החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

32.00

רכשו ספר זה:

"הוא היה מסתובב בשכונתנו, שכונה ב' בבאר שבע, ברחבה של בית קולנוע 'אמפי' לשעבר, ראינו אותו יום יום. לא יכולנו להתעלם ממנו. היה עומד בצד בשקט, מסתכל עלינו, וכשהכדור היה נזרק לכוון שלו, הוא היה בורח מעט על מנת לא להפריע. אנחנו לא כל כך התייחסנו אליו בהתחלה. אדם מבוגר לבוש ברשלנות, עם כובע טמבל על הראש, דובון נצחי, מדיף ריח לא נעים. כובע טמבל זה כמו קסקט אבל עם שוליים מסביב. ודובון אתם מכירים. כשאבא יוצא לשרות מילואים הוא לוקח אתו דובון. באותה תקופה רוב תושבי באר שבע הלכו עם דובונים.

בדיוק כאשר אבא שלי חזר מהעבודה דרך רחוב בצלאל וליד גן הילדים עם גג בעל צורה של חצי כדור שקראנו לו גן הכיפה, הוא ראה מחלון המכונית את גבי ולוליק הגיבן זורקים עליו אבן. אבא יצא מיד מן המכונית וגער בהם."

בקובץ של ששה סיפורים קצרים, מתארים חברי סדנת הסופרים הצעירים של הספרייה העירונית בבאר שבע אספקטים שונים של החיים בבירת הנגב, הנעים בין הקומי לטראגי, ובין הנשגב ליומיומי. קובץ זה מהווה נדבך חשוב בתיאור של באר-שבע בספרות העברית.

אורי מאיר

מקט: 6-010-11
"הוא היה מסתובב בשכונתנו, שכונה ב' בבאר שבע, ברחבה של בית קולנוע 'אמפי' לשעבר, ראינו אותו יום יום. לא יכולנו […]

גלגולו של פסנתר – פרדי כהן יונתן

הוא היה מסתובב בשכונתנו, שכונה ב’ בבאר שבע, ברחבה של בית קולנוע ‘אמפי’ לשעבר, ראינו אותו יום יום. לא יכולנו להתעלם ממנו. היה עומד בצד בשקט, מסתכל עלינו, וכשהכדור היה נזרק לכוון שלו, הוא היה בורח מעט על מנת לא להפריע. אנחנו לא כל כך התייחסנו אליו בהתחלה. אדם מבוגר לבוש ברשלנות, עם כובע טמבל על הראש, דובון נצחי, מדיף ריח לא נעים. כובע טמבל זה כמו קסקט אבל עם שוליים מסביב. ודובון אתם מכירים. כשאבא יוצא לשרות מילואים הוא לוקח אתו דובון. באותה תקופה רוב תושבי באר שבע הלכו עם דובונים.

בדיוק כאשר אבא שלי חזר מהעבודה דרך רחוב בצלאל וליד גן הילדים עם גג בעל צורה של חצי כדור שקראנו לו גן הכיפה, הוא ראה מחלון המכונית את גבי ולוליק הגיבן זורקים עליו אבן. אבא יצא מיד מן המכונית וגער בהם.

“גבי, לוליק. מה קורה לכם? לא יפה. זה יכול להיות סבא שלכם.”

הילדים התביישו וברחו הביתה. אז היו ילדים טובים. לא כמו היום. האיש הנהן בראשו לאות תודה. אבא החזיר לו בחיוך ואסף אותי הביתה. בבית ישבה אמא והניקה את אביבית, וסבתא ילנה עמדה במטבח והכינה פּירוֹשקי. אתם לא הכרתם את סבתא ילנה. היא התגוררה בדירה הסמוכה לנו והיתה רוב הזמן אתנו בבית.

“שלום. מה נשמע? איך אביבית היום? איזו חמודה.” אבא תפס את רגלה ונשק את העקב שלה.

“כן היום היא אכלה טובה מאוד. לא בכתה. היה ילדה טובה,” אומרת סבתא ילנה.

אבא רחץ ידיים, ערך את השולחן. חתך סלט ירקות, חתך פרוסות לחם, הכין תה וקרא לכולנו להתיישב לארוחת ערב. אהבתי מאוד את הארוחות האלה בערב. היינו נוהגים לספר מה עשינו באותו היום, אם קרה משהו מיוחד. היינו צוחקים הרבה, ותמיד סבתא ילנה היתה מצחיקה אותנו עם העברית שלה. התכוננו אז לקומזיץ בל”ג בעומר שיתקיים בעוד שבוע וסבתא ילנה שאלה:

“איפה אתם עשיתי את הבּדוּרה?”

