ארז הוא נער צעיר, וכבר החיים נראים לו כמו צמר גפן שחור. החבר היחיד שלו מתנהג כמו חייזר ומשוכנע שכל הנשים הן חייזריות. הוריו רבים כל הזמן וארז מפחד שהם רוצים להתגרש. ומה שהכי נורא – מכל הבנות בעולם מתאהב ארז דווקא בחמוטל, מלכת הקרח של הכיתה, נערה שגבוהה ממנו בראש, לא מאמינה באהבה, ומשוכנעת שאין שום קסם בעולם, רק היגיון.
עד שהקסם מופיע. נקודת אור מסתורית מתגלה לפתע במקום הכי פחות צפוי – על הקיר האפור והמלוכלך של בניין קופת חולים. נקודת אור כמו כוכב קטן וזוהר. כמו תחנת ממסר של יצורים מכוכב אחר. כמו חידה שתובעת פיתרון.
האם לטפס על סולם ולבדוק ממה הנקודה עשויה, כמו שמציעה חמוטל? ואולי להאמין לזקן התמהוני שמסתובב בשכונה בחברת כלב בשם בודהא, ומספר אגדות יפהפיות ומבלבלות על עולמות רחוקים שתושביהם חיים ביערות-עד או מרחפים בין הכוכבים בחיפוש אחר בית חדש? ואולי צריך פשוט להמתין ולהניח לנקודה לחשוף את סודה?
מי תלה את נקודת האור, ספרו השני של הפסיכולוג והסופר לאון נירנבלט, הוא ספר מלא קסם לכל הגילים, לצעירים וגם לאלה שמעיזים לחשוב שהם כבר מבוגרים, המצרף כישרון ספרותי יוצא דופן לרגישות חריפה וכמיהה עמוקה למשמעות.
קטגוריות: סיפורת עברית
32.00 ₪
פרק 1
הסיפור שאני הולך לספר לכם נשמע מוזר, אבל הוא אמיתי. אני חושב שזאת גם הבעיה שלו, כי לדעתי סיפורים מהדמיון הם יותר מעניינים. אז אל תגידו שלא הזהרתי אתכם. לא איעלב אם תעברו לסיפור אחר. כל אחד והסיפור שלו, זה מה שאבא שלי אומר בכל מיני הזדמנויות משונות.
זה סיפור על נקודת אור ועלי. כן, נקודת אור. נקודת אור אמיתית, כמו כוכב קטן וזוהר, אבל לא בשמים אלא על הקיר האחורי של בניין קופת חולים בשכונה שלנו. הקיר הזה גובל בגינה שאני אוהב ללכת אליה עם מקס. למען האמת אני די בטוח שנקודת האור הזאת נמצאת שם כבר די הרבה זמן. פשוט לא ראיתי אותה קודם. מה כבר יש לי להסתכל על קיר ריק ומלוכלך? רק מקס היה לפעמים מתעניין בו, ומשתין בפינה הרחוקה שלו.
ערב אחד הרמתי במקרה את העיניים, והיא הייתה שם, בערך בגובה הקומה השנייה. זה באמת היה מוזר. מה פתאום שתהיה נקודת אור על קיר ריק? היה לי ברור שהאור לא בא מתוך הבניין, כי הבניין היה חשוך לגמרי. הוא תמיד חשוך בערב. וחוץ מזה היה משהו מאוד מיוחד בנקודה הזאת. אני לא מכיר שום פנס, אפילו לא פנס לייזר, שמסוגל לעשות נקודת אור כל-כך יציבה וזוהרת.
פתאום הרגשתי צמרמורת, והתקרבתי למקס שרחרח בשיחים לידי. הסתכלתי מסביב והכל נראה רגיל. מול הקיר, בצד השני של הגינה, נעה שדרת הברושים ברוח הקלה. מצד ימין ראיתי את הגדר החיה, עמוסה בפרחים אדומים שמוטי ראש שנראו משום-מה נבולים מרגע פריחתם. במרכז, מתחת לצאלון הגדול, היו ארגז החול, המגלשה ונדנדת האימים. קראו לה נדנדת האימים כי היא חרקה כמו צרחת המוות בסרטי אימה. היו ילדים שבאו בגללה לגינה עם אטמי אוזניים.
לקיר עצמו פחדתי להתקרב. צעדתי על השביל שחצה את הגינה במקביל לקיר. מזווית העין הסתכלתי כל הזמן על הנקודה. חשבתי שהיא תיעלם, אבל היא נשארה שם, בדיוק באותו מקום – נקודת אור קטנה וזוהרת באמצע הקיר, בערך בגובה הקומה השנייה.
פתאום בער לי לחזור הביתה. התחלתי לרוץ ממש מהר, והאטתי רק כשהתקרבתי לבניין שלנו. קצת התביישתי שברחתי מנקודת אור, אפילו שאף אחד לא ראה. יאללה ארז, אמרתי לעצמי, חייב להיות הסבר הגיוני למה שראית. תחשוב קצת, אתה כבר ילד בן שתים-עשרה. אבל זה לא עזר. לא הצלחתי לחשוב אפילו על רעיון אחד שיסביר מאיפה צצה נקודת האור המשונה הזאת.
