החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

חידת אבן השתייה

מאת:
הוצאה: | 2021 | 344 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

23.40

רכשו ספר זה:

אתה חש את זה? את הכוח?" שאל הטיפוס האפל, ולרגע נראה כי הוא מנסה להזדקף, אך אחרי שנייה נוספת התכופף שוב כאילו משא השנים הארוכות מושך אותו אט אט אל עבר מעבה האדמה.

רמליהו זקף את עצמו ואמר: "אתה רואה, אתה לא תתחרט על כך שאתה עושה אתי עסקים. אני אעזור לך, ואתה תעזור לי. אתה מכיר את הביטוי שלנו, 'יד רוחצת יד'."

"אין לי ספק," אמר האיש האפל, מרסס את מילותיו כלחישת נחש, "אין לי ספק שאתה מן הכוהנים המקפידים היטב על רחצה."

אורי מאיר נולד בחיפה בשנת 1970. הוא מורה למתמטיקה בתיכון 'השלום' במצפה רמון. קובץ הסיפורים שלו כתרמלכות, והספר תמונות באר שבעיות בעריכתו ראו גם הם אור בהוצאת 'רסיס נהרה'. הוא נשוי ליעל, ואב לארבעה ילדים.

מקט: 001-4050-001
אתה חש את זה? את הכוח?" שאל הטיפוס האפל, ולרגע נראה כי הוא מנסה להזדקף, אך אחרי שנייה נוספת התכופף […]

פרק 1: זה היה בחנוכה

נר ראשון של חנוכה, והמכינה שבה בדרך הארוכה מיום עמוס ברמת הגולן.

עייפות רטובה, מהבילה, אפפה את האוטובוס שהיטלטל על הכביש החלק. רוב חברי המכינה נמנמו, או ישנו, מנסים לחוש מעט חום בחלום, לאחר הקרירות וזרזיפי המטר שליוו אותם אל האוטובוס הצפוף, ולפני שיגיעו אל מיטותיהם ויתעטפו בשמיכות הדקות, שלא התמודדו היטב עם הלילות הצוננים בין פצאל לאריאל. היום האפור ובסופו הדלקת הנרות החפוזה, הסופגניות הקרות והשמנוניות, הערפילים הלחים שעטפו את חברי המכינה באצבעות צוננות על מצוק הארבל בטקס הדלקת המשואה הבודדת, הנר הראשון של חנוכה – כל אלה נסכו תנומה בעפעפי כולם, מלבד חזי ואופיר.

חזי ואופיר היו ערים, מוכנים למלא את הנסיעה הארוכה בשיחה. השעה הייתה כבר אחרי שמונה, האוטובוס ירד לאטו לטבריה, בדרך המובילה לצמח, ומשם אל כביש הבקעה. נותרו להם עוד יותר משעתיים עד שיגיעו סוף-סוף אל המכינה, אך אנשים כחזי וכאופיר לא נרתעו משיחות של שעתיים. שעתיים היו רק הזמן שלקח להם להתחמם.

"נו?" שאל אופיר, "אז מה אתה אומר על הדרשה של מנחם?"

חזי לא ידע מה לומר, הוא לא רצה להעליב את אופיר.

"אני לא מאמין!" קרא אופיר, "הצלחתי לגרום לחזי הגדול לשתוק."

"אל תתלהב יותר מדי," אמר חזי, "אני רק חושב קצת. ובכן, מה היה לנו שם? עשר קדוּשות הן, עומר ביכורים ושתי הלחם, כמה חבל שחרב בית המקדש, איזה כיף זה קרבנות… נשמע מוכר מאיזשהו מקום? אה, נכון, מהדרשה של סוכות או משהו."

"האמת," אמר אופיר ונשם נשימה עמוקה, "גם אותי זה כבר קצת מייגע כל העיירות מוקפות חומה, קדושות עזרת נשים… כאילו, בסדר, חרב בית המקדש וזה באסה, אבל אין מה לעשות, אפילו דוסים כמוני לא חושבים שצריך לבנות את בית המקדש מחדש. עם כל כמה שהיינו רוצים לראות אותו."

"אני אמנם אף פעם לא ראיתי את המקדש," אמר חזי, "וכמובן לעולם גם לא אראה אותו, אבל אני שואל את עצמי אם זה לא יותר טוב ככה. אולי עדיף שכבר אין לנו מקדש."

