החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אוריאן

מאת:
הוצאה: | 2014-10 | 214 עמ'
קטגוריות: במבצע, סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

אבא שלה היה פול ניומן של חדרה. אבל הוא מת והיא נוסעת לפריז, לברוא את עצמה מחדש בדמות שחקניות הקולנוע הצרפתיות שהעריץ, ולמצוא לעצמה מאהב חדש.

בשפה שנעה בטבעיות מפליאה על הגבול הדק שבין הפרוזה לשירה מספרת שירה פנקס את קורותיה של צעירה ישראלית בפריז, אוֹ־פֶּר שנכנסת לבית של משפחה זרה, ספק בית חלומות ספק כלוב זהב שבו כלואה חושניות גדולה. סיפורה הוא דרמה קאמרית, במִספר שחקניה המצומצם וגם בהדהוד למקור המילה, דרמה־של־חדר. שוב ושוב עולה הניגוד שבין החדר הצר המוקצה לגיבורה לבין ה־master's room, בין האגף השחור לבין האגף הלבן בבית הפריזאי היפה, בין החֶברה הגבוהה של עיר האורות לבין אנדרה אַסוַוד הפראי והמורד שקורא עליה תיגר – והיא ביניהם, מגלה בחדרי־חדרים סודות שאיש לא דִמיין.

שירה פנקס, אדריכלית, פרסמה סיפורים קצרים בכתבי־עת. זהו ספר ביכוריה.

מן העתונות והמרשתת: הקיבוץ המאוחד | הארץ | Ynet |
קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |

מקט: 4-31-6003
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

היא מתה באוגוסט אבל אני עדיין שם. החדר הקטן, רחוק מחדרי הבית שלהם, ובצמוד חדר מקלחת עם אריחים לבנים. להם יש חדר אמבטיה יפה יותר. אני רואה איך החלונות בחדר האמבטיה שלהם מסתובבים סביב במעגל, מפילים אור על ראש, שיער, גוף, בעל ואישה, איש ואישה, ובמקלחת הקטנה קרניים רזות באות מבעד לרווחים, ואולי זו התקווה להיות משהו הרבה יותר ממה שעכשיו, להיות אֶמה בובארי באחוזה, לרקוד, לרקוד בלי להביט החוצה, כי כל מה שמעבר לזכוכית הוא כפר קטן מדי.

אבל לָבָן בחדר המקלחת שלי, לבן, ואני נרגעת אל האריחים, שם בלובן, רואה כמה יפה וחכמה אהיה, עוד מעט כשיגיע הזמן שלי להראות להם, אצא מהחדר הקטן אל עולם גדול ואנשים מעניינים שיסתכלו עלי, יבחנו אותי במילים של אמנות, של עיר גדולה. הרגע הזה יגיע, אני יודעת ואני צריכה להיות מוכנה. ואני מתלבשת, קוראת ספרים, לומדת את השפה שלהם, מתכוננת בשקט ליציאה מתוך החדר שהם נתנו לי ביום הראשון שהגעתי לשם. חדר קטן הם נתנו לי כשהגעתי אל הבית שלהם, הלנה וסרז' זיסמן עם הבן שלהם, נתנו לי גם אותו, אמרו לי, תשמרי עליו תיקחי אותו תשימי אותו בבית הספר ואחר כך תחזרי אל החדר שנתַנו לך. זו העבודה שלך זה התפקיד שלך לטפל בו, ונכנסתי אל הדרמה של הורים ילד בית, בלי לדעת שגם היא תמות.