“למטה ברחבה של האמפי. כולנו נהיה ביחד. צריך לקנות פיתות, בשר ותפוחי אדמה.”

“אבל אתם לא נשארו לבד אחרי הבּדוּרה. אני מפחדת אתם לבד כל הלילה. אני תקבלי אבקת לב.”

“מי זה האיש הזה שעמד שם ברחוב?”

“אה. זה צֵ’רֵפֲּכֳה. ככה קוראות אותו הילדים. אתה יודעת מה זה ברוסית צ’רפכה? זה שהולכת לאט. כן. צב.” אבא צחק. באמת מתאים לו השם הזה צ’רפכה. הראש שלו בלט מהדובון הרחב וזז כשהוא הלך. ממש כמו צב.

“מה הוא עושה? הוא לא מסוכן? צריך להזהר ממנו. אל תתקרבו אליו ילדים, בסדר?” אומר אבא.

“אבל אבא אנחנו רוצים לשחק, והוא כל הזמן מתקרב אלינו, אנחנו מפחדים.”

לאחר ארוחת הערב עברנו לסלון לראות תכנית טלוויזיה. הטלפון צלצל. בדרך כלל אבא לא מרים את הטלפון כי כולם יודעים שזה עבור אמא. וגם בגלל שזה בשפה הרוסית. אבא אז רק התחיל ללמוד ולהבין קצת את השפה הרוסית.

“הלו. קק דילה?”

“חרשוֹ. הכל בסדר. מי זה?”

אנחנו הילדים, יחד עם אבא אהבנו לעשות בינינו תחרות. מי יגלה ראשון עם מי אמא מדברת. היו כמה רמזים. אם השיחה מתנהלת בשפה העברית, בדרך כלל אבא היה מגלה ראשון כי זה קרוב לוודאי מהעבודה של אבא ואמא. נכון. הם עבדו שניהם ב’מכתשים’. אם זה בשפה הרוסית אז היו הרבה אפשרויות. בשיחה מקומית עם ישראלית דוברת רוסית היא תכניס ביטויים בעברית כמו “כוח אדם״, “קופת חולים״ או אפילו משפט שלם שככה באמצע השיחה הקולחת ברוסית היה פתאום צץ כמו “…נגד מעשה אלימות…”

נכון. נכון. שמעתם אותה מדברת בטלפון. בדיוק ככה.

אבל יש עוד דבר, אם היא משתמשת בגוף שני יחיד עבור אדם קרוב או בגוף שני רבים עבור אדם זר או מבוגר. אם זה היה קרוב משפחה דובר רוסית מאמריקה היא היתה מתבלת את השיחה שלה בכמה מילים כמו ” או.קיי., אול רייט, אוף קורס…”

במקרה הזה אף אחד מאתנו לא הצליח לנחש. בצד השני של הקו דיבר וַלוֹדִיה עולה חדש שהכיר את אמא דרך בוריס אחיו, שהגיע לפני כמה חודשים ארצה והתעקש לדבר דווקא אתה ולא עם סבתא ילנה למשל.

“שלום לך ריטצ’קה. יש לי עבורך פסנתר טוב מאוד שהגיע כרגע מברית המועצות. שמעתי מאחותך איריס שאתם מחפשים פסנתר. אתם רוצים לרכוש אותו. מה דעתך?”

השיחה הזו עוררה באבא התעניינות ומיד הוא שאל “כמה זה עולה? איפה הפסנתר עומד כרגע? מתי נוכל לראות אותו, לקבל אותו?”

“מה זאת אומרת?” התערב עכשיו בוריס, “העולה הוותיק”, הוא ארוז עדיין בתוך ארגז עץ. מונח ברחוב ומחכה לכם למסירה מיידית. בואו לראות אותו. זה יעלה לכם עשרים אלף שקלים בלבד. תשלמו מתי ואיך שנוח לכם. בתשלומים? בבקשה. אין בעיות. איזה קומה אתם? אנו נביא אותו עד לקומה השלישית. בכוחנו אנו. אל תדאגו. בואו לראות. בואו.

אמא הישירה מבט אל אבא וזה אומר שהיא כבר החליטה. אז בשנת 1981 זה עלה כעשרים אלף שקל ישן. זה כמו היום אלף חמש מאות שקל חדש בערך.

