החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על סטוארט פרין

סטוארט פרין הוא מורה רוחני אמריקאי המלמד קונדליני יוגה. סטוארט מלמד בצנעה קבוצות קטנות של תלמידים ברחבי העולם, במשך יותר מארבעים שנה. הוא תלמידו הישיר של סוואמי רודרננדה, המכונה בפי תלמידיו רודי. סטוארט למד אצל רודי במשך שש שנים. בשנת ... עוד >>

אור בירושלים

מאת:
הוצאה: | 2019 | 190 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

27.00

רכשו ספר זה:

האור בירושלים הוא אור יקר ערך הנובע מתוך ליבנו; זהו אורה של הסליחה והוא מנצנץ בעיניהם של אנשים שלמדו להיות מאושרים; זהו אור שזורח בתוכנו ולא משנה היכן אנו נמצאים. הוא נמצא ברכבת התחתית בניו יורק, בסמטאות של כלכותה, בשכונות העוני בברזיל, בפרברים של פריז, בעיר העתיקה בירושלים, בכפרים של דרום לבנון והגליל, במחנות הפליטים באפריקה ובשכונות ההיספניות בלוס אנג'לס ומיאמי. הילת האהבה שאופפת אותנו מתחזקת ומתעצמת ככל שאנו מתקרבים להארה הרוחנית שלנו. אורה של ירושלים קבור מתחת לשכבות של מתחים שמקיפות את הלב האנושי; אולם הזוהר הנצחי שלו מתעלה מעל החיים ומעל המוות. הוא המקור לשלום ולאהבה בעולם והוא מדריך אותנו במסע המסוכן אל הצד השני של עצמנו. אלה שרואים את האור הזה חיים באושר בתוך עולם כאוטי; עולם שבו החשיכה שולטת בתודעתם ובליבם של בני האדם…

 

מקט: 001-3000-124

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק ראשון

(קיץ 2006)

אלי מלכי ואני נסענו על כביש מהיר בירושלים, מקום שתמיד עורר את סקרנותי. מימיננו לצד הכביש ראיתי בנייני מגורים חדשים בני שלוש וארבע קומות, שדייריהם היו פלסטינים. הקטע הזה של הכביש המהיר עבר באזור שמכונה בעולם ‘הגדה המערבית’. השם הזה העלה בראשי תמונות של מחבלים מתאבדים, של טרוריסטים ושל חמאס ופתח. אם אלי לא היה אומר לי שהמקום שדרכו אנו עוברים הוא חלק מהגדה המערבית, לא הייתי מקדיש לו מחשבה נוספת. הנוף שנשקף מחלון המכונית לא היה מאיים יותר מנופה הפנורמי של ניו ג’רזי, כפי שהוא נראה ממנהטן. אולם המונח ‘הגדה המערבית’ גרם לי לדמיין צלפים על גגותיהם של הבתים הפלסטיניים. כמובן שלא היו שם שום צלפים. צחקתי ביני לבין עצמי על כך שאני יוצר לעצמי פחדים מיותרים. ‘לפעמים מה שאתה יודע יכול להרוס לך את היום,’ אמרתי לאלי. למרות שהוא נולד בחיפה, אלי גר כבר יותר מעשרים שנה בירושלים. הוא ואשתו עליזה היו המארחים שלי.

‘נראה לי שהאנשים שגרים כאן הם מאוד אמידים,’ אמרתי לאלי.

‘כן,’ הוא ענה. ‘הם התעשרו לפני האינתיפאדה.’

‘תחת השלטון הישראלי?’ שאלתי.

‘במשך התקופה הארוכה שבה שרר כאן שקט,’ הוא ענה.

בתקשורת המשיכו לדווח על המלחמה עם החיזבאללה בלבנון. רקטות נורו לגליל ולחיפה ומטוסים ישראלים הפציצו את דרום לבנון ואת ביירות. הגליל נמצא רק כמאה וחמישים קילומטרים מכאן, חשבתי לעצמי; קצת פחות מהמרחק בין ניו יורק לאלבני. בקיץ של שנת 2005, אלי, סמדר ואני נסענו לגליל לחופשה בת שלושה ימים. התארחנו במלון ספא כפרי שהיה מקסים. החדרים היו מרוהטים בטוב טעם עם ג’קוזי ליד המיטה. אכלנו במסעדות שהתמחו באוכל צמחוני ובמאכלים לבנונים ופלסטינים ובקרנו באתרי עתיקות ובכינרת. במהלך הטיול עלינו על הר ליד רמת הגולן, שממנו נשקף שטח הררי רחב ידיים. אלי הצביע על הגבול עם ירדן שהיה לימיננו ועל הגבולות עם סוריה ועם לבנון שהיו מולנו. לא יכולתי להימנע מלחשוב על הטירוף שגורם לתושבים כאן להפוך לאויבים. מספיק להעיף מבט אחד על הגליל על מנת שכל המחשבות על מלחמה תיעלמנה. מדוע צריך להרוס מקום כל כך יפה? מדוע יהודים ומוסלמים לא יכולים ללכת ביחד לספא, לאכול ביחד, לצחוק ולבלות ביחד ולהתייחס אחד לשני באופן אנושי? זה לא דבר כל כך קשה לביצוע. ההכנות למלחמה, ההפצצות, הסיורים בגבולות, ההתכתשות הבלתי פוסקת, המתים והפצועים בשני הצדדים, פיגועי ההתאבדות, הריסת בתיהם של משפחות מחבלים, כל הדברים האלה הם יותר מורכבים, יותר קשים ויותר מכאיבים; קל יותר להתרווח בספא בחברתם של אנשים שונים, ללא הבדל של דת או גזע. אולם קול ההיגיון שלי הוא כמו קוֹל הַתּוֹר1 – קול שאותו יכולים לשמוע רק אנשים שאוהבים שלום.

אלי, סמדר ואני נסענו לאורכה של דרך כפרית בגליל והגענו לרחבת החניה של מסעדה לבנונית; החנינו את המכונית ונכנסנו פנימה. השעה הייתה שעת צהריים וכולנו היינו רעבים. המסעדה הייתה ריקה, למעט אדם אחד שקיבל את פנינו ליד דלת הכניסה ואישה וילד שישבו בחלקה האחורי של המסעדה. ביקשנו מהאדם שקידם את פנינו בכניסה שיביא לנו מבחר של סלטים. הוא היה הבעלים של המסעדה, פלסטיני בסביבות גיל הארבעים.

‘אשתי היא טבחית מעולה,’ הוא אמר לנו. ‘אתם תאהבו את האוכל שלנו. אני חוזר מיד.’

הוא חזר מהמטבח עם בקבוק מים, צלחות של זיתים, פיתות, חמוצים, פלאפל, טחינה וקנקן לימונדה.

‘מהיכן אתה?’ הוא שאל אותי עם חיוך גדול.

‘מאמריקה,’ עניתי.