"כאן הגזמת לדעתי," חייך אופיר. "אבל אולי אם היה לנו מקדש לא היינו צריכים לדבר עליו כל-כך הרבה."

"בקיצור, אנחנו מסכימים שמנחם הוא מייגע," אמר חזי, "בוא נשנה נושא."

עכשיו היה זה תורו של אופיר לחשוב מעט. "אז איך בעצם," הוא אמר בקול מהוסס, "איך ההורים שלך בחרו לקרוא לך חזי?"

חזי שתק, אופיר נשם שלוש נשימות נינוחות לפני שהבין שהוא מופתע. לרוב תגובותיו של חזי היו מהירות כברק, אך הפעם היה על אופיר לחכות בסבלנות, בעוד ידיו תרות לאטן אחר טיפות הגשם הגדולות שנקוו מעברו השני של החלון החלק.

לבסוף אמר חזי, "אני לא בטוח שאני מבין למה אתה מתכוון כשאתה שואל דווקא איך הם קראו לי חזי, ולא למה."

אופיר שמע צליל חשוד בקול חברו, שהיה פתאום עמוק יותר, כמעט חנוק. קולו הרגיל של חזי היה מעט גבוה, לעתים אפילו צפצפני, ולרוב דיבורו היה מהיר מאוד. עכשיו דיבר לאט, וחשב בין מילה למילה. אופיר ניסה להיות זהיר, ולברור את מילותיו בקפידה: "אני מתכוון. ההורים שלך הם חילוניים, ועוד מחיפה, וגם די אשכנזים, כן? אז יחזקאל זה לא בדיוק שם רגיל בנסיבות הללו, נכון?"

"כן. אני מבין. אני רק חשבתי שזה מעניין שבחרת לשאול אותי איך הם קראו לי חזי, ולא למה הם קראו לי חזי. ואני לא בדיוק יודע לענות על השאלה איך הם קראו לי ככה. האמת שאני גם לא בדיוק יודע למה הם קראו לי ככה, אבל על זה אני יכול לפחות לנסות לענות."

אופיר לא הצליח להבין, בתוך כל המילים הללו, מה חזי מנסה לומר לו. צמרמורת קלה שעברה בגוו הכתיבה לו זהירות נוספת. הוא שאל: "טוב, מקבל את התיקון שלך, למה הם קראו לך חזי?"

"אני חושב שהם היו בסוג של תקופה רוחנית. הם בדיוק הלכו לאיזה שיעור על מעשה מרכבה כשאמא שלי הייתה בתחילת ההיריון. זה בטח נראה להם כמו סימן קוסמי. משהו כזה."

"אתה רואה?" קרא אופיר בנימה חגיגית, "לא משנה כמה החילוניות הישראלית תתנתק מהמקור היהודי, בסוף היא תמיד תחזור אליו במקומות הכי לא צפויים!"

"תמשיך ככה עוד שני משפטים, ואני אשאל אותך למה ההורים שלך לא קראו לך אמנון."

"אתה מתכוון כמו אמנון ותמר?"

"אני מתכוון כמו אמנון יצחק."

"אאוץ'. טוב, זה כנראה הגיע לי."

"לא אשמתך. ככה מחנכים אתכם, לשטוף את המוח של כל חילוני שאתם רואים. באמת עוד אף פעם לא הזמנת אותי לעשות אצלכם שבת."

"אז אולי באמת תבוא לעשות אתנו שבת?"

"מה? מתי?"

"בשבת הקרובה אנחנו יוצאים הביתה, לא? אז בטח כבר נמאס לך להיות תמיד רק אצל סבא וסבתא שלך בשבתות, למרות חיי ההוללות החיפאיים, שאתם החילונים השמאלנים כל-כך אוהבים ליהנות מהם, עד איזו שעה מאוחרת בלילה בדיוק? שמונה בערב? שמונה וחצי תוספת סוציאליזם? אז אולי במקום כל זה תבוא אלינו?"

"אתה מתכוון ברצינות?"

אופיר התחיל בהיסוס, אך את המשפט הקצר כבר סיים בביטחון: "כן, בטח שאני מתכוון ברצינות."

"טוב. אני אשמח לבוא, אני חושב. זה יכול להיות באמת נחמד. אבל אני שומר על זכותי לאכול עוגת 'היער השחור' בקונדיטוריה שני, בשבע וחצי בערב, גם ביום ששי אחרי זה, כן? אני נשאר ההולל מחלל השבת שאני, כלומר, בהנחה שאשרוד את שטיפת המוח שלכם," הוא הוסיף. "אגב, אתה בטוח שיש לכם מקום?"

