"בין הידיים והרגליים של כולן הצלחתי לראות אותה; המומה וכפופה. חנה ניסתה להתגונן. בידה האחת כריך ובידה השנייה חיפתה על […]
בכיתה ז’, עם צמיחת המודעות העצמית, התחלתי לגבש גם מודעות כלכלית, ושמתי לב למשמעות המשפט ששמעתי כל חיי: אין לנו כסף. פתאום שמתי לב שיש בנות שלובשות את אותו בגד יום אחרי יום, ויש בנות שלובשות בגדים חדשים לעיתים קרובות מאוד. כשהייתי מבקשת מאימא בגדים חדשים היא תמיד הייתה משייכת את הקנייה הבאה למאורע עתידי, ודוחה אותה בליווי אמירות כמו: נקנה לך ליום הולדת או נקנה לפני ראש השנה, שתחדשי, או עוד מעט פסח, נקנה אז.
בכתה ח’ כבר ידעתי שאנחנו נטולי כסף. חיפשתי מקור פרנסה נגיש, ופנחס מהמכולת עזר לי כשהפיץ את השמועה על הבחורה האחראית שמעוניינת לעשות בייביסיטר בשכונה. מהר מאוד קיבלתי את הפנייה הראשונה – אישה בשם בלה התקשרה וביקשה שאגיע אליה הביתה. היא רצתה שבכל יום רביעי בשעה חמש אקח את בנה אל מחוץ לבית למשך שעתיים, מכיוון שהיא מעבירה חוג יוגה בביתה ועל כן הוא לא יכול להיות נוכח. וכך היה. האינטרקציות איתה היו קצרות ומשונות, ובנה, קראתי לו yoga boy, היה פרחח בלתי נסבל. ביתם היה חם להפליא, ושמחתי כל כך שנגזר עליי לצאת עימו משם. הם גרו קרוב מאוד אליי, לכן לעיתים לקחתי אותו אליי הביתה. הוא היה מעיק ומשעמם, ולא ידעתי איך אני אמורה לבצע את העבודה הזו בדיוק. אומנם הייתי מבוגרת ממנו רק בכארבע שנים, אך הפער הזה עשה את כל ההבדל. עם זאת, הייתי חייבת להחזיק מעמד. חוץ מההשגחה עליו וגם על הילדים של סופי – כדי שאוכל לקנות לעצמי בגדים ומרצ’נדייז של ‘בוורלי’ – לא זרמו אליי פניות. אמרתי לפנחס שבלה מוזרה ושיחפש לי קליינטיות חדשות, אבל בינתיים לא הייתה לי ברירה אלא להיצמד לילד היוגה, ולעיתים גם להישאר איתו בבית המסריח שלהם. ובינתיים קופת החיסכון שלי התמלאה בעצלתיים. מהר מאוד נגררתי לדיכאון חמור יותר מזה שכבר היה לי כשגזרתי על עצמי מלבושים שחורים בלבד.
הייתה זו החלטה של רגע כשגמרתי אומר ללבוש רק שחור. חשבתי שכך פחות ישימו לב אליי ולמה שאני לובשת, ושכך אמשוך פחות תשומת לב לבגדיי בבואי להיטמע בין הבריות. חשבתי ש”הכול שחור” מתאים למצב רוחי, ונוסף על כך, משקף היטב לאימא – שמסרבת לקנות לי בגדים – את חוסר ההוגנות שבסגפנות הנכפית עליי. ההחלטה המהירה הגיעה אחרי שפשפשתי ארוכות בארוני והבנתי שאין לי אף לא בגד אחד שאני יכולה ללבוש בגאווה. נשכבתי על מיטתי והתחלתי לבכות. אימא ניגשה אליי ושאלה אותי למה אני בוכה.
“כי אין לי מה ללבוש, זה למה!”
“למה אין לך מה ללבוש? הארון שלך מלא!”
“הכול קטן עליי, או בלוי, או ישן. אני רוצה בגדים חדשים.”
“לא מזמן קנינו לך בגדים חדשים, וגם סבתא הביאה לך כמה חצאיות.”
“יופי. תודה באמת. הזבל שסבתא הביאה.”
סבתא נהגה ללכת לבתי גמ”חים שהיו מאורגנים על ידי קודקודי הדוסים שהיא הכירה מעבודותיה כמלצרית. היא נהגה ללכת לכל מיני כוכים הזויים במאה שערים ולפשוט על ארגזים המכילים מאות פריטים בערימות – בדרך כלל במרתף של איזה בניין עלוב – עד שהיא הייתה מוצאת את מה שלא ידעה שחיפשה, שזה בעצם כל דבר שמתאים לה, לילדיה ולנכדיה “חסרי המזל”. מובן שהיא הייתה צריכה לעשות זאת לצד עשרות דוסיות מפשפשות אחרות, תוך מריבות קולניות של מי מצאה מה קודם. למותר לציין שהמבחר לא היה מלהיב, ועל כן כאשר פריטים היו במצב טוב יחסית הם היו מעוררים משפט שלמה.
“מה לעשות, לירון? אין לנו כסף כמו לחברות שלך בכיתה. את צריכה להבין את זה. את לא כמו אלה שאימא שלהן קונה להן כל יום משהו. לא כולם יכולים. אני בטוחה שגם אימא של עדי לא קונה לה כל יום בגד חדש.”