כי שום דבר לא היה ידוע מראש, מתוכנן כמו פשע שלו או שלי. לא הייתה בגידה עדיין, רק בריחה, כמו הגירה אל מקום עם אוכל אחרי מחסור גדול. נדידה מהארץ ומהבית שנולדתי בו בגלל הרעב הגדול שנכנס אחרי שמֵת הוא, עוד הרבה לפניה. וכשהוא מת לא יכולתי להמשיך לשמוע אותה, זו שהם קוראים לה שפת אם, הקול שלו לא נשמע. עומד בקצה המסדרון ומכריז על שנת צהריים, דורש את השינה כמו אגרוף על שולחן, אליה הוא רוצה ללכת לבד, אל השינה שלו, ואנחנו הולכים על קצות האצבעות, אחים ואחיות, אנחנו וגם היא, אמא, שומרת על השקט, והדממה היא זהב שאנחנו שומרים עליו, זהב של המשפחה שלנו, אוצר של בית. לפעמים אני מצטרפת אליו, הולכת לישון. אבל בחדר אחר. נרדמת כמוהו ועוד לפני שאני ישנה לגמרי, כמה רגעים לפנֵי, אני נמצאת בשינה שלנו, קושרת את שנינו בזהב הזה, בדממת וילונות שידות כיסאות, עד שמגיעים אלי הקולות התזוזות שהוא עושה בחדר השני כמו גבר בגרירת רגליים בקולות של גרון מול כיור. רעש דלת. החדר שלהם. שלה ושלו. וגם אני מתעוררת, יוצאת אליו וכשאנחנו נפגשים במטבח אפשר לראות את השינה שלנו על הפנים, חלומות שהיו לנו, מחשבות שמילאו אותנו נכנסו זרקו דם בעור שלו ושלי. ילדים שמתעוררים. כי אנחנו אותו הדבר עכשיו, בזמן שלאחר השינה. ואיך כל זה אפשרי, איך יכולנו להיות ילדים במטבח, אחרי שינה של בת ואב ביחד, אבל אני יודעת שזה אפשרי כי הייתי שם, ראיתי אותנו שני ילדים, שלחנו זרועות התמתחנו עד שהגענו אחת אל השני דרך השינה.

ילדים בעוד היא אמא. תמיד אמא, תמיד מזכירה את ההבדלים ביני לבינו, מצביעה עליהם, מתקנת אותנו. יכולנו להיות אחים, לצחוק ביחד אבל הוא איננו ואילו היא ממשיכה, עדיין באותו מקום, אומרת שהוא איננו, איננו, והם יתעקשו ויגידו, זו השפה שלך, זו שבלעדיה את זרה. זרה, זרה. אומרים את המילה זרה, משחקים עם הזין של המילה כמו נשק, מנסים להפחיד אותי אבל אני לא מפחדת לנסוע רחוק מהשמש, מחופי ים. יודעת שהוא לא כאן כי הוא איננו, הרי הם אומרים כולם שהוא איננו. לא כאן, במקום החם והיוקד, איננו תחת השמש. ובהלוויה שלו מעל האדמה היבשה בתוך הזיעה כשהם אומרים איננו איננו אני כבר ידעתי שהוא נמצא במקום עם מזג אוויר אחר, בכל מקום אבל לא כאן, תחתיה, שמש אלימה שלקחה, שניפצה.

וזה היה כמו בסרטים, כשהרכבת מתחילה לנסוע והיד תופסת, נעזרת, מרימה את הגוף, ונכנסת פנימה אל הקרון, ונוסעת. הציעו לי את העבודה. אמרו תבואי לפריז לשמור על הילד של הזוג הזה. תפסתי ונסעתי אל חדר בפריז. בבית של משפחה אחרת. והיו גם הסרטים, האוסף שלו. ההשראה שלו, כמו אנשים שאוספים חפצים יפים, תמונות, צילומים של ערים אחרות. הרבה סרטים כמו רכבות, ספינות אל מעבר לים התיכון, דרך מים, נהרות של כותרות, שמות, שחקנים, שחקניות, והוא מסתכל עליהן, אני רואה איך הוא מסתכל עליהן. שחקניות צרפתיות, רואה אותו, וזה לא מפריע לו שאני שם, הוא מסתכל עליהן. האחיות במטריות שרבורג. מניע את הידיים כשהן רוקדות ושרות, רוקד איתן על מדרכות העיר, מסתובב סביב מנורות רחוב, שר איתן, נע על הכיסא, הרגליים זזות, המכנסיים רוקדים, בחולצת כפתורים גברית שרוולים זזים. רואָה אותו מסתכל עליהן, כל תנועה, מבט, רואה בדיוק מה הוא אוהב ואיך הוא אוהב ולומדת כי יום אחד אדע דברים, והשיער ייפול, והגוף ירקוד, והוא יראה איך ממש כמו קתרין דֶנֵב ופרנסואז דוֹרלֵיאָק, לאחת שיער בהיר ולשנייה כהה ושתיהן יפות. קשת בשיער, חצאית. שוקיים, רגליים והמותניים, אפשר רק לדמיין את המותניים. אני עומדת מאחור. אני מסתכלת. אני מדמיינת אותן עירומות. הוא אומר לי בלי להסתכל עלי, תראי כמה הן יפות.