"לשאול מתנחלים אם יש להם מקום בבית זה כמו לשאול את חברת שפדן אם יש לה מספיק שפכים כדי להפריש לים. מה רצית שנעשה עם כל האדמות שגזלנו מהפלסטינים, לא נזמין אנשים לסמינרים של חזרה בתשובה?"

"אה, אז אתה מבטיח שיהיה גם רוחני?"

"אם היית פעם בגבעת זאב, אתה יכול להיות בטוח בדבר אחד. יהיה רוחני. בכל המובנים."

"אני רק צריך לזכור להגיד לסבא וסבתא בזמן. הם יצטערו קצת אבל אני בטוח שהם יסתדרו בלעדי. יש להם חיים די מלאים, כלומר… בשביל סבא וסבתא. לפעמים אני מרגיש שיש להם ממש עולם משלהם. כמעט יש בזה משהו לא הגיוני. בכל מקרה, אני באמת לא יכול להיות אתם בכל השבתות, נכון?"

"נכון," אופיר משך בכתפיו.

השניים שתקו בזמן שהאוטובוס עשה את דרכו מצמח לבית שאן. העייפות כרסמה בהם, אבל אל לבו של חזי חלחלה גם התרגשות. הוא הכיר את אופיר זמן קצר ביותר, אבל לחזי נראה שזו חברות נדירה, כזו שתוכל להימשך זמן רב, אולי לכל החיים. כבר בשני המפגשים לקראת המכינה בכיתה י"ב הם סיכמו שבכל מקרה יישארו בקשר, גם אם רק אחד מהם יתקבל למכינה או ששניהם לא יתקבלו, ובזמן שחלף מתחילת השנה ועד חנוכה הקשר ביניהם הלך והתהדק.

נתוני הפתיחה היו גרועים למדי. הרקע הסוציאליסטי, כמעט מרקסיסטי של חזי, לא בדיוק התיישב עם הרקע המתנחלי, דתי, רוחני של אופיר. והדעות שלהם לא היו רק ירושה מהוריהם, בבחינת הוכחה נוספת לחוק ההתמדה של ניוטון. כל אחד מהם החזיק באידאולוגיה מוצקה ועשירה, שתומכת במחשבות רבות ושונות, ובדעות מגוונות, גם אם תמיד בגבולות הקונצנזוס של המחנה שלו.

אז מה בכל זאת חיבר בין השניים? קודם כל דווקא הניגודים וחילוקי הדעות. הלהט של שניהם להתנצח על כל נושא גרם לשאר חברי המכינה להניד ראש בצער משועשע: "הנה שני אלה מתחילים שוב." ואז, שניהם נעולים בתוך השיחה, הם לא היו מסוגלים להפסיק אותה עד הסוף המר, שלרוב הגיע כשבאמת היה מאוחר מאוד, ונשארו אולי עוד שעתיים לישון, ושניהם היו צרודים מכדי שיוכלו להמשיך ולהתווכח.

הפעם השיחה נקטעה בלי להגיע לכדי ויכוח, בצורה שיכולה הייתה להפתיע את חברי המכינה, אילולא ישנו כל אלה שנת ישרים וקפואים.

חזי שאל את עצמו איך יהיה בבית של אופיר, והאם באמת ינסו להחזיר אותו בתשובה. הוא לא היה בטוח שיצליח לעמוד לבדו מול כל-כך הרבה ערכים. זה היה הצד של החשש, אך מעבר לכך הייתה גם התרגשות גדולה. הוא לא היה רגיל לארוחות משפחתיות עם שני הורים, והרבה ילדים ושירים, ושמחה.

גם בימי הילדות הרחוקים שלו, כשהוריו עוד היו ביחד, הוא סבל מן הבדידות של בן יחיד. אפילו כשכולם ישבו לשולחן השבת הייתה רק מעט חמימות באוויר, ולא חמימות מן הסוג הנכון. תמיד נוסף לאווירה איזה מתח, איזה טון צורם ומריר של ויכוח נוקב שהתרחש מתחת לפני השטח. לא התנצחות קלילה, חריפה וצינית כמו הוויכוחים עם אופיר, אלא ריב. ריב על יהדות, ושבת, ומרקס. השד יודע מה עוד. המילים לא נאמרו, כי כבר לא היה בהן אפילו ערך של שנאה, לא כל שכן של אהבה, וכך למרות הרצון בחום, ולמרות התאורה הנעימה בסלון של סבא וסבתא, השולחן סבל מחמיצות ומאפלוליות לא מוסברות.