היינו גרים בשכונה ב’ ליד הסופרפארם שברחוב המשחררים. מול האצטדיון לכדורגל. כן. היינו יכולים לצפות במשחקים מהמרפסת של סבתא ילנה, שאמרתי לכם שהיא גרה בדירה הסמוכה לנו. אבל זה לא עניין את אבא בכלל. מצדו השני של הבית שלנו היתה הרחבה של האמפיתיאטרון לשעבר. שם היינו משחקים משחקי ילדים ועם רדת החשיכה אבא תמיד היה קורא לנו מהחלון: ספי, יפית, הביתה. ספי היה בן עשר, אני בת שש ואביבית רק נולדה. בערך פער גילים כמו אצלכם כיום. גם אבא שלי ואמא שלי היו בערך בגיל שלי ובגיל של אבא שלכם. עכשיו הם סבתא ריטה וסבא פיליפּ שלכם. כן, כן. גם אתם תהיו הורים, ואנחנו נהייה סבים. ככה זה בחיים.

“בוא. אנחנו נוסעים לשכונה ט’ החדשה לראות את הפסנתר.”

“מה? עכשיו? השעה כמעט עשר בלילה.”

“מה? לא הבנת? זו הזדמנות שלא כדאי להחמיץ. כן. כן. עכשיו. ילדים איך זה שאתם עדיין לא במיטה?”

“לא. לא. אמא תני לנו לראות את הסרט עד הסוף. בבקשה. בבקשה.”

“טוב. טוב. תני להם. חד פעמי. אבל מחר אתם קמים בלי ויכוחים. ברור. כן?”

איזה יופי תמיד אבא שלנו היה מציל את המצב והיה לטובתנו. לידיעתכם היתה אז טלוויזיה בשחור לבן וערוץ אחד בלבד. אבל, כרגיל, מיד נרדמנו בסלון ליד סבתא ילנה כאשר אבא ואמא יצאו לדרך. למחרת בבוקר התעוררנו לצלילי פסנתר לתוך הבית. איך שמחנו. הוא עמד בתוך הסלון בקיר ההפרדה ליד הדלת. כאילו מקום מוזמן מראש. כזה יפה ומהודר. ספי קפץ מהמיטה וישר התחיל לנגן צלילים בלתי מובנים ומיד הצטרפתי אליו. אמא אמרה:

“רגע. רגע, אנו צריכים להביא מכוון.”

אבא תחב את הסנדוויצ’ים והפירות לתוך הילקוטים שלנו והופּ! שלח אותנו ברגל לבית הספר “נתיבות יורם” הסמוך. כן. תמיד הכין לנו סנדוויצ’ים טעימים מאוד. כמו שהיום מכין גם לכם.

מה קרה באותו לילה שאבא ואמא שלנו נסעו להביא את הפסנתר?

אמנם אנו ישנו, אבל אמא ואבא וגם סבתא ילנה הטיבו לספר לנו בפרטי פרטים את השתלשלות המאורעות.

* * *

בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה באר שבע היתה באמת עיר קטנה וגם אינטימית. אתם מבינים ילדים? אני עכשיו מספרת על מה שקרה לפני כשלושים שנה. במאה העשרים. אנחנו עכשיו במאה העשרים ואחד, בשנת 2012. סופרים החל מהולדתו של ישו לפני 2012 שנה. כל מאה שנה סופרים ונותנים מספר. המאה הראשונה המאה השנייה, המאה העשרים משנת 1900 ועד 2000, משנת 2000 עד 2100 המאה העשרים ואחד. זהו. עם הסוּבַּרוֹ האדום המשפחתי שלנו היינו מגיעים לכל מקום בעיר תוך חמש דקות בלבד. לא היו כמובן בעיות חנייה. הכל היה חופשי וללא תשלום. בבית החולים, באוניברסיטה, ובבניינים הציבוריים.

