היומן.

“יש עוד זמן, אימא. אני לא ממהרת. אני רוצה עוד להתלבט עם עצמי. אני מאוד מבולבלת.”

“קחי לך את כל הזמן שבעולם, ילדתי. וכשהזמן הנכון יגיע – את תדעי.”

“את נפלאה, אימא,” חייכתי אליה. “אני רוצה שתדעי שאימא יש רק אחת, וזאת את. אני אוהבת אותך.”

“תודה, ילדתי.”

בערב השתפרה הרגשתי עוד יותר, כי ארגנתי את מחשבותי. החלטתי לא להתחיל בחיפוש לפני שאסיים לקרוא את היומן. ידעתי שאני חייבת להחזיר אותו לדיוויד. בכל זאת, מישהו מחכה ליומן הזה.

געגועים תקפו אותי ולא יכולתי לחכות עד הלילה עד שאקרא שוב. “אימא, אני עולה קצת לחדר.”

“אל תשכחי את ארוחת הערב,” היא קראה מהמטבח.

“לא אשכח, אימא,” צחקתי. “איך אפשר לשכוח את האוכל שלך?”

לפעמים רציתי לשכוח, כי זה תמיד עלה לי בשני קילוגרמים נוספים… אך למי אכפת? זה האוכל של אימא.

נכנסתי לחדרי, פתחתי את היומן, ותהיתי איך הן התגברו על המכשולים.

…שכבנו במיטה והרהרנו – איך נשקר לכולם ויחד עם זאת לא נסבול מכל העניין?

“אז מה נעשה, קריקט?”

“אני לא יודעת, ג’ינג’ר. אבל אנחנו חייבות לעשות משהו כדי להשתיק את כולם.”

“יש לי רעיון. אולי את לא תאהבי אותו, אך הוא נראה לי הכי מתאים.”

“והוא?” שאלתי.

“מייקי ובילי.”

“מה זאת אומרת ‘מייקי ובילי’?”

“אנחנו נתחיל לצאת אתם, והם כמובן לא יידעו שזה רק כיסוי. זה הכי קל! הרי מייקי לבד ובילי לבד, וכולם יודעים שהם מאוהבים בנו עוד מתקופת בית-הספר. אז מה הבעיה? הם בטח לא יסרבו.”

“נכון,” אמרתי, וממש לא התלהבתי מהרעיון. “אבל מה יקרה אם הם ירצו לגעת בנו? מה יהיה אז? הרי לא נוכל להתחמק ממגע אתם.”

“נכון, אבל זה רק בינתיים, עד שהרוחות יירגעו קצת. אחר-כך נחשוב כבר על משהו.”

“אוקיי,” אמרתי, ולא ממש הסכמתי איתך.

במחשבה שנייה, זה היה הפתרון הכי מהיר ובעצם היחידי. שנאתי את הרעיון, כי את ידעת שאין סיכוי שאני אשכב עם בילי. לא שנגעלתי מגברים, פשוט די היה לדמיין את בילי בעירום כדי לוותר על כל הרעיון. לא שהוא היה כל-כך נורא – היו כאלה שטענו שהוא חתיך, אך בעיניי הוא היה התגלמות היורמיות. חוץ מזה, הוא תמיד נתן לי הרגשה שהקשר בינו לבין כלי הזין שהוא נושא בין רגליו הוא מקרי בהחלט. כך שאת בהחלט היית רגועה.

מייקי היה נושא אחר לגמרי; הוא הקרין לעולם תחושה שהוא נולד רק כדי להאדיר את הגזע הגברי. בדיעבד, אני לא חושבת שוויתרנו על גברים. פשוט דחינו כל דבר שאיים על האהבה שלנו. ואכן, התחלנו לצאת ברביעייה. אלה היו יחסים אפלטוניים, אך ערב אחד העלית רעיון.

ירדנו שתינו לפינת החוף הסודית שלנו, פרשנו שמיכה ונשכבנו לראות את השקיעה. רעש הגלים, החול החם והמרחב האין סופי האדירו את תחושות התאווה ההדדית שלנו. תמיד ידענו אהבה אל מול אוצרות הטבע, אך באותו יום זה היה שונה.

אני זוכרת איך התמסר גופך העירום לתענוגותיו. “אני רוצה אותך. אני רוצה להרגיש אותך בתוכי,” לחשת אלי, וגופך התפתל ותבע אותי לתוכו. ידיי נעו בתשוקה לתוכך, ושפתיי טעמו את התפרצויות הלהט שבקעו ממך. נגענו, חשקנו, טרפנו אחת את השנייה. הרגשתי את החום שלך כאילו היה שלי. כל התכווצות, כל אנחה, כל תחושה שידעת – ידעתי גם אני. התשוקה הפכה אותנו ליֵשות אחת. ובעודנו מחוברות בגוף ובנשמה הגענו לשיא אהבתנו.