בביתם גם לא הייתה שירה. הוא ידע שאצל הדתיים זה אחרת. הוא ראה במכינה איך כל שבת "הם" – הבנים שלכל הפחות פעם הייתה על ראשם כיפה, והבנות שלכל הפחות פעם לבשו חצאית – ישבו בצוותא בתום הארוחה ואחרי שסיימו לברך, ושרו. לא כולם היו זמרים דגולים, אך היו כאלה ששרו יפה, ואצל אחרים ההתלהבות והשמחה פיצו על חוסר הכישרון.

"אתה רוצה אולי לשיר משהו?" שאל חזי את אופיר, מופתע מקולו הניחר.

"בסדר," משך אופיר בכתפיו הצרות. "מה אתה רוצה לשיר? אני מקווה שלא את 'ימי החנוכה'?"

חזי חייך בעל כורחו ואמר: "מכיר 'שבחי מעוז'?"

"ברור," אמר אופיר, והתחיל מיד לשיר בקולו החם, שלא תאם את גופו הצר והארוך כאטרייה: "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח, הרחק הרחק ליד ביתי, הפרדסים נתנו ריח…"

חזי הצטרף בהיסוס, הוא לא רצה לקלקל את השירה הנעימה והמדויקת של אופיר, אך לאט לאט שני הקולות נקשרו, והם שרו את כל הבתים. מחייכים זה לזה, ומאתגרים זה את זה במבט, מי מהם ישכח, או יטעה, באחת המילים.

הם לא טעו.

"טוב," אמר אופיר לאחר שהסתיים השיר, "אם אתה בחרת בשיר כל-כך לאומני, אז אשיב לך כגמולך." ומיד הוא התחיל לשיר את: "אנו נושאים לפידים". חזי חייך. מתאים לציניות של אופיר לבחור שיר כל-כך שנוי במחלוקת, שיר על נס שלא קרה, על פח שמן שלא נמצא, על מאמץ פרולטרי למצוא את האור, שיר בעייתי מאוד, במיוחד בעולם הדתי לאומי שאופיר גדל בו.

קולו של חזי – שבקע מגופו הרחב והלך והעמיק לאחר שחזי התחמם קצת – השתלב יפה עם הקול הנמוך עוד יותר אך הערב של אופיר. גופו של אופיר אמנם היה צר וארוך, אך הוא בהחלט היה בכושר גופני טוב יותר משל חזי, ושריריו הדקים כחבלים היו חזקים ביותר. עיניו הכחולות הגדולות כמו זהרו מתוך החשכה.

השניים שרו חלש למדי, וגם אם ניתן היה לצפות למחאה מצד שאר יושבי האוטובוס, שנמו באותה העת, כל תלונה לא נשמעה, רק שירה חרישית של שני נערים.

אחרי עוד כמה שירים, שוב החרישו השניים. אופיר ניסה לדמיין את המפגש של חזי עם משפחתו הגדולה והרועשת, וחזי ניסה לדמיין את אותו הדבר בדיוק. אלא שאופיר התמלא שמחה והתרגשות לקראת המפגש הצפוי. הוא דיבר על חזי כל-כך הרבה עם משפחתו שכבר עורר את סקרנותם, והם רצו מאוד לפגוש אותו. ואילו חזי, לעומת זאת, בעיקר חשש. האם ישאיר את הרושם הנכון? האם לא יטעה בלשונו? האם יזכור לשמור את כל חוקי השבת? האם לא ידליק את האור בטעות, או ישתמש במגבת בצורה לא-נכונה אחרי נטילת הידיים?

למרות כל החששות, ואולי בגללם, לבו של חזי החל להלום מהר יותר, עורקיו נגדשו בדמו, שסער מן השירה. עם זאת, הוא לא רצה להראות לחברו עד כמה המפגש עם משפחה חדשה, משפחה אמתית, מרגש אותו. אחרי הפירוק הכואב של משפחתו, ולאור הזיכרונות הקרים עוד מן הזמנים שבהם הייתה לכאורה מאוחדת, הוא יכול היה לצפות רק למשהו יותר טוב ממה שהכיר. אבל דווקא הרצון הזה, והציפייה הזאת, כאילו הוא מיד ייהפך לחלק מן המשפחה של אופיר, הפחידו אותו מאוד.

