החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סערה עולמית

מאת:
הוצאה: | 2019 | 96 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

29.00

רכשו ספר זה:

עלילה מתחילה בפריז בה נלכד עתונאי ישראלי בכאוס עולמי שמשתק את כל המערכות והחשמל בכל מדינות העולם

העיתונאי שהגיע לצרפת במסגרת סקירה על מפרשית קטנה שהגיע מישראל לצרפת באנרגית הרוח לבד בעיקבות הכאוס העולמי העלילה נמשכת שהשייט והעיתונאי משיטים ביחד מפרשית של אדם אחד ולבסוף מגיעים ארצה! העתונאי מגלה שחבריו נהרגו בפיצוץ שארע במערכת העיתון

העיתונאי בסקרנותו מנסה להבין את הארועים והקשר ביניהם ומתגלגל למהנדס שמגולל בפניו פרשה שמתחילה ממשלחת חילוץ ישראלי המחלצת ושולחת לטיפול נערה מוסלמית ומכאן נמשכת העלילה שמסבירה לעתונאי את כל התופעות עד לגילוי המקור לכאוס העולמי וממשיכה עד לסופה של מהפיכה שקידשה את כל האמצעים כולל את ערך החיים עצמם.

גרשון שבח נולד להורים ציוניים שברחו מהנאצים ונתפסו והושמו במתקן המתנה להסגרה לגרמנים במלחמת העולם השניה בשוויץ על גבול צרפת עלה ארצה בגיל 3 באוניית מעפילים דרך מחנה עתלית ומשם לרמת השרון.

במלחמת השחרור בגיל 5 בה נחשף לראשונה לעשרות לוויות של מלחמת השחרור מה שהשפיע על מהלך חייו בגיל 8 החליט לאחר שהתרשם מהבניה שהתעצמה במדינה שזה עתה קמה להיות אדריכל ובונה ערים בסוף 1967 סיים את לימודי האדריכלות בהצטיינות וגויס לשרות סדיר בצבא וב-1972 הפך לעצמאי בודד עסק בתכנון של מיליוני מ״ר בישראל בקניה, דרום אפריקה,  זאמביה פולניה פורטוגל ועוד׳.

השילוב של עצמאי עם ימי המילואים הארוכים הביאו למצב שלאחר 3 מלחמות הועלה לדרגת סגן אלוף.

מקט: 978-965-571-244-5
מסת"ב: 978-965-571-244-5
עלילה מתחילה בפריז בה נלכד עתונאי ישראלי בכאוס עולמי שמשתק את כל המערכות והחשמל בכל מדינות העולם העיתונאי שהגיע לצרפת […]

פרק 1

התעוררתי מקולות רקע מהרחוב, בשעה מוקדמת מהרגיל, מה שאינו אופייני לרחוב פריזאי ברובע הלטיני. גררתי את עצמי אל מחוץ לשמיכה, ובצעדים מתנדנדים, של שיכור משינה, הגעתי אל ידית החלון.

מתוך טשטוש, הבחנתי בהתגודדויות של אנשים ברחוב ובהמיה של קולות רמים, שנשמעו היטב עד לחדרי שבקומה השישית.

דידיתי אל המקרר כדי לשתות מעט חלב קר. זה בדרך כלל מעורר אותי, במיוחד בימים חמים של קיץ אירופאי. משהו נראה לי מוזר. האור במקרר לא דלק. ניסיתי לטלטל את המנורה כדי להפעילה, אך דבר לא אירע.

שלפתי את קרטון החלב מדלת המקרר, בתנועה רחבה היישר אל פי, אך הקרטון לא היה קר למגע, והחלב, שכבר החליק בגרוני, היה מקולקל.

ירקתי אותו ישר אל הרצפה, תוך מלמול קללות קשות המכוונות לאימהות של חברת החשמל ויצרני המקרר.

נגשתי למתג החשמל שהיה סמוך לדלת החדר ולחצתי עליו. אפילו צליל המתג בישר רעות. האור לא נדלק. הרוגז שפשט בי העיר אותי לגמרי.

התלבשתי בזריזות ומצאתי, באפלת הבוקר, גם את הפלאפון שלי בתוך המטען, שכנראה לא הוטען כבר מספר שעות.

למזלי הרב, היה לי חבר רוסי שפיתח מטען המבוסס על מצברים ואנרגיה סולרית, להטענת מצלמות, מכשירי הקלטה ופלאפונים. לקחתי אותו אתי לפריז, על כל צרה שלא תבוא.

כחובב נלהב של מוזיקה, התעקשתי שאחד הפלאפונים יהיה גם רדיו לכל דבר, שיאפשר לי לשמוע באוזניות את המוזיקה החביבה עלי, וגם את עיקרי החדשות.

תוך כדי מישוש כל חלקי המזוודה, הצלחתי לאתר את המטען ואת האוזניות.

מהרדיו בקע קולו ההיסטרי של קריין שניסה לייצר איזו שהיא תמונת מצב, ממעט האינפורמציה שבידו: לדבריו, האירוע שקורה ברגע זה הוא קריסה כוללת של המערכות המפעילות את חיינו ביום יום, בדיוק כמו שחזו רואי השחורות לקראת הראשון בינואר, שנת אלפיים. ‘באג אלפיים’.

על רקע קולו ההיסטרי של הקריין, נראתה התגודדות הקהל ברחובות הגיונית. הרגשתי דחף בלתי ברור לברוח ממבנה המלון, החוצה, לרחוב, שמשום מה נראה לי יותר בטוח מהמבנה בו שהיתי.