‘זה טוב,’ הוא אמר. ‘זה טוב. אתה אורח מחו’ל ואני שמח לארח אותך במסעדה שלי.’

‘תודה,’ עניתי לו.

הוא לחץ את ידי. ‘אני מחבב אנשים מאמריקה,’ הוא אמר. ‘הם לא כמו הפוליטיקאים. הם אנשים טובים … מאוד נדיבים … מאוד נחמדים. יש לי דוד ובן דוד שגרים בניו ג’רזי. אתה מכיר את ניו ג’רזי?’

‘כן,’ אמרתי. ‘אני גר בניו יורק. זה מאוד קרוב.’

‘טוב,’ הוא אמר. ‘אני שמח לארח אמריקאי במסעדה שלי. אחזור עוד מעט, אשתי קוראת לי.’

הוא חזר לאחר כעשר דקות עם מבחר גדול של סלטים, שהוגשו על צלחות קטנות ופוזרו לאורך השולחן. אחרי שהגיש לנו את הסלטים, הוא לקח בקבוק של שמן זית מהמגש והגיש אותו לי.

‘אתה האורח שלי מחו’ל,’ הוא אמר. ‘לאורח חייבים לתת מתנה. אני מגדל זיתים במטע שלי. מהזיתים האלה אנחנו מפיקים את השמן ואחר כך מוזגים אותו לבקבוקים. זה שמן זית טרי ואתה תאהב אותו. קח אותו אתך לאמריקה.’

הודיתי לו.

‘עכשיו תאכלו,’ הוא אמר. ‘תיהנו מהאוכל. תגידו לי אם אתם רוצים שאביא לכם עוד משהו.’

זו הייתה המציאות בגליל בשנה שעברה. כעת, בשנת 2006, ישראלים ולבנונים הורגים אחד את השני שם; אנשי דת קיצוניים ופוליטיקאים שאינם מוכנים להתפשר משתמשים באנשים הפשוטים כחיילים במלחמות שלהם. מדוע הם צריכים את המלחמות האלה? האם ניתן לפתור בעיה כלשהיא באמצעות הפצצה של עיר? לא נראה לי. בקבוק שמן זית שניתן במתנה על ידי בעל מסעדה פלסטיני נעים הליכות, מעיד על הצרכים האמיתיים של תושבי המזרח התיכון; הוא עדיף בהרבה על הפצצות והרקטות שנורות על ידי החיזבאללה ועל ידי מכונת המלחמה הישראלית. בתקשורת לא ידווחו אף פעם על בקבוק שמן זית שיהודי אמריקאי קיבל במתנה מפלסטיני מהגליל. מוות והרס הם המוקד של הדיווחים בטלוויזיה. הצופים מקבלים דיווחים נוראיים על ההרס שגורמת המלחמה בביירות ובחיפה. פצצות מתפוצצות, בניינים מתמוטטים ואמבולנסים מפנים את המתים ואת הפצועים. מה שקורה אחרי המלחמה מקבל מעט מאוד תשומת לב תקשורתית; חייהם של הנכים ובעלי המום, חייהם של ההורים השכולים ושל היתומים שגדלים בבתי מחסה או ברחובות; אלה הם סיפורי המלחמה האמיתיים, שאותם שוכחים הגנרלים בדימוס והפרשנים הפוליטיים כשהם מדברים במהדורות החדשות על מהלכים ועל אסטרטגיה.

אני נמצא במדינה במלחמה, חשבתי לעצמי, בזמן שאלי ואני המשכנו בנסיעה לכיוון הכפר אבו גוש – כפר פלסטיני שבו התכוונו לאכול ארוחת צהריים. מסביבנו לא הייתה שום תחושה של מלחמה. אורה של ירושלים לא הוכתם בפטריות עשן של אש נגד מטוסים. לא ראיתי מסביבי טנקים או חיילים; לא היו קולות של מתקפה צבאית או של פגזים ופצצות שמתפוצצים סביבי ולא שמעתי את קולות הירי של המקלעים. רק אלי ואני נוסעים לנו בשלווה ביום ראשון בבוקר, בעוד שהמלחמה רחוקה מאתנו כאילו שהיינו בניו יורק. איפה מתרחשת המלחמה? בגליל, בדרום לבנון, בביירות ובעזה, כמאה וחמישים קילומטרים מכאן; בדיוק אותו מרחק מביתי הקודם בוודסטוק ועד לניו יורק. כל מה שקורה כאן הוא הזוי לחלוטין. ניסיתי לא לחשוב על זה, להפסיק לחפש צלפים על גגות הבתים שמימין לכביש שבו נסענו. אולם הדבר המוזר ביותר הוא שבשעה שמונה בערב אני אמור להעביר שעור מדיטציה בירושלים, לקבוצה של ישראלים שרוצים חיים רוחניים. שום דבר מזה לא נראה לי הגיוני, אולם מצד שני אף פעם לא הנחתי שדברים אמורים להיות הגיוניים.

שנים רבות של עבודה פנימית עמוקה לימדו אותי להישאר ממוקד בהווה ולשמור על לב פתוח. העתיד הוא בסך הכל היום שהופך למחר, בעוד שהעבר דומה לצל שעוקב אחרינו לכל מקום שנלך. ההווה – הרגע הנוכחי – יהפוך ללא רלוונטי אם ננסה להתאים אותו לתוך קופסת ההיגיון שלנו; קופסה שאותה יצרנו על פי התדמית העצמית שלנו. הדעות שלנו מעוותות את דרכי הביטוי של ההווה. הן מדללות את המציאות ויוצרות עולם דמיוני שתואם את השקפת העולם הייחודית של כל אדם. שבעה מיליארד בני אדם חיים על פני כדור הארץ. כל אחד מהם משוכנע שהוא יודע מה נכון; כל אחד מהם מנסה לכפות את מה שנכון על פי השקפתו על שאר העולם. זאת הסיבה שתמיד יהיו מלחמות בעולם; זאת הסיבה שאנשים תמיד ייאחזו בהשקפות שמנוגדות זו לזו ויגנו עליהן עד הסוף המר. לעתים נדירות אנשים מוכנים להודות שהם טועים; לעתים נדירות אנשים מוכנים לשמוע אחד את השני וללמוד מניסיונם של אחרים. אנו חושבים שהבנו את החיים, אולם המסקנות שלנו הופכות ללא רלוונטיות ברגע שאנו מנסים לכפות אותן על אנשים אחרים. טבעו האנליטי של השכל שואף לגלות את האמת שמאחורי כל דבר; אולם ניתוח לוגי לעולם לא יביא לנו שלווה פנימית. דיונים שכלתניים מביאים לפילוג בין אנשים. הם גורמים לאנשים המורעבים מבחינה רוחנית להגיע למצבי ייאוש, בעוד שהחברה האנושית כולה נהיית מכורה לתרופות נגד דכאון ולמשככי כאבים. המרכיב שחסר לנו הוא הלב, זהו היסוד שהופך כעס ופחד לאהבה ונותן לאנשים את הכוח לסלוח אחד לשני ולהמשיך הלאה.

************ ************

באבו גוש, אלי ואני אכלנו ארוחת צהריים במסעדה שהייתה בבעלותה של משפחה פלסטינית. המארח בירך אותנו בחמימות והמלצר הביא לשולחן מבחר של סלטים. המקום כולו היה חגיגי ושוקק חיים; הוא היה מלא בפלסטינים ובישראלים שסעדו את ליבם בהנאה מרובה. התקשיתי לדמיין שמלחמה מתרחשת כעת בין ישראל לחיזבאללה בדרום לבנון; לא יכולתי לחשוב על פגזים ורקטות שמתפוצצים מסביבי בעודי סועד את ליבי בחומוס ובפלאפל. כיצד זה אפשרי שהטירוף של העולם ישנה את צורתו ויהפוך לטעם הנפלא של סלט טבולה ושל שווארמה? לא ידעתי את התשובה לכך. השכל שלי לא היה מסוגל לתפוס את זה. ‘בשם אלוהים! הרי זוהי ארץ הקודש!’ אמרתי לאלי. ‘כאן נוצרו כמעט כל התורות הדתיות הגדולות של התרבות המערבית. כל אחד מאותם אנשים חכמים שחיו כאן בעבר דיבר על אהבה. הישראלים והחיזבאללה צריכים להניח את נשקם ולסעוד את ליבם ביחד במסעדה הזאת.’ חייכתי במשך רגע ארוך ועצוב. ‘ זה לא עומד לקרות,’ אמרתי, ‘אבל אם זה היה קורה, המלחמה הייתה מסתיימת.’

המזרח התיכון שקוע בתוך רשת סבוכה של אינטרסים אנוכיים שמתפרצים מידי פעם והופכים לגלי אלימות נוראיים. אנשים נהרגים, הופכים לבעלי מום ולחסרי בית. תופי המלחמה מהדהדים במקצב חסר רחמים, שמייסר את חייהם של האנשים כאן; מצד שני למתים לא אכפת מי שולט במדבר הזה. העניים ובני השכבות החלשות הם החיילים במשחק פוליטי של מנהיגים, שהאינטרס היחידי שלהם הוא כוח ופרשנות קיצונית של כתבי הקודש. ההיסטוריה מלמדת אותנו שמלחמות אינן מצליחות להשיג דבר; שהרג וטבח של אנשים אחרים לא מביא שום תועלת; שנקמה ושנאה לא מביאים להצלחה. אף אחד לא מסיים את המלחמה כמנצח. מה כן מצליח? דברים פשוטים כמו ארוחה של חומוס ושווארמה במסעדה פלסטינית; כמו אמפתיה לקשיים של האויב שלנו; כמו ההבנה שכל בני האדם ללא הבדל של דת, גזע או מין, מתמודדים עם חיי היומיום שלהם. כשהלב פתוח אנשים מקבלים אחד את השני באהבה; חילוקי הדעות שנובעים מדת, מלאומיות ומפערים כלכליים נעלמים; חוסר התפקוד מפסיק לשמש כאמצעי לקידום אג’נדות. אנשים אוהבים ומכבדים אחד את השני, הם סובלניים לדעות אחרות ולא מנהלים מלחמות. הם מקבלים באהבה את משפחתם, את חבריהם ואת שכניהם; הם תורמים לחברה שבה הם חיים ללא מניעים אנוכיים. כשהלב פתוח אנו לוקחים אחריות מלאה על עצמנו ומפסיקים להאשים את העולם החיצוני בכל הבעיות שלנו. כעס, דיכאון ושנאה יכולים להפוך לאהבה ולשמחה, אם נלמד למקד את התודעה ולנשום נכון. אמנם הקשיים של החיים נמשכים באופן כזה או אחר עד ליום מותנו, אולם ניתן להשתלט על המתחים ועל הכאוס שבתוכנו ולחיות חיים מלאי חמלה. מעברה השני של האומללות הנמצאת בתוכו של כל אדם, ישנה מסעדה שבה יהודים, מוסלמים ונוצרים אוכלים ביחד חומוס וסלט טבולה; המסעדה הזאת מלאה בצחוק, בשירה ובהנאה; ניתן למצוא אותה בליבו של כל אדם, באותו מקום שנקרא גן השעשועים הקסום של אלוהים.

באחד מביקורי הקודמים בירושלים אכלתי עם אלי במסעדה כורדית קטנה במרכז העיר. יצאנו משוק ‘מחנה יהודה’ בירושלים שהזכיר לי עולם ישן שכבר איננו; עולם שבו היו דוכנים של ירקות ופירות, בשר ודגים, אגוזים ופירות יבשים; היו בו גם מסעדות קטנות וחנויות רבות שהתערבבו אלה באלה בתוך סבך של סמטאות מתפתלות. קריאות הסוחרים התערבבו בהמולת השיחות של גברים, נשים וילדים שצעדו בין הדוכנים הרבים. קולות השוק הזכירו לי יצירה מוזיקלית נפלאה של המלחין האנגלי אורלנדו גיבסון בן תקופתה של המלכה אליזבט; ביצירה זו נשמעים קולותיהם של הסוחרים, שמנסים לשדל את הלקוחות לקנות את מרכולתם. התפאורה הצבעונית של הסחורות הרבות שהוצגו למכירה בשוק, ביחד עם ההמולה של האנשים והקריאות של המוכרים, כל אלה יצרו מעין מופע תיאטרון ענק בליבה של ירושלים.

אלי ואני סעדנו את ליבנו במאכלים כורדים בסגנון ביתי. את המעט שידעתי על בני העם הכורדי ליקטתי משידורי החדשות. הם גרו בחלקים של אירן, עירק, סוריה וטורקיה ונאבקו במשך שנים רבות על מנת להשיג אוטונומיה. המחשבה על דיכוי ועל רצח עם בלבלה אותי. מדוע שמישהו ירצה לדכא את האנשים האלה? חשבתי לעצמי תוך כדי אכילת המנות הטעימות שהוגשו לשולחן. האם לא היה עדיף ללמוד להכיר את התרבות שלהם? האם לא היה עדיף ליהנות מהמזון שהם הכינו עבור האורחים במסעדה? פחות משעה לאחר שאלי ואני עזבנו את המסעדה הכורדית, מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בתוך אוטובוס במרחק של כשלושים מטרים מהמקום שבו אכלנו. כעשרה אנשים נהרגו ויותר מעשרים נפצעו; החמאס הכריז בגאווה שהוא לוקח אחריות על הטבח.

‘עכשיו הישראלים יהרגו עשרות אנשים בעזה,’ אמרתי לאלי, ‘אחרי זה הפלסטינים יהרגו עוד אנשים רבים בישראל. הטבח הזה יימשך עד שלא תישאר נפש חיה במזרח התיכון.’

