החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

חשוך, כמעט לילה

מאת:
מפולנית: עלי הלפרן | הוצאה: | 2018-01 | 576 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

אַליציה טאבּוֹר חשבה שאין שום סיבה שתגרום לה לחזור לעיר הולדתה, שאותה עזבה לפני שנים. ובכל זאת, היא עולה על רכבת מוורשה בדרכה לוַולְבּז׳יך במטרה לסקר את היעלמותם המסתורית של שלושה ילדים מקומיים. אליציה נחושה להישאר ממוקדת במשימתה העיתונאית ולא לתת לביקור הזה להיהפך לביקור נוסטלגי, שהרי ולבז'יך מסמלת בעיקר את מה שאבד לה: אחותה הגדולה אווה שהצילה אותה אך לא הצליחה להציל את עצמה, אביה שנפטר לפני שנים אחדות ואימה שמעולם לא נצרבה בזיכרונה. אליציה מגלה במהרה שהסיפורים והאמת על העבר חבויים בכל פינה ומחכים להיחשף. הם נשמרו בחריצי רצפת העץ של הבית הגרמני שהיה בית ילדותה, ב"ארמון הנסיך" הסמוך שבו גרה הנסיכה דייזי עד לפלישת הנאצים, ובקרחת היער הסמוכה לו, שיכולה להעיד אכזריות אנושית מהי. אט־אט מתגלים לאליציה הסיפורים שלה עצמה ושל הסובבים אותה. הסיפורים משלימים זה את זה ונשזרים במפתיע בהתרחשויות העכשוויות בעיר הולדתה. חשוך, כמעט לילה הוא רומן עוצמתי ומעורר מחשבה, שמתקיימים בו רוע וסבל לצד חמלה ואנושיות. יוֹאנה בּאטוֹר היא אחת הסופרות הפולניות המוערכות הפועלות כיום וספריה תורגמו לשפות רבות. באומץ ובכנות היא מישירה מבט על הצלקות שמותירה ההיסטוריה על האנשים והנשים שנקרים בדרכה. ספרה של באטור, הר החול, תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת כתר.

מקט: 2785568
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הדרך חזרה

התחקיתי אחר העקבות שהותרתי לפני שנים, ולתימהוני הרב גיליתי שכפות רגלי עדיין תואמות אותן. רק כשעליתי על רכבת ההמשך בוְורוֹצלַב הרגשתי שאני באמת נוסעת לעיר ילדותי. בקו הזה כבר לא נוסעות רכבות מהירות. וַלְבְּזִ’יך התרחקה אף יותר מהעולם הנחפז קדימה ומוְורוֹצלַב החשופה לעולם הגדול. תפסתי מקום ליד החלון ברכבת הדו־קומתית הישנה ומדי רגע נגעתי במפתח, נדמה היה לי שהוא מקרין חום דרך עור הארנק. קיבלתי אותו במתנה בקיץ מגבר שהקשר אתו לא החזיק מעמד עד הסתיו. הוא היה נותן לי ארנקים, תיקים, כפפות, ולא הספקתי לגלות אם הסמליות הוואגינלית הזו הייתה חלק מכוונתו המודעת ובאותו הזמן פשוט לא הבנתי אותה, או שמא ייצגה קול מהתת־מודע שהוא בעצמו לא הבין. עור הארנק החלק הזכיר לי את הגוף הנוקשה והשרירי שאהבתי, למרות שבו בזמן לא יכולתי לסבול את שריצתו בבית שלי. כשעזב חשתי הקלה, כי בהיותי למודת ניסיון אני יודעת מה לעשות בכל פעם שמישהו עוזב אותי, אבל מתקשָה להתמודד עם מישהו שרוצה להישאר אתי או מנסה להחזיק אותי.

אחרי ההלוויה של אבא טמנתי את המפתח בארנק סטודנטים זול שקניתי בחנות הודית ובמשך חמש עשרה שנים העברתי אותו מארנק לארנק. הייתי מוכרחה שיהיה אתי תמיד ועשיתי לי מנהג לבדוק בכל הזדמנות אם הוא עודנו שם, החפץ הקשיח והמוארך, כמו עצם של חיה או ילד. במפתח הזה נעלתי בפעם האחרונה את הבית שהשקיף על טירת הנסיך לפני שעזבתי את העיר. עד לא מזמן שום דבר בוַולְבּז’יך לא יכול היה לעודד אותי לחזור אליה ולו אף לביקורים חטופים. לבית דאג אלברט קוּקוּלְקה,1 שהיה השכן שלנו וחבר של אבא, גבר ערירי ועצוב שחבש לראשו דרך קבע כובע טייסים מעור וחייך רק כשניגן בכינור. בילדותי הוא עבד כגנן בחממה הטרופית של וַלְבּז’יך ונהגתי לבקר אותו בחלל הממוזג שלה: הוא היה מראה לי עצי בננה, חלבלובים, אָראוּקַרְיוֹת משגשגות שצמחו עד לתקרת הזכוכית, טְלָליות טורפות ואזוב זוהר. הוא היה לוקח אותי על הידיים ומרים אותי אל ענפי העצים הירוקים והשופעים ושם הייתי רואה את השתקפותי המוקטנת בטיפות המים שעל העלים. הייתי משננת כמוכת קסם את השמות שהוא לימד אותי: אַראוּקַריה, בת־קאלה, חלבלוב. כשעזבתי אחרי מותו של אבא, נהגתי לשלוח למר אלברט כסף, ולמרות שהוא לא רצה לקבל אותו, ביקשתי שמפעם לפעם יכסח את הדשא בגן ויאוורר את החדרים, פרט לחדר הגדול בקומת הקרקע שאותו ביקשתי להשאיר נעול. בחדר זה בילה אבא את שנות חייו האחרונות. הוא הותיר אחריו אינספור מפות תת־קרקעיות של טירת הנסיך ורשימות של הקניות שתכנן לעשות עם האוצר שלא הצליח למצוא. על שולחן הכתיבה הגרמני הכבד שבחדר עמד תצלום: אבא, אימא ושתי הבנות על רקע המבנה האגדי, שקועים בתוך אחר צהריים קיצי מלפני כמעט ארבעים שנה כמו זבובים בתוך ענבר. רק אני והטירה נותרנו. לא רציתי שמר אלברט יידבק בעצב שנשאר בחדר של אבא כמו אֶקטוֹפּלַזמה. אקטופלזמה. החומר שממנו עשויות רוחות רפאים, כמו שאמרה אחותי אווה. ‘וממה עשויה האקטופלזמה?’ שאלתי. ‘מאבק־פחם ודמעות!’ מר אלברט התעסק גם הוא עם רוחות רפאים, שכן טיפל בקברי קרובי, דבר שוודאי היה עושה גם לולא ביקשתי, אבל היות שכבר ביקשתי, יכולתי לחוש פחות אשֵמה. לא שבתי לוַולְבּז’יך במשך חמש־עשרה שנה, למרות שבמחשבותי חזרתי לשם מדי יום ביומו, זיהיתי את הטופוגרפיה של העיר הזו בכל המקומות האחרים שהגורל השליך אותי אליהם, אלא שהחממה הטרופית של מר אלברט, שאמורה הייתה רק לחקות אקלים טרופי, גרמה לכל הארצות הטרופיות שביקרתי בהן להיראות כתחליף לדבר שאבד לי לבלי שוב.

מחלון הרכבת חלפו אל מול עיני תמונות שזכרתי כחלומות שחלמתי פעם. הבטתי על דמויות הרפאים של הנוסעים שהתגבשו מאור וערפל בחשכה שמבעד לחלון. העיר התפוגגה ואיבדה את התנופה, כאילו התנועה והחיים היו רק אי בתוך ים של ריק וצללים. שכונות ומרכזים מסחריים חדשים התחלפו עכשיו בשדות ריקים חרוצים בשורות של עצי שזיף בר ועוּזרָר. בעצים שבצדי הדרך ארבו כתמיד עופות דורסים לפגר טרי של חתול או שועל לא זהירים. תוך זמן קצר הפציע באופק הרחוק התוואי של הר שְלֶנְזָ’ה, בבתים המפוזרים למרגלותיו דלקו בחשכה המתעבה אורות קלושים כמו שלהבות של נרות. הרכבת הזדחלה, ובחללה הפנימי עלו אדים מבגדי האנשים המצטופפים וריח מציק של אוכל נישא באוויר. ניילון רשרש, הלשונות צקצקו.

‘ואני שרפתי את הברבי שלי בתנור,’ אמר לפתע קול ילדותי גבוה, אולם איש לא הגיב לגילוי הזה.

העוני נשמע אותו דבר בכל מקום, ואחד מצליליו הוא מציצת השאריות משיניים רקובות, מתחת לכתרים שנעשו כלאחר יד. מציצה וצליל נשיקה, צק־צק. האיש שישב בסמוך אלי בסוודר צמר עבה קימט את הנייר שעטף את הכריך, צקצק בקולניות והביט עלי מבעד לגבותיו העבותות בעיניים קשיחות כמו שריון עשוי כּיטין. הרגשתי כאילו הייתי שוב הסטודנטית שנוסעת לוַולְבּז’יך אחרי ההרצאות של יום שישי. לא נהגתי לעשות כן לעתים תכופות, אבל פעם בשלושה־ארבעה חודשים הייתי מבקרת את אבא ואת מר אלברט. באותם הימים שיניתי ללא הרף את הופעתי החיצונית, וגם כשהאמצעים בידי היו מוגבלים מאוד, היה קל ביותר לעשות משהו עם השיער. לפעמים אף אני לא זיהיתי את עצמי בהתגלמות החדשה שניבטה אלי בתוכחה מראי השירותים הדוחים ברכבת. אחותי נהגה לומר שיש לי שיער בצבע של גמל וכינתה אותי ‘גמלונת’, ואני הרגשתי כבר אז שזו תהיה המילה הכי יפה שבה יוכל מישהו למצות אי פעם את בינוניות המראה שלי. זה לא שינה אם הייתי בדיוק שחורת שיער, בלונדינית או ג’ינג’ית, תחושת צבע הגמל הלא בולט תמיד ליוותה אותי וברכבת לוַולְבּז’יך הייתי תוהה אם אבא יהיה בבית ואם יניח על השולחן צלחת עם כריכי גבינה צהובה שהוכנו בשלומיאליות וקנקן תה גרוזיני, כדי שלפחות לרגע יחיד נהנה מהאשליה של חיי משפחה נורמליים. אלא שלרוב אבא כלל לא היה בבית, או שהסתגר ספון בייאושו בחדרו, שממנו היה מגיח רק כדי לומר ‘אָליציה?’, תמיד באותה פליאה עצובה, כאילו הייתה עשויה להופיע שם במקומי איזו בת אחרת, שלה ציפה יותר. הייתי עונה ‘אבא?’, וייתכן שגם הוא שמע את האכזבה בקולי.