בחרתי את מדרגות החרום, בהן דלקו מנורות חרום באור דהוי וחלש, אך אפשרו לי גישוש באפלה. ירדתי לאט למטה. באחת הקומות פתחתי את דלת הכניסה לקומה ושמעתי קולות זעקה עמומה מפיר המעלית. כנראה היו שם לכודים, אך ידעתי שאיני יכול לעשות עבורם מאום.

המשכתי לרדת עד לשלט היציאה המואר חלקית, ויצאתי אל הרחוב המואר בקרני השמש הראשונות.

התערבתי בקהל הרב ברחובות ובפקק המכוניות הישנות העמוסות בציוד ומזרונים. משום מה, לא היו מכוניות חדשות על הכביש.

הצטרפתי לאחת הקבוצות ושמעתי איש אחד מתאר את ההליכה הארוכה שלו במנהרות המטרו, מאחר שלפתע הרכבת עצרה, ובאפלה הגמורה, זרמו האנשים כמו שורות נמלים במחילתן אל פתח היציאה של המטרו לרחוב.

הוא תיאר את הפניקה, שלפי עדותו גרמה לנפגעים רבים בדרך המנוסה, כאלה שנשארו מעולפים או מתים בתוככי המנהרות האפלות.

קבצה אחרת התגודדה סביב שוטר מקוף שתיאר את אובדן הקשר שלו עם מפקדיו ועם המערכת. הוא היה חסר אונים והודה כי אין הוא יודע כיצד עליו לפעול.

השעה הייתה מוקדמת, אבל הכביש היה מלא במכוניות עמוסות מיטלטלין של מי שחשבו כי יש להימלט מהעיר אל הכפר.

כמובן, בפריז כמו בפריז, כל כיסאות בתי הקפה בשדרות סאן ז’רמן היו תפוסים, למרות שלא ניתן היה לקבל משקה חם, אלא מים בלבד. כל יתר המשקאות הקלים והחריפים אזלו, או הוחבאו על ידי הבעלים.

מצאתי איזו פיסת מעקה פנויה והושבתי את עצמי עליה, כפי שנהגתי כנער מתבגר.

הייתי צריך לאסוף את עצמי, לרכז את המידע שאספתי עד כה ולקבל החלטה מה הלאה.

ברור היה לי שכעיתונאי ישראלי המבקר בפריז, לא אקבל עדיפות בפינוי או אפשרות להצטרף ולסייע להם במצב החרום. כל שנותר לי, כך חשבתי, זה לנסות למצוא את הדרך המהירה והטובה ביותר לחזור ארצה.

ניסיתי לטלפן לאשתי, למערכת העיתון ולילדי, אולם כל המערכות קרסו. לא היה אפילו קו חיוג.

באוזניות שלי המשכתי לשמוע שידורי רדיו מכל העולם. למעשה, הקריסה הייתה גלובלית, וכל המדינות המפותחות והחצי מפותחות נותרו משותקות.

מה שהמשיך לפעול, באופן חלקי, היה תחנות הרדיו ששידרו אל מקלטי הרדיו המופעלים בסוללות או בתוך המכוניות הישנות הבלתי ממוחשבות. תחנות רדיו פועלות על הספקת חשמל עצמאית וחלקן הגדול מסוגל לשדר גם ללא מערכות מיחשוב.

האינטואיציה העיתונאית שלי אמרה שמדובר במעשה טרור, ועלול להימשך זמן רב.

זאת חייבת להיות נקודת המוצא לכל המשך תפקודי!

תחושת חוסר אונים התפשטה בגופי והתחלתי להרגיש את הייאוש המוביל לאפטיה מוחלטת. ‘תתעורר!’ פקדתי על עצמי, ‘תמיד, לכל מצב יש מוצא’.

לפתע נזכרתי בערן, המטרה העיקרית לשהותי בצרפת; ערן שתה אתי אתמול בלילה וויסקי, ויצא לבלות עם נערה מקומית שהצטרפה אלינו בבר. הוא התנצל שלאחר תשעה עשר ימים של התנזרות מגיע לו פורקן.

ערן השיט את המפרשית הגדולה שלו מישראל לעיירה Le Havre שממערב לפריז, רק בעזרת הרוח והאנרגיה הסולרית שפיתח בעצמו.

נשלחתי לצרפת לסקר את כניסתו של ערן לנמל, לאחר תשעה עשר ימי שייט. ליוויתי אותו בצילומים רבים וראיונות מוסרטים, ולבסוף הצעתי לו להצטרף אלי לפריז, לסקר את ‘יום החתונות’ שאמורות היו להתקיים למחרת (היום), בתאריך הסימטרי 02.02.2020.

ערן הצטרף לנסיעתי במכונית השכורה, והמשכנו למלוני ברובע הלטיני, האהוב עלי עוד מימי צעירותי בפריז. הוא קיבל את חדרו במלון בקומה מתחתי, ממש מתחת לחדרי.

הייתה לי תחושת בטן חזקה, שעם ערן השייט יש תקווה, אור קטן בקצה מנהרה, ובעזרתו אוכל לחזור לארצי ומשפחתי.

חזרתי בריצה למלון, מצאתי את מדרגות החרום בעזרת הבל בוי ההיסטרי, ועליתי לקומה החמישית, בתקווה שערן עדיין שם.

