החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על משה לביא

נולד בשנת 1942 בבנגזי שבלוב, עלה לארץ בשנת 1949 היישר למעברת בית ליד בשרון, שירות בנח"ל, מדריך בבית בפר חקלאי ורוב שנותיו עצמאי במקצוע חופשי. ... עוד >>

הנערה מעבר הנהר

מאת:
הוצאה: | 2021 | 435 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

21.00

רכשו ספר זה:

"לפתע רוח חזקה סחפה את הרפסודה לאורך הנהר. אלן איבד את שיווי משקלו ונפל למים. הוא נסחף על־ידי הגלים הסוערים. ליר נותרה לבד על הרפסודה, ולא היה באפשרותה לעשות דבר".

רומן אהבה מרתק, שתחילתו במפגש אקראי בין נער ונערה בשיִט בנהר, ובסופו אהבה עזה שהמשכה שושלת רבת משפחות.

שנאה, אהבה ורצח מתערבבים זה בזה ומזכירים את המערב הפרוע הישן באמריקה.

 

משה לביא, שבתקופת השואה גורשה משפחתו למחנה הריכוז ברגן־בלזן שבגרמניה והיה עֵד למאמצי הוריו שאחידות המשפחה תהיה מעל הכול למרות האירועים, מתמקד גם בספר זה, כמו בארבעת ספריו הקודמים, ביצירת שושלת משפחתית רבת תהפוכות.

מקט: 4-698-839
"לפתע רוח חזקה סחפה את הרפסודה לאורך הנהר. אלן איבד את שיווי משקלו ונפל למים. הוא נסחף על־ידי הגלים הסוערים. […]

פיטר ואורין

על שתי גדות נהר המארי שבאגן מארי־דרלינג (MurrayDarling basin) באוסטרליה, הנקרא על שם הנהרות הגדולים והארוכים – מארי ודרלינג, נמצא אזור חקלאי רחב ידיים בו שוכנות חוות ענקיות. החוות רחוקות זו מזו ומהעיר הקרובה בכמה מאות קילומטרים. בחוות התאומים, שגודלה יותר ממאה אלף דונמים, נולד פיטר, בן יחיד להוריו, ויליאם וקייט. קייט ניסתה בעבר ללדת בן נוסף, כדי שיחד עם פיטר יעזרו לאביהם בעבודתו בשדות, אך כל ניסיונותיה להרות עלו בתוהו ופיטר נותר בן יחיד.

בגיל ארבעים וחמש, היה ויליאם הבעלים היחיד של החווה. הוא גידל עשרות אלפי ראשי בקר, עדר כבשים ענקי ומספר רב של סוסים. לתחזוקת החווה העסיק יותר משבע מאות עובדים שטיפלו בגידולים החקלאיים בשדות, וכמאתיים ועשרים בוקרים שטיפלו בעדר הבקר הענקי ובעדר הכבשים, שהיו עיקר פרנסתה של החווה. אף שלחווה היו אלפי דונמים של שטחי מרעה טבעיים, העסיק ויליאם עשרות עובדים שהופקדו על גידולי המִסְפוא שיספקו מזון לעדרים בתקופות הבצורות שהיו פוקדות מדי פעם את האזור. בעזרת כמה משאבות ידניות ענקיות, שאותן הפעילו גברים חסונים במיוחד, שאבו מהנהר את המים הדרושים להשקיית העדרים, שטחי המספוא והשטחים החקלאיים. לא פעם, דווקא שטחי המִספוא והעבודה הקשה של מפעילי המשאבות הם אלה שהצילו את העדר הענק מלגווע ברעב ובצמא. ויליאם העסיק גם גברים ונשים במשק הבית הקרוב. הם גידלו ירקות ופירות שסיפקו את כל מחסורם. גם פרות לחלב גידל ויליאם בחווה, וחלק מהעובדים עסקו בהכנת גבינות. המשק סיפק את כל צורכי החווה, דבר שחסך לו נסיעות שבועיות לעיר הרחוקה. התחזוקה השוטפת של החווה הוטלה על מנהל עבודה מיומן, ועל הבוקרים השגיח ויליאם. במשך שנים רבות, חלוקת תפקידים זו הביאה לשגשוג החווה, וחוות התאומים הייתה אחת המצליחות במחוז.