ההרהורים הכבדים השרו על חזי עייפות, וכבר לא היה בו רצון לדבר. נראה שטלטולי הדרך השפיעו גם על אופיר, ובחלוף עוד מספר דקות, לא רחוק מצומת מחולה, נרדמו השניים. כעבור זמן מה הגיעו אל המכינה. כולם ירדו בדממה מן האוטובוס, שהיה מרובב כדבעי בבוץ הבזלת של רמת הגולן ושל מצוק הארבל, ומשם המשיכו בשקט היישר לחדרים, לשינה ארוכה ומרגיעה.

 

יום המחרת, נר שני של חנוכה, הוקדש רובו ככולו לחנוכה. התקיימו דיונים על חנוכה בתלמוד ועל קרבות המכבים, על הנס ועל שמן זית זך, והשיעורים היו מרעננים וחביבים, כמו לביבות מטוגנות היטב מתפוחי אדמה שיובשו בשמש. חזי ואופיר מצאו כמה הזדמנויות להתווכח, אולם מכיוון שהנושאים לא היו קשורים ישירות לפוליטיקה ישראלית, גם לכמה חברים אחרים מן המכינה ניתנה ההזדמנות להתבטא.

בסוף היום, בטקס הדלקת הנרות, הסופגניות היו ממולאות בריבת חלב, ולא בריבה האדומה והדביקה הנהוגה בנסיבות מעין אלה. הדבר עורר שמחה גדולה בין חברי המכינה. וכך על אף שבמכינה היו רק שלושים ושמונה חברים, שבעים סופגניות נעלמו במהירות גבוהה מאוד. שניים מן המדריכים, רועי ואיתי, אפילו לא זכו לטעום מן הסופגניות כלל, אך לא נראה שהדבר הפריע להם, הם תכננו כנראה אפטר באיזה פאב. כולם הלכו לישון שבעים ומרוצים, וכך עבר לו יום חמישי, בלי שלחזי היה זמן להרהורים נוספים לגבי השבת המתקרבת במהירות.

ביום ששי החברים יצאו מוקדם בבוקר. חזי מצא את עצמו במצב שהוא לא רגיל אליו. הוא עמד מול המראה וניסה להחליט מה ללבוש. עיניו הירוקות החזירו לו חיוך, וגופו החסון, אך המגושם והדובי מדי, נגלה בכל שעירותו. מכנסיים קצרים, חולצת טי ירוקה – תמיד אמרו לו שחשוב להתאים את הבגדים לצבע העיניים – נעלי הליכה, לא לשכוח להתגלח. אופיר סיים את מקלחת הבוקר, והחל לארוז את חפציו במהירות וביעילות שאפיינו אותו. חזי סיים להתגלח. אף שמלאכתו זו הייתה חסרה מאוד, הוא ידע שאין לו זמן למקצה שיפורים.

אופיר בדיוק סגר את התיק: "חזי, אני לא רוצה לאחר את ההסעה, והיא יוצאת בעוד עשר דקות. אני רואה שעוד לא התחלת לארוז, אז כדאי שתזדרז."

חזי שנא לאחר, והוא ידע שהנסיעה לגבעת זאב תהיה ארוכה. במהירות שיא ארז את בגדי השבת שלו, מקווה שהם חגיגיים ומגוהצים מספיק כדי לעמוד בסטנדרטים של משפחת אזולאי, עוד זוג תחתונים וספר. אחר כך לקח גם את מברשת השיניים ומשחת השיניים, ותחב אותן בתיק הקטן בערבוביה עם שאר הדברים, בתקווה שמשחת השיניים לא תימרח על בגדי השבת. הוא סגר את התיק ומיהר לצאת אחרי אופיר, שצעד בהילוכו השקול אך הזריז להסעה. אחרי שתי דקות נזכר חזי שלא נעל את החדר. הוא חזר לשם ונעל, לא כי חשש מגניבות, אלא כי ידע שאופיר לא אוהב שהחדר לא נעול.