למזלי, בעזרת תאורת החרום שעדיין פעלה, הגעתי אל חדרו. דפקת בעוצמה רבה על דלתו, ולהפתעתי שמעתי קול חלש וישנוני מנסה לברר מי מעז להעירו כל כך מוקדם.

רק לאחר דקות ארוכות נפתחה הדלת, כשערן גוער בי על ההטרדה ונערה המבוהלת, כנראה זאת מאתמול, חומקת החוצה בריצה.

התחלתי להסביר לערן את המצב אליו נקלענו, וקיבלתי בתגובה קללות ארוכות. הוא היה בטוח שאת הכול אני בודה מלבי, מטריד אותו בסיפורי בדיות.

גררתי אותו אל החלון והראיתי לו את הנעשה למטה, ברחוב. פקקי המכוניות העמוסות, התגודדויות הקהל הרב, מערכות החשמל שאינן פועלות… אך מה ששכנע אותו, לבסוף, היו האזניות שלי, אותן הושטתי לו כדי שישמע את תחנת הרדיו האנגלית שתיארה את הנעשה ואת האנדרלמוסיה והכאוס ברחבי העולם המערבי.

ערן התעשת. ירד לו האסימון. כסא’ל מילואים בשריון, הוא נכנס מיד לדריכות, הקשיב לתאוריה שלי על מגה פיגוע טרור והאזין לי ברוב קשב כאשר התרעתי בפניו כי עלינו לעשות הכול כדי לחזור ארצה למשפחות!

באור דמדומי הבוקר, ערן החל לרשום לעצמו פקודה:

המטרה: לחזור לישראל.

ידיעות המודיעין: כאוס מוחלט.

האמצעים: מכונית, מפרשית, רגליים בריאות, מפות ומטענים סולריים.

הוא הורה לי לרוץ לחדרי ולסדר את תיק הגב של המצלמות – לרוקנו מתוכנו המקורי, לרכז בו את הציוד ההכרחי למחייה למשך חודש, ולסדר רתמות גב נוחות להליכה ארוכה בדרכים.

נכנסתי לחדרי, הסטתי את הווילונות לרווחה, ולאור אור הבוקר הקלוש, ארזתי בתיקי את

המסרטה הזעירה, את המטען הסלולרי הרב שימושי, חפיסות השוקולד והפירות שקניתי,

מספר בקבוקי מים מינרליים מהמיני בר ותחתונים וגופיות להחלפה.

את יתרת המצלמות, הדיסקים ושאר האביזרים היקרים לי, החבאתי ברווח שבין הארון הבנוי לדיקט שמאחוריו, בתקווה שאוכל יום אחד לחזור ולאוספם חזרה.

בגמר המשימה, כעבור מספר דקות, חזרתי והתייצבתי בחדרו.

להערכתו של ערן, בכאוס שנוצר, הנסיעה בכבישים תהיה בלתי סבירה. הוא טען שמהיר יותר ויעיל יותר יהיה לגמוע את מאתיים הקילומטרים עד למקום עגינת המפרשית ברגל. הוא כמובן החזיק בדעה שהדרך היחידה לחזור הביתה, לישראל, היא על גבי המפרשית. כך או כך, הוא כבר הכין אותה לחזרה לישראל, מסע אותו אמור היה להתחיל לבדו, מחר.

הוא אף הציע שניגש לרכבי השכור ונוציא ממנו את מפות הדרכים של פריז ושל הדרך מערבה, כמו גם את הקבלות שזרקנו בפח הקטן מאותן חנויות בהן רכש ערן את מזון החירום המרוכז אותו העמיס על המפרשית.

זה היה צעד נבון – הלא הוא הכין מלאי רק עבור אדם אחד, ואנחנו הולכים להיות שניים על המפרשית.

העמסנו את התיקים על גבינו ויצאנו מהמלון דרך מדרגות החירום.

מצאנו בקלות את המכונית. כמו כל מכונית שכורה, גם היא הייתה ממוחשבת ואי אפשר היה להניע אותה. הוצאנו מתא הכפפות את המפות שסופקו על ידי חברת ההשכרה, והתחלנו לצעוד במלוא המרץ, על פי הוראות הניווט של ערן.

ההליכה בעיר הייתה מהירה. אמנם הרחובות היו עמוסים עד מאד, אך צעדנו על מדרכות השדרות הרחבות של פריז, בהן גם המוני אדם יכולים לצעוד ללא צפיפות. הרחובות עצמם פשוט נסתמו, הרמזורים לא פעלו והמערכת המוטורית נלכדה ללא מוצא.

אט אט שמנו לב, כי אנשים רבים נוטשים את מכוניותיהם בפקק ושמים פעמיהם בעקבותינו, כאילו מבינים שהליכה רגלית היא הפתרון.

אפילו הקללות ומורת הרוח בצרפתית נשמעו באזני כשירה מתנגנת.

הבוקר היה קריר, וההליכה הייתה לא פחות ממרנינה. ציינתי את עצמי לשבח על שהתמדתי בהליכות הבוקר לאורך החוף, מה שאפשר לי, איך שהוא, להשתרך אחרי ערן בעל הכושר העילאי.

ערן מוביל, המפה בידו המושטת מעט קדימה והוא צועד בביטחון, בצעדים גדולים ובגב זקוף. קצין ישראלי ברמ’ח איבריו. תוך שעתיים אנחנו כבר פוסעים בדרך עפר, בינות למטעי תפוחי עץ עמוסים בתפוחים אדמדמים מושלמים, ללא דופי, כאילו היו עשויים פלסטיק.

