החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סונטה למרים

מאת:
משוודית: שירה חפר | הוצאה: | 2011 | 256 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

"כשמאזינים ליצירה מוזיקלית שלמה או כשחיים את החיים, החלקים מתאחדים לכדי שלם מופלא שבקלות אפשר להתייחס אליו כאל מובן מאליו. אבל אי אפשר להבין את הפלא לפני שנעשים מודעים לפרטים המרכיבים אותו. במקרה שלי, כמעט חיים שלמים חלפו עד שהתחלתי לחפש את הקול, את הצלילים המרכיבים את המוזיקה של חיי."

אדם אנקר הוא מלחין החי עם בתו באוקלנד שבניו זילנד. יום בהיר אחד מתרחשים בעת ובעונה אחת שני אירועים מכוננים, והוא יוצא בעקבותיהם למסע אחר עברו. מסעו מוביל אותו לקרקוב שבפולין, ובה הוא מגלה מה עלה בגורלם של הוריו במלחמת העולם השנייה. משם הוא ממשיך לשוודיה כדי לפגוש את אמה של בתו שאותה לא ראה זה עשרים שנה, ונאלץ להתייצב שוב בפני הבררה הבלתי אפשרית שהעמידה לפניו בעבר.

"זהו ספר על תחייה, על שיבת הברק לצבעים ועל שיבת הצליל אל המוזיקה." Expressen

לינדה אולסון נולדה בשוודיה, התגוררה בקניה, בסינגפור, באנגליה וביפן, ומשנת 1990 היא חיה בניו זילנד. היא בוגרת לימודי משפטים, ספרות אנגלית וספרות גרמנית. ב־2003 זכתה בתחרות הסיפורים הקצרים של "סנדיי טיימס".

מקט: 15100493
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

עכשיו אני כאן, בקרקוב, המקום שבו החלו חיי. אני עומד במרפסת ביתי הקטנה ומשקיף על נהר הוויסלה, מוכן ומזומן להליכת הבוקר שלי.

האביב החל, בחוץ יום נעים ושטוף שמש, ואורו הרך של העולם הישן מסתנן פנימה. זהו אור נעים או פשוט ידידותי — נפרש כמעטה שקוף על הזיכרונות שלי ועל אלו של העיר. איני מצליח להשקיף למרחק רב — דוק ערפילי מבליע את מראה הנהר והנוף שבאופק. בימים שמזג האוויר מתיר זאת, כמו היום, אני נוהג לטייל לאורך פארק פְּלֶנְטִי, ולפעמים אני עוצר ומתיישב על ספסל. בבקרים אני בדרך כלל היחיד שיושב שם, מתבונן באנשים בדרכם לעבודה ובחשמליות העמוסות החולפות ברחוב. אולם בשעות אחר הצהריים הספסלים בפארק מתמלאים בקשישים הנשענים על מקל ההליכה שלהם, בסטודנטים קוראים, בזוגות מתנשקים, באימהות עם עגלות ילדים ובאנשים המטיילים עם כלביהם. אבל אין אנשים שמתעמלים או כאלה המחליקים על גלגיליות. את הפארק ואת האנשים המאכלסים אותו אופפת אווירה של שלווה ומהוגנות.

אני כאן עכשיו, בעיר הולדתי. קרקוב. ואני חש שלווה. אני חושב שאת יכולה להבין זאת, סֵסיליה. מצאת לך מקום של שלווה, נכון? כאן אני מוקף חיים. קולות. וכבר איני שרוי מחוצה להם. אף על פי שחברַי ספורים, תחושת השייכות פועמת בי. כן, שלווה, אני חושב.

אחרי כל השנים האלה החלטתי סוף־סוף להפריד בין העבודה לבין הבית ושכרתי סטודיו בעיר העתיקה, מעל אחת מחנויות המוזיקה. אני חולק אותו עם קבוצה של מוזיקאים צעירים, אבל להם יש חלל משלהם, והיחסים בינינו טובים. אני נהנה מהמחשבה שיש בסביבתי הקרובה אנשים צעירים. אני מופתע לגלות עד כמה שקט הוא תהליך יצירת המוזיקה בימינו. שום צליל לא בוקע מהסטודיו שלהם אלא בימי שישי, אז החברים שלהם באים להרים כוסית לפני היציאה הלילית. ואילו המוזיקה שלנו כלואה בתוך המחשבים שלנו, בתוך האולפנים שלנו ובתוך ראשינו.