בכניסה לבניין פגשתי את אבא שלי שבדיוק חזר מהעבודה, אבל לא סיפרתי לו כלום. נכנסנו יחד הביתה. אמא הייתה עצבנית ועישנה סיגריה. אכלתי מהר והלכתי ישר לחדר. בערב ההוא כמעט לא שמעתי את הורי צועקים בלחישות. הם לא יודעים שהצעקות הלוחשות האלה זה הכי מעצבן, כי אבא שלי נשמע כאילו כל רגע הוא הולך להיחנק. לפעמים מתחשק לי להגיד להם: אני הרי יודע שאתם רבים, אז אתם יכולים מצידי לריב בקול רם, אבל בסוף אני לא אומר כלום.
נשכבתי על המיטה, עצמתי את העיניים וניסיתי לדמיין את נקודת האור. זה לא הלך. ראיתי רק ערפל מואר. אחר-כך ראיתי ערפל לא מואר. אחר-כך בטח נרדמתי. אין לי מושג אם חלמתי באותו לילה ועל מה, אבל אני יודע שלמחרת בבוקר התעוררתי לא שקט. כבר לא הייתי בטוח שבאמת ראיתי את נקודת האור הזאת. אמא שלי לפעמים אומרת שיש לי דמיון יותר מדי מפותח. פעם, כשהייתי קטן, ראיתי שדון יושב על השולחן ליד החלון בחדר שלי. היו לו פנים רגילות של ילד, אבל עם קרניים קטנות וזקנקן. בסוף הוא יצא דרך החלון. אתם יודעים שלשדונים אין בעיה עם קומה שנייה. יש להם שיטות משלהם איך לרדת.
זה לא מצחיק, פעם האמנתי שראיתי אותו. להגיד את האמת, אני לא זוכר אם קודם ראיתי את השדון או קודם סיפרתי לאמא שלי שראיתי שדון. זה לא הוגן שבגיל שתים-עשרה אתה כבר לא אמור להאמין בדברים האלה.
בדרך לבית-הספר עשיתי עיקוף ועברתי דרך הגינה. כמו שחשבתי לא ראיתי כלום, סתם קיר ריק ומלוכלך. כל היום הזה בבית-הספר היה סיוט, מין הרגשה שלזמן יש משהו אישי נגדי והוא פשוט מסרב לזוז. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על נקודת האור, ועל שדונים עם פנים של ילד, קרניים וזקנקן.
אחרי הצהריים הלכתי שוב לגינה עם מקס וחיכיתי לחושך. רציתי לתפוס את הרגע שבו הנקודה תופיע, אם היא תופיע בכלל. היו שם רק ילדים קטנים עם האימהות שלהם. זרקתי אבנים למקס כדי להיראות עסוק במשהו, אבל המקס הזה, גם כן מעצבן, אי-אפשר לסמוך עליו: כשאין לי זמן בשבילו הוא מת שאזרוק לו אבנים, אבל דווקא הפעם הוא התעייף כבר אחרי האבן השלישית וסתם נשכב לו על הדשא עם מבט אשם בעיניים. נשכבתי לידו וניסיתי לריב איתו. אחרי דקה נמאס לו והוא ברח לשיחים. לא היו לי שום רעיונות מה לעשות, והשמש עוד לא שקעה אפילו. התחלתי לזרוק אבנים לעבר הקיר כאילו מקס מביא לי אותן. כל הזמן פחדתי שיעבור מישהו מהכיתה שלי ויראה אותי ככה לבד בגינה. לא איכפת לי להיות לבד, זאת אומרת חלק מהזמן, אבל אני שונא להיראות בודד.
אני לא יודע, אולי יש שיטה נגד מזל רע, אבל לי אין. איך שאני חושב על משהו שאני לא רוצה שיקרה לי, הוא תמיד מתרחש. מכל הילדים בכיתה שלי הייתה צריכה לעבור בגינה דווקא בת, ומכל הבנות דווקא חמוטל. מקס מייד ניגש אליה, מכשכש בזנבו כמו משוגע. לפחות הוא לא ביישן ליד בנות. ישר ראיתי שהיא מבינה בכלבים. היא גירדה לו חזק את הצוואר והגב בדיוק כמו שהוא אוהב. היא הסתכלה אלי וחייכה, ומרוב שהתבלבלתי זרקתי את האבן שהייתה לי ביד לכיוון שלה ושל מקס. מזל שלא פגעתי בה, רק זה היה חסר לי. מקס בכלל לא שם לב לאבן. ליד בנות הוא לא מתייחס אלי. הוא נשכב על הגב ונתן לה לגרד לו את החזה. בעצם טוב שהיא הייתה עסוקה איתו, כי אם היא הייתה ניגשת אלי היא הייתה רואה כמה הסמקתי.