אנו ממשיכים ופוסעים מערבה, לכיוון הים.

לפתע, נשמע טרטור משאית מאחורינו. אנחנו מסבים את ראשינו ורואים משאית ישנה מתקרבת, ממש משאית אספנות. אישה מבוגרת וכבדת משקל נוהגת בה בביטחון רב. היא נעצרת לידינו, ומן החלון הפתוח שואגת עלינו, בצרפתית כפרית, שנצא מהשטח הפרטי שלה.

פניתי אליה, מגביה את ראשי לכיוון החלון ממנו נשקפו פניה, ובצרפתית העילגת שבפי הסברתי לה שאנו צועדים לכוון הים, בשל המצב. היא לא ידעה דבר ולא הבינה על איזה מצב אני מדבר. הסברתי לה את כל מה ששמעתי בחדשות, והיא, כמובן, לא האמינה לאף מילה.

בתנועה מהירה היא שלפה טרנזיסטור מאי שם, והדליקה בהחלטיות את המכשיר, כאילו להראות לי שעליה לא עובדים בקלות.

מתוך המשאית נשמע קולו של קריין היסטרי. האיכרה נאלמה דום, פניה האדימו והלבינו חליפות.

היא הפנתה את פניה לעברי ושאלה בשקט מהיכן אנו מגיעים.

‘מפריז’, עניתי.

‘מה קורה שם בדיוק?’ היא שאלה.

סיפרתי לה על הכאוס הנורא, ולאט לאט הפכנו להיות שותפים לצרה. היא סיפרה שהיא עושה את דרכה לעיירה המרוחקת כעשרים קילומטר מנמל היעד שלנו, והציעה לנו להצטרף אליה לנסיעה במשאית שתקרב אותנו אל היעד.

שמחנו מאד, כמובן. זרקנו את התרמילים שלנו אל ארגז המשאית והתיישבנו שנינו לצידה.

למרות העילגות והצרפתית הבסיסית שלנו, השיחה בקבינה קלחה. דיברנו על היתרון העצום שיהיה לחקלאים במצב זה, מאחר שעבודתם נשענת פחות על מיכון ממוחשב, סיפרנו לה על המפרשית והמסע של ערן, והיא סיפרה לנו על נכדיה האהובים, אותם היא נוסעת להביא מהעיירה ליד La Havre לביתה שבכפר, בלב מטעי התפוחים האלוהיים.

עוד היא סיפרה לנו שבנה וכלתה ניסו לשכנע אותה לרכוש משאית מדגם חדש יותר, אך מאחר שהמשאית הישנה הייתה שייכת לבעלה המנוח, היא לא אבתה להיפטר ממנה. ‘יותר מזל משכל’, צחקנו שלושתנו.

הנסיעה בשבילי העפר חלפה מהר ובנעימים, למרות חריקות המשאית. לבסוף, לאחר נסיעה בכבישים כמעט ריקים, הגענו לעיירה בה גרים נכדיה.

גם שם הורגש הכאוס. התושבים התגודדו ברחובות והביטו מלאי קנאה על המשאית הישנה והמאובקת, המפלסת את דרכה בנחרצות. בעוברנו, הם קפצו בחזרה אל המדרכות, תוך יריקת קללות צרפתיות מתנגנות שנבלעו ברעם המנוע.

האיכרה, שמיהרה אל נכדיה, הורידה אותנו בקצה העיירה, והורתה לנו ללכת לצד הכביש ולעקוב אחר השילוט ל-La Havre.

עשינו זאת, למרות שערן לא ויתר על המפה והמשיך לאחוז בה ולבדוק את צעדינו.

בתוך שעתיים כבר היינו בנמל. מיהרנו לכוון המפרשית, ולהפתעתנו מצאנו אותה שלמה; דבר לא קרה. הכול היה במקומו, כולל חבילות המזון המרוכז בהן הצטייד ערן טרם נסיעתנו לפריז.

ערן קפץ מן המזח למפרשית והחל לעבור ולבדוק פריט-פריט, ולאמוד את כושר העמידה של המפרשית במסע המפרך שתכננו עבורה. במקור, המפרשית בנויה לשני שייטים, אך בשל כמות האביזרים, ציוד החרום ומזון החרום, אפילו ערן היה צריך לחיות שם בצפיפות. כעת, כאשר גם אני אמור לעלות על המפרשית, יש לבדוק אם היא תוכל לעמוד במעמסה שלי ושם מזון החירום הנוסף שיש לשים עליה עבורי.

ראיתי את ערן שוקע בהרהורים וחשתי מבוכה רבה. הסטתי את ראשי לצדדים על מנת לא להיתקל בעיניו המודאגות. עיני נתקלו בסירה קטנטנה, כמו סירת ילדים.

בהיסוס רב שאלתי את ערן מה יקרה אם המפרשית תגרור את הסירה הקטנה, עליה נעמיס את הציוד העודף.

עיניו של ערן נדלקו: ‘פתרון מצוין!’ הוא אמר וחייך.

כעת נותרה רק בעיית ההצטיידות. מהיכן נוכל לקחת מזון נוסף?

ערן הצביע על חנות קטנה בקצה הרחוב המוביל אל הנמל, שם קנה את המזון המרוכז, המשומר והיבש שהעמיס על המפרשית. החנות הייתה סגורה ומסוגרת.

הצעתי, בקול מגמגם, שנחכה לשעת לילה ואז אפרוץ לחנות ואקח ממנה את מה שעוד דרוש לנו למסע. ערן הסתכל לי ישירות בעיניים ואמר: ‘זה בניגוד למצפוני, אך המטרה מקדשת את האמצעים’.

לאחר שנחה דעתנו בנושא הזה, ערן ביקש שאשאר לשמור על הסירה, ויצא לחפש

חבלי קשירה ושקיות ניילון אטומות על מנת לעטוף את הציוד שיהיה בסירה הקטנה, כך שגם אם היא תתהפך, הציוד שבה לא יפגע.

ישבתי במפרשית הצרה, תוהה כיצד ניתן לחיות בה? ועוד לא יום אחד… אלא ימים, שלא לומר שבועות!? עוד במיוחד אני, שהים אינו ביתי בלשון המעטה, שמלא פחדים מולדים מהים, מהגלים ומשאר היצורים השוכנים במצולות הים…

הבנתי שאני גולש לחרדה אמתית, ונאלצתי לנער את עצמי ולשכנע את עצמי שזו הדרך היחידה לשרוד ולחזור הביתה.

מה שלא הוסיף לי נחת, הייתה העובדה שהנמל היה ריק ולא נראתה בו נפש חיה. רק מרחוק, מרציף היאכטות, נשמעו רחשים קלים ונראתה תזוזה.

לאחר כשעה, חזר ערן סוף סוף, עם הציוד הנדרש שאסף ברחבי הנמל, ובמיוחד בפחי הזבל הגדולים בו.

הוא החל לארגן את הסירה הקטנה, וחילק לי הוראות כדי שאהיה לו לעזר. קשרנו את הסירה הקטנה למפרשית והכנו בתוכה את שקיות האחסון לקלוט את הציוד שאצליח להשיג הלילה.

לאחר מכן, הוא הכין את רשימת הציוד שעלינו לסלק מהחנות, כולל תרשימים מסודרים של המקום בחנות בו נמצאים פריטי המזון השונים, כפי שזכר אותם מאתמול בבוקר, כשקנה את הציוד עבורו.

פקודת המבצע שערן הכין, יצאה מתוך הנחה שאזעקת החנות תפעל, גם לאחר קריסת המערכות הכללית, כך שיש להכין את הכול להעמסה מהירה והסתלקות מהירה עוד יותר, בחסות החשיכה, אל עומק הים. לכן פקד עלי להיערך לשינה חפוזה עד רדת החשיכה.

אני, לעומת זאת, רציתי לערוך סיור מוקדם סביב החנות, כדי לגלות את נקודת התורפה שממנה אוכל לחדור פנימה.

יצאתי לכוון החנות ועברתי אל חצרה האחורית, ששמשה מעין אזור לאריזות ריקות ופסולת. בגב החנות גיליתי דלת פתוחה, שהובילה לתא שירותים קטן, מזוהם ומסריח, אך היו בו חלון לכוון החצר, ופתח לכיוון החנות, אמנם מכוסה בדיקט, אך עדיין – פתח.

התחלתי לבדוק את הדיקט, ושיערתי שהוא מכסה על פתח הכנה למזגן. הוא חובר במספר מסמרים אל הקיר.

הרמתי את ראשי וחיפשתי מצלמות או מתקני אזעקה, אך לא ראיתי כאלה.

יצאתי שוב אל החצר לחפש כלי עבודה אתו אוכל לטפל במסמרים. כאילו שמע אותי מישהו מלמעלה, צבת חלודה נחה לה זרוקה מאחורי פח אשפה ירוק. הרמתי אותה וחזרתי אל התא המסריח.

המסמרים החלודים נשלפו די בקלות, והדיקט נפל לכווני ללא כל הפעלת אזעקה.

החנות נתגלתה לי במלוא הדרה והפתח התגלה כרחב דיו, גם עבורי וגם עבור נפח משקלי.

אור היום, שפרץ מהוויטרינה הקדמית, האיר את כל מרחב החנות. הכנסתי את מחצית גופי פנימה והתבוננתי היטב על הקירות. המצלמות היחידות שראיתי היו מכוונת לקופות ולוויטרינה. כשהחזרתי את מבטי, ראיתי מתחתי קופסת מצברים פתוחה, ממנה הציץ מצבר קטן מחובר לחוטי חשמל, שהובילו לפעמון אזעקה על הקיר משמאלי.

החלטתי לנטרל את המצבר בשיטת נטרול מטען נפץ המבוסס על הפעלה חשמלית; יצאתי שוב לחצר, ומצאתי חוט חשמל קצר. פרמתי אותו לחוטים דקים. חיברתי אותם לקוטבי המצבר ונטרלתי אותו.

מעבר לכך, מאחר שלא היה חשמל והטלפונים לא פעלו – הנחתי שאין כל סכנה לפעול בתוך החנות.

חזרתי לערן שהיה עסוק בקשירות שונות ומשונות, שלעולם לא אצליח להבין וללמוד.

תיארתי לו את הנעשה בחנות, והצעתי לחדור באור יום, כך שנוכל למצוא את המוצרים הנחוצים ביתר קלות.

השטח היה ריק מאדם, אבל ערן התעקש שאשאר בחוץ לשמור. הוא נכנס דרך הפתח שפרצתי, וכעבור מספר דקות שנראו לי כמו נצח, חזר, גורר אחריו ארבע שקיות מלאות במזון משומר ומרוכז.

חזרנו לסירה וארגנו את המצרכים בשקיות הקשורות בסירה הקטנה. לפתע, ערן נזכר שראה בחנות מכשיר להתפלת מי ים המבוסס על אנרגית קרינה, משוכלל יותר וקטן יותר מהמכשיר שהגיע אתו מישראל. הוא החליט לחזור לחנות וחזר ממנה, אחרי כחצי שעה, עם מתקן התפלה ארוז בקופסה ועוד חכה קטנה עבורי.

‘מה לקח לך כל כך הרבה זמן?’ שאלתי.

‘החזרתי את הדיקט למקומו’, ענה לי. יקה טיפוסי.

את מכשיר ההתפלה החדש הוא הצמיד לאחת הדפנות, לפי הוראות היצרן, ואת המתקן הישן העביר לקופסה, סגר בשקית ניילון והניח בסירה הקטנה שכבר הייתה מלאה עד גדותיה.

הוא ארז את הציוד וקשר כל כך טוב, שגם אם תתהפך הסירה – הציוד והמצרכים יישארו בה ולא יפלו לים.

כעבור חצי שעה נוספת של בדיקות אחרונות ומספר הסברים שניתנו לי, יצאנו לדרך.

השיט בנמל היה נהדר. המים היו חלקים, וחשבתי לתומי שכך ימשך המסע כולו, אך ברגע שיצאנו מהנמל ונפרדנו מהמגדלור הישן, הרוח והגלים החלו להכות במפרשית כאילו זו חדרה לאזור אסור.

לא עברו חמש עשרה דקות והתחלתי להקיא את נשמתי, היישר למי הים.

נשכבתי כמו שק תפוחי אדמה מסריח. עוד ייסרו אותי רגשות האשם על שאיני יכול לסייע לערן. ממקום משכבי, הוא נראה לי כמו שמשון הגיבור, מנצח על חבלים, תרנים ומפרשים ענקיים כאילו היו נוצות, בעבודה ללא הרף וללא מנוחה, לעומתי – השוכב ללא תועלת…

כל שרציתי הוא להחזיר את נשמתי לבורא.

הסיוט נמשך שלושה ימים, כך מסר לי ערן. לי הם נראו כנצח.

הים קצת נרגע. ערן התשוש נשכב באפיסת כוחות לצדי לאחר שקשר את המפרש, היות שהרוח התייצבה. נרדמנו למספר שעות והתעוררנו בדמדומי היום.

החשיכה החלה לרדת, ולפתע נתגלה לעינינו המגדלור של מיצרי גיברלטר. ערן קפץ משמחה, גאה בעצמו על שניווט את המפרשית בצורה מדויקת.

השמחה של ערן אוששה אותי, והתרוממתי, בפעם הראשונה. התחלתי לצעוד מתנדנד על הסיפון, ובהחלקה מהירה עפתי לתוך המים הצוננים. המזל הגדול הוא שערן, למוד הניסיון, הלביש אותי בחליפת הצלה וקשר אותה בחבל למפרשית. כל שנותר לו היה פשוט למשוך את החבל ולמשות אותי מן המים.

הטבילה עשתה את שלה; היא העירה אותי באופן מוחלט וגם ניקתה את ריח הקיא שדבק בי. כשעליתי לסיפון, הרגשתי כמו אחרי כביסה.

מעבר מיצרי גיברלטר בחשיכה היה מרגש. המים היו חלקים כמראה, משקפים את פני הירח, והרוח התייצבה. הרגשנו כאילו הים התיכון מקדם אותנו בברכה בצורה פסטורלית, מה שהעביר אותי ממצב של חוסר אונים וייאוש, למצב של אופטימיות. חיוך ראשון עלה על פני מזה שלושה ימים.

ערן ניצל את התעוררותי והחל להעביר לי שעור מקוצר בימאות על מנת שאוכל להחליפו. הוא לא ישן כמו שצריך כבר שלושה ימים… ניסיתי בכל מאודי לקלוט כמה שיותר מידע,

רציתי מאוד לסייע במשימה.

למזלי, הרוח הייתה יציבה ושמרתי על כל הכללים שערן הנחה אותי. הוא מצדו שקע בשינה עמוקה.

כשנרגעתי מעט מכובד האחריות, שקעתי בהרהורים וגעגועים לילדי ולמשפחתי. נזכרתי בשיחתי האחרונה עם אשתי, לפני כיומיים, בה היא סיפרה לי בהתרגשות על הפיצוץ הנורא במערכת עיתון ‘ידיעות הארץ’ בתל אביב, בעיצומו של טקס הענקת פרס לידידי קלמן.

קלמן ואני חלקנו יחדיו את ספסל הלימודים בבית הספר העממי. חזרנו ונפגשנו לאחר עשרים וחמש שנים, כשמשפחתי ואני עברנו למושב חבצלת, בסמוך לבית אמו. מאז, ערכנו מספר מפגשים בביתנו עם כל החברים המשותפים.

קלמן סיפר לי על הפרס שהוא עומד לזכות בו, וכמובן מסר לי הזמנה וסיפר לי שבטקס הוא הולך להפתיע בגדול – להודיע על מאמר שיופיע בעיתון למחרת בבוקר, מאמר שיגרום לטלטלה אדירה בעלת משמעויות בין לאומיות.

לא חקרתי אותו לגבי התוכן, אך הודעתי לו שאני יוצא לפריז לסקר את הגעת המפרשית של ערן לצרפת.

קלמן אמר לי שזה נהדר, היות שלעולם אין לדעת מהיכן יבוא הסקופ, וציין את המקרה בו ראיין מהנדס בהרי ירושלים, ראיון שגרתי ומקרי, אשר הביא אותו לחשיפת הסקופ הענק שיזעזע את העולם.

כמובן שלא חקרתי ולא שאלתי יותר פרטים.

בשיחת הטלפון, סיפרה אשתי שבפיצוץ המסתורי במערכת עיתון ‘ידיעות הארץ’ נספו למעלה ממאתיים איש, רובם אורחי אירוע הענקת הפרס, כלומר – כמעט כל חברינו המשותפים.

היא עוד סיפרה לי, בזעזוע רב, על ידיעות חדשות הבוקר – שני מקרי רצח, האחד בחיפה והשני בתל אביב, אשר בשניהם נרצחו עוד שני חברים משותפים שלנו. ספק בצחוק ספק ברצינות, אמרה שמזל שאני בפריז, אחרת גם אני הייתי נרצח.

יתכן שהיה זה הלילה עטור הכוכבים, או צלילות האוויר סביבי, שהובילו אותי למסקנה אינטואיטיבית שהרציחות והפיצוץ כוונו לחסל את כל מי שידע, או עלול היה לדעת, פרטים על הסקופ שקלמן עמד להוציא לאור.

אשתי סיפרה שבנין המערכת כולו הפך לאפר, ולא נותרה אפילו פיסת נייר בודדת שתוכל לתת איזה כיוון לחקירה. פיצוץ ברמה כל כך מתוחכמת… קשה להאמין שמדובר בארגון טרור.

מחשבותיי התבהרו כמו הלילה, וידעתי שעם בואי ארצה, אצא לחקור את העניין באופן מידי, לזכרו של חברי קלמן.

רק עם אור ראשון של בוקר, פקח ערן עיניים ומיד קפץ למים לטבילה קצרה. כשחזר לסיפון, בדק את כל המכשירים והודיע שהמפרשית התקדמה בדיוק על הנתיב.

‘ברוכים הבאים לעולם השייטים!’, אמר וטפח על גבי.

הים התיכון כאילו ידע את מטרתנו, למרבה המזל, והרוח נשבה בכוון האידיאלי. ערן סיפר שבדרכו לאירופה הרוח נשבה בכיוון ההפוך והקשתה עליו מאד את הדרך.

הים היה חלק כראי ושבוע שלם עבר עלינו ברוגע יחסי, בסדר יום שנקבע על ידי ערן ובפעילות ספורטיבית של שחיה פעמים ביום, לאורך המפרשית, עם חגורת הצלה קשורה בחבל.

עוד לימד אותי ערן לדוג דגים לטגן אותם בעזרת האנרגיה הסולרית, לטפטף מיץ לימון למניעת צפדת, להרתיח מים לקפה ולקחת ארבעה ביסים מדודים מהביסקוויטים המיוחדים מלאי האנרגיה, שמעבר להם (לדעת ערן) אין צורך בכל מאכל.

למדתי גם לאייד מים, להוסיף להם מלחים ומינרלים ולהפכם למי שתייה ואפילו למדתי כיצד לקשור חלק קטן מהחבלים הימיים המסובכים.

ערן ואני ניהלנו שיחות רבות בימי הרוגע האלה, ובאחת השיחות הוא סיפר לי על חברו של אביו המכונה ‘המהנדס’.

ה’מהנדס’ מתגורר במושב שורש בהרי יהודה ואוחז בדעות מיוחדות ביותר. ערן סיפר שבתור נער לא התעניין ביותר בדעות אלה, אבל הוא זכור לו בתור טיפוס מאד מיוחד, כזה שמטיף לשינויים בסדר העולמי.

עוד דיברנו על התחושה שלנו, נסים מאירופה לארץ אבותינו, כמו היוצאים ממצריים או כל אותם יהודים שהוגלו אי בזה וחתרו לחזור וליישב את אדמת הארץ.

דיברנו על הציונות ועל אהבתנו את הארץ, למרות כל מה שקורה בה והידרדרותה למצב של שחיתות בכל הרמות והדרגים, פשע בלתי נשלט והון מרוכז בידי מעטים המנווטים את השלטון.

לאחר אחד עשר ימי שייט הרוח גברה והגלים החלו להיות גבוהים באופן מאיים למדי.

תחושת הבחילה חזרה לשכון בי כדרך קבע, וערן נכנס לדריכות ולפעולה. תוך כדי שהוא קושר, פורם, מעלה ומנווט, הוא מלמל שיש דבר אחד טוב ברוח החזקה – היא בכיוון הנכון ותקצר לנו את המסע.

שוב נכנסתי לחרדה. הכול נראה לי מפחיד. הסירה הנגררת התהפכה פעמים וערן, בעזרת מערכת החבלים החכמה, הפך אותה בחזרה. בעיני, היינו כקליפת אגוז על פני מים אדירים.

הזמן נמשך כנצח, שוב הקאתי את נשמתי ובקשתי את נפשי למות.

למזלי, כל האירוע נמשך רק יום אחד. כאשר עברנו את כרתים, הים חזר להיות רגוע ואני שבתי אט אט לאיתני, חוזר לתפקוד מלא ולסיוע לערן.

נותרו לנו שלושה ימים להפלגה. מבחינתי, היה זה כמו האור בקצה המנהרה. שאגתי מרוב שמחה, אולם שלושת הימים הללו היו הארוכים בחיי.

המשימות שלי נראו לי קשות וארוכות מהרגיל, והייתי קצר רוח להגיע לאדמת ישראל.

סוף סוף, לאחר שלושה ימים קשים, ראינו את חופי ישראל באופק המזרחי שנראה מטושטש בקרני אור הבוקר.

לקראת שעות הצהרים הגענו לחופי נתניה, ממש מול המושב בו אני גר. גררנו את המפרשית אל החול, קשרנו אותה, חבויה, בינות השיחים הסבוכים ורצנו לעבר ביתי.

אשתי כל כך הופתעה בהגיענו! למרות שברגע הראשון לא הכירה אותי, כאשר פתחתי פי היא כל כך התרגשה שלא פסקה מלבכות, ואתה שלושת ילדינו שהצטרפו למקהלת הבכי. גם עיני, כמובן, לא יכלו לדמעות.

לאחר שנרגעו קצת הרוחות, ארגנתי לערן אופניים על מנת שיצא למשפחתו.

נפרדתי ממנו בחיבוק ארוך ובתודה עמוקה על שהביא אותי עד הלום, ועל כך שבעצם הכול בזכותו ובגללו.

לאחר צאתו, ישבתי עם משפחתי האהובה וסיפרתי לאט את הקורות אותי מאז שיחתנו האחרונה. סיכמתי בכך שנכון שהחוויה הימית מרשימה, אך פחדי מהים לא נרגעו, אלא נהפוך הוא, התעצמו והתחדדו, וכל מה שהשתנה אצלי זה שיש לי קצת יותר כבוד לים.

אשתי וילדי סיפרו לי על הכאוס הנורא שהיה בארץ בימים הראשונים לקריסת המערכות, ועל השיקום האטי, כיצד החלו לפעול, לאט לאט, מערכות שונות בצורה מוזרה ובשליטה של גורם בלתי ברור. כך או כך, מסתבר שהחל החל סדר מסוים.

אשתי התרגשה מאוד מהעובדה שאבדתי כשלושים קילוגרם ממשקלי, ואף טענה שזה יפה לדעתה.

הצצתי במראה. לא ראיתי את דמותי כבר שבועיים, וגיליתי את עצמי מחדש – כחוש, חרוש קמטים, כמעט שחור משזוף השמש. אדם חדש.

עם ערב, פניתי לחדרנו המשותף, נפלתי על המיטה ונכנסתי לשינה עמוקה.

רק לאחר שלושים ושש שעות, העירה אותי אשתי בשביל לבדוק אם אני חי.

קמתי, התרחצתי, וסוף סוף קיבלתי ארוחה אמתית שאינה ביסקוויט ו/או דג. נהניתי מארוחת הבוקר בצורה בלתי רגילה! אשתי ישבה מולי, שמחה והצטרפה להנאתי. כששבעתי, עברתי לסלון והתיישבתי בכורסה, נינוח, מול הטלוויזיה הבלתי מתפקדת.

קיבלתי מאשתי סריקה מאוד מדוקדקת על המצב ועל הקורות אותה ואת הילדים בשבועות האחרונים. כפי שידעתי, אשתי הקטנה תפקדה באופן יוצא מן הכלל בכל ימי המשבר. ‘יש על מי לסמוך!’ אמרתי לה ואימצתי אותה לחיקי. רק כך כשיש לך אישה כזו אפשר להיות עיתונאי.

לקראת אחר הצהרים נשמעו נקישות חזקות בדלת. ערן הגיע עם בנו ועם שני זוגות אופניים. ערן היקה… הוא חש מחויבות להחזיר מיד את האופניים.

שמחתי מאוד לראותו.

אשתי קבלה אותם בהתלהבות עצומה ובכיבוד אין סופי. רק הילד טעם מתוך נימוס, ערן שומר על דיאטה מבוקרת ביותר.

הוא אמר לי שאת אופניי הוא משאיר היות שהם שלי, ואילו הוא ירכיב את בנו על אופניו וכך יחזור לביתו.

הצעתי לו שנלך ונעביר את המפרשית לכאן, לחצרי, כדי שתוכל להיות תחת שמירה.

ערן התלהב מהרעיון. קראנו לילדי ויצאנו, כמה מאות מטרים ברגל, לעבר צמחיית החוף. ללא כל בעיה מיוחדת מצאנו את המפרשית המקופלת, חלקנו משימות, ובארבע נגלות סיימנו את העברתה לחצר ביתי.

רגע לפני שנפרדנו סופית מערן ומבנו, שאלתי את ערן אם אוכל לצאת בעצמי למצוא את ‘המהנדס’ מהרי יהודה. ערן הנהן בהתלהבות ושרטט לי בתרשים מפורט ומדויק, כדרכו, את הדרך משער הגיא, דרך שואבה לשורש ועד לביתו של המהנדס.

שוב הודיתי לערן על הכול וליוויתי אותו ובנו, רכוב על אופני, כמעט עד לביתם שבנתניה.

נשארתי כמעט שבוע שלם בבית, סופג את היציבות והחמימות של משפחתי, עד שחשתי דגדוג באצבעותיי לצאת ולחקור את מותו הטרגי של חברי קלמן, ואת מותם של חברינו המשותפים באותו אירוע טראגי.

הכנתי את אופני, נפרדתי מאשתי הכועסת על עזיבתי המוקדמת ועל השארתה לבדה בהתמודדות היום יומית, ויצאתי לדרך. לא יכולתי אחרת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סערה עולמית”