פעם בחודש, היה ויליאם רותם את הכִרכרה לשני סוסים אצילים, שהיה בכוחם לגרור אותה למרחקים ארוכים. הוא היה נוסע במשך כמה שעות לעיר, וקונה מצרכי מזון שלא גידל בחווה. בהזדמנות זו היה קונה גם ציוד וכלי עבודה חדשים, לפי בקשתם של מנהל העבודה ושל אנשי תחזוקת משק הבית. ויליאם עסק מבוקר עד ערב בגידול עדרי הבקר לבשר, ובמשך כל היום שהה בשדות המרעה, שם השגיח על העדרים הגדולים ועל הבוקרים החסונים, שהקיפו את העדר בעודם רכובים על סוסיהם. בשעת ערב מאוחרת היה שב הביתה מותש מהעבודה המפרכת, שם המתינה לו ארוחת ערב חמה שהכינה קייט אשתו. קייט הייתה עקרת בית, והיא ניהלה את משק הבית הענקי עם כמה עוזרות, שסייעו לה בבישול הן לבני הבית והן לבוקרים, ובמטלות היומיומיות הנוספות.

עוד בהיותו תינוק, ינק פיטר את אופן גידול הבקר ואת הרכיבה. אביו ייעד אותו לרשת את החווה בבוא העת. לכן, כבר מגיל צעיר היה מושיב אותו בחיקו ורוכב עימו במרחבי השדות. כשהיה פיטר נער בן שתים־עשרה, קיבל מוויליאם סייח צעיר, שעליו רכב בשעות הפנאי בשדות, צמוד לאביו, ועם הזמן הפך לרוכב מנוסה. מדי פעם, ליווה פיטר את אביו ואת הבוקרים בהובלת אלפי ראשי הבקר למכירה בעיר, שם קנו אותם הסוחרים המקומיים שסיפקו בשר לכמה ערים במחוז. לאחר סיום המטלות בעיר, היה ויליאם לן לילה אחד בדירת מגורים שקנה בעיר, ולמוחרת היה שב לחווה. בזמנו החופשי, היה פיטר מבלה לבדו על שפת נהר המארי. בעזרת ציוד וחומרים שגרר עם סוסו, הקים שם פארק רחב ידיים, כולל מדשאות, משחקי ילדים וספסלים.

לאחר שובו מבית הספר האזורי שבו למדו גם ילדי החוות השכנות, וכשסיים להכין את שיעורי הבית, התנאי שאביו קבע כאשר נתן לו את הסייח, היה פיטר רוכב על סוסו במקביל לגדת נהר המארי הארוך, הלוך ושוב. לעיתים היה גם משכשך את רגליו במי הנהר ואף שוחה להנאתו במים הקרים. באחד הימים, החליט לבנות רפסודה ולשוט בה לאורך הנהר. הוא אסף עצים וכמה חביות שמצא, וביקש מאביו שיעזור לו להביאם ליד הנהר. לאחר עבודה קשה במשך כחודשיים, ללא עזרה מאיש, בנה רפסודה שגודלה כשלושה מטרים מרובעים, וגם הכין משוט מעץ. מדי יום, אחרי שובו מבית הספר ולאחר שסיים את המטלות שאביו הטיל עליו, היה רוכב על סוסו לשפת הנהר, משחרר אותו שילחך מהעשב הרענן שצמח שם בשפע, ועולה על הרפסודה לשַׁיִט לאורך הנהר.

גם כשהיה פיטר כבר בן חמש־עשרה, היה השַׁיִט היומיומי אחר הצוהריים עיקר עיסוקו והנאתו, פרט ללימודים. ככל שגדל כך התרבו המטלות שאביו הטיל עליו, ולמרות זאת לא הפסיק לשוט מדי יום. עם הזמן, טיפח את השטח שהקים ליד שפת הנהר. הוא שיפר את הפארק והרחיבו, והפך אותו למקום שנעים לשהות בו.

באחד הימים, בעת ששט בנהר להנאתו, ראה על הגדה ממול כמה נערות משתובבות על הדשא. הוא הניח שהן מחוות הבוקרים שמעבר לנהר. כשהייתה הרפסודה קרובה אליהן, נופפו לו הנערות בידן בקפיצות שמחה, וביקשו ממנו להתקרב לגדה. ניכר עליהן שלא ראו מימיהן מישהו משייט על רפסודה בנהר. פיטר המשיך לשוט. אחת הנערות עזבה את חברותיה ורצה לאורך הגדה. היא המשיכה לנופף בידיה לפיטר. הוא קירב את הרפסודה עד שהגיע אל הנערה, שנראתה כבת גילו. היא עמדה והתנשפה.

'אפשר לשוט איתך?' שאלה.

'מאיפה את? מה שמך?'