אבא שלי אומר שאנשים מעריכים כנות. אולי זה נכון בין מבוגרים, אבל אם מישהו מהכיתה שלי היה יודע שאני מחבב את חמוטל, זאת אומרת קצת מאוהב בה, מה זה היו יורדים עלי.
עמדתי מרחוק, קפוא לגמרי. כשהיא גמרה ללטף את מקס היא שוב חייכה אלי, נופפה לי לשלום והלכה. דווקא כן נופפתי לה בחזרה, אבל קצת באיחור, אחרי שהיא כבר סובבה את הגב. בחיי שזה מוזר: למרות שהיא הייתה עם הגב אלי, היה לי ברור שהיא יודעת שאני מסתכל עליה ומנופף לה לשלום.
זה מזכיר לי שילד אחד מהכיתה שלי אומר שכל הבנות הן חייזריות. אם מישהו צוחק עליו בעניין הזה, הוא ישר נכנס לקריזה ומרביץ. טוב, אפשר להבין אותו, הוא חי רק עם אבא שלו כי אמא שלו נעלמה לחו”ל. אני יודע שזאת שטות, אבל לפעמים אני מסכים איתו קצת. קחו למשל את אמא שלי. אחרי מסיבת הסיום של כיתה ה’ היא אמרה לי שאני מאוד מחבב את חמוטל. בחיי חייזרית, איך היא יכלה לדעת? הרי בכל המסיבה לא החלפתי עם חמוטל אפילו מילה אחת, ובקושי הסתכלתי עליה.
פתאום התעוררתי מכל המחשבות האלה, והנה חושך מוחלט. הסתובבתי אל הקיר והיא הייתה שם. לא עיגול, לא כתם, אלא נקודה בודדה אחת של אור זוהר, כמו כוכב שנפל ונדבק לקיר של קופת חולים. הייתי מאוכזב קצת שלא תפסתי אותה ברגע שהיא הופיעה. התיישבתי על הספסל וסתם בהיתי בה, בנקודת האור שלי. שלא תחשבו שאני משתגע. אני יודע שאולי עוד אנשים ראו אותה, ושהיא ואני נפגשנו רק פעמיים, אבל כבר נקשרתי אליה, לנקודת האור הזאת, ובשבילי היא הייתה שלי.
נהייתי שקט ורגוע. הרגשתי שאני יכול לשבת שם שעות וסתם לבהות בה, אבל לפי הרעש הנחלש של המכוניות קלטתי שכבר מאוחר.
האמת שאני אמור לחזור הביתה לפני החושך. לא יודע מה עובר על ההורים שלי בזמן האחרון. בימים רגילים כבר מזמן הייתי חוטף עונש על זה שאני חוזר כל ערב מאוחר. לא לראות טלוויזיה יום או יומיים זה העונש הרגיל שלהם. הם לא יודעים, אבל לא כל-כך איכפת לי מהעונש עצמו. זה לא נורא לנוח מהטלוויזיה מדי פעם. הבעיה עם העונש זה שאני נעלב ממנו. מה, אני ילד קטן שצריך לקבל עונש בשביל להבין מה מותר ומה אסור? היה לי מין חשק להישאר בגינה ולראות אם הם בכלל ישימו לב שאני אינני, אבל לא היה לי אומץ.
עכשיו קרה משהו קצת מפגר. אני אומר את זה על ההתחלה כדי שלא תגידו כלום. הסתכלתי טוב-טוב שאין אף אחד בסביבה, ונופפתי לנקודה שלי לשלום. אל תהיו טמבלים, ברור שהיא לא נופפה לי בחזרה.
הערתי את מקס שישן על ידי ובלי חשק הלכתי הביתה. מה שפחדתי שיקרה באמת קרה. שוב הם לא שמו לב שאיחרתי, ושוב הם לא הענישו אותי. איך שנכנסתי שניהם הדביקו לפנים שלהם חיוך מזויף. הורס אותי הקטע הזה. מה הם חושבים לעצמם? זה נכון שאני ילד אבל אני לא אידיוט, ברור שעובר עליהם משהו.
אחרי ארוחת הערב, בדרך לחדר שלי, בלי להתכוון אפילו, נכנסתי לחדר של אחותי הקטנה. עוד לא סיפרתי עליה כלום. בשלב הזה מספיק שתדעו שהיא חייזרית קטנה וערמומית, ותיכף גם תבינו למה. נכנסתי אליה ובלי לחשוב הרבה נתתי בעיטה קטנה לברבי שלה. ישר היא פתחה צופר, “אמא הוא מרביץ לי,” כאילו אני לפחות רוצח אותה. מייד ההורים שלי באו בריצה ונתנו לי עונש לא לראות טלוויזיה יומיים. טוב, לפחות הלכתי לישון רגוע יותר. אם מתאמצים קצת עוד אפשר להוציא מהם תגובה של הורים נורמליים.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מי תלה את נקודת האור”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות