החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על ג'ני גורודצקי

ג’ני גורודצקי, נשואה ואם לשתי בנות. עלתה לארץ בגיל עשר מבאקו, אזרבייג’ן. עבדה כל חייה בתחום הביטוח עד שבעקבות חוויה מטלטלת שעברה החליטה לשנות כיוון  ולעשות  מהפך מקצועי.  כיום עוסקת באומנות ועיצוב תכשיטים ומגשימה את עצמה כיד הדמיון. הספר נכתב ... עוד >>

השד שנגלה בגופי

מאת:
הוצאה: | 2021 | 107 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

״שדרגו אותי בעיטורי התקרה. זכיתי הפעם לעיטורים המזכירים את פריחת הדובדבן, הסאקורה היפנית, עם שלל פרפרים מסביב. זו תמונה טובה. יש בה צבע והיא מעניקה תחושה נעימה – והכי חשוב, יש בה המון אלמנטים לספור. המיכשור מתחיל לזוז סביבי בסיבובים המזכירים את הקרוסלה בלונה פארק, ואולם, על הקרוסלה הזו אני לא יושבת.אני ממתינה שהיא תעצור ואוכל לעלות עליה לסיבוב.הקרוסלה במכון הקרינה מזהירה אותי שמשהו הולך לקרות. כמו בסרט מתח, יש ציפייה למשהו שמתקרב ומגיע, בלי לדעת מהו.״

כמו רבים מאיתנו, גם חייה של ג’ני התנהלו במרתון בלתי פוסק על ציר הבית-המשפחה והעבודה. בהגיעה לגיל ארבעים החיים מעמידים אותה באחד המבחנים הקשים מכול. כדי לצלוח אותו היא חייבת לגייס את כל הכוחות, ההומור והתקווה שבה. את ההומור והגישה החיובית היא מביאה עימה גם לאופן שבו היא משתפת בסיפורה, סיפור אישי הנוגע לחיי נשים רבות

מקט: 001-3000-229
״שדרגו אותי בעיטורי התקרה. זכיתי הפעם לעיטורים המזכירים את פריחת הדובדבן, הסאקורה היפנית, עם שלל פרפרים מסביב. זו תמונה טובה. […]

שלושים שנים טובות

יוני 1990

אנחנו עומדים בשדה התעופה של באקו, עיר הבירה של אזרבייג’ן, שבאותם הימים עדיין השתייכה לברית המועצות, רגע לפני שהמעצמה התפרקה. אנחנו עומדים ומחכים בתור לצ’ק אין לטיסה שלנו לישראל: אני עם אחי הגדול, ההורים שלי ואיך לא, הסבתא.

לאימי יש שישה אחים ואחיות. רובם עלו לארץ לפנינו ונתנו לנו טיפים לקראת העלייה לארץ הקודש. מאיזושהי סיבה, שלא ברורה לי עד היום, לשאלה מה חסר בישראל קיבלנו תשובה חד משמעית שאין למצוא שם כובעי קש. עד לרגע זה מעולם לא היה שימוש בכובע קש אחד במשפחה שלי, אבל אם אמרו שחסר בארץ, אז חייבים!

וכך אנחנו נסחבים בשדה התעופה בשיא הקיץ, חמישה יצורים לבושים במעילי פוך שתפסו יותר מדי מקום במזוודות, ולראש כל אחד ואחת מאיתנו חבושים זה על גבי זה עשרה כובעי קש.

היו לנו גם די הרבה תכשיטים, שאת רובם נאלצנו למסור לחבר’ה הסובייטים אשר התנו את המעבר שלנו לטיסה בדבר. בשלב מאוחר יותר הם החליטו לערוך חיפוש קפדני יותר על אבי, כי הוא נראה להם חשוד בהברחת יהלומים. הם אילצו אותו להוריד את גרביו וחיפשו בין אצבעותיו – נתנו לכל אצבע ואצבע את הכבוד המגיע לה.

אני בטוחה שהיו תקריות נוספות, אך יש גבול ליכולת ההבנה והזיכרון של ילדה בת עשר עם שפעת וארבעים מעלות חום, לבושה במעיל פוך באמצע הקיץ ולראשה עשרה כובעי קש. בשעה טובה ומוצלחת נחתנו בישראל: אני ואחי, הוריי, הסבתא והכי חשוב – חמישים כובעי קש בספירה מדוייקת.