במחצית הדרך החל הנוף להתקמט כמו מים סוערים מרוח. החל לרדת גשם, האפרוריות שמחוץ לחלון הפכה למסה אורגנית דחוסה. נסענו אל תוך הארץ שבה הלילות שחורים יותר והחורף מגיע כבר בנובמבר ומאריך את שהותו בזמן שבכל מקום אחר פורחים כבר כרכומים ופוֹרסיתיות.

למולי ישבו סטודנטית שקטה עם סיכומי שיעורים על ברכיה ואישה מבוגרת שעשתה פרצוף כאילו חשה בריח מאוד לא נעים ולא הייתה בטוחה אם אנחנו אלה שמסריחות או היא. על הרצפה החזיקה בין הרגליים תיק פלסטיק משובץ שהתבלט מבין שוקיה המחותלות כמו ולד שזה עתה הגיח לאוויר העולם. לחותלות המבריקות שנמתחו הייתה דוגמה של זברה והיא קראה במגזין נשים והשהתה את מבטה למראה הבלונד של זמרת מפורסמת, שלא הייתי מסוגלת לזהות שום שיר שלה. הכוכבנית זקרה לעברנו את שדיה המלאכותיים שהיו כבדים ומוצקים כמו חצאי אבטיח שהושתלו תחת העור. ‘שוֹק טוטאלי! מה היא תעשה עכשיו?’ קראתי בכותרת. שכנתי הרטיבה את אצבעה ברוק ולבסוף הפכה את העמוד. חוט של רוק בהק בין פיה לציפורן שלק ורוד התקלף ממנה. היא מצצה, צקצקה. כאילו ממעמקי מנהרות המכרות של וַלְבּז’יך בקעו מפיה ‘אויויויו אלוהים’ מפוחמים. גם על העמוד הבא התנוססה הזמרת. באותיות מוגדלות הכריזה שהיא תמיד תישאר מי שהיא ושפתיה התנפחו כמו שני צמיגים על סף פיצוץ שהיה מציף את כל הקרון בחומר דביק. הסטודנטית השקטה, שאולי קיבלה השראה, שלפה מהכיס שפתון ומבלי להסיט את מבטה מהרשימות מרחה את שפתיה במשחה עם ריח פטל סינתטי. ‘אויויויו אלוהים,’ נאנחה שוב האישה בחותלות ונשאה לעברי את מבטה בביטחון כזה, כאילו זיהתה בי לפתע מישהו מוכר. אמנם היו לה רגלי זברה, אבל עיניה הזכירו יותר עז.

‘מה אני אגיד לך, גברת, פעם הכול היה כמו סאנְטוֹר ואֶלֶני2, כמו בּוֹני־אֶם. היה טוב יותר, החיים היו טובים יותר, את החיים של אז אף אחד לא יחזיר לנו.’

שתקתי, אבל זה לא הרתיע את העֵזֶבּרָה, היא המשיכה הלאה בלי סימני פיסוק:

‘בוני־אם מופיעים בסוֹפּוֹט סאנטור ואלני מזון בלי גנטיקה בקיץ בית הבראה מלפפונים חמוצים דגים מלוחים כיף נוסעים שמחים לבית הבראה ביערות הירוקים האלה מלפפונים חמוצים בלי גנטיקה סאנטור ואלני כל האוטובוס שר אותן ילדים נוסעים למחנות קיץ על חוף ים פולני ואולי בהרים פולניים התבדחויות בתור לבשר ולעצמות על גְיֶירֶק־גוֹמוּלְקָה3 אז היו חיים היה רצון היו חלומות ועכשיו הרגליים כואבות מעמידה ייסורים הוי יסורים.’ העזברה שלחה בי מבט כאילו בררה עצמות למרק באטליז. ‘גברת, את גם נראית חיוורת, עייפה.’

הנהנתי כדי להיפטר ממנה, כי זה נשמע כמו שאלה.

‘הו, את רואה בעצמך, גברת!’ היא צהלה ונמלאה מרץ. ‘עייפה! עייפה! כאילו שירדת מהצלב! רוצים לגמור אותנו. להתיש את כל העם הפולני. או הסיפור עם השיער.’ היא הקישה בציפורן על שערה המלאכותי של הזמרת.

‘השיער?’ חזרתי אחריה בהפתעה.

‘פעם הפְריזוּרה הייתה מחזיקה מעמד שנה הצבע היה נשאר לא היה יורד,’ הבהירה העזברה ודהרה הלאה. ‘שמפו בצבע ביצים כמו גוֹגל־מוֹגל עד שנהיה חשק לגוגל־מוגל נהיה חשק למשהו מתוק לערבב עם קקאו או לקשור חלבון לשיער במטפחת להחזיק להסתובב כמו אימא שלי עם רדיד על הראש מסכנה הסרטן אכל לה בייסורים את הלבלב הייתה שמה גיגית לאסוף מי גשם. מי גשם?’ חזרה על דבריה, כנראה הופתעה מצלילו של הצירוף הזה. היא צקצקה, משכה בכתפיה וחזרה לכתבה על הזמרת.

הסטודנטית השקטה הניעה כמו דג את שפתיה המרוחות בליפסטיק, רשימותיה כללו גם רישום מסוים של דג עם תיאור בלטינית. הגבר המבוגר בסוודר מצמר כבשים נאנח בכבדות, כאילו עמל על הקציר בשדות. רחש הקולות בקרון הלך וגבר, כי אחרי הארוחה כולם אזרו כוחות וחשק לשיחה. הרכבת האיצה במעט את נסיעתה, וחשתי בריח אלכוהול.

‘נורא למות ככה, נורא, להיקבר עמוק באדמה,’ אמר מישהו מאחורי גבי.

‘דם, קרעי בשר, רק קרעי בשר אחד על גבי השני,’ הוסיף אדם אחר בקול תחינה שניסה לרעוד בכוח, ואז חרקה הרכבת ועצרה בפתאומיות כזו, עד שחבילות נפלו מהמדפים העליונים, ילד התחיל לייבב, והעזברה ייללה ‘אויויויו אלוהים’ ותחבה את המגזין לתוך תיקה המשובץ העמוס לעייפה, כאילו התכוונה לקום ולצעוד מכאן בחזרה היישר אל הזמנים שאליהם התגעגעה.

גבר גבוה במעיל כהה שעבר במסדרון הקרון נתקל בי, ובלי להתנצל נעלם מאחורי דלת ההזזה. הבחנתי רק בעגיל העגול באוזנו שמשך אחריו פיסת תנוך ויצר חור שחור ודוחה. הרגשתי כאילו אני נשאבת לתוכו. האור בקרון הבהב וכבה, עטף אותנו לילה כה סמיך, עד ששום דבר חי לא היה שורד בו לאורך זמן.

‘את החתולים במרתף,’ אמר מישהו, ‘את החתולים במרתף צריך להרעיל.’

קול חבטה נשמע מגג הרכבת ולפני שהקרון הואר בשנית חוויתי רגע של פחד בלתי רציונלי שכן נוצר בי הרושם שמתישהו חוויתי כבר חשכה מחניקה כזו ושיצאתי ממנה לא בלי פגע.

כשהגעתי לוַולְבּז’יך הייתי סחוטה מעייפות. נשארתי לעמוד רגע על הרציף שהיה ריק מאדם וטבע בגשם קפוא, ושאפתי את האבק המפוחם. הסתכלתי באנשים שנעלמו במהירות במעבר התת־קרקעי ונשטפתי בתחושת בדידות כה עזה עד שבקושי רב הצלחתי לאלץ את עצמי להתקדם בכיוון תחנת הרכבת. פְּנים אולם הנוסעים היה ריק מאדם. על הקיר רשם מישהו ‘גוּרְניק על הזין’ ו’גורניק זונות’,4 ואולי עובר האורח צריך היה לבחור באחד מהשניים כדי לחרוץ את גורלו עוד בטרם יצא מן העיר. למרגלות הקיר שמחוץ לתחנה רכן חסר בית או שתיין, ואני חשבתי לי, כמו ערימת סמרטוטים, ונאחזתי בהגדרה השחוקה הזו כאילו הייתה קרש הצלה אחרון בים העצב שאיים להציף אותי. לא היו בי כוחות כדי לגשת ולשאול אם האדם הזר זקוק אולי לעזרה. הגשם הקפוא היכה בחמת זעם עד שנראה לא מציאותי, כמו תפאורה בסרט ששחקניו השליכו בפאניקה. תוואי הבניין המאסיבי שעוטר בחלונות מקושתים ומגדל קטן בראשו, שבתוכו שכן בעבר בית חרושת למדבקות קישוט לילדים, התבלט על רקע שמי הפלדה. בימים שבית החרושת עוד פעל היה לאוויר בסביבתו ריח מתקתק של כימיקלים, בדיוק כמו לקלפים המצוירים שהוספגו במים שאחותי נהגה לקשט בהם את דלתות ביתנו. סיגליות ופעמוניות ממדבקות נייר, שקופות ועדינות כמו עור מת, אווה עם כפות ידיה טבולות במים. נרעשתי מכוחה של התמונה הזו, שנגלתה לפתע מתחת לעפעפי כמו רוח רפאים מאבק־פחם ודמעות.