וזה מה שאבא סיפר לנו:

“אמא ואני יצאנו אל שכונה ט’ שהיתה אז חדשה. תוך כמה דקות הגענו אל הבתים החדשים הקיצוניים ביותר. בצדו האחד של הרחוב היה מדבר. הכל היה חשוך, לא היו עדיין פנסי רחוב בשכונה. ראינו כמה אנשים עומדים ליד ארגז גדול ממש על הכביש והם התקרבו אלינו כאשר נעצרנו. עמדו שם ווַלוֹדִיה ואחיו בוריס העולה ה”ותיק” עם נשותיהם ושני נערים. וכמובן איריס הדודה שלכם שתמיד נמצאת במקום הנכון בזמן הנכון. הם שוחחו ביניהם ואתנו בשפה בלתי מובנת לי. שמעתי הרבה את המילים החוזרות: ריטצ’קה, חַרוֹשִי פּיִיַנינוֹ( פסנתר במצב טוב) ובעברית הם ידעו להגיד לי אין ספור פעמים את המילה טוב. בבקשה. ועוד פעם טוב בבקשה. כשהם רצו להעצים את המילים הם הוסיפו עם היד על הלב “מה קרה?”

סבתא ילנה אהבה לשמוע את הקטע הזה ואבא-סבא פיליפּ – חזר עליו אולי בשבילה. אבא המשיך בסיפורו.

“קירבנו את המכונית ליד הפסנתר והקרנו עליו את אורות הפנסים של הסוברו. באמת זה פסנתר יפה. חלק, מבריק מדגם “אוקריאנה”. אמא לחשה לי כי בחנות זה צריך לעלות פי כמה יותר יקר. אבל אני גם רציתי לשמוע ממנו צלילים. ואז ווַלוֹדִיה קרה לבן שלו בקול: “פבל, פבל. אידי סיודה- בוא הנה.” הנער התקרב, פתח את הפסנתר וניגן קטע ג’אז יפה מאוד, ובעוצמה רבה עד ששמענו גם חלונות ותריסים נפתחים וראשי השכנים המופתעים מבצבצים. מה קורה באמצע הלילה? יש מסיבה ברחוב? באמת קשה להאמין שדבר כזה קורה.

חזרנו הביתה. לא הבנתי הרבה מה שנקבע אז ביניהם עם אמא, אבל כעבור חצי שעה הפסנתר הובל במשאיתו של השכן הגרוזיני, גם עולה חדש, והונח ליד פתח הבניין. כעבור כמה דקות איריס מגיעה יחד עם ווַלוֹדִיה ואחיו ועוד שני עולים חדשים, ואז התחיל המסע העיקרי והקשה של הערב. העלאתו של הפסנתר לדירה שלנו, קומה שלישית ללא מעלית ועם מדרגות צרות. החבר’ה האלה לא נתנו לי לגעת בפסנתר. הם התחילו להעלות אותו ארבעתם. הם חששו שהפסנתר יחטוף מכה מהמעקה המתכתי בשעת סיבוב. כל פעם שחשש כזה התעורר היית שומע את המילה “סטוֹפּ”. לא פעם הם חזרו על עקבותיהם וירדו חזרה חצי קומה עם הפסנתר על מנת לסובב אותו ולהעלותו מצד אחר. הם ממש חישבו כל צעד כמו שחקני שחמט. שני האחים היו מהנדסי בניין וכמו מהנדסים הם מדדו, גובה רוחב של פסנתר בזווית כזו וגם רוחב המדרגות. כל זה בעקשנות המעוררת הערצה ותוך ויכוחים קצת קולניים. כמה פעמים התחשק לי לעזוב הכל.

אבל אי אפשר היה לעזוב פסנתר באמצע המדרגות.

והם לא ויתרו. מספר שכנים לבושי פיז’מות עמדו בתדהמה בפתח דירתם בלי להוציא אף הגה מפיהם.

הבית בו התגוררנו ובכל הבתים שבסביבה היתה אווירה מאוד משפחתית. למרות שבבית שלנו התחלפו לעתים קרובות השכנים. הנה ממש בימים האלה, לקראת ל”ג בעומר, הגיעה משפחה חדשה לדירה מתחתינו. תגמור את הפרוסה שנתתי לך עד הסוף. אנו לא זורקים אוכל. אתה יודע כמה סבא פיליפּ היה כועס עלינו אם זרקנו סתם אוכל?

אז, איפה היינו. כן. נחזור לסיפור של סבא פיליפּ.

המסע הזה להכנסת הפסנתר נמשך כשעתיים. לבסוף הפסנתר הגיע בשלום הביתה והוכנס אל תוך הסלון. הוא קיבל שריטה קטנה וזניחה על המכסה.

בדיוק כמו הפצע שיש לך ביד. תפסיקי לגרד. אני אומרת לך. אחרת זה יתפשט לך.

* * *

הפסנתר הזה שינה את חיי המשפחה שלנו. זה לא סתם רהיט יפה. זה משהו שהוסיף לנו הרבה צחוקים, שמחה שירה וגם… קצת שיעורי בית נוספים.