היום אולי הקדמתי מעט — בפארק שקט יותר מבדרך כלל. איני ישן כראוי. אני קם מהמיטה ברגע שאני מתעורר, לפעמים מוקדם למדי. הפסקתי לענוד שעון — דבר כבר לא דורש ממני להיצמד ללוח זמנים מדויק. אני משתדל להיות קשוב לגוף שלי ולהניח לו להכתיב את הקצב. אני חולף על פני הכנסייה ומתפלא לראות שהשעה היא רק קצת אחרי שבע. האור בחוץ שונה משציפיתי, לכן אני מאריך את טיולי יותר מן הרגיל וממשיך לאורך הצד המזרחי של הפארק, עד שאני מתיישב על ספסל ומחכה שהשמש תופיע מעל צמרות העצים. אני מביט בקרני האור החודרות מבעד לעלווה הצעירה ומציירות דוגמאות מרצדות על הקרקע. עיני נופלות על החצץ לרגלי. אין הרבה לכלוך בעיר הזאת. אולי המצב הכלכלי כאן עדיין לא מתיר לתושבים להיפטר מדברים בקלות רבה מדי. אבל כאן על האדמה, ממש ליד קצה הנעל שלי, מונחת סיכת ראש. אני רוכן לפנים ומרים את האביזר הקטן. אני אוחז בו בכף ידי וכורך סביבו את אצבעותי.

ונזכר בסיכת ראש אחרת.

הזיכרונות מציפים אותי. הם מתחרים ביניהם על תשומת לבי. באופן מוזר, אני זוכר אותם כמו בהשתקפות. לא את המאורעות עצמם, אלא את הזיכרון שלהם שנה לאחר התרחשותם. אולי תהליך ההיזכרות המפותל הזה הוא שמאפשר לי לתפוס את הבלתי נתפס. איני יודע. אך המחשבות הקודמות שלי, שסיבתן היתה סיכת ראש אחרת לגמרי, הן שממלאות אותי. הן וצליל קולה של בתי. קולה של בתנו.

אני זוכר גם את השתיקה. את השתיקה הפנימית מתוך בחירה ואת השתיקה המוחלטת שהשתררה לאחר מכן. השתיקה נכפתה עלי כבר מההתחלה, והיא ליוותה אותי עד שנעשתה שלי. לא היו תשובות בנמצא, לכן גם לא היה מקום לשאלות. כשאני חושב על זה עכשיו, הקלות שבה השלמתי עם המצב נדמית לי יוצאת דופן. כמעט שישים שנה חייתי בתוך שתיקה מחרישת אוזניים, עד שלבסוף ניכּסתי אותה.

צליל הוא לא תמיד ההפך של שקט. צליל עשוי להתקיים מעל תהום של שקט, ובכך להסוותו. אולי זה היה העניין עם המוזיקה שלי. יצרתי אותה כדי להסתיר את השקט.

מתי התחלתי שוב לחפש את הצלילים? לשמוע את הקולות החמקניים שהיעדרם היה ללב לבו של קיומי, כמו כתם עיוור בעין?