“אני אוהבת אותך,” לחשתי, וגופי לא הרפה מגופך.

תמיד אהבתי את השקט שאחרי הסערה כשאת עטופה בזרועותיי. תחושת הזמן אבדה לנו. השמש שקעה כבר מזמן. אספנו כמה עצים והדלקנו מדורה קטנה. שכבנו, פרשנו ידיים, ופשוט הסתכלנו על הכוכבים.

“תשאלי אותי כמה אני אוהבת אותך.”

“כמה?” שאלתי.

“כמו כל הכוכבים בשמים.”

“קמצנית,” אמרתי, “זה לא כל-כך הרבה. תשאלי אותי את.”

“אוקיי, נראה אותך. כמה את אוהבת אותי?”

הפניתי את מבטי אלייך, וכשעינינו נפגשו הבנתי עד כמה… ליטפתי את עורך הצח, והמילים נעתקו מפי.

“אני אוהבת אותך ללא מילים,” אמרתי. “אין מילה בעולם שתוכל אי-פעם לתאר את אהבתי אלייך. לכן, כדי לא להמעיט בערכה של האהבה, אני מעדיפה לשתוק. ככה אני אוהבת אותך, אהובתי.”

דמעות של רוך זלגו מעינינו. התחבקנו אל מול אורה החם של המדורה.

“את יודעת,” אמרתי, “אני חושבת שגם אם היית גבר הייתי אוהבת אותך, כי אני אוהבת את הנשמה שבתוכך ולאו דווקא את היותך אישה.”

“גם אני מרגישה כך לגבייך. אני לא רואה את האהבה שלנו כאהבת נשים. אני רואה אותה כאהבה שאין לה גוף, זכר או נקבה,” אמרת, ובעודך מביטה בי הושטת אלי את האצבע שלך. נגעתי בעדינות עם כרית האצבע שלי בכרית האצבע שלך, וצמרמורת עברה בכל גופי.

שכבנו על הגב וחיברנו שתי אצבעות גבוה לכיוון השמים.

“מהיום זה יהיה הסימן שלנו להגיד אהבה. כשתרצי להגיד לי שאת אוהבת, פשוט תרימי אצבע ואני אדע.”

באותו רגע הרגשנו שכּרתנו ברית ביני ובינך ובין האלוהים, שתי אצבעות שנוגעות באהבה.

המשכנו לשכב כשפנינו כלפי מעלה, מתענגות על פלאי הטבע, כשלפתע הפרת את השקט בשאלת-השאלות.

“אז את בוטחת בי?” שאלת.

“בקשר למה?”

“באופן כללי.”

“כן, מאוד,” עניתי. “אבל אני לא מבינה את פשר השאלה.”

“סתם… מעניין אותי לדעת.”

“לא… לא… ג’ינג’ר, אצלך אין ‘סתם’. תגידי לי למה שאלת.”

“בסדר,” ענית, ונשמת נשימה עמוק. “כי… אני מרגישה… שאני רוצה… לחוות חוויה מינית עם מייקי.”

“כלומר?” שאלתי ונחנקתי.

“כלומר מה, קריקט?”

“מה את מנסה לומר לי, ג’ינג’ר? אני לא מבינה.”

“מה בדיוק לא הבנת?”

“רגע… רגע… את רוצה לשכב עם מייקי? זה מה שאת אומרת לי?”

“כן,” ענית. עינייך התמקדו בכל דבר אחר מלבד בי.

“אני רוצה שתסתכלי עלי כשאת אומרת ‘כן’.”

“איך אני יכולה, קריקט? תראי אותך. עוד רגע את הורגת אותי. אני מכירה את המבט הזה שלך.”

“לְמה בדיוק ציפית? שאתנדב להחזיק לכם את הנר? אולי את רוצה לצרף אותי לחגיגה, שמא הוא לא יספק אותך?”

“אוי… די, קריקט. אל תהיי צינית.”

“אבל למה עכשיו? אני לא מבינה,” שאלתי כשדמעות חונקות את גרוני. “איזה עיתוי בחרת, אחרי כל המילים שנאמרו בינינו.”

“דווקא בגלל זה אני אומרת לך, כי אני כל-כך בטוחה באהבה שלי אלייך. שום סקס עם גבר לא ישנה את ההרגשה שלי, קריקט שלי. תסתכלי אלי. אני מתחננת אלייך,” אמרת, וידייך ניגבו את דמעותיי. “אל תבכי, אהבה שלי. כואב לי לראות אותך בוכה כך. בבקשה, תביני אותי. אני חייבת את זה לעצמי.”

“למה?” שאלתי. “למה את כל-כך צריכה את זה?”