'שמי אורין. אני מחוות הבוקרים. אפשר להצטרף אליך?' שאלה שוב.

'בסדר, בואי עלי', אמר פיטר.

'מה שמך?' שאלה אורין.

'שמי פיטר. אני מחוות התאומים'.

הם שייטו יחד במשך כמה שעות, ומשהחל להחשיך החזיר פיטר את אורין למקום שממנו אסף אותה.

'גם מחר אתה שט?' שאלה אורין בטרם נפרדו.

'כל יום', ענה פיטר.

'אפשר להצטרף אליך?' שאלה.

'ברצון רב, נהניתי מאוד בחברתך', אמר.

'גם אני. אחכה לך באותו מקום'.

'תבואי לבד. אין לי כוונה להשיט את כל החברות שלך', אמר פיטר.

'אל תדאג, אגיע לבד'.

'אשמח. את יודעת לרכוב?' שאל פיטר.

'מי לא יודע?' השיבה.

'למה לא פגשתי אותך בבית הספר?'

'אומנם נולדתי כאן, אבל בגיל שלוש עברתי לגור בחווה של דודה שלי, רחוק מכאן, שם גדלתי. רק לפני חודש חזרתי לכאן, להורים שלי ולאליס, אחותי. בסוף החופש הגדול אתחיל ללמוד בבית הספר האזורי. אני מניחה שניפגש שם'.

'למה עברת לגור אצל הדודה שלך?'

'בגיל שלוש גילו אצלי מום בלב. אפשר היה לטפל בו רק בעיר הגדולה, במלבורן. רק כשהרופאים קבעו שאני בריאה לגמרי, אישרו לי לחזור לחווה'.

כמו פיטר, אורין גדלה בחווה. כמו נערים ונערות רבים במחוז, היא הייתה רוכבת מנוסה. מדי פעם אף הייתה רוכבת לאורך הנהר. היא אהבה מאוד לרכוב, אך אהבה יותר לשוט עם פיטר על הרפסודה שלו. היא נהגה לרכוב מביתה לשפת הנהר, שם שחררה את סוסתה והמתינה לפיטר.

יום אחד, כשהשיט פיטר את הרפסודה למקום המפגש עם אורין, ראה אותה מרחוק רוכבת לכיוון הנהר וגוררת אחריה סוס נוסף. משקרבה אליו אמרה:

'אמרת שאתה יודע לרכוב. תשאיר את הרפסודה ובוא נרכב. רוצה תחרות?'

פיטר גרר את הרפסודה לגדה, ועלה על הסוס שאורין הביאה עימה. הם רכבו במשך כמה שעות, וקבעו את מועד הפגישה הבאה.

הזמן שבילו יחד עשה את שלו, והאהבה ביניהם פרחה. הם הבטיחו זה לזה להמשיך בקשר גם בזמן הלימודים, ולהיפגש מדי יום בפארק ולהכין יחד את שיעורי הבית לפני השַׁיִט. שם איש לא הפריע להם. הם היו מתנשקים ומתחבקים כדרך האוהבים, והיו בטוחים שבעתיד יינשאו ויגדלו משפחה לתפארת. לאחר כמה שעות שבהן נהנו איש מחברתו של רעהו, היה פיטר משיט אותה לגדה השנייה, ואורין הייתה שבה לביתה.

ככל שפיטר בגר, המטלות שהטיל עליו אביו הלכו והתרבו. הזמן הפנוי לבילוי עם אורין התמעט, אך הקשר עימה לא הופסק. תמיד מצאו די זמן לחזק את אהבתם.

ערב אחד, הגיע פיטר למפגש עם אורין אך היא לא הייתה שם. הוא שט שוב ושוב לאורך הנהר והמתין לה בקוצר רוח. מעולם לא איחרה להגיע, מעולם לא ביטלה. פיטר דאג מאוד. אומנם הכיר את חוות הבוקרים, אך היא הייתה מרוחקת מהנהר ואפשר היה להגיע אליה רק ברכיבה והוא חשש לרכב לשם. מדי ערב, הגיע פיטר למקום המפגש והמתין לאורין עד שירדה החשכה. לאחר כמה ימים, התלבט אם יש טעם להמשיך ולהמתין לה. למרות זאת, המשיך לחכות לה כל השבוע, בתקווה שאולי בכל זאת תגיע. מהו פשר ניתוק הקשר הפתאומי? מה השינוי שחל בה פתאום, לאחר שהבטיחו זה לזה שיתחתנו ויקימו משפחה?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הנערה מעבר הנהר”