המשפחה המורחבת של אימי נאספה לכבוד המאורע המרגש בבית סבי וסבתי, דירה שכורה ברחוב הרב קוק שבנתניה, שם פגשו אותנו עם ארוחה כיד המלך ופריסה של שלל בקבוקי “קריסטל” במגוון צבעים זוהרים לכל אורך השולחן. מה שהכי זכור לי מאותה הארוחה הוא עד כמה הייתי מופתעת לנוכח העובדה שכל הסועדים אכלו בהתלהבות רבה מהממרח המפוקפק בצבע בז’, אותו ניגבו היישר מהצלחת בלחם עגול ושטוח, פיתה.

ההורים שלי, מורים במקצועם שסיימו תואר שני בהצטיינות, החלו את הקריירה שלהם בארץ כשומר לילה ועובדת בלול. אבא שלי, מרוב בלבול, היה בודק תיקים לשכנים שפגש בדרכו הביתה כשחזר ממשמרות הלילה. ואימא שלי, אישה קטנטונת, הלכה בכל בוקר בבהלה ובחרדה לעבודה בלול תרנגולות, שם כל תרנגול היה בערך בגודל שלה. גם לאחי לא היה קל כשבגיל שתים-עשרה הוחלט לעשות לו ברית מילה. עד היום לא ברור לי איך משפחה יהודית לתפארת, שחגגה את כל החגים היהודיים ומכרה חמץ בפסח בברית המועצות, לא חשבה על זה קודם. אחי לבש חצאית במשך שבוע שלם בעקבות הפרשה.

את חג הפסח הראשון שלנו בארץ חגגנו עם דודי מצד האימא ומשפחתו, ואבא שלי קרא בהגדה. למרות שהעברית שלו הייתה די טובה עוד מימי ברית המועצות, שם לימד את השפה בבית הספר היהודי שנפתח במיוחד לכבוד תוכנית העלייה הגדולה, הבנת הנקרא שלו כנראה בכל זאת לקתה בחסר, והוא טען שיש לשתות ארבע כוסיות יין בכל פעם שהעניין מוזכר בהגדה. וכך כל סועד וסועד בחג זה שתה שש-עשרה כוסיות יין. הילדים כמובן רק טעמו, אבל אם לוקחים בחשבון שש-עשרה טעימות בערב אחד, זה מכובד בהחלט. באותו הלילה צעדנו לכיוון ביתנו לאחר סדר פסח ראשון שלנו בארץ הקודש, שלושה שיכורים ושיכור נוסף ממין זכר לבוש בחצאית לבנה חגיגית לכבוד החג.

בני הדודים שלנו, אחי ואני נשלחנו לקייטנת העולים החדשים של “קרן קיימת לישראל”.

הכי זכורות לי מהקייטנה ארוחות הבוקר שכללו בתפריט שקית שוקו ולחמניית אצבע וכן את הדרישה להתפלל לפני שילדים מורעבים טורפים את השלל. אני אישית התפללתי שלעולם לא יחליפו את התפריט של ארוחת הבוקר. לאט לאט התחלנו להסתגל לסביבה החדשה ונהנינו מחופי הים וטיולי הערב בטיילת. נגסנו בגוש קרח מתוק בצבע צהוב זוהר שעטף מקלון מעץ, כרסמנו חטיפי טבעות בטעם בצל, שהסתבר לנו מאוחר יותר כי למרות הדמיון בינן לבין המקרונים, טבעות ה”ביסלי” אינן מיועדות למרק. הכול היה עבורנו חדש ומרגש, במיוחד כילדים שראשם נטול דאגות.

הגיע הראשון בספטמבר, ואני התחלתי את שנת הלימודים הראשונה שלי בארץ. מאחר שהייתי העולה החדשה היחידה בכל השכבה, חבריי לכיתה קיבלו אותי כפרויקט רציני. הם הכינו כרטיסיות, שלטים ושיטות נוספות ומגוונות ללימוד השפה, ורדפו אחריי עם כל הטוב הזה בכל דקה פנויה. לאחר כחצי שנה נוספו לכיתתנו עולים חדשים. חבריי לכיתה איבדו עניין בכל העסק, ואני הרווחתי סוף סוף הפסקות אמיתיות בין השיעורים, מה ששימח אותי ביותר.