“כדי להיות בטוחה שבחרתי נכון,” ענית וחיבקת אותי חזק.

ניסיתי להתחמק מבין ידייך, אך את לא הרפית.

“נשקי אותי,” התחננת. “נשקי אותי, מלאך שלי,” מיררת בבכי. “אני אוהבת אותך… אני אוהבת אותך, קריקט…”

וכשמילות האהבה האלה בקעו ממך אלי, נשברתי לתוך שפתייך ובלהט התשוקה גמעתי אותך לתוכי.

“תודה, אהובתי. תודה,” אמרת וביחד נסחפנו שוב אל מעמקינו.

בדרך הביתה לא דיברנו על מה שהיה, אך שתינו ידענו שזה חייב לקרות.

הזיכרון כל-כך מתוק, יקירתי. אולי מתוק מדי. היד כואבת מלכתוב, הלב קורא לך, והדמיון הופך פניו למציאות רגעית.

אני נסחפת. המבוכה עוטפת אותי, ואורה של האש הבוערת באח ממתיק את האווירה. לאט-לאט אני מרשה לעצמי להיכנס לתוך עולמות של דמיון. אני נוגעת בעצמי ומדמיינת שזו את.

אני שומעת קול, אך הוא אינו קולי. עיניי עצומות, והפחד רק מגביר את התשוקה. הזרמים מתגברים, הנשימות מואצות, ואת איתי, בתוכי, מעליי. הכול רועד ללא שליטה. הגוף דורש מגע, הידיים זזות, אינן מרפות, עוד רגע… עוד הנאה… עוד…

רגע אחרי. שקט. כל-כך הרבה שקט יש כאן. פקחתי את עיניי ובכיתי. כמה עצוב לי עכשיו, כמה כואב לפקוח את העיניים ולדעת שאני לבד.

הנה לך, אהובתי, כמה מילים שנכתבו ברגעי עצב, בהיותי עם עצמי:

לו רק יכולתי לדעת אותך,

להרגיש את החום שבוקע ממך,

לשמוע אותך מתמסרת

לתוך עולמות של הנאה.

רק עוד פעם לגעת בך,

שפתיים חושניות שינועו על גופך,

ידיים שייגעו בך מתוך תשוקה,

אנחות שייבקעו מגרונך ורק אלי.

ארוטיקה באוויר, תשוקה מטורפת.

להיכנס לתוך מעמקייך, לשמוע אותך בוכה.

רק עוד פעם להסתכל לך בעיניים ולהגיד לך,

א.ה.ב.ה.

אני שבורה לרסיסים. הלוואי שהיה לי האומץ להתקשר אלייך, לפחות לנסות. הלב מפציר בי למצוא אותך, אך ההיגיון עוצר את המחשבה. הפחד מהתגובה שלך חזק ממני.

שנים רבות אני שומרת בזיכרוני תאריכים חשובים, ויום הולדתך הוא אחד מהם. ככל שניסיתי להדחיק אותו עמוק פנימה, מעולם לא שכחתי. היו שנים שפחדתי מהתאריך הזה, שנאתי את היום שבו נולדת. רק שיעבור היום, רק לשכוח אותך. ביום הולדתך הפכו לוחות שנה ועיתונים לאויב הכי גדול שלי. היו פעמים שהייתי מדמיינת לוחות שנה שנוצרו במיוחד בשבילי ובכולם חסר התאריך הזה. לכמה רגעים הייתה לי הרגשה נפלאה, אך ידעתי שזה בלתי אפשרי. היום הזה כל-כך קיים ואין לי מה לעשות.

אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי ליצור איתך קשר, אחרי חמש שנים של ניתוק מוחלט.

יום הולדתך השלושים הגיע, וכמו תמיד – לא מצאתי את עצמי. רציתי להעביר את כל היום בשינה, אך ריצ’ארד, בעלי, דחק בי לקום. אכלנו ארוחת בוקר כמו כל זוג נורמלי.

“מה בלִבּך הבוקר, יקירתי?” הוא שאל בנחמדות שלו.

“כלום,” עניתי, “סתם עוד בוקר.”

כשהרמתי את עיניי להסתכל עליו, הבנתי: הוא לא היה אשם בכל מה שקורה. הוא היה קורבן של בחירות מוטעות שלי. הוא באמת היה נחמד והשתדל כמיטב יכולתו. מה הוא יכול היה לעשות כשהבחירות שלי לגביו היו רוויות באינטרסים אנוכיים ולא נבעו כלל ממקום של אהבה? הרי לא בחרתי את הנשמה שבו, אלא את הדברים שהוא ייצג – מעמד, עושר, חיים טובים… היו ימים שחשבתי שהעושר יספק את צרכיי, אך היום אני מבינה שהעושר הפך להיות האויב הגדול ביותר שלי.