‘ככה זה נראה,’ ענה אלי בדרכנו לביתו.

************ ************

אנשים מוארים לא בהכרח מדקלמים פסוקי תפילה או קוראים בכתבי הקודש או מתמחים בעקרונות של המיסטיקה ושל תורת הנסתר; אנשים מוארים אינם קנאים לדת או לאמונה כלשהיא. אנשים מוארים הם אנשים מאושרים, מלאי חמלה, אנשים שלמדו לסלוח לאחרים; זוהי דרך החיים שלהם. כשלאדם יש חיים רוחניים אין לו יותר צורך להסתמך על דת או על אמונה. אז רואים את אלוהים בכל אדם, בכל בעל חיים, בכל צמח וחרק שקיימים על פני האדמה. החיים והמוות הם יקרי ערך וצריך להתייחס לשניהם בכבוד. הגוף נרקב, אבל הנשמה ממשיכה הלאה לגלגול הבא; היא ממשיכה לנוע במסע אינסופי דרך האוניברסיטה רבת הפנים שנקראת החיים. כפי שאמר המשורר ויליאם בלייק: ‘כל יצור חי הוא קדוש.’

לכל יצור חי יש קשר לכוח רוחני שמקיים את כדור הארץ. מדוע כל כך קשה לאנשים להכיר באמת הפשוטה הזאת? מדוע חלק גדול כל כך של ההתנהגות האנושית מונע על ידי כעס ונקמה? לכולנו יש לב, כולנו נושמים, חושבים, משתינים, מדממים, אוכלים וישנים; כולנו רעבים לקשר אנושי, לאהבה, להכרה בערכנו ולידידות עם אנשים שמוכנים לקבל אותנו כפי שאנחנו. מה מפריד בין בני אדם? מהו אותו כוח בטבע שגורם לנו לפעול בחוסר היגיון ולהרוג את בני מיננו? שום דבר לא משתנה כאשר אדם מת. עולם כמנהגו נוהג והחיים ממשיכים במסלולם. אוטובוס שמתפוצץ הוא כמו קפיצה קטנה על הגרף שמודד לחברה האנושית החולה את הדופק. אנו מקדישים כמה דקות מזמננו לטרגדיה ואז חוזרים לדברים שמעסיקים אותנו. הסוחרים בבורסה ממשיכים לעשות עסקאות; בעלי החנויות ממשיכים למכור את מרכולתם; הולכי הרגל ממשיכים לצעוד; אנשים דתיים ממשיכים להתפלל; לאף אחד כבר לא אכפת מהמקרה, למעט אותם אנשים שקרובי המשפחה שלהם או חבריהם היו על אותו אוטובוס. אצלם נוצר חלל ריק במקום שבו חי פעם החבר או בן המשפחה; לב שכבר לא פועם; בעל, אב, אישה או חבר שכבר אינם; חיי אדם שנקטעו על ידי אותה ישות מוזרה שנקראת נקמה. במשך אלפי שנים הנקמה מביאה בעקבותיה רק מוות. היא פוצעת את הלב ואת התודעה ומרוקנת אותם משמחה ומאהבה. אנו נשבעים לחסל את היהודים, את המוסלמים, את השחורים, את הלבנים, את האסיאתיים, או את כל מי ששונה מאתנו; אנו נשבעים למחות את המין האנושי מעל פני האדמה.

הוזמנתי לתת הרצאה על מדיטציה לקבוצה של תלמידים ישראלים שלמדו במכינה קדם צבאית במדבר יהודה. לכאורה זו הייתה קבוצה רגילה של תלמידי תיכון, למעט העובדה שכשמונה מהמשתתפים הקשיבו להרצאה שלי כשתת מקלע ‘עוזי’ מונח על ברכיהם. הזכרתי את פיגוע ההתאבדות שהיה ליד המסעדה הכורדית. אחד הנוכחים בהרצאה אמר לי שהוא היה בצד השני של הרחוב בדיוק כשהאוטובוס התפוצץ. הוא הוציא גופות של קרבנות ופצועים גוססים מתוך הלהבות. הוא דיבר על הפיגוע כאילו מדובר באירוע יומיומי. הוא שאל אותי איך ניתן להישאר רגוע תוך כדי מלחמה; איך אפשר שלא לכעוס; איך אפשר שלא לרצות בנקמה. ראיתי את אותה שאלה בעיניהם של כל התלמידים שנכחו בהרצאה. לא ידעתי מה לענות להם.

לקלישאות רוחניות אין שום משמעות בליבם של ילדים שגדלו במקומות שבהם מתחוללת מלחמה. היה לי קל לדבר על הצ’קרות ועל הצורך לסלוח, על אמונה ועל הצורך לאהוב את האויב שלך, על התובנות שניתן למצוא בכתבי קודש עתיקים; אולם המתח שהשתרר באותו רגע גרם לכל התשובות שלי להישמע מטופשות. אם אח או אחות או אחד ההורים נרצחים או נפצעים בפיגוע התאבדות, כל המילים – רוחניות וגבוהות ככל שתהיינה – הופכות להיות חסרות תועלת במאבק כנגד הכעס, הזעם, הפחד והטינה.

אולי השתיקה עדיפה, חשבתי לעצמי. לילדים האלה אין סבלנות למילים גבוהות. הודיתי להם על כך שהם חלקו איתי את הכאב שלהם; הודיתי להם על כך שהם לימדו אותי שיעור שאותו לעולם לא הייתי לומד ברחובותיה של ניו יורק; הודיתי להם על כך שיש להם את האומץ להתייצב מול חייהם מבלי להירתע.

‘רק אלוהים יודע מה צופן העתיד,’ אמרתי להם. ‘רק אלוהים יודע מה תהיה התוצאה של כל זה.’

כשעזבנו את המקום, רפי סלה (שבתו הייתה תלמידה במכינה) סיפר לי ששכן שלו נהרג באותו אוטובוס. המשכנו לנסוע דרך מדבר יהודה ופנינו ימינה לכביש הכניסה לירושלים. הסתכלתי מחלון המכונית על ההרים הצחיחים ועל השיחים המדבריים שהשתרעו עד האופק. כשאדם אחד מת, חשבתי, כל העולם מת אתו; האדם הזה הוא כל אחד מאתנו, בעודנו מנסים למצוא את דרכנו בחיים.