בחניה מחוץ לתחנת הרכבת חיכתה מונית אחת, מכונית לאדה ישנה ששידרה ייאוש, וכשנכנסתי ונתתי את הכתובת, הביט עלי הנהג מעבר לכתף במרירות או תוכחה. אולי היה מעדיף לנסוע למקום אחר. היה לו פרצוף של אחד שאוכל ממש לפני השינה בשר מטוגן וסובל מסיוטים, ואחר כך מתעורר בארבע לפנות בוקר ומצית סיגריה בחדר עם וילונות סגורים, עמוס ברהיטים כבדים ואבק.

‘יותר בכוח!’ הוא נהם וטרקתי את הדלת בשנית.

דמות המדונה התלויה מתחת לראי התחילה לרעוד כשהתניע את המנוע. בבית שאליו נסעתי הייתה תמונה אחת של מריה, גלויה של המדונה הבוכייה מהכנסייה בוַולְבּז’יך שקרויה על שמה, ואף שמעולם לא הלכנו למיסות או לשיעורי דת, חיברה אווה תפילות בחרוזים שאותן הייתה מלמדת אותי בערבים. הנמענת שלהן אכן הייתה המדונה הבוכייה, הפטרונית של עירנו. כרענו ברך ואחותי אמרה, ‘תחזרי אחרי, גמלונת, אֵם האלוהים התרנגולת המטילה אשר לה כנפיים שתיים תחת כנפייך תחת שמיכותייך שמרי עלינו.’ איך זה המשיך?

‘שמוק אחד! גברת, ראית את השמוק הזה?’ נהג המונית התעצבן על מכונית אחרת שצפרה לו. ‘בתחת שלך תצפור, חתיכת שמוק, בתחת שלך! בתחת שלך!’ חזר ואמר בסיפוק, הוא החזיר לו, ומן הסתם חש כעת הקלה כיוון שהשתתק.

פניו, שהיו בצבע מרק קמח מחדר האוכל הבית ספרי, החלו להאדים, היה לו אף עגול גדול, כה נקבובי עד שניתן היה לשתול בו תפוחי אדמה. מבטינו נפגשו בראי האחורי.

‘את בטח הגעת מרחוק, גברת. ביקור משפחתי?’

הנהנתי בלי להשמיע קול.

‘עם המשפחה הכול נראה טוב יותר בתמונות!’ צחק נהג המונית בקול, כאילו הוא עצמו המציא את האמרה הזו.

חשבתי על התמונות של משפחתנו, שהיו מועטות ולרוב לא מוצלחות במיוחד, ושבהן גם לא נראינו במיטבנו. בתוך הלאדה הישנה עמד ריח מחניק של עשן סיגריות וזיעה שהתחפר בתוך הריפוד ובשמיכות מעוררות הגועל שהגנו עליו. כבר ראיתי הרבה דירות שכך כוסו בהן חפצים שהיו מלכתחילה מכוערים, מעוותים ולא ראויים לשימור. וכל אותם סדינים, כיסויי מיטה, מפות שולחן ועקבות רגליים שנגזרו מטפטים ישנים עוררו בי חמלה וחשש שצעד מוטעה אחד וגם החיים שלי עלולים להיראות ככה, מבוזבזים בין חפצים חסרי חן ודאגות סרק.

הסתכלתי על העיר המנומנמת וכל מקום שנותר ללא שינוי עורר בי בו־זמנית עוינות ושביעות רצון, שנגרמו מזיהוי נוף ילדות לא מאושרת: חזית קולנוע אַפּוֹלוֹ מתקלפת מצבע האוכמניות שלה, מגדניית אוֹלֶנְקה עדיין מציעה סופגניות ועוגות לכל אירוע, שיכוני בני הרוֹמָה5 ברחוב בית הדואר תלויים בשארית כוחותיהם במצב אנכי. המדונה שהיטלטלה מתחת לראי הנהג הִפּנטה אותי בתנועותיה הקצובות, פני דיוקן הקדושה בתוך מסגרת הזהב היו צהובות, ועיניה מלוכסנות באופן משונה. הנהג שיהק והסביר: צרבת. המדונה היפנית מוַולְבּז’יך, פטרוניתם של נהגי מוניות הלילה הסובלים מבעיות בעיכול, הביטה עלי בחוסר אמון. בסמוך לה נתלה עוד חפץ כלשהו, פיסת עץ או עצם שנקשרה בסרט אדום־לבן. הנהג קלט שוב את מבטי במראה האחורית.

‘את מאמינה בנסים, גברת?’

‘לא.’

‘הא!’ צהל כאילו סיפקתי לו את התשובה המתבקשת. ‘גם אני לא האמנתי, אבל נסים, גברת, קורים. מספיק רק להאמין.’

‘במה?’

‘במה שצריך, גברת. באיזה כוח עליון שמכוון הכול, שנותן לנו, הפולנים, סימנים. כמו לחם הקודש ההוא שהפך לגוף לפני כמה שנים בסוֹקוּלְקָה. שמעת על זה, גברת?’

‘שמעתי.’

‘אז אני אספר לך. הייתי בטיול לשם, אפשר להירשם בכנסייה, מארגנים אוטובוסים, צידה לדרך, ארוחת צהריים כלולה. הכומר במיסה הפיל את לחם הקודש הזה, ויש מנהג, שאם מפילים אותו, אז מוכרחים להכניס אותו לגביע עם מים. ואחרי שבוע מסתכלים פנימה, אדום שם, המים התחלפו בדם. דם, גברת, ועוד איזה קריש־דם שוחה בתוכו.’

‘קריש־דם?’

‘חכי, גברת, זה עוד לא הכול! שפכו את זה לתוך מפית לבנה, ושם כבר לא היה קריש־דם, אלא ממש חתיכת בשר הכי אמיתית שיש. שלחו את זה לבדיקת די־אן־איי וסוג דם ואת יודעת מה התברר, גברת?’

‘מה?’

‘שזאת פיסה מהלב של ישוע המשיח!’

‘זה באמת נס,’ הבעתי הסכמה, אבל נהג המונית לא התעניין בדעתי.

‘נס,’ הוא חזר ואמר. ‘אני, לדוגמה, הייתה לי קיבה חולה, מה שלא אכלתי, כאבים שכאלה, היייתי רץ הלוך וחזור לשירותים עד ש, תסלחי לי על הביטוי גברת, העור שלי התהפך לצד השני. הלכתי למרפאה בוַולְבּז’יך, נסעתי לוְורוֹצלב לפגישה אצל פרופסור, כל מיני תרופות מצ’וקמקות, דיאטות המציאו לי, הייתי אמור לאכול רק גזר כמו ארנב, כל מה שעושים היום מחורבן, בירה מזוהמת, וודקה עושים מאבקה במקום משְמרים או שיפון, אבקה הם שופכים, גברת תלכי לכל מזקקה ותראי, האחיין שלי עובד שם ואומר שהם שופכים אבקה ומערבבים, זה הנהלים שיש במדינה שלנו, איך אפשר להיות בריאים פה, הלכתי למרפאה אומרים לי לנתח אז הלכתי לפרופסור בוְורוֹצלַב: לנתח, ולנתח כל אחד יודע גברת, זאת לא בעיה, כל אחד יכול לפתוח אותי, אבל מה, אחר כך הם יחתכו משהו לא במקום ויוציאו אותך משם עטוף בסדין, כבר יותר מאחד נתן שיחתכו אותו ככה, אז אני בא למנתח ובלי מעטפה שמנה לא תגיע לראות מנתח, אני אומר לו אדוני המנתח, אולי אפשר היה לעשות משהו בלי לנתח, הוא לקח הסתכל ואומר לי לנתח, בלי ניתוח אין מה לעשות אזאניאומרלואדוניהמנתח…

התנתקתי. עוד בילדותי פיתחתי מיומנות לבודד את עצמי מכל מה שקורה סביבי ובתור אישה מבוגרת עשיתי בה לעתים קרובות שימוש באסיפות ומפגשים משעממים. מעולם לא הכזיבה אותי היכולת למקד מחדש את תשומת לבי בדיוק ברגע שבו הופיע מידע חשוב, חלק ממני תמיד נשאר דרוך, נכון להתקיף או לברוח. מצד שמאל חלפנו על פני ‘הר החול’, פרויקט שיכונים שאבא אמנם הביט עליו בבוז, אבל אווה לקחה אותי לשם פעם אחת לגלידה איטלקית, הראשונה בעיר. ליקקנו אחת ביחד כי בדרך כלל חסר לנו כסף, ויצאנו לטיול רגלי שבמהלכו התפעלנו מהשתקפויותינו בחלונות הראווה. ‘תדמייני לעצמך שאנחנו בפריז, גמלונת, בשדרה שעל הסֶן, בשאנז־אליזה!’ נזכרתי במתיקות הווניל ובתחושת הגאווה המהולה בקנאה על שאחותי היפה מושכת אליה את כל המבטים. לא רציתי לחלוק את זיכרונותי עם נהג המונית, אבל לוּ הייתה ברשותי הטוֹיוֹטָה ששירתה אותי בנאמנות עד כלות ושממש לפני הנסיעה הרסו אותה בנדיטים בוורשה, הייתי נוסעת לי עכשיו לאורך אותו שיכון ענק שבו הייתה הגלידריה.