אני יכול לשלוף צליל אקראי מהמוזיקה שאני מנסה לכתוב עכשיו, והוא יתאים לכל מקום שהוא. ובכל זאת, במקום שבו הוא נמצא עכשיו, המקום ששיבצתי אותו, הוא עוקב אחר מה שבא לפניו ומוביל אל מה שבא אחריו. בלעדיו לא היה השלם נשמע כפי שהוא נשמע. עלי לשלוט בכל אחד ואחד מהתווים כדי ליצור את היצירה השלמה, כיאה למלחין. כמו הצבעים בפָּלֵטַת צבעים של צייר, כך כל אחד מהצלילים עומד בפני עצמו. אבל מרגע שהם משולבים בתוך יצירה, הייחודיות שלהם נעשית חלק מהשלם. כל אחד מהם נבחר בזכות מה שמייחד אותו — אדום, צהוב, כחול — אך יש להתחשב בהשפעה הגלומה בשילובם יחד. חשוב להכיר את המרכיבים כדי ליצור את השלם. זה חל על יצירה מוזיקלית, על אמנות, ואפילו על החיים עצמם, הייתי אומר. כשמאזינים ליצירה מוזיקלית שלמה או כשחיים את החיים, החלקים מתאחדים לכדי שלם מופלא שבקלות אפשר להתייחס אליו כאל מובן מאליו. אבל אי אפשר להבין את הפלא לפני שמודעים לפרטים המרכיבים אותו. במקרה שלי, כמעט חיים שלמים חלפו עד שהתחלתי לחפש את הקול, את הצלילים המרכיבים את המוזיקה של חיי. והקורבן שנדרש ממני היה כה גדול, שהוא מחק את כל מה שהעניק משמעות לחיי. אך בתוך הדממה המוחלטת שהשתררה לאחר מכן שמעתי לבסוף צליל יחיד, ואחריו באו אחרים אט־אט.

הצליל היחיד שהתחיל את המוזיקה הזאת הופיע ביום שיצאתי לטיול בפארק אוקלנד דומיין, אם כי אז עוד לא הבנתי זאת. כשהחניתי את אופני במגרש החניה מתחת למוזיאון והשתהיתי כמה רגעים כדי ליהנות משמש פברואר שהציפה את הנוף ולא הותירה בו צללים, לא שיערתי בנפשי איזו משמעות עצומה היום הזה עומד לקבל.

לא, בעצם זה לא מדויק. אני רוצה לדייק. זה התחיל מוקדם יותר באותו בוקר. זה התחיל בקולה של בתי.

הזיכרונות מתעתעים. הזיכרונות שאני נושא עמי הם כה שחוקים, שכבר איני יודע אם הם מדויקים. אני משוכנע שההתעסקות שלי בהם היא שעיצבה אותם. התעקשותי לחזור ולדוש באחדים. נוסף על אלה ישנם הזיכרונות שנשמרו למעני בידי אחרים ונמסרו לי לאחר זמן רב. אין לי שום דרך לדעת אם הם נאמנים למציאות, אך עלי להיות אסיר תודה על שניתנו לי ולשלב אותם בזיכרונותי. מכלול הזיכרונות מעורר בי תחושה שיש לי עבר. טלאים שנתפרו יחדיו: אחדים יצרתי בעצמי, אחרים ניתנו לי בידי אנשים, ועוד כמה מצאתי במקרה. ויש חורים, פיסות טלאים שלא יימצאו לעולם. בשלב הזה התמונה השלמה הולכת ומתבהרת, אם כי את פירושה אני עוד מתקשה לתפוס.

אני כאן עכשיו, בעיר שהיתה לתפאורה השקטה של חיי. בקרקוב. בניגוד למר ליברמן, האיש שאני משחק איתו שח בכל יום חמישי, אני לא מקווה לפגוש אנשים. לא בשביל זה אני גר פה. לא, אולי ההפך הוא הנכון. ואם אכן זה כך, אולי לא אשאר כאן לנצח. אבל בינתיים זה המקום בשבילי. אני עובד. אני חושב. אני מרשה לעצמי להיזכר. אני זוכר את אלה שאני אוהב, ובמובן הזה גם הם נמצאים כאן.

צא החוצה, אבא. צא להרפתקה. שבת היום!

האם הייתי יכול לשמוע זאת לו הייתי מקשיב בתשומת לב רבה יותר? האם הייתי מצליח לשמוע את המתיקות שהותירו הצלילים האחרונים שהתנגנו ברקע? לראות אותה באור ששטף את פניה של בתי? לחוש אותה בתנועת ידה העדינה? לטעום אותה במרירותו של הקפה?

האם היה עלי להבין שהסצנה הזאת, השגרתית כל כך, תהפוך להיות הקרשֶנדו המזהיר של הזיכרונות שיוצרים לי עתה מעין חיים?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סונטה למרים”