כשהלב נסגר אנו נשארים עם השממה שיוצרת התודעה שלנו. זהו שדה קרב שבו מתרחשת מלחמת חורמה בין ‘הטוב’ לבין ‘הרע’; שדה קרב שבו אין דרך אמצעית, אין ‘אזורים אפורים’ שבהם בני אדם יכולים לפרוח ולשגשג. כשהלב נפתח העולם הופך למקום מקודש שבו כל השבילים מובילים לאותו מקום; שבו כל הדתות מלמדות את אותו הדבר. אלוהים הוא אהבה; אלוהים הוא שמחה; אלוהים הוא היכולת לסלוח; אלוהים חי בליבו של כל אדם. ברגע שהלב נסגר אנו מתחילים לדאוג מה יהיה בעתיד; אנו חשים אשמים לגבי דברים שקרו בעבר; החרדות משתלטות עלינו ואנו מפסיקים לתפקד. כל המערכת הפנימית שלנו מתפרקת. המחשבות דוחפות אותנו לתוך שממה אנליטית שבה נמצאים כל התרחישים האפשריים. אנו מנתחים אפילו תרחישים חסרי הגיון ושטותיים לחלוטין. הניתוח השכלי הופך להיות מרכיב רב עוצמה בתוכה של פעילות מחשבתית שהיא לא יותר מאוננות שכלית. הוא מייבש אותנו, מרוקן את נשמתנו ולוקח אותנו לעולם של רעיונות פזיזים שלעתים נדירות מתממשים; רעיונות שמרוקנים אותנו מהזרימה של החיים בתוכנו ולא מאפשרים לנו לחיות את הרגע. כשהלב נפתח אנו מגלים במהרה שאנו חיים ומתקיימים בתוך גן השעשועים של אלוהים. אנו מגלים את האמת היחידה שמתעלה מעל כל שאר הדברים – שאנשים מאושרים הם אנשים מוארים; שאנשים מאושרים לא מנהלים מלחמות. אנו מגלים שהאמת שאותה אנו מתאמצים כל כך למצוא איננה מסובכת בכלל.

************ ************

נסענו לכיוון ים המלח ואני התבוננתי במדבר שנשקף מחלון המכונית; הנוף הצחיח הזכיר לי עד כמה שוממים ויבשים יכולים החיים להיות. עם כל זאת ישנו יופי בשממה ובדממה שאופפת אותה, חשבתי לעצמי; ישנו יופי בבדידות, בחולות ובמשטחים האינסופיים של הסלעים, שביניהם צומחים שיחים קוצניים. ישנו משהו מסתורי שמסתתר בתוך אוהלי הנוודים, בין הצלליות של הגמלים ובשמים הכחולים שלעולם לא מתכסים בעננים; ישנו יופי באור ששוטף את ירושלים – אור מסתורי שנוגע במשהו עמוק בתוכי. בתוך הנוף השלו הזה התקשיתי להאמין שמחבל מתאבד פוצץ את עצמו במרכז ירושלים.

האם ניתן בכלל להשוות בין דעות ועמדות פוליטיות לבין חיי אדם? חשבתי לעצמי תוך כדי נסיעה דרך המדבר. החיים מאבדים את ערכם רק בתודעתם של אנשים שתאוות הכוח העבירה אותם על דעתם. למלחמה יש מקום לגיטימי רק בתוך שיגעון הגדלות של רודנים פוליטיים, צבאיים או דתיים. כל שאר האנשים צריכים לשאת בתוצאות. אין היום כבר מלחמות פנים אל פנים כמו בימי הביניים; הן הוחלפו ברקטות ובפגזים שמתפוצצים על אנשים תמימים ומשמידים עיירות וערים תוך שניות; סבלם של קרבנות המלחמה הוא מעבר ליכולת ההבנה האנושית, בעוד שהאחראים לכל הטירוף הזה יושבים במשרדים נוחים במרחק אלפי קילומטרים מאזורי המלחמה ועורכים חישובים קרים על התקדמות הקרבות. האנשים שנהרגים הם בסך הכל נתונים שמתווספים לגרף. אין להם אימהות, אבות, ילדים או אנשים שאוהבים אותם; הם רק נתונים סטטיסטיים שנאספים על ידי אנשים שיושבים מול מחשבים בפנטגון או במשרד הביטחון הישראלי.

המדבר שדרכו אנו נוסעים שונה מאוד מדיונות החול שאותן ראיתי במדבר סהרה שבדרום מרוקו, חשבתי לעצמי. הבטתי מחלון המכונית אל עבר ההרים החולפים שהיו מכוסים בסלעים יבשים ובשיחי ערער שנראו כמשוועים לגשם. תהיתי בליבי איך יכולים שיחי ערער לגדול ללא גשם; תהיתי כיצד מצליחים החיים לשרוד בתוך הסביבה המדברית השוממת הזאת; תהיתי מה גרם לשבטי הבדואים להפוך את המדבר לביתם. כיפת השמים שמעל המדבר הייתה שונה מכל מה שראיתי בעבר. לא ראיתי אף בעל חיים, ציפור או אדם שהעזו לצאת החוצה בחום הלוהט של אמצע היום. תמרור על הכביש סימן את הכיוון ליריחו ותמרור שני את הכיוון לים המלח. הייתי בעבר ביריחו לפני האינתיפאדה, כשניתן היה עדיין לטייל בחברון, בשכם, ביריחו, בבית לחם ובערים ובעיירות של הגדה המערבית; לפני שאוטובוסים התפוצצו ברחובות; לפני שמסעדות ואוניברסיטאות נהפכו למטרות של מחבלים מתאבדים; לפני שהייאוש הגיע לשיאו ופרצה מלחמה כוללת בין הישראלים לפלסטינים.

על מה הם נלחמים? שאלתי את עצמי כאשר פנינו ימינה לכיוון ים המלח. אין כאן נפט, אין כאן מים, יש מעט מאוד אפשרויות לחיות ולשגשג במדבר הזה. זוהי חלקת אדמה שוממה וצחיחה שנראית כלא ראויה בכלל למחיה; אדמה שיכולה להציע רק חיים קשים, על גבול הבלתי אפשרי, לאותו קומץ של משוגעים שהחליטו להקים כאן את ביתם.

מצד שני המזרח התיכון הוא ערש הציביליזציה; זהו מקום הולדתם של משה, ישוע, מוחמד ועוד הרבה מאוד קדושים, אימאמים ורבנים; אנשים שהביאו לעולם את האמיתות הגבוהות ביותר לגבי ההתפתחות הרוחנית. הנוף כאן הוא תיאור מטפורי של המאבק למצוא את אלוהים; הוא תיאור של הדיאלקטיקה הנצחית שקבורה עמוק בתוך נפשו של כל אדם. מתוך הסבל מגיעה ההארה; מתוך הביצה פורח הלוטוס; מתוך המצב האנושי השומם והצחיח מגיעה הגאולה. החיים והמוות מתאחדים בריקוד מקודש. האחד מוליד את השני וכל אחד מהם הוא הכרחי בעולם שממשיך להתפתח לנצח.

נסעתי לים המלח בפעם הראשונה באמצע הקיץ. הטמפרטורה הייתה קרובה לארבעים מעלות ואנשים רבים התרחצו באגם השקט. רציתי לצלול לתוך האגם על מנת להירגע מהחום; אולם להפתעתי גיליתי שים המלח הוא מעין אמבטיה חמה מלאה במלחים, שריכוזם כל כך גבוה עד שהם יכולים לשרוף את עיני. לא יכולתי לשחות או לצלול ואפילו לא לטבול את ראשי במים. בקושי הצלחתי לשמור את רגלי על הקרקע וללכת. כל מה שיכולתי לעשות היה לצוף מתחת לשמש שצלתה את גופי. החום הלוהט גרם לי לחשוב שהגעתי למקום שדומה לגיהינום.