ההסתגלות לארץ לא הייתה קשה לי. הקושי היחיד היה התסכול מכך שלא הבנתי כמעט דבר מהנאמר בכיתה. הייתי בוהה במורה בעיני עגל. בהמשך פתחו בבית הספר כיתת אולפן, שם למדנו בעיקר לשחק טאקי. לא נרשמה כל תועלת מעבר לכך, אבל איך ילד יכול לגדול בארץ ישראל בלי לדעת לשחק טאקי?

שנה לאחר העלייה לארץ עברנו להתגורר במושב נורדיה, בשכונת הקרוואנים, עם עוד ארבעים ושבע משפחות של עולים חדשים שהתמזל מזלם לקבל את קופסת הגפרורים בצורת אוטובוס ארוך שנקרא בית. עכשיו , בדיעבד, זה נראה לי די מוזר לחיות בתנאים כאלה, אבל באותם הימים לא הייתה ילדה מאושרת ממני לעבור לשכונה שרחובותיה מלאים בילדים בגילה, איתם לא צריך לדבר בשפת הסימנים.

היות ועליתי לארץ בגיל עשר, נחקקו בזיכרוני שתי תקופות ילדות: תקופת הילדות המוקדמת בבאקו ותקופת הילדות בקרוואנים. שתי התקופות היו טובות, אבל כשאני מרגישה נוסטלגיה וגעגועים לילדות, אני נזכרת בעיקר בילדות המוקדמת: בבית של סבא וסבתא, בגינה עם שלל ירקות ופירות שהיינו קוטפים ואוכלים בלי לשטוף, בבית שבו גדלנו. הסלון בביתנו שימש ברוב שעות היום לכיתת הלימוד של אבי. הוא לימד באופן פרטי קבוצות נערים ונערות שהכין למבחני כניסה באוניברסיטאות הכי נחשבות. בזכות זה אימי הייתה מטיילת איתנו המון, מפנקת אותנו בארוחות בספינות השיט שכל כך אהבנו ועושה כל שביכולתה בכדי להפוך את תקופת הילדות לשמחה וצבעונית. אני זוכרת את המדרחוב שהיה מעוצב בהשראת העיר ונציה בשילוב מוטיבים מהמזרח, עם הרבה מים ובריכות נוי שביניהן עמדו פסלים של גמלים עליהם הצטלמו כל ילדי העיר. לאורך המדרחוב זרם נהר שלא היה לו סוף, ומעליו עפו במעגלים שחפים לבנים. בשעת שקיעה זה היה מראה מרהיב.

השנה הראשונה בארץ סיפקה לנו חוויה נוספת, מעצבת ובלתי נשכחת: מלחמת המפרץ. אני זוכרת במעורפל את אימי מהדקת שוב את המסקינטייפ מסביב לחלון החדר המוגן, את ערמת פחיות השימורים ואת הדלי שנועד לעשיית צרכים, שלמזלנו מעולם לא הצדיק את נוכחותו בחדר הדחוס בכל טוב. אני זוכרת את הרדיו הקטן ואת השיר שהתנגן שוב ושוב, “על גגות תל אביב”. אני זוכרת את קופסאות מסכות המגן העטופות במכתביות ובנייר אריזה צבעוני שהפכו לטרנד בקרב כל ילדי ישראל. אני זוכרת את התמונה של סדאם חוסיין שהייתה מודבקת בכניסה לכיתה וזכתה ליריקות וקללות מצד הבנים. אני זוכרת את המהומה סביב מזרק האטרופין, שהיה חלק בלתי נפרד מערכת המגן, והשמועות שאנשים הזריקו אותו לעצמם בעת התקף פאניקה וללא צורך אמיתי בכך. ואני כילדה בת אחת-עשרה, הייתי גאה עד אינסוף באימי שלא נהגה כך, למרות אופיה החרדתי יתר על המידה.

מאז העלייה לארץ זרמו הרבה מים בנהר. שירות צבאי, לימודים באוניברסיטה, נישואים, משפחה. שלושים שנים עברו מאז. שלושים שנים טובות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “השד שנגלה בגופי”