‘רמאים!’ הוא זעק פתאום וקטע את הרהורי. ‘לעיניים זה נראה אמיתי, אבל גברת, את האמיתי רק אדם אחד יודע איפה למצוא, וזה האדם שחיכינו לו מזמן, אדם גדול, אדם צדיק, קניתי את זה, הנחתי למשך הלילה, אני מניח את זה על הבטן, ולזה גם זרעונים, זרעונים טחונים מורתחים ולנתחבתחתשלך לנתח. בתחת’ – סיכם הנהג ולבסוף השתתק.

ככל שהלכתי וקרבתי לבית עטפה אותי ישנוניות גוברת, וכשירדתי מהמונית הייתי כמעט במצב של טראנס, שמעתי רחש באוזניים וכאב לי הראש. כעבור רגע, שנדמה היה לי שנמתח על ציר הזמן בניגוד לדרך הטבע, נסעה הלאדה לדרכה ונבלעה בעיקול הסמטה הרדומה. בית ילדותי עמד מולי אפל ונטוש. נזכרתי בביקור שערכתי לא מזמן במקלט לבעלי חיים מחוץ לוורשה. עמיתי למערכת חיפש כלב ולבסוף נעצר מול כלבה צעירה, בת כלאיים מלנכולית של רוטוויילר ואלוהים יודע מה עוד, אם לשפוט לפי האוזניים, זה היה בכלל עטלף, ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב אחר כך על כל החיות שלא נלקחו, שחיכו לשווא מאחורי סורגי הכלובים. את אותו בית גרמני לשעבר בעל חלונות קטנים ומבוישים, מעוך תחת כובע של גג בנוי מרעפים מכוסי טחב, לא הייתי בוחרת בחיים, אבל הוא עדיין היה שייך לי וזאת הייתה עובדה קיימת. הוצאתי את המפתח. במאמץ האחרון שהייתי מסוגלת לו באותו ערב עליתי במדרגות ונכנסתי אל החדר שחלקתי עם אחותי לפני שנים וטרם ששקעתי בשינה עמוקה הספקתי רק להבחין שמר אלברט הציע את מיטתי. אפילו לא הסרתי מעלי את המעיל והצעיף וקברתי את פני בכרית שהדיפה ריח מצעים שזה עתה כובסו, שמתחת להם בקע ניחוח עובש וריקבון.

חלמתי על אבא. ראיתי אותו בבירור, אבל לא שמעתי את קולו, הסתכלתי על השפתיים שניסחו מילים, על הפנים שהתעוותו ממאמץ, אולם עדיין עטפה אותי דממה. אבא נראה כפי שהיה בחודשים האחרונים לחייו, אפור וכחוש, עיניו בערו מקדחת. הוא לבש מעיל פוליאמיד ומכנסיים ישנים משופשפים בברכיים ונעל מגפי ציידים שנקנו שנים קודם לכן בצ’כוסלובקיה, שבהם היה יוצא לגיחותיו התת־קרקעיות אל טירת הנסיך בחיפוש אחר האוצר. ‘אבא,’ קראתי לו, ‘אבאאבא’ נשמתי חלקיקי אבק היה מחניק מלא אבק אבק כבד השמים התהפכו מלמעלה למטה כאילו הייתי לא לבד במקום אחר לא למטה כאילו הבטתי דרך חור על חלקיקי האבק קטנה נה חושך שך אלתפחדיאלתפחדי שרקדו באלומת אור כאילו מישהו על ידי היה קרוב תסתיריאתהפניםקרוביותר החזיק אותי לאאותי לארואיםלא שקטשקט אלתנשמילאלא מקשיבההתרנגולתהמטילההאלוהית היא אבל לא ראיתי מי עוד נמצא שם פחד כאילו כבר הייתי אמורהלדעת איפהאנימילידי מהעש יתי מהצד האחרשל החושך היא חבטה מי אנילא רוצה ‘אבא אבא’ צעקתי, ‘אבא אני שומעת אותך’ זעקתי עוד פעם או עמדתי לזעוק, כי בדיוק באותו הרגע פילח את הדממה השֵם שלי. התעוררתי ספוגת זיעה ומבועתת, אך זה לא היה קולו של אבא.

ברגע הראשון לא ידעתי היכן אני נמצאת, מדוע במקום העלטה המרגיעה והחום של חדר השינה הוורשאי שלי מעירים אותי אורות וכפור. וַלְבּז’יך, הבית הישן שבו גדלתי למרגלות טירת הנסיך. תנורי לבֵנים, חלונות כפולים שנאטמים בחורף בצמר גפן ורצפות עץ מלאות חריצים שמתוכם דליתי מחטים, כפתורים, ציפורניים ושערות שהשאירו הגרמנים. נהגתי לשמור את הממצאים הללו בקופסאות גפרורים בלי שיהיה לי מושג למה אני עושה זאת. אווה עיקמה את הפרצוף. ‘שוב חפרת גרמני מהרצפה, גמלונת.’ חריצים כמו קברים, מי דיבר ככה? חריץ, קבר, לכלוך, בראשי שעדיין לא שב להכרה מלאה הבזיקו אותן שלוש מילים וחמקו מתחת לקרקעית היום כשהתנתקתי מהמיטה. תוך כדי שירדתי בריצה במדרגות כדי לפתוח את הדלת הסתבך לי הצעיף: לא יכולתי להאמין שלא החלפתי בגדים לשינה ושנרדמתי בלי להתרחץ.

‘אליציה,’ אמר מר אלברט, ואני ראיתי קשיש חביב במקום הגבר החסון שדמותו נחרתה בזיכרוני.

כיצד ייתכן שאלה הכתפיים שהרימו אותי עד לצמרות עצים אקזוטיים. מר אלברט התכווץ, הוא היה נמוך ממני עכשיו. פניו חרושות הסדקים והשקעים נראו כאילו טפיל זללן אכל אותן מבפנים, גבותיו צימחו פרא. רק כובע הטייסים מעור נותר כשהיה. הכובע כָּהה מזיעה, הוטלא ברשלנות מפיסות חומרים שלא תאמו, נראה כאילו צמח מתוך העור של ראשו. מעולם לא ראיתי את מר אלברט בלי הכובע הזה, וכשהייתי קטנה חשבתי שהוא נולד ככה ושכובע הטייסים גדל יחד אתו. הוא עמד בתוך הערפל שריחף מעל הגן, כך שהעצים נדמו כצפים באוויר ללא שורשים בתוך ים החלב שמאחורי גבו. הגשם פסק, אך האוויר היה ספוג בלחות מקפיאה.

‘חזרְתְ.’

זו לא הייתה שאלה, אבל בחרתי לענות.

‘באתי לעבוד. אמרתי לך בטלפון, מר אלברט. אני אמורה לכתוב כתבה על הילדים הנעדרים. אחר כך אני חוזרת לוורשה.’

מר אלברט הביט עלי ומתחת לגבות המטילות מורא האלה, שהזכירו את צ’סלב מילוֹש בזקנתו, נותרו עיניו כפי שזכרתי אותן. עיניים עצובות של כלב בּאסֶט.

‘גדלת.’

‘היה לי הרבה זמן לגדול.’

‘הגעת לבדך.’

גם זו ודאי לא הייתה שאלה, אך עניתי בחיוב.

‘אני נוסעת לכל מקום לבדי.’

‘קראתי את כל הכתבות שלך.’

חשתי גאווה כמו אז, כשמניתי בלי טעויות את שמות הצמחים בחממה הטרופית ומר אלברט שיבח אותי וכינה אותי ‘ילדה למופת’.

‘אראוקריה, בת־קאלה, חלבלוב,’ חזרתי אפוא על המילים, ואלה נספגו באוויר הקר. אראוקריה, בת־קאלה, שמות שכאילו נלקחו מאופרות איטלקיות, עוררו בי תמיד עצב קל נוכח הוודאות שלא קיים בעולם שום שם, ולו היפה ביותר, שיוכל לשקף עד תום את מהותם של דברים.

‘תפוחים מהגן שלך,’ אמר מר אלברט והושיט לי שקית ניילון. הריח היה כל כך חזק ורענן עד שראשי הסתחרר. ‘קטפתי שני ארגזים. עץ התפוח הישן שליד הבאר התחיל לתת פירות. את זוכרת איזה?’ הנהנתי. ‘צריך לחסן אותו לאביב. אני אעזור לךְ. זה עץ טוב.’

‘אני לא אהיה כאן באביב.’

‘אף פעם אין לדעת.’

‘אני מעדיפה לדעת.’

מר אלברט יישר את כובע הטייסים ופניו העלו חיוך, ואילו אני הרגשתי שאני עומדת על שלי מתוך פחד. פחד מהבית הזה, מחודש נובמבר ומהחלומות המעיקים שקושרים אותי כאן ביתר חוזקה לעבר.

על העץ שמר אלברט הביא לי מפירותיו ושנשתל עוד בידי בעלי הבית הגרמנים נהגתי להתחבא בילדותי ולהשקיף על העולם מבעד לענפיו. העץ הקשיש והטחוב הניב תפוחים לא גדולים, מגוידים מבפנים בצבע אדום ועסיסיים עד כדי כך שכל נגיסה בהם הסתיימה בפיצוץ של מתיקות. הנימים האדומים הזכירו לי את דוגמת העכביש על לחייה של אחותי וחשתי הנאה מהולה בצער על שהיופי העסיסי הזה נעלם. ‘אליציה!’ קרא אבא, ‘אליציה, איפה את?!’, אבל אני שחיבקתי את גזע עץ התפוח איחרתי לענות, ומרדנות קלה זו מילאה אותי בתחושת אשמה וסיפוק גם יחד. בשנה שבה מתה אחותי חדל עץ התפוח לפרוח ואבא רצה לכרות אותו, אך מר אלברט שכנע אותו לתת לו הזדמנות נוספת. כעת הוא שוב נראה כאילו ביקש לשכנע אותי במשהו. הזמנתי אותו לתה, אך הוא מיהר להגיע לחניון בתשלום, ששם השלים את פרנסתו מאז שהוצא לגמלאות.