‘ים המלח נמצא מתחת לפני הים,’ אמר לי אליק אלצפון. הנהנתי בראשי וביקשתי ממנו לעזוב את המקום. כשהמכונית שלנו יצאה מתוך מגרש החניה נשבעתי שלעולם לא אבקר שוב בים המלח.

************ ************

בשנת 1981 אליק ואני הלכנו לכותל המערבי שנמצא בעיר העתיקה בירושלים. עמדנו על הסוללה שמשקיפה על הכותל והסתכלנו על המקום הקדוש ביותר לדת היהודית. מעל הכותל המערבי ניצבה כיפת הסלע – אחד המקומות המקודשים ביותר לאסלאם. זה היה הביקור הראשון שלי בירושלים.

‘הנה הסיבה שלעולם לא יהיה שלום במזרח התיכון,’ אמרתי לאליק. ‘אין לזה שום קשר לפוליטיקה או למצב כלכלי. המלחמה בין המוסלמים ליהודים מתרחשת כאן; היא נמצאת בלב ליבן של האמונות הדתיות. אין זה משנה כמה שיחות שלום יהיו בין הישראלים לפלסטינים; אין זה משנה כמה ויתורים פוליטיים וכלכליים ייעשו; המלחמה תמשיך להשתולל כל זמן שהסכסוך הדתי לא ייפתר.’

‘הכותל המערבי הוא המקום הקדוש ביותר לדת היהודית,’ אמרתי לאליק, ‘במקביל כיפת הסלע היא אחד המקומות המקודשים ביותר לאסלאם. על מנת שהמשיח יבוא היהודים חייבים לבנות מחדש את מקדש שלמה מעל לכותל המערבי; הם חייבים להרוס את אחד המקומות הקדושים ביותר לאסלאם. זאת כמעט בדיחה. נציגי האו’ם יכולים לקיים שיחות שלום עד שיתייאשו; הם יכולים להטיל סנקציות ולהפנות אצבע מאשימה לכל מי שנראה להם ראוי לנזיפה; אולם רק ביום שבו המוסלמים והיהודים יישבו את המחלוקת הדתית החריפה שמפרידה ביניהם יהיה שלום באזור הזה. אם יהודים דתיים יהרסו את כיפת הסלע תתחיל מלחמת עולם שלישית.’ היה לי רעיון אחר. ‘מה אם המשיח כבר נמצא כאן?’ שאלתי אותו. ‘מה אם הוא אפוף במסתורין וחי בלבו של כל אדם? הוא האור, האהבה, השמחה וההארה הרוחנית. הוא לא מסתיר את עצמו מאתנו והוא איננו סמוי מן העין. פשוט … אנחנו עדיין לא התפתחנו מספיק על מנת שנהיה מסוגלים לראות אותו.’

תרגול המדיטציה גרם לי להסיר מתוכי שכבות של מתחים; שכבות שכיסו את השמחה ואת האהבה שהיו קבורות מתחת לראיית עולם קוטבית של חיים ומוות. שום דבר לא היה מובן לי כשהייתי צעיר. לא התכלית של חיי; לא הגבריות שלי; לא עמדות פוליטיות וכלכליות; לא המחשבות שלי לגבי רעיונות פילוסופיים ואמונות דתיות, או הסיבה מדוע אני קיים. חייתי בעולם שהיה שבור לרסיסים. עולם שבו תשוקה וחוסר ביטחון שלטו ביד רמה; עולם שבו הרעיונות שלי לגבי ‘הטוב והרצוי’ תמיד התנגשו עם האכזריות וחוסר האנושיות שראיתי סביבי. זה היה כמעט בלתי אפשרי ליישר את ההדורים בין הניגודים שראיתי. אין מקום לאהבה בעולם שבו אנשים מעריצים את המלחמה.

השילוב של צורך רוחני עם טכניקת המדיטציה שלמדתי מהמורה שלי – רודי – עזר לי לשרוד את עצמי. הבנתי בגיל מאוד צעיר שחיים רוחניים אינם אפשריים כל עוד הלב שלי נשאר סגור; כל עוד לא הייתי מסוגל לאהוב; כל עוד רמסתי את האמונות של אנשים אחרים. ‘הכותל המערבי’ האישי שלי נבנה מרסיסים של לב מנופץ. נדרשו לי שנים של תרגול מדיטציה על מנת להתגבר על הפחדים שלי. עבדתי על עצמי עד ש’הכותל המערבי’ האישי שלי התפורר. נשארתי עם כלי קיבול ריק שהתמלא בהדרגה באור; עם גן שעשועים פנימי מלא בילדים שצוחקים ורוקדים יחדיו עד אינסוף.

************ ************

הגענו למרחצאות עין גדי שליד ים המלח. קהל רב של גברים, נשים וילדים הסבו בנוחיות בלובי. חלקם לבשו בגדי ים, חלקם לבשו חלוקי רחצה עם כפכפים וכולם התרגעו באווירה השלווה של מעינות המרפא. פקיד הקבלה נתן לנו הסבר על אמבטיות בוץ, על עיסוי עם אבנים חמות, על שיאטסו, על עיסוי עמוק ועל עוד טכניקות ריפוי אזוטריות שמביאות מזור לגוף ולנפש. ריח הגופרית עלה מהבריכות המחוממות שהטמפרטורה בהן הייתה כארבעים מעלות. רציתי מאוד לטבול את גופי הדואב בתוכן.

חדר המלתחות היה מלא עד אפס מקום בגברים דרוזים; כולם היו בגיל העמידה, קרחים ועם נטייה לעודף משקל. הם היו עבי כרס ובעלי שפמים גדולים ונראו לי כמו חברים באחת האגודות הסודית ממרכז אסיה שמתוארות בספריו של גורדג’ייף2. בביקורי הקודם בירושלים, אלי ואני נסענו לבקר בעיירה דרוזית ליד הגבול עם סוריה. סיירנו בבית תפילה משופץ ואכלנו ארוחת צהריים במסעדה קטנה. המקומיים קבלו את פנינו בבית התפילה ואפשרו לנו להסתובב בו כאוות נפשנו. ניסיתי לדמיין פגזים ורקטות מתפוצצים ברחובותיה של אותה עיירה דרוזית; ראיתי בעיני רוחי אנשים ישובים במקלטים ומחכים שהישראלים והחיזבאללה יגיעו להסכם על הפסקת אש.

‘בישראל אי אפשר לברוח מהמלחמה,’ אמרתי לאלי. ‘היא נמצאת בעיניהם של ילדים שעדיין אינם מבינים מה קורה. הם רואים את המוות ואת ההרס בטלוויזיה. היא נמצאת בעיניהם של הגברים והנשים שנופשים כאן במרחצאות; היא נמצאת במחשבותיו של כל אדם. אין מפלט מהאיום התמידי של פלישה או של התקפה.’