רשמו אותנו לשעורי נגינה בפסנתר. אצל אולגה השכנה מעבר לכביש. וגם זה שאבא נרשם ולמד אצלה נתן לנו הרבה חשק. ממש לפני כן הוא ניסה לנגן בעצמו באצבע אחת את התשיעית של בטובן. זה ‘פא פפא פא פא פא…’, בדיוק. כשהיה מגיע מן מהעבודה היה ישר מתיישב ליד הפסנתר והיה מנסה להוציא ממנו כמה צלילים. ואז אמא מצאה את אולגה המורה. אבא קנה חוברות תווים ואנחנו למדנו כמעט אותן המנגינות, וכך היינו מתחרים בינינו. היו לנו מאזינות מסורות. אמא וסבתא ילנה. הן ממש נהנו מכולנו. גם שיחקנו. אבא היה עומד ליד הפסנתר, מנגן בתנועות של נגן ג’אז ואני הקטנה הייתי עומדת ושרה בקול של אופרה כמו בהופעה. איך כולנו היינו צוחקים ונהנים.

היתה לנו שכנה מבוגרת בדירה הסמוכה לנו באותה קומה. שרה שמה. כשהיינו פוגשים אותה במדרגות היא היתה אומרת שלום קצר ויבש בלי להסיר את מבטה מן הרצפה. היא היתה מורה לפסנתר בעלת שם בקונסרבטוריון.

הפסנתר הזה גם שינה את היחסים שלנו אתה. היא אמנם לא רצתה להעביר לנו שיעורים בנגינה בפסנתר, אך היא פתאום נפתחה. כשאבא היה פוגש אותה במדרגות היא היתה מחייכת ופעם אחת היא העירה לו:

“פיליפּ. אני כל כך מעריכה את העקשנות ואת הסבלנות שלך. אתה לא עוזבת קטע עד שאתה לא לומדת אותו כפי שצריך. הלוואי שילדים בקונסרבטוריון היו ככה. היום זה טרגדיה ממש. אף אחד מתלמידים לא רוצה מתאמץ. כי על מנת לדעת לנגן, צריך הרבה הרבה מתאמץ.”

כמובן טיבי השכן הסמוך לנו חשב אחרת. הנגינות שלנו הפריעו לו מאוד. אשתו ואבא הגיעו להסכם לא לנגן אחרי השעה תשע בערב על מנת לאפשר לו להאזין לתוכנית מבט. כן, כולם צפו אז בערוץ מספר אחד. הערוץ היחיד.

אנחנו למדנו לנגן היטב. גם הדודה תרצה, האחות של אבא שגרה ברמת השרון, קנתה פסנתר עבור הילדים שלה. פתאום לכולם היה פסנתר. זו מחלה מדבקת. אוי. הלוואי על כולנו מחלות כאלה…

* * *

בל”ג בעומר כל השכנים התכנסו במגרש הריק של האמפיתיאטרון לשעבר והחלו לצלות בשר במנגלים. סבתא ילנה שבקושי היתה רואה ישבה ודיברה עם חברות שלה, בסיה וסימה. אבא שלי- סבא פיליפּ שלכם- לא אהב להתעסק במנגל. גם היום. נכון. הוא הביא מה שביקשו ממנו. פיתות, מים קרים עלה במדרגות וירד. הביא מספר כסאות. היתה אווירה מאוד נעימה. אנחנו הילדים שיחקנו קצת רחוק ברחבת האמפי ומפעם לפעם התקרבנו וקיבלנו חצי פיתה מלאה וכוס פלסטי עם קוקה- קולה. כן אנחנו אהבנו מאוד אז לשתות קוקה קולה. נכון. אני לא קונה לכם היום כי שמענו הרבה סיפורים שזה לא כל כך בריא. אתם ילדים אל תתלוננו. כיום לא חסרים לכם מיצים מכל הסוגים. יש לכם מכל טוב.