קיוויתי שעדיין ישנם אנשים שמתחתנים ממקום של אהבה טהורה, אמיתית וכנה, ושלא כולם בוחרים בבני-זוג מתוך שיקולים המושתתים בעיקר על כדאיות ורווחיות. אני, באופן אישי, לא פגשתי אנשים כאלה.

לכאורה, הכול היה נפלא אצל כולם – ארוחות ערב מפוארות, יאכטות, נשפים ססגוניים, זוגות-זוגות, בעל ואישה. בשנים הראשונות אפילו קינאתי בהם. היום, יקירתי, אחרי חמש-עשרה שנה, אני מבינה שכולנו באותה סירה: כולנו משקרים, כולנו בוגדים, כולנו מטייחים. והכול לשם מה?

הגילוי הזה כואב, כי פתאום הבנתי, שלוותר עלייך היה הצעד המטופש ביותר שעשיתי בחיי. פחדתי להיות לא נורמלית, פחדתי ללכת אחרי הלב שלי. והנה, היום אני נמצאת בתוך החברה הנורמלית, ואני מבינה שהכול הוא שקר אחד גדול. הרי שום דבר אינו נורמלי. זהו דבר שלא קיים כלל. מי הטיפש שהמציא אותו? היום אני מבינה שלהיות נורמלי משמעו ללכת אחרי הלב שלך, ולא משנה לאן. להיות נורמלי זה להיות ישר עם עצמך, לדעת שהבחירות שלך הם רק שלך ושאף אחד לא בחר בשבילך.

אז האם אני נורמלית או לא? מסתבר שלא. לא הלכתי אחרי הלב שלי, וזה הדבר הלא נורמלי ביותר שיכולתי לעשות בחיי.

ריצ’ארד הלך ואני נשארתי לבד. אני אוהבת להיות לבד, אוהבת את השקט. אך באותו יום שנאתי את העולם, שנאתי את עצמי, תיעבתי את הבחירות שלי שהביאו אותי לכאב כל-כך גדול. הבית המפואר, הנוף המלטף, השמש הנעימה – כל אלה רק העכירו את הרגשתי, כי לא יכולתי ליהנות מהם. איך אוכל, כשאת לא לידי?

אני יודעת שאילו היית מרשה לי לחזור בי מטעויותיי, הייתי נוטשת בשבילך את הכול. אך אַת לא היית שם בשבילי. אילו רק היית סולחת… אך את לא סלחת. אני יודעת שעמוק בתוך-תוכי אני מצפה שאולַי יום אחד תסכימי לקבל אותי בחזרה. גירושים מריצ’ארד לא היה מחזירים אותך אלי, כך שוויתרתי על הרעיון.

התכרבלתי בתוך הכורסא הלבנה כששמיכה נעימה עוטפת את גופי, ופשוט בהיתי במרחבים. הזיכרונות הציפו אותי והרשיתי לעצמי להיסחף לתוכם: החיוך שלך, הצחוק המתגלגל, העיניים שאמרו לי אהבה ללא מילים. זה כאב, אך לא יכולתי לעצור בעצמי. בכיתי בשביל כל השנים שנצרתי אותך בלבי, בכיתי כי רציתי אותך ואת לא היית.

ופתאום תקף אותי דחף בלתי נשלט להתקשר אלייך. הכול נדם, והשקט שבתוכי אישר את ההחלטה. הגוף שלי רעד, הלב האיץ את פעימותיו, הפחד ניסה להשתלט, אך הפעם הלב ניצח.

אני זוכרת את הרגשת הריחוף, את תחושת האושר העילאי. רק המחשבה שאולי תדברי איתי הספיקה בכדי לרומם אותי לגבהים שמזמן לא ידעתי. הייתי מאושרת. לרגע הכול נראה אחרת – יפה יותר, אוהב, מלטף.

מספּר הטלפון היחיד שהיה ברשותי היה של הורייך. זכרתי אותו בעל-פה. איך לא? הוא תמיד היה הראשון ברשימת המספרים. בהיתי בטלפון שעמד על השולחן. מעולם לא חשבתי שאפשר לפתח רגשות כל-כך מעורבים כלפי מכשיר קטן וטיפשי.

הושטתי את ידי אל הטלפון, ופחד איום תקף אותי. משכתי את ידי ושוב בהיתי. המחשבות התרוצצו במוחי: מה אגיד להורייך? האם אזדהה? האם אימא שלך תכיר את קולי? ואם כן, מה אגיד אחרי כל-כך הרבה שנים?

שאלות, שאלות, ואף לא תשובה אחת. דעתי נטרפה והזמן דחק. עוד מעט ריצ’ארד יגיע ואז הכול אבוד.

אזרתי אומץ וחייגתי…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ללכת אחרי הלב”