‘את חייבת לבקר אותי שם.’ הוא חייך חיוך עצוב, שגם בחלוף השנים הבליט את עיניו בדיוק באותו האופן.

אני חושבת שהיה לו קשה, הוא חי לבדו בבית התאום הצמוד לשלנו, צאצאה האחרון של משפחת קוּקוּלקה. הוא לא התחתן מעולם ולא היו לו ילדים, ואחרי שנסעתי לא נשאר לו למי לנגן בכינור. בדיוק כמוני, גם מר אלברט היה ניצוֹל.

הוא נותר לעמוד לרגע ובחן את פני בדממה, כאילו ביקש לקרוא בהן את שאירע בחמש־עשרה השנים הללו. כשסגרתי אחריו את הדלת טרקתי אותה חזק מדי ונפלה ממנה פרסה שנתלתה מצדה הפנימי כקמע למזל, שככל הנראה בחר להתעלם ממשאלה זו. זה לא היה הדבר האחרון שנפל באותו היום, התפרק, או התגלה כמקולקל ללא תקנה. הבית גסס בתיאטרליות מוחצנת, כאילו רצה לנקום בי על שנטשתי אותו לזמן כה ארוך. באור היום אפשר היה להבחין בטלאי הצבע המתקלף שעל התקרה, בבועות הלחוּת הנפוחות שמתחת לטפטים, ברצפות המעוקמות ובשטיחים שנאכלו בידי עש עד שבנקודות מסוימות נותר רק מַאֲרַג החוטים הלבנים. קישוטי הסיגליות שהודבקו על דלת האמבטיה איבדו את צבעם ועלי הכותרת של הלילך והעלעלים הירוקים מפּעם נראו כעת כמו כנפי חרקים מתים. עמדתי בתוך האמבטיה המחלידה וחיכיתי שהבוילר העתיק יידלק ואוכל להתרחץ, אבל כשהמים החמים התחילו סוף סוף לזרום, צינור המקלחת לא עמד בלחץ והתבקע לשניים. ‘נעשה גם אריחי חרסינה וגם טֶרַקוֹטָה,’ הבטיח אבא, ‘ואולי במקום רצפת טֶרַקוֹטָה סתמית נעשה רצפת עץ מארזים? נעשה גם ג’קוזי, אתן תשתכשכו במים כמו כלבי הים מגן החיות של וְרוֹצְלַב, מה אתן אומרות? ואולי נייבא מצרפת אמבטיית נחושת עם רגלי אריה?’ הוא חלם בהקיץ ופיזר בנדיבות כסף מדומיין. בין כל התוכניות הנפלאות האלה תיקונים שוטפים לא נראו לו כשווים את הטרחה. חיכיתי שהמים ימלאו את האמבטיה הנוראית הזו וטבלתי את גופי יחד עם הראש, כמו בילדותי, כשאחותי נהגה לשבת לצדי ולהשגיח שלא אטבע. באותם הזמנים ריתקו אותי הקולות שהדהדו מתחת למים: דפיקות, חריקה של מתכת על אבן, קריאות בשפות שונות, שריקות ונאקות. זה היה העולם שאליו ירד אבא שלנו ושעבורו שילם בסופו של דבר בחייו. בכל מקום שבו נמצאנו הוא היה מורה באצבעו מטה, מתחת לרגלינו, ואומר בנימה של אדם מאמין: ‘הוא נמצא כאן איפשהו. נמצא. איפשהו. כאן. האוצר. כשאמצא אותו, ויש לי עכשיו מפה יוצאת דופן בערכה ואמיתית במאה אחוז, החיים שלנו ישתנו ללא הכר. הוא יעשה אותנו כל כך מאושרים, עד שנצטרך להכיר אחד את השני מחדש.’ היכן שהוא מתחת לאמבטיה הישנה, שבתוכה הדהדו רחשי העיר התת־קרקעית, הסתתר האוצר שאותו חיפש אבינו במגפיים צ’כוסלובקיים בלויים תוך שהוא מאיר לעצמו את הדרך בפנס־מצח של כורים. ניסיתי להבין מדוע הוא מעדיף להיות שם ולא כאן, אתי ועם אווה. ‘גבירותי ורבותי,’ הייתה מתבדחת אחותי, ‘קבלו את אַליציה טאבּוֹר, גמלונת מים, חוקרת הימים והאוקיינוסים, שהיא מבקרת בהם כשנמאס לה מהמדבריות! זוהי גמלונת יחידה מסוגה, שהיא בעלת סנפיר וזימים. מין נדיר. מוגן ביותר. היום אספר לכם, גבירותי ורבותי, מה היא ראתה ושמעה בממלכה התת־מימית של האמבטיה שלנו.’ השעשוע היה שאני אמרתי את האמת: ששמעתי היום דפיקה, חישוב בקול בגרמנית או בשפה שנשמעה דומה לגרמנית, שבה במקום ‘וַאס’ אמרו ‘ווּס’ וצליל של כוס שנפלה על רצפת המטבח, ואילו אווה השלימה את השאר. היא המציאה סיפור, כי את זה ידעה לעשות הכי טוב. אני ידעתי להקשיב.

חשבתי שאולי טעיתי לחשוב שאני כבר חזקה מספיק, שהבית אפוף המוות והרוחות הזה לא ייפגע בי. ידעתי שאסור לי להיכנע לפחד ולכן השתכנתי כאן ולא במלון שהזמינה עבורי מערכת העיתון, ששם לאיש לא היה מושג שיש בבעלותי בית ישן בוַולְבּז’יך. לא אהבתי לדבר על העבר שלי ורק לעתים רחוקות קשרתי עם אנשים קשר קרוב עד כדי כך שציפו ממני להיחשף. ‘אין לי משפחה,’ הייתי עונה כשניחתו עלי שאלות על הורים ואחים. מכרי דווקא אהבו מאוד את השאלות הללו, הם יכלו לטחון במשך שעות את העוולות שחוו, את הטראומות ודרכי ההתמודדות, או ליתר דיוק חוסר ההתמודדות איתן לאורך שנים של טיפולים פסיכולוגיים. במהלך כל חיי הבוגרים אגרתי כוחות, כמו שמכינים אספקה לחורף ארוך, ובסך הכול נדמה היה לי שאני די מוכנה למסע הזה. כשהתחילו להיעלם ילדים בוַולְבּז’יך ידעתי שהגיע רגע האמת, ושאני, שכוניתי בפי עמיתי למערכת ‘אַליציה המשוריינת’, חייבת לכתוב עליהם. עכשיו הגעתי לכאן, והבית, שתמיד נשאתי עמי את המפתח שלו, נעץ בי את מלתעותיו הרקובות הגרמניות לשעבר.

אחרי הרחצה והקונצרט התת־קרקעי החלטתי לסרוק את כל הבית כדי להשתכנע מי חזק יותר, החורבה הזו או אני, ‘אליציה המשוריינת’. בקומה העליונה היו שני חדרי שינה, אחד מהם היה פעם החדר שלי ושל אווה, וכאן, על המיטה הזוגית הישנה עם מסגרת האלון והמזרן עתיק היומין, תכננתי להמשיך וללון במהלך שהותי. שולחן קטן, שלצדו נהגנו בימים עברו להכין שיעורי בית, שני כיסאות, ארון ריק, שטיחון עשוי סחבות, וזה הכול. חדר השינה השני היה ריק זה שנים, עמדה שם רק מיטת מתכת נטולת מזרן שהייתה עגמומית כמו שברי סירה שהתרסקה על שרטון. מתישהו, עוד בזמנים שאינם זכורים לי, חלקו אותה ההורים, אבל אחר כך נדד אבא למטה ומאז שימש חדר העבודה שלו בו זמנית גם כחדר השינה, חדר האוכל ומקום המסתור שלו מפני העולם. זאת הייתה תחנתי הבאה, ירדתי במדרגות שחרקו עד כדי כך שפחדתי שמא יתמוטטו תחת משקלי הלא גדול. הסתמיות של ההתפוררות הציקה לי, כי ייתכן שבתוך תוכי קיוויתי שהבית הזה ימות באופן קצת יותר מעניין ופחות צפוי. כשפתחתי את דלת חדרו של אבא היכה בי הזמן הדחוס כמו גל. מחוץ לחלון צמחה טירת הנסיך מתוך יער האשוּרים וכשאבא היה עובד מאחורי שולחן הכתיבה העמוס בערימות מסמכים וספרים היה נגלה לעיניו המבנה בכל פעם שהיה מרים מבטו מהמחקרים ההיסטוריים, המפות והתוכניות. עכשיו הבטתי אני, בתו הצעירה, על טירת הנסיך, על הערפל המתאבך למרגלות חומותיה. היא הייתה אחד מאותם דברים ספורים שנראים לי גם היום גדולים ויפים כמו בילדותי. הפעלתי את שעון הקיר הישן וכשהמטוטלת החלה להתנדנד מצד לצד חשתי כיצד הזמן שנכלא כאן מתחיל לנוע בשנית. היה מין קליק, כאילו הזמנים של הבית הזה ושלי נשזרו זה בזה רק עתה. ספת העור הדהוי, שבתור ילדה ישבתי עליה ברגעים הנדירים שאבא לא היה עסוק בחיפושים אחר האוצר והרגיש שהוא מוכן להתמודד עם אתגר האבהות, השמיעה עכשיו תחת משקל גופי צליל שהזכיר אנחה. לרגע המשכתי לשבת ללא ניע, ניסיתי אפילו לא לנשום, אבל לא חשתי דבר פרט לעצב. עור הספה היה גס ומחורץ כמו עקב של אדם זקן, ליטפתי אותה כמברכת לשלום. אחר כך הצצתי אל תוך המטבח שטבע בברק אפור, כאילו הוצף, ומהברז אכן טפטפו מים וזרמו אל פתח הניקוז מתוך נטיף קטן שהתגבש כאן במהלך כל אותן השנים. מהדלת שהובילה אל הגן חדר פנימה קור, הערפל לחץ על שמשות החלון. השולחן וארבעת הכיסאות נראו כמו שלדי חיות שנכחדו מזמן ושאיש לא הספיק להעניק להן שם או ללמוד לאהוב אותן.