ויכולתי לבחור להיות בצד של זו שגם עליה הוא לא מסתכל, זו שבינה לבינו יש רק הבדלים שגדלים. שתיקות ומיטות ריקות. כי אני רואה אותה מתאמצת, מנסה להיות יפה בשבילו, רואה את התחתונים, את חזיות התחרה שהיא קונה. היא קונה אותן איתי, עם הקניות של האוכל, ואני מדמיינת גם אותה שמה את החתיכות האלו על הגוף שלה. שמה אותן לילה אחד ולא קורה שום קסם והיא נשארת לעמוד עם החתיכות הקטנות דבוקות על גוף מלא בשנים ועוד שנים ופתאום מה לה ולתחרה הזו וגם הוא לא יודע מה לעשות עם המשחקים האלה. אז היא מסבירה אומרת שאפשר מחדש, מתעקשת, מגיעה אליו נוגעת אבל הוא לא זז, לא עוזר לה בכלל לצאת מהמבוכה. התחרה נשארת במגירה ללא גוף כמו בד שכבר התחיל להתפורר, לא משהו עם ערך, כמו תחרה משובחת, והיא מצביעה על עצמה באצבע כמו זונה, איך קנתה את הדברים האלה, חורים נפרמים של בד שלא מצליח להישאר שלם.

אבל האהבה נולדה איתו והיא עיוורת. פול ניומן של חֲדֵרָה, הם קראו לו בגלל היופי, בגלל הסרטים שאהב. הוא קונה תמונות פספורט של פול ניומן, חותם מאחור ונותן לבנות, מקדיש להן את פול ניומן מעיר קטנה. והן אוהבות אותו כולן כמו אליזבת טיילור, חתולה על פח גג לוהט, וגם הוא לא רוצה לגעת בה, באישה שלו. העבר נמצא בה, כל הזמן שעבר על שניהם נמצא איתה. מתרחק ממנה, מבקש שתמצא לעצמה מישהו. מאהב. אומרת לו, למה אתה יפה. למה היופי הזה. בלעדיו היה קל יותר לשנוא אותך. אבל היא לא הולכת לשום מקום. נאחזת בציפורניים. הוא יכול להמשיך לא לגעת להסתכל קדימה כאילו לא הייתה, לאחוז בכוס הוויסקי כמו משהו הרבה יותר טוב ממנה, לגעת בכוס בגלל המשקה הכהה שעוזר, רק הוא עוזר. לוגם מהמשקה. והיא לובשת קומביניזונים ומתקרבת אבל הוא שׂם יד שלא תתקרב. והיד יכולה להיות מכה שיוצאת כדי להרחיק אותה אבל הוא חונק את התנועה והיא יוצאת קטנה יותר ללא המכה ולמרות האיפוק היא רואה את מה שהיה יכול להיות, את המכה שתפיל אותה.

בכל זאת אני נשארת, נאחזת בציפורניים כדי לא לעבור אל הצד שלה. כדי להיות איתו תמיד. הוא יכול להיות אבא שלי וזה לא ממש ישנה את הסדר. כי הרגש שיש בי נולד ממנו. זו האמת, כמו השמש מעל שקודחת כמו מכונת ברזל בבטון, ואין פה משהו שיכול להשתנות. יגידו לי תראי, תפקחי את העיניים, זה האיש האמיתי. תראי את המעשים שלו, האדישות, האלימות, תשפטי אותו, אבל אין אמת ובכל זאת כמה אמיתי. השמש יוקדת מעל, כמו תמיד במקום הזה שלקיץ אין בו סוף, ובכל זאת הגיע סוף, ואני הולכת תחת השמש בהלוויה שלו, רואה את כפות הרגליים שלי הולכות על האדמה שייכנס אליה, פול ניומן של חדרה, רואה את הנשים שנתן להן את תמונות הפספורט עומדות סביב השֵׁם שלו כתוב על שלט זמני ליד הקבר ובתוך הקבר עצמות עם מעט מדי עור, שונה מאותו פול ניומן, והן בוכות על כוכב הקולנוע שהיה, ועוד מעט גם הן ימותו והן בוכות אבל אני מחייכת בניצחון, חיה. צעירה הרבה יותר ואש אוכלת אותי כמו השמש הגדולה ולמרות החום, אני רואה בבירור מה עלי לעשות, כי כך הם פני הדברים, כמו פנים של מישהו אחר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אוריאן”