אשתו של אלי, עליזה, התקשרה וסיפרה לו שיחידת המילואים של אחיה גויסה. הוא עומד להישלח ללבנון. ‘הוא היה יכול להשתחרר משירות מילואים,’ אמר לי אלי, ‘אבל הנאמנות שלו לחבריו ביחידה היא מאוד חזקה והוא לא מסוגל לראות אותם יוצאים לקרב בלעדיו.’ המלחמה נגעה עכשיו בעליזה ובמשפחתה. אלי חייך בהבנה ואני הבנתי שהחיים בישראל שונים מאוד מהחיים בארה’ב.

‘ישנם ששה מיליון תושבים בישראל, אבל המדינה כולה היא בגודל של רוד איילנד,’ אמר אלי. ‘אם פלסטיני מפליץ בעזה הריח מגיע עד לירושלים. מה שאני מתכוון הוא שיהודים וערבים חיים אחד בתוך השני, בדומה למשפחה שבה היחסים בין בני הזוג עלו על שרטון. המלחמה נוגעת בכולם, גם באותם ישראלים שמסרבים להילחם.’

‘הצבא שלכם לא מורכב ממתנדבים?’ שאלתי אותו.

‘לא,’ הוא ענה. ‘כל אחד בישראל מתגייס לצבא; כל ישראלי מחויב בשירות צבאי למען ארצו.’

‘אם היו עושים חובת גיוס באמריקה,’ אמרתי לאלי, ‘שנות הששים היו חוזרות ואנשים היו צועדים ברחובות. היו שביתות וצעדות מחאה והחברה כולה הייתה מזדעזעת מהיסוד. אני לא בטוח שזה רעיון רע כל כך. אמריקה צריכה שיטלטלו אותה. היא נהייתה כל כך שאננה עד שהיאפיות נהפכה לדת. רוב שטחה של מנהטן הפך למרכז קניות של המעמד הבינוני הגבוה; מקום שבו קונים מתחרים ביניהם בתזזית על נעלי ספורט של מעצבים; על חולצות טריקו ועל מכנסי ג’ינס; על מוצרים רבים שנמכרים במחירים מופרזים. אין יותר יחסי שכנות ותרבויות אתניות שונות; יש רק דירות יוקרה ומסעדות יקרות. אמריקה הגולמית עם מגוון התרבויות שמשתלבות בתוכה הוחלפה בחזיון בוהק ומבחיל של גן עדן יאפי. ליבה הפועם של אמריקה מוגש עכשיו כמנה ראשונה במסעדת יוקרה. הוא נאכל בתאוות בצע חסרת מעצורים על ידי מתווכים, יזמי נדל’ן, סוכני בורסה, פוליטיקאים ואנשי עסקים.’

‘הכל משתנה,’ אמר אלי.

‘זה נכון,’ אמרתי. התרחצנו במשך כשעה בבריכה גדולה של מים מינרליים חמים, שהייתה מלאה בדרוזים שבאו לעין גדי על מנת לברוח מהמלחמה. ‘לעולם אינך יכול לדעת מה הדבר הבא שיקרה.’

‘נצטרך לעזוב בקרוב,’ אמר אלי. ‘שעור המדיטציה אמור להתחיל עוד מעט.’

בדרכנו חזרה לירושלים נסענו אלי ואני בכביש שנושק לחופו של ים המלח. שמש של אחר הצהריים האירה את הרי המדבר היבשים והשוממים וכסתה אותם בשטיח של אור וצל. בדואים ישבו להם בנחת ליד אוהליהם, כשלידם קשורים גמלים; נץ חג לו בין זרמי האוויר בשמים הכחולים והבהירים. היינו במרחק של כעשרה קילומטרים מ’העיר המוארת’. אהבתי את השקט שנבע ממעמקי המדבר; שקט שעזר לי להקשיב לקול הפנימי שחדר מבעד לסחרורם המתמיד של החיים המודרניים. קול זה הביא לי תשובות ברורות לשאלות שאבדו בעבר בתוך הרעש הצורם של חיי היומיום. הקשבתי לנשימה שלי. צלילו של האוויר הנכנס והיוצא השקיט את תודעתי ואפשר לי להיכנס למצב של רגיעה עמוקה. כל הכאבים והמטרדים הקלים נעלמו והאור שרחץ את ירושלים רחץ גם את ליבי.

באותו ערב נתתי את ההרצאה הבאה לאחר שעור המדיטציה:

ישנן הרבה דעות מוטעות לגבי המושג הארה רוחנית. אנו יוצרים לעצמנו תדמית של הארה ומצפים מאלה שהווייתם מוארת להתאים לתדמית זו. אנו סבורים שאנשים מוארים צריכים להיות חכמים, ידענים ובעלי יכולת לתת לנו עצות לגבי הדרך הנכונה לחיות את החיים. אולם השקפה זו רחוקה מאוד מהאמת. אנשים מוארים לא עוסקים בהכרח בנושאים רוחניים. לעתים קרובות הם אינם יודעים דבר על מיסטיקה, על מלאכים, על מטפיזיקה, על חקר היקום, על חקר התודעה, או על כל תחום ידע אחר שקשור לתורת הנסתר. הם פשוט אנשים מאושרים; הם חיים במצב של חסד שחומק ממודעותם של מומחים-כביכול לרוחניות, למדע הנסתר ולתאולוגיה. אדם מסיים את כל השיעורים שאותם הוא צריך ללמוד בחייו כשהלב שלו נפתח, כאשר הוא מסוגל לתת ולקבל אהבה ללא תנאים מוקדמים; כאשר יש לו יכולת להיות מאושר, לסלוח, להיות סובלני וסבלני. הקארמה שלו מגיעה לקיצה והוא נכנס למצב של הארה.

כולנו מתנסים ברגעים בודדים של אהבה ושמחה, אבל מעטים מאתנו מסוגלים לחוש את הרגשות האלה במשך תקופה ארוכה. רובנו לא משתמשים בתרגול מדיטציה על מנת לבנות בסיס פנימי חזק; על מנת להשקיט את התודעה ולשמור על הלב פתוח. אנו מחפשים את האמת בכל קצווי תבל. הפרדוקסים של החיים גורמים לנו לכאב ראש עז ויוצרים מחסומים בתוכנו. אנו חוקרים את הסימפטומים ולא את הסיבות לבעיה. תשובות שנראות הגיוניות ברגע מסוים מפסיקות להיות רלוונטיות כשהחיים משתנים. ההיסטוריה מלמדת אותנו שמלחמה לא מצליחה להשיג דבר. היא לעולם לא הצליחה ולעולם לא תצליח להשיג דבר, למעט מיליוני הרוגים ובעלי מום. אנשים מאושרים לא זקוקים למלחמות. הם מכבדים את אמונותיהם של אנשים אחרים ומקבלים את העולם כמות שהוא. האם לא עדיף לקבל את העולם כמות שהוא ולהכיר בעובדה שהוא שייך לאלוהים ולא לנו? במקרה הטוב אנו תיירים בעולם. אנו מבלים בו במשך תקופה קצרה שבמהלכה אנו מקלקלים אותו; אנו מפרים את האיזון המושלם שבו נמצא היקום במצבו הטבעי. אנו שוכחים שאורחים לא אמורים לעשות בלגן בביתו של המארח.