התייפחתי בקול. קיוויתי שזה אולי יעורר את רחמיה והיא תוציא אותי לשופינג מטורף ‘בוורלי הילס’ סטייל”… ודאי שלא באמת חשבתי כך, ועל כן היה עליי לגבש תוכנית חלופית. התוכנית הזו הייתה להמציא את עצמי מחדש בתוך מסגרת מסתורית וכביכול עמוקה, וככה יצרתי את הדמות בשחור. ההיגיון היה שמי שלובשת רק שחור (הצבע נבחר על סמך רוב מוחלט ששלט בפריטי הלבוש שהיו ברשותי אז) – ודאי יש לה סיבה משמעותית לעשות כך. ביום הראשון שהגעתי לבית הספר לבושת שחורים לא עוררתי תשומת לב. רק ביום השני התחילו להישאל שאלות. השאלות הפתיעו אותי.
“מה קרה, לירון?”
“למה רק שחור?”
לצערי, כהרגלי, התשובה הראשונה שיצאה מפי הייתה שקר. “אני באבל.”
כשהשאלה העוקבת, ההגיונית, הייתה, “על מי?” ומאחר שנשבעתי לעצמי כשנשאבתי למעגל השקרים לעולם לא לשקר בכל הנוגע לחייו של מישהו אחר, עניתי בהתאם, “על עצמי.”
ואז, בלי להתכוון, יצרתי רחש סביב. התשובה שנתתי עברה אצל כל התרנגולות המקרקרות בכיתה, והניחושים חגגו. כמו תמיד, לא תכננתי גם את המהלך עם הצבע השחור. הוא הרי היה אמור לשמש “מחסה” עבורי; לכך שאין לי מלתחה ענפה; לכך שאין לנו כסף; לדיכאון שלי; ולכל דבר אחר שרציתי להסתיר, אבל לא למשוך תשומת לב. לא תכננתי רחש ולחש. ובטח לא תכננתי עוד שקרים.
במקביל העמיקה החברות שלי עם שרית הרץ. את שרית אלוהים חנן בדמיון רב ופה גדול, והיא דיברה בלי סוף. כך, באחת משיחותינו סיפרה לי שרית על חברתה לבני עקיבא, חברה טובה מאוד שלה, שחייה השתנו לבלי היכר לפני מספר חודשים לאחר שנאנסה. הסיפור היה כל כך נוגע ללב, ואף שסופר לי דרך הטלפון, הצליחה שרית לשמוע שאני בוכה. בכיתי, כי הוא היה עצוב. בכיתי על חברתה המסכנה ובכיתי כי כל כך הזדהיתי. אומנם לא נאנסתי, אך ידעתי היטב מה מרגישים כאשר הגוף שלך נתון בידי מישהו אחר העושה בו כרצונו. פעמים כה רבות הייתי כל כך קרובה לסיטואציות של אונס, אך ניצלתי מהן, ולכן תיאוריה של שרית חלחלו לתוכי ולא יכולתי לעצור את עצמי מלבכות. בכינו גם יחד, ואז שרית אמרה את הדבר שסתם את הגולל על הבריאות הנפשית שלי באותה תקופה, “לירון, אני יודעת למה את בוכה. אני הבנתי את זה מזמן, כשנגעתי לך בכתף ונבהלת” – אירוע שלא זכרתי שקרה – “שמתי לב שמשהו השתנה אצלך, ואני חושבת שבגלל זה את אומרת שאת באבל על עצמך, ובגלל זה את לובשת שחור.”
המשכתי לבכות אך לא אמרתי מילה. לרגע חשבתי שאולי שרית השכילה לבצע בי את הניתוח הפסיכולוגי הראשון שנעשה לי בחיי.
“זה קרה גם לך,” אמרה.
במשך כמה שניות לא הצלחתי להבין על מה היא מדברת, ואז ניצתו הזיקוקין והבנתי – היא חושבת שגם אני נאנסתי. שתקתי. לא חיברתי את התנהגותי המוחצנת (כביכול צנועה) לאונס, אבל בהחלט הצלחתי להבין איך הדמות המסתורית שיצרתי, מתוך ספק אילוץ ספק חוש דרמה, יכולה להתפרש כנושאת טראומה בעברה. המשכתי לשתוק ושרית המשיכה לדבר. “זה בסדר. את לא צריכה לומר שום דבר. אני הבנתי הכול לבד.”
סיימנו את השיחה באיחולי לילה טוב ובהבטחה שלה, מיוזמתה, שאף אחד לעולם לא ידע את סודי. הלכתי לישון באותו לילה בהרגשה ממש משונה. כבר יותר משנה שאני משקרת ומשקרת ומשקרת ללא הבחנה, ללא רסן, ללא מעקב, ללא ביקורת או ללא אכפתיות – אז למה עכשיו זה מפריע לי? האם זה קיצוני מדי? האם זה בגלל שלחלוטין הייתי יכולה להיות הילדה הזו שנאנסה? האם הייתי צריכה להפריך את טענתה ולהעמידה על טעותה? מדוע לא עשיתי זאת? מה לא בסדר איתי?
אין עדיין תגובות