אחרון חביב נותר לי לסרוק את המרתף. כשפתחתי את הדלת מתחת למדרגות היכה בפני הבל מעופש, האוויר שהצטבר שם היה כמו אֶקטוֹפּלַזמה תחת לחץ. אקטופלזמה, כמה שאחותי אהבה את המילה הזו! ‘כשאת נושמת בכפור, גמלונת, יוצא מהפה שלך סוג מיוחד של אדים, כאלה שלא נעלמים אלא מתקבצים בתוך חורי עכברים, אוזניים של חתולים וקני עורבים נטושים. בתוך גרגרי יער לבנים, בחלב עם פקק הזהב ובשוקולד הלבן של ‘מילקָה’ ממערב גרמניה.’

‘בשביל מה?’

‘מה זאת אומרת בשביל מה! תיווצר מהם אקטופלזמה,’ אמרה. ‘מספיק רק לערבב קצת דמעות, להוסיף אבק־פחם, וזה מוכן.’ כשהיער הסמוך לביתנו טבע בערפל שהתפשט, כמו היום, עד לחומות טירת הנסיך, היא הייתה אומרת בלחישה תיאטרלית: ‘תסתכלי, גמלונת, תפחדי, פּישֶרית, האקטופלזמה רותחת, רוחות רפאים נולדות.’ אווה חשה בכל מקום בנוכחותן של ישויות שמעבר לעולם הרגיל שבו חיו רוב בני התמותה. היא כלל לא הייתה מהססת לרדת אתי אל המרתף, שעכשיו עמדתי על מפתן דלתו מתנדנדת מצד לצד מפני שהאור לא נדלק, ולרגע נדמה היה לי שאני שוב שומעת דפיקות תת־קרקעיות. כשירדתי במדרגות שהובילו אל תוך החשכה שאלתי, ‘יש כאן מישהו?’ כאילו שיחקתי בסרט סוג ז’ על בית רדוף רוחות ואישה מפוחדת. צעדתי צעד אחד קדימה ואז התקדמתי עוד צעד תוך שהארתי את דרכי בפנס. למרגלות קירות המרתף התנשאו ערימות של ניירות שהתלכדו לכדי גיבוב חום: שנתונים של כתבי עת שאבא היה מנוי עליהם, רשימות שלא הועילו בכלום, מפות שהובילו לשום מקום, חלופות מכתבים עם מחפשים נוספים אחר האוצר החבוי מתחת לטירת הנסיך. מבטי דלה מתוך החשכה מכשירים נוספים שהושלכו הנה, חלקם עוד בידי בעלי הבית הגרמנים בשעת עזיבתם הבהולה את העיר אחרי המלחמה: מכונת ‘זינגר’ עם שלד מתכת וכיתוב ‘וַלְדֶנְבּוּרְג’,6 תמונה של המלאך השומר המוביל ילדים דרך גשר עץ מעל לתהום, פסלוני חרסינה מכוערים של רועים וציידים שהתכסו אבק שמנוני. החפצים שלנו התיישבו על אלו שהושלכו קודם כמו שכבה נוספת שהשאיר קרחון נסוג ועכשיו כולם התכלו יחדיו. מכונת כביסה ‘פְּראנְיָה’7 שנדחסו לתוכה נעליים, גיגית רחצה לילדים ממתכת, מצבר ישן, מזוודות אחדות שהתנפחו מרוב לחוּת, מנורה עם אהיל חוטים בגוון אפרורי ותיבת עץ גדולה ועליה ציורי דרקונים ופרחים דהויים, שעוררה בי דחייה פיזית ממש. לצדה עמד שולחן איפור שהראי שמעליו היה הרוס ועכור במידה כזו שלא זיהיתי בו את השתקפותי, והפרצוף החיוור בעל העיניים הגדולות שלא דמה לי במאומה היה מבהיל אותי מן הסתם, לולא הבחנתי בזווית העין בדבר מבעית עוד יותר. ראש גדול, ידיים ורגליים מבותקות. רק שזה לא יהיה ילד, ביקשתי לא יודעת ממי. פילסתי את דרכי בתוך האוויר הדחוס. דובון. דובון קטיפה אדמוני. גחנתי קדימה והארתי את עיני הזכוכית שלו.

את הדובון בגודל של ילד בן שנתיים הביא לי אבא ממזרח גרמניה. הוא נסע לשם לאחד ממסעותיו שמהם היה חוזר כעבור ימים או שבועות ספורים, אמנם מרושש קמעה, אבל מצויד במפה תת־קרקעית נוספת של טירת הנסיך, עדיפה מקודמתה, שהושגה ממקור אמין יותר, כך הבטיח לנו. הוא נפגש אז במזרח ברלין עם גרמני אחד מארגנטינה, אולי מבוליביה. ‘הו, ההוא יודע דברים כאלה שהשערות סומרות!’ סיפר לנו בהתלהבות. ‘הודות למפה הזו אני ארגיש שם כמו בבית,’ הוא צהל ועיניו ברקו ואני לא העזתי לומר לו, שהבית שלו כאן, אתנו, לא מתחת לאדמה. אבא הזדרז לצאת ולחפש שוב את האוצר עם המפה החדשה. הוא נופף לנו בהתלהבות מהשביל שהוביל לטירה וחזר פעם נוספת מובס. קראנו לדובון האדמוני האנְס ובערבים אווה הייתה מספרת לי סיפורים על האנס, הגרמני ממזרח גרמניה, במקום אגדות על נסיכות ונסיכים. ‘גוּטֶן אָבֶּנְד, מַיְינֶה קְלַיְינֶה!’8 הפכה אחותי היפה להאנס, דיברה בקול עבה ובמבטא גרמני וסיפרה על הרפתקאותיו של האנס בחזית, על פגישתו עם ארבעת הטנקיסטים9 ועל האוצר שחבוי מתחת לטירת הנסיך. ‘רק האנס יודע איך להגיע לשם, מַיינֶה קלַיינֶה! הוא לא חָלק את הסוד הזה אפילו עם מארוּשיה, למרות שאהב אותה בסתר. רק להאנס ישנה המפה האמיתית. בעזרתה נמצא את הפנינים של הנסיכה דֵייזי, הגבירה האחרונה של טירת הנסיך. ‘פנינים, גמלונת! רק הן חשובות.’ לדעת אחותי, האוצר של היטלר כולו לא היה מעניין כמו אותה מחרוזת באורך שישה מטרים שהכילה את הפנינים המושלמות ביותר שבהקו כאילו היו כדורי אור ירח מעוכים. אם היינו משיגות אותה היו כל חלומותינו מתגשמים והחיים היו נעשים בהירים וטהורים כמו הגן אחרי גשם חזק. כך אמרה אווה ואני האמנתי לה, כי כשביטאה מילים כמו ‘גן’, ‘גשם חזק’, ‘פנינים’, ראיתי ערימות של שַלהָביות נוטפות מים, פרחי דליה שופעים, עלי כותרת שברקו באור השמש שהפציעה בפתאומיות כמו בתוכניות הערב לילדים בטלוויזיה. ‘תקשיבי, גמלונת, פּישֶרית, תקשיבי, מַיינֶה קלַיינֶה!’ הדובון ממזרח גרמניה הרים את כף ידו הקטנה, הנהן, עיניו ניעורו לחיים. ‘האנס הג’ינג’י שלנו הוא גרמני טוב. לא הרג ילדים, כלבלבים או חתלתולים, מַיינֶה קלַיינֶה, לא שרף תינוקות בתנורים, הו לא, ואם זה היה תלוי בו אז האוצר שחבוי מתחת לטירת הנסיך היה כבר שלנו.’ קולו של האנס בקע מתוך אחותי: ‘יָא, יָא, מַיינֶה קלַיינֶה, תגידו רק מה אתן רוצות, תעצמו את העיניים ואַיינְס, צְוַויי, דְרַיי!’ אחותי ידעה מה היא רצתה. היא השתוקקה לנסוע לוורשה ולהפוך לשחקנית. היא תאמץ לה את שם הבמה דייזי, דייזי טאבּוֹר. זה נשמע מתאים! שם המשפחה שלנו ושמה הפרטי של הגבירה היפה של טירת הנסיך, שלדעת אווה מלא בזוהר ומסתורין. כמו דייזי, גם היא תטייל ברחבי העולם כולו! היא תשלח לנו מכל מקום גלויה. ואיזה מתנות היא תביא!