זו הייתה הפעם הראשונה שחזי עלה על הטרנזיט הנוסע מן המכינה לירושלים. פרט לאופיר, בטרנזיט הזה נסעו בדרך כלל רק רינה ובתיה – שתי בנות ביישניות שבימות השבוע הסתודדו בפינה והגניבו מבטים אל עבר שאר החברים. חזי נוכח לדעת שהוא לא יודע עליהן כלום, על אף שכבר עברו כמה חודשים מאז תחילת הלימודים במכינה. וכך בזמן שאופיר ישב במושב הקדמי והחליף בדיחות עם רמי, שתפקידו במכינה היה לא מוגדר אך חשוב ביותר, וכלל גם את ההסעה לירושלים ביום ששי – ניסה חזי לקשור שיחה עם רינה ובתיה.

"אז מה, אתן גרות בירושלים?"

"רינה גרה בירושלים ואני באפרת," ענתה בתיה, הנמוכה והכהה יותר מבין השתיים.

"אבל אתן מכירות מלפני המכינה?" שאל חזי בהיסוס.

"כן. איך ידעת?" אמרה בתיה וחייכה.

"אה. פשוט אתן תמיד ביחד, ונראה שיש לכן תמיד על מה לדבר."

"כן. למדנו באותו תיכון. קשת, אתה מכיר?"

"לא ממש."

"זה קצת דומה לניסוי שאתה ואופיר עושים עכשיו," אמרה רינה, וחזי נוכח שעד עתה כמעט אף פעם לא שמע את קולה. הוא היה רך, והיה בו צל של חיוך.

"אני מבקש את סליחתך?" אמר חזי בחיקוי הטוב ביותר שלו לסדרות דרמה בריטיות. הוא צמצם את גביניו, וניסה לחייך חיוך אנגלי.

"נראה, אדוני הנכבד," אמרה רינה, וטלטלה את שערה הבלונדיני בתנועה חיננית, "שאתה וחברך החדש, הג'נטלמן אזולאי, עסוקים בהיכרות על בסיס ויכוחים בענייני דת ופילוסופיה." אין ספק. היא הייתה שחקנית טובה בהרבה ממנו.

חזי נשאר מחויך, אך פשוט לא ידע איך להמשיך את השיחה, וכך הביטו כולם בנופי הבקעה, שהתחלפו בנופי ים המלח, שהתחלפו בכפרים המדבריים המאולתרים של בדואים שהיו עד לא מזמן רועים, ולבסוף נגלתה לעיניהם ירושלים במלוא הדרה.

"תאר לעצמך," אמר אופיר מן המושב הקדמי, "לעשות את כל העלייה הזאת ברגל. זה צריך להיות משהו מיוחד. אנחנו חייבים לנסות את זה פעם. אולי בסדרת סיום, מה אתה אומר?"

"אם להודות על האמת," אמר חזי, "למרות שאני בכושר גופני סביר פלוס, לא נראה לי שהייתי עומד בזה, וחוץ מזה נצטרך כמויות מאוד גדולות של מים לסדרה כזאת, ובכלל זו תהיה התארגנות גדולה מדי ללכת עם כל המכינה."

"אתה צודק," אמר אופיר, "אולי נטייל רק שנינו, בקיץ. בעצם, זה עלול להיות חם מדי. אבל בוא ננסה לעשות את המסלול הזה פעם, ביחד."

"בסדר," אמר חזי.

הטרנזיט התפתל ברחובות ירושלים. חזי הכיר את העיר בזמנים אחרים ובשעות אחרות, ולא היה רגיל להמולה הירושלמית של ההכנות לשבת. העיר נראתה לו עמוסה ושוקקת חיים, בוודאי הרבה יותר מאשר בפעם האחרונה שביקר, עם כל המשפחה, דווקא ביד ושם. אז העיר הייתה קודרת ואפורה, ועכשיו נראתה צבעונית, עמוסה, כמעט שמחה. חלק מן התכונה הזו חלחלה לדמו. באוויר עמד ריח של חורף שמשי שמצמיח התחלה חדשה. כעבור דקות ארוכות של התנהלות בין צפירות ואנשים עמוסים קניות, הגיע הטרנזיט אל התחנה המרכזית.

רגע הפרידה מהבנות היה מעט מביך. חוטים של קרבה החלו להירקם במהלך הנסיעה, וכעת לא ידעו הארבעה כיצד ללכת הביתה. לבסוף קטע אופיר את השתיקה ואמר: "טוב, אז נתראה כולנו ביום ראשון."

חזי, רינה ובתיה הנהנו בשתיקה וחייכו קלות, ואופיר משך את ידו של חזי אל האוטובוס הנוסע לגבעת זאב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חידת אבן השתייה”