מדיטציה היא אומנות; הכלים המשמשים אותה הם התודעה והנשימה. אם משתמשים בכלים אלה על מנת לפתח את החוזק הפנימי שלנו, להישאר ממוקדים ולפתוח את הלב, ניתן לחיות את חיינו עם חכמה ועם חמלה. האנשים היחידים שמצליחים בחיים הם אלה שלומדים להיות מאושרים; כל האחרים נכשלים בבחינת הגמר של הקורס וחייבים לחזור עליו שוב. ליקום יש סבלנות. הוא מתבונן בבלגן שאנשים עושים עם חיוך על פניו; הוא שואל את עצמו מתי כבר ילמדו בני האדם שכל אחד מהם רואה מציאות סובייקטיבית וייחודית. כשאנו מקשיבים לקשקוש הבלתי פוסק של המחשבות, החיים שלנו מוכתבים על ידי חזיון מעוות. המטורף והעיוור משוטטים שלובי ידיים על קצה הצוק בתוך ערפל סמיך3. הם צוחקים על החידות של החיים, מנתחים אותן ומנסים להבין אותן; אולם עם כל צעד שהם עושים הערפל נהיה סמיך יותר. היקום מאפשר לנו לחזור לתקופות חיים רבות, על מנת ללמוד שהאנשים היחידים שמצליחים בחיים הם האנשים המאושרים. מצד שני, קשה יותר למצוא אדם מאושר מאשר למצוא את ‘הגביע הקדוש’. נאמר בכתבי הקודש: ‘הן רבים הקרואים ומעטים הנבחרים’4. במלים פשוטות: כשאנו נולדים אנו מביאים אתנו לעולם תמימות, מתיקות, שמחה ואהבה; אולם אנו עוזבים את העולם כממזרים עלובים; אנו עוזבים אומללים וממורמרים, לאחר שוויתרנו על השמחה עוד כשהיינו ילדים קטנים.

כבר מיום שהם באים לעולם ילדים לומדים שהאושר נובע ממאורעות חיצוניים. הם לומדים לחשוק בכסף, בכוח, ברכוש, במערכות יחסים ובהצלחה; בכל דבר שמייצג חיים טובים בתוך עולם מסוכן. נאמר להם לציית לחוקים, לעשרת הדברות, להיות נאמנים ומתחשבים; אולם אין משמעות רבה למלים של אלה המטיפים לצדק, בעולם שארוג מקורים דקים של מחלוקות ואשליות. המטיפים לצדק יכול לתרץ כל דבר, אבל הזרם התת קרקעי של החיים חזק יותר מכל דרשה של יום ראשון בבוקר. אנשים נסחפים בזרמים החזקים של כוח ותאוות בצע. הם עושים את כל מה שנדרש על מנת לשרוד, בחברה שבה אחד ועוד אחד כבר לא שווה לשתיים; חברה שבה ההיגיון והשטות הם כמו דמויות מצוירות במחזה בסגנון האבסורד.

כשהלב נפתח, הדיבור הפנימי המלווה אותנו ללא הפסקה, פוחת והופך בהדרגה לשקט. כבר אין צורך במילים. ישנה כנות בעינינו והילה של אהבה מסביבנו.

אנו חשים הכרת תודה עבור משחת השיניים שבה אנו מצחצחים את שינינו; עבור כוס מים, עבור פרוסת לחם עם כוס תה; עבור הבגדים שאותם אנו לובשים; עבור האוויר שאותו אנו נושמים ועבור השמש שבשמים; אנו מצליחים להתעלות מעל הפחד. הכאוס הרגשי והמנטלי בתוכנו שוכך ואנו יכולים סוף סוף לשלוט באני הפנימי שלנו.

אחרי הפיגוע במגדלי התאומים כתבתי את הדברים הבאים בניוזלטר חודשי שפרסמתי אז: ‘האנשים היחידים בעולם שניתן להשליט עליהם פחד הם אלה שכבר מלאים בפחד’.

שום דבר בעולם לא יכול להפחיד אותנו כשהלב שלנו פתוח; כאשר אנו מקושרים לתמימות הילדותית שקיימת בתוכנו; כאשר החיים והמוות חובקים אחד את השני ואנו לא חוששים מאף אחד מהם; כאשר אנו מקבלים את העובדה שאנו תיירים בעולם שלא שייך לנו; כאשר אנו מצליחים להשתחרר מהבעיות הכאובות שמנציחות את האומללות שלנו; כאשר אנו מצליחים לחוש שמחה ואהבה בתוך חיי היומיום. כשאנו מקבלים את אויבינו ומוצאים בדבריהם דרך להגיע לדו-קיום בשלום, אנו מגלים שהחמלה היא הדרך היחידה לחדור דרך השריון של אנשים אחרים ולגעת בליבם.

נראה שהמלחמה בעולם תימשך עד שלא יישאר אף אדם חי על פני האדמה; נראה שחילוקי הדעות התרבותיים, הפוליטיים והדתיים בין בני האדם אינם הבעיה האמיתית. אנו נוטים להיות מסוכסכים עם עצמנו ועם שאר העולם. כל אחד מאתנו מתמודד כנגד האדם היחידי שבו הוא צריך לשלוט – אנחנו; אולם כמעט לאף אחד אין את הכוח להתמודד עם האויב הזה.

ספר ‘בראשית’ לוקח אותנו למסע מטפורי מתחילתם של החיים דרך דורות של נשים וגברים שכולם ילדיו של אלוהים בעולם הזה. אולם הבנה עמוקה יותר של ספר ‘בראשית’ מקשרת בין רגע לרגע, בין לידה למוות, בין אדם אחד למשנהו ובין כל היצורים החיים. זוהי המודעות לכך שכולנו מתקיימים במרכזה של הבריאה האלוהית. אין עבר ואין עתיד, אלא רק ‘ההווה’. כאשר נפתח את הלב ונשקיט את מחשבותינו, כאשר נוכל להתמקד למשך פרקי זמן ממושכים, הבריאה תתממש מסביבנו; נוכל להכיר בעובדה ש’המשיח’ הוא כוח שקיים בתוך הלב האנושי. ביום שבו נהפוך לאנשים מאושרים, האור הנשגב של ירושלים ינבע מתוכנו ונוכל להתאחד עם כל דבר ועם כל אחד ביקום…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אור בירושלים”