אבא הוא זה שהנחיל לאווה את האובססיה לנסיכה דייזי ולמחרוזת הפנינים האבודה. אולי הוא זיהה בבתו הבכורה את שאיפותיו ועוד לפני שאיבד את בהירות המחשבה הגיע לכדי מסקנה שאווה חייבת לקבל ממנו במתנה משהו יוצא דופן, כי חיים רגילים וחלומות רגילים לא יספיקו כדי להחזיק אותה עם הראש מעל המים. לרגל כל תוכנית חדשה שלו היה מתמלא במצב רוח טוב ותקווה, ומספר לנו את הסיפור על הגבירה האחרונה של טירת הנסיך. או אז היינו זוכות באופן יוצא דופן להיכנס לחדרו. היינו יושבות מכורבלות על ספת העור הישנה שאבא אמר שיש לה צבע של גמל, ואני אהבתי אותה כי גמלים התקשרו אצלי למסעות, למחיקת גבולות, לתנועה מתמדת, כל מה שאווה השתוקקה לו ובסופו של דבר נפל בגורלי. אבא השעין את מרפקו על שולחן הכתיבה, ‘מזמן, אבל לא עד כדי כך מזמן,’ כך התחיל, ‘נערך בארמון אנגלי נשף’. הסיפור שלו היה רווי בביטויים די מסובכים בשביל ילדה: נברשות, פראקים, קוֹטילְיוֹן10, קְרינוֹלינות, מוּסְלין, כפפות מיטֶן – אבל צלילי המילים לבדם כבשו אותי בדיוק כמו ההתרחשויות וההרפתקאות של אווה. נצמדתי ביתר חוזקה לכתפה של אחותי, כי פחדתי שהדברים שחשה בעת שהאזינה לסיפוריו של אבא ירחיקו אותה ממני ומן הבית הזה עד כדי כך שלא אצליח להדביק את המרחק אפילו על גבי גמל בצבע של גמל. ‘הנסיכה דייזי נקראה במקור תֶרֶזָה אוֹליביָה קוֹרְנְוַוליס־וֶסְט והייתה בתו של קולונל בצבא הבריטי המלכותי,’ סיפר אבא שלנו. ‘ קוֹרְנְוַוליס־וֶסְט,’ חזרה אחריו אווה בלחישה אדוקה. ‘האנגלייה הצעירה זהרה כבר אז ביופייה,’ התנשף אבא, ואחותי הזדקפה והיטתה בקוֹקֶטיות את ראשה כאילו ביקשה להראות את מה שרבים בקרוב יבחינו בו: שגם היא זוהרת, ועל כן חייב להיות מובן מאליו שיופייה יהפוך גם הוא לתחילתו של סיפור יפה באותה המידה. ‘תרזה אוליביה קוֹרְנְוַוליס־וֶסְט נישאה בגיל שמונה־עשרה לבעלים האחרונים של טירת הנסיך, יאן הַיינְרִיך החמישי פון פְּלֶס, ואיזה זוג יפה הם היו. נשפים, נברשות, קְרֶפּ דֶה שִין, בדי טַפֶטָה, קוֹטיליוֹנים,’ המשיך אבא לספר. ‘לירח הדבש הם נסעו לפריז ומשם המשיכו למצרים, ששם הם בוודאי ראו גמלים,’ הוסיף במיוחד בשבילי, כי ידע שאני מוקסמת מהיצורים האלה, שאמנם לא מצטיינים ביופיים, אך הם עיקשים וחזקים. אחותי, בדומה לנסיכה דייזי, אהבה חתולים, שבי תמיד עוררו פחד. עד היום אני לא מסוגלת לגמרי לתפוס איך יכול יצור אחד לאַחֵד בתוכו שבריריות עם כוח בשלמות כזו. אחותי הבינה זאת, וכשהיינו הולכות להאכיל את חתולי הפרא שחיו מחוץ לטירת הנסיך התעורר בי הרושם שהם מזהים בה מישהי שדומה להם. נראה לי אז שכל היופי והמסתורין הללו שייכים לאחותי מדרך הטבע, כמו שהיו שייכים לנסיכה דייזי, ושאם אהיה קרובה לאווה, אזי אולי גם לתוכי, הילדה הלא בולטת בצבע גמל, תחלחל טיפת זוהר, אולי אשיג מעט מהקסם החתולי. סברתי שהסחרחרה שאפפה את אווה – כך שאם היו מסתכלים עליה ממרחק מסוים היה מתחיל האוויר סביבה לנוע בגלים כמו מעל חול לוהט – הבטיחה משהו מיוחד במינו, משהו בגודל של תרזה אוליביה קוֹרְנְוַוליס־וֶסְט והפנינים שלה.

באותו חורף אחרון אחותי דיברה רק עליהן. היא העירה אותי בלילה כשישנתי מחובקת עם האנס הג’ינג’י ממזרח גרמניה, וסיפרה לי פעם נוספת את סיפורה של הנסיכה דייזי, בגרסה שונה, ואני הייתי קטנה מכדי להבחין שעיניה שגדלו באופן לא טבעי והזיעה הקרה שעל מצחה מבשרות על אסון. ‘אחיונת גמלונת בצבע גמל, זו אני, דייזי,’ צייצה. ‘דַאס אִיסְט דֵייזי,’ חזרה ואמרה בקולו העבה של האנס, ‘התעוררי, מַיינֶה קלַיינֶה, והַסכּיתי’. היא נשכבה לצדי על גבה ואמרה: ‘היֹה היה יער שחור שחור ביער השחור שחור הזה היה בית שחור שחור בבית השחור שחור הזה היה חדר שחור שחור בחדר השחור שחור הזה היה שולחן שחור שחור על השולחן השחור שחור הזה היה ארון מתים שחור שחור בתוך ארון המתים השחור שחור הזה הייתה גופה לבנה לבנה.’ מתּי מפחד, ואווה דגדגה אותי ואמרה שוב: ‘גופה לבנה על הגופה מחרוזת פנינים גופה בוהקת בית שחור מחרוזת פנינים. אל תישני! תחזרי אחרי,’ היא דיברה יותר ויותר מהר, והלשון הסתבכה לי בלי שיכולתי לעמוד בקצב. זאת הייתה מהות הקשר שלנו: אני לא יכולתי לעמוד בקצב שלה ולכן לא הספקתי להגיע אליה כשנזקקה לי.

הקטע האהוב על אווה בסיפורו של אבא נגע למסעה של הנסיכה דייזי למצרים. ‘הקשיבי, גמלונת! מצרים, מפרץ עַדֶן. כל כך חם,’ נפנפה אווה בתיאטרליות מוגזמת כאילו לפתע נחת על וַלְבּז’יך גל חמסין ממצרים, ‘כל כך חם, שאפשר לטגן ביצים על החול. הגמלים האהובים שלך בצבע גמל זוללים תמרים מתחת לדקלים והרועים חולמים בצֵל על פפסי־קולה קרה ועל אסקימוסים. במצרים, אחיונת, השמש גדולה פי חמישה מפה, ובצהריים ג’נטלמנים מציתים את המקטרות שלהם היישר מקרניה. פוף, פוף, הם פולטים עשן שמריח כמו עוגת באשְיָה טרייה עם קצפת.’ באשיה, העוגה הטובה בעולם מבית הקפה ‘מַדְרַס מַדְרַס’ שבכיכר השוק של וַלְבּז’יך, עשן בריח באשיה, בלעתי את הרוק, ואחותי דיברה על דייזי: ‘הנסיכה עמדה על חוף הים לבושה בלבן ומוצלת תחת שמשייה סינית. היא הביטה על הבחורים המצריים שצללו לתוך המים עם סכינים בין השיניים. בחורים שחרחרים, סכינים בין השיניים, שיניים כמו פנינים, פּישֶרית, תתרכזי. הם שָלוּ בשבילה פנינים, בשביל דייזי היפה, והיא סובבה את השמשייה על ידית מבמבוק.’ סיפורה של אחותי הועשר בכל פעם בפרטים חדשים. אבל הפואנטה נותרה זהה. כעבור זמן מה התחילה דייזי להשתעמם בנמל הפרובינציאלי, אולי תקף אותה לראשונה גל מלנכוליה והיא ביקשה להמשיך הלאה בתקווה שתוכל להימלט ממנו. היא הפצירה אפוא בבעלה, אבל הנסיך פון פְּלֶס נהנה לרדות בשוֹלי הפנינים ששכר, ובלילות החמים שכנע את אשתו הצעירה שמצפים להם חיים יפים בטירת הנסיך והעצב הזה הוא לא יותר מאשר תשישות מהמסע והאקלים הזר. הוא לא רצה להקשיב להסברים של שוֹלי הפנינים שמסוכן לצלול לעומקים כאלה פעם אחר פעם, שהבחורים זקוקים ליותר מנוחה. עדיין חסרו כמה פנינים כדי שהמחרוזת תגיע לאורכה האידיאלי שהוא שישה מטרים. ‘שישה מטרים,’ חזרה על הדברים אֶוָוה הנלהבת ושאלה אם אני יכולה לדמיין דבר כזה, מחרוזת פנינים כמו שני פיתונים גדולים מגן החיות של וְרוֹצְלַב, כמו שש אחיות קטנות בצבע גמל שמוצבות זו אחר זו. ביום האחרון של שליית הפנינים יצאה דייזי לשוט בסירה כדי לצפות שוב מקרוב על השוֹלים בעבודתם. אחד הצוללנים, שהיה שולה תמיד את צדפות הפנינים המפוארות ביותר, עלה מתוך המים בכוחותיו האחרונים כשבידיו קונכייה ענקית. הוא השליך אותה לרגלי הנסיכה ואמר משהו תוך שהביט ישירות בעיניה. עוד לפני שמישהו הספיק להגיב על עזות המצח הזו החל לזרום דם מפיו של הצוללן והוא מת בו במקום. סביר להניח ששולה הפנינים המצרי קילל את הנסיכה וכל מה שאירע אחר כך לגבירה בטירת הנסיך היה תוצאה של קללתו. ‘קללה קללה קללה,’ חזרה ואמרה אווה, ואני הרגשתי שאם חוזרים בטירוף על המילה שביטויה מצריך להדביק את הלשון לחך, היא נשמעת כמו סלסול של איזו ישות לא אנושית ושמצויה בה עוצמה נוראית. פנינים וקללות, אלה היו האובססיות של אחותי, כוכבת הבמה והמסך, שרכבת אמורה הייתה להגיע ולקחת אותה להוליווד. מחרוזת הפנינים באורך ששת המטרים הונצחה בתצלום המפורסם של דייזי, העתק שלו עמד על שולחן שיעורי הבית שלנו. ‘אני דומה לה, נכון?’ שאלה אווה והצמידה את תצלום הנסיכה אל פניה. ‘אני דומה לה?’ היא לחצה על בטנו של האנס ודרשה אישור. ‘דומה,’ הנהנתי, למרות שאווה נראתה לי הרבה יותר יפה.

אחותי הייתה משוכנעת שהפנינים של דייזי עדיין נמצאות בוַולְבּז’יך ושצריך למצוא אותן כדי לשים קץ לקללה. ‘אדם אחד לא יספיק לכך ואם הוא ישמור את מחרוזת לעצמו הוא ימות מוות איום, הוא ייקָּרע מבפנים. לכן צריך לגזור את המחרוזת ולחלק אותה לתכשיטים. זה מאוד חשוב!’ ביטחונה של אווה נראה כבלתי ניתן לערעור. הייתי סקרנית לדעת מי יקבל את פניניה של הנסיכה דייזי. ‘גם אנחנו נקבל?’

‘יקבלו אותם שומרי הפנינים,’ הסבירה אווה ועיניה ברקו.

‘מי הם?’

‘שומרי הפנינים הם אנשים שיש להם תכונה מיוחדת במינה: יש להם כוחות שיכולים להשתוות לקללה של שולה הפנינים.’

‘ואם לא נצליח למצוא את הפנינים של הנסיכה דייזי, מה יהיה אז?’

‘כל כמה זמן יתרחש כאן משהו רע מאוד.’

‘איך רע?’ רציתי לדעת.

‘רע ככה, שבבן אדם הכי טוב נפערים פתחים שדרכם חודר לתוכו הרוע ואז הוא אבוד.’

‘דרך איפה?’

היא חיבקה וליטפה אותי: ‘דרך האף הקטן, האוזן הקטנה, מתחת לבית השחי הקטן, בין האצבעות הקטנות, בדיוק משם.’

‘צריך למנוע את זה!’

‘לכן אנחנו מוכרחות למצוא את הפנינים ולהוציא אותן לשמש, אבל חובה לעשות את זה במשקפיים כהים, כי אחרת נתעוור מהברק שלהן.’

‘נניח אותן בגן מתחת לשיח הדומדמניות, שם אף אחד לא ימצא אותן,’ הצעתי. ‘נטביע אותן באגם של הכפר זַאגוּזֶ’ה! שייעלמו לתמיד. או שנהפוך אותן לאוכל לחתולים מהטירה!’ הייתי ילדונת מעשית וחסרת דמיון בהשוואה לאווה.

‘אנחנו לא יכולות, גמלונת, הן לא שייכות לנו. אבל נלך לגשר התלוי בזאגוּזֶ’ה, ננדנד אותו עם הברכיים כמו את הנדנדה בגן יוֹרְדאן, רוצה?’ כזו הייתה אווה: ערבוביה, פנינים, וגשר מתנדנד.

רכנתי במרתף מעל לדובון הקטיפה הממורט וביכיתי את אובדנה של אחותי. היא הייתה בת שבע עשרה וידעה שהיא עוזבת. כל סיפור של אווה הסתיים באותו האופן. הודות למפה של הנסיכה דייזי, שלישיית מחפשי האוצרות הפעלתנית שכללה את שתינו ואת האנס הג’ינג’י ממזרח גרמניה עשתה את דרכה במבוך המנהרות, הכניעה אויבים שלא היו מביישים אפילו את הסוכן 007, פיצחה את הקוד הסודי ופתחה את השער שמבעד לו זהרה מחרוזת הפנינים בחושך. היינו קרובים, אלא שתמיד ברגע האחרון הופיעו הם. ‘מי?’

‘אנחנו חייבים לתת להם שם, גמלונת?’

‘כן.’

‘למה?’

‘כי לכל דבר יש איזשהו שם, אפילו לאקטופלזמה ולרוחות רפאים.’

‘טוב, אם ככה אז הם נקראים אוכלי חתולים. אבל לא במירכאות, כי מירכאות לא מגיעות להם.’

‘אוכלי חתולים?’

‘בדיוק ככה!’

‘למה אוכלי חתולים?’

‘הם שונאים חתולים וחתולים הם הראשונים שמבחינים בהם, מייללים, מסמרים את פרוותם וחומקים מהם בשבילים החתוליים. החתולים שהכי רגישים לנוכחות של אוכלי החתולים הם אלו שחיים ליד טירת הנסיך. אלה חיות בלתי רגילות! יש להם רגישות של סיסמוגרפים. הנסיכה דייזי השאירה אותם כאן בתור שומרים. כמה מהם רגישים עד כדי כך, שכשאוכלי החתולים מתקרבים הם מתים.’

‘ממש מוות?’

‘לצערי, גמלונת, זה בלתי הפיך,’ ענתה אחותי.

‘איך הם, אוכלי החתולים?’

‘העור שלהם קר ועבה, הנשימות שלהם מרעילות את האוויר ומערפלות את המחשבות, הן גורמות לבן אדם להתרוקן, כאילו הוא נאכל מבפנים. וקר, פּישֶרית, קר כמו גופה. מי שאוכלי חתולים נכנסו לתוכו נעשה קר כמו מקפיא שלם של מזונות קפואים מהסופרסאם!’11

‘מתי הם באים?’

‘כשהכניסות פתוחות, בדרך כלל בנובמבר.’

‘איך נראים אוכלי החתולים? הם מפולין, מברית המועצות או אולי ממצרים?’ חקרתי, כי תמיד שאפתי לדיוק. ‘אוכלי החתולים,’ אמרה אווה, ‘נמצאים בכל מקום, הם לובשים בכל פעם צורה אחרת, גמלונת, הם הרבה יותר עמידים מגמלים, חזקים יותר מקרנפים. זללנים יותר מכרישים טורפי אדם. הם שורדים וזוללים. הם נעלמים דרך הקירות, דרך הגוף, וכשהם חודרים פנימה הם גורמים להכול להירקב ולהתמלא בערפל מסריח כאילו התקלקלה טוֹנה של גבינת רוֹקפוֹר. הם אורבים בתוך הצינורות באמבטיה, בתוך מראות, בתוך מאורות ארנבים, בתוך ארובות ובתוך הנחיריים הקטנים באף. מתחת למיטות קטנות של אחיות קטנות בצבע גמל!’

‘איך אפשר לזהות אותם?’ לא ויתרתי.

‘צריך לשאול: ‘שתיים שלוש ארבע, האם אתה טוב, האם אתה רע?׳’ ענתה אווה, אבל זו כבר הייתה בדיחה. האנס הג’ינג’י ממזרח גרמניה התנפל עלי ודגדג אותי עד שהשתנקתי מפחד ומצחוק בו זמנית. האמנתי שאווה תגן עלי מפני אוכלי החתולים, כי חוץ ממנה לא היה לי איש. לא הבנתי עד כמה קרובה הייתה הסכנה אפילו בשלב שבו אחותי הפסיקה לאכול ולישון, כשעמדה ערומה מול החלון הפתוח של חדר השינה שלנו ואמרה שוב: ‘בבית השחור שחור הזה היה שולחן שחור שחור בארון המתים השחור שחור הזה הייתה גופה לבנה לבנה על הגופה מחרוזת פנינים גמלונת פישרית תתפללי לאם האלוהים התרנגולת המטילה בית שחור ארון מתים שחור גופה לבנה.’ היא חזרה על המילים כל כך מהר עד שהתחלתי לבכות, הייתי אובדת עצות ומבוהלת והיא ביקשה: ‘קחי אותי לווטרינר ותרדימי אותי, אחות קטנה. ואחר כך תשליכי אותי טרף לתנינים, תשלחי את העור שלהם לעיבוד וצאי אל העולם בנעלי תנין קטנות. אל תסתכלי יותר אחורה.’

דובון הקטיפה עמד עכשיו נשכח וספוג לחות והביט עלי באור הפנס. אם היו לו עפעפיים, הייתי עוצמת לו את העיניים. לא הגעתי הנה כדי להתאבל על אחותי, כי את זה אמשיך לעשות עד סוף חיי, ללא הפסק ובמינון שילך ויגבר. חזרתי כדי להבין מה קרה.


1 משמעות השם ‘קוּקוּלקה’: קוקייה (כל ההערות מאת המתרגם).

2 אירנה סאנְטוֹר (ילידת 1934) – זמרת פולנייה שזכתה לשיא הפופולריות בשנות השישים והשבעים, אֶלֶני (ילידת 1956) – זמרת פולנייה ממוצא יווני שמבצעת מוזיקה פופולרית בסגנון יווני.

3 אדוארד גְיֶירֶק (2001-1913) וולדיסלב גוֹמוּלְקָה (1982-1905) – מנהיגי המפלגה הקומוניסטית בפולין בשנים 1980-1970 ו־1970-1956 בהתאמה.

4 שם מועדון כדורגל מקומי (‘גוּרְניק’ בפולנית: ‘כורה’).

5 התקינות הפוליטית במילה ל’צוענים’ בטקסט המקורי.

6 שמה הגרמני של העיר ולבז’יך עד 1945.

7 ‘פראניה’ היה מותג למכונות כביסה חצי אוטומטיות שיוצרו בפולין בשנות הקומוניזם.

8 ‘ערב טוב, קטנה שלי’ (גרמנית.)

9 ‘ארבעה טנקיסטים וכלב’ היא סדרת טלוויזיה קומית שצולמה בפולין בין השנים 1970-1966 ועסקה בקורותיו של צוות טנק פולני וכלבם הנאמן שהיו חלק מהארמייה הפולנית הראשונה, שסופחה לצבא הסובייטי במלחמת העולם השנייה. עם השנים קנתה לה הסדרה מעמד של סדרת פולחן. מארושיה שבסדרה היא אחות רוסייה אדמונית שהגיבור הראשי מאוהב בה ועל כן נקרא הטנק של הקבוצה ‘ג’ינג’י’.

10 ריקוד צרפתי מהמאה ה־18 שהיה נפוץ בנשפים שבהם הופיעו לראשונה נערות צעירות בחברה.

11 רשת המרכולים בשירות עצמי הראשונה שהוקמה בפולין הקומוניסטית בתחילת שנות השישים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חשוך, כמעט לילה”