אבל בפינה במרחק של כעשרה מטר מהשמחה עמד מיודענו צ’רפכה. אף אחד לא ידע איך הוא צץ לו פתאום. עשרה מטר זה כמו מכאן לטלי שעכשיו משחקת עם הכדור. משהו כזה. בערך. נו. מה קורה לכם? בקיצור צ’רפכה עמד ולא התקרב. אבא שלי ואחד השכנים ניגשו אליו:

“שלום, אדוני. בבקשה התקרב אלינו. יש לנו פיתות ושתייה. בבקשה.” נראה שצ’רפכה זיהה את אבא ובלי לומר אף מילה התקרב אל מוקד השמחה. אבא נוכח מקרוב במשמעות הכינוי צ’רפּכה כי באמת הראש שלו עם הכובע טמבל התקדם מחוץ לדובון בתנועות של צב. איך הוא הצליח להתאפק ולא לפרוץ בצחוק. מאוחר יותר בבית הוא יאמר לנו שהילדים אכזריים בזה שהם מחפשים ומוצאים פגם אצל כל בן אדם. אנו הילדים התרחקנו ושיחקנו.

אביתר, זה שמו, התיישב ליד המבוגרים וסעד את ליבו, ושתה אפילו מעט וודקה. לאביתר קול בס והמילים שיצאו מפיו העידו על השכלתו הגבוהה ומעמדו הרם. עברית צחה ורהוטה. ההורים שלנו והשכנים, רובם עולים העריכו מאוד אדם כמוהו וותיק ומעורה היטב בחיי הארץ. בלי שנתבקש הוא סיפר על חייו. הוא הגיע ארצה עם הוריו מפולין בסוף שנות העשרים של המאה שעברה. באיזה שנה אנחנו? נכון 2012. הוא כנראה נולד לפני יותר ממאה שנה וכשהיה ילד עלה ארצה עם משפחתו. יפה מאוד גילה. נכון המדינה נוסדה בשנת 1948, אבל היתה עלייה מהמאה לאורך כל השנים לפני העצמאות של מדינת ישראל. את לא זוכרת כשהיינו בראש פינה? שמה היתה התיישבות של יהודים בשנת 1880 בערך. לפני למעלה ממאה ושלושים שנה. בראבו. במאה התשע עשרה.

אני רואה שאתם נרדמים. לא. לא. מצטערת אני לא אוהבת לדבר אל הקיר. תלכו לישון, נמשיך מחר. מה הבעיה? קדימה למקלחת ושיניים. שיניים לצחצח. לילה טוב חמודים.

* * *

יפה. יפה. זה מעניין אתכם. כל הכבוד. תכף אגמור פה לסדר. אם הייתם עוזרים לי אז הייתי כבר מתפנה. נו. סבא פיליפּ דרש מאתנו לעזור בבית כאשר היינו קטנים. בשטיפת כלים. שטיפת רצפה. היינו עושים תורנויות ביני לבין ספי. מה לעשות אביבית הרוויחה. כאשר היא גדלה ויכולה כבר לעזור. היה בבית מדיח כלים, והכל היה יותר קל. כן. נראה אתכם אפילו מכניסים למדיח. מה קרה לכם? זה ממש משחק. וכאשר הכל נקי במדיח? מוציאים את הכלים בזהירות בלי לשבור אותם כמו במשחק דוּק. תאמינו לי. אותו דבר. טוב . נמשיך? זהו.

אז כן. הפסנתר הזה תרם לנו רבות לחיי המשפחה. כל חג, היינו מתיישבים לפי תור ומנגנים ושרים. סבתא ילנה היתה מנגנת, סבתא ריטה, אמא שלי, היתה מנגנת וסבא פיליפּ, אבא שלי, היה גם מנגן אתנו. היינו עושים תחרות עם אבא. בסך הכל אותה מורה עם אותם השירים לנגן. אבל אחרי שנתיים שלוש הוא פרש. הוא היה חוזר מאוחר מאוד מהעבודה. מערד. בכלל, היה יוצא לפני שש בבקר מהבית מגיע לערד. בשש בערב מגיע הביתה, אוכל משהו ולוקח אותנו לספרייה של האוניברסיטה. היינו עושים שעורים והוא היה ממשיך לעבוד. הוא סיפר אז שהכי קשה זה ללמוד לנגן בפסנתר. יותר קשה מללמוד רוסית ויותר קשה מללמוד כימיה. טוב. טוב. אתם רוצים לשמוע על צ’רפכה. אני יודעת. אבל. זה אתם, אתם רציתם על הפסנתר, זה מה שאתם ביקשתם מהתחלה, לא?

כן. היינו בל”ג בעומר. במגרש האמפי הריק. היום כבר הוקמו בו כמה בניינים. אז אביתר, מזכירה לכם שזה השם שלו, אכל בתאבון רב יש לומר, וסיפר על עצמו. הוא למד בחדר בפולין. חדר זה כמו גן ילדים. אבל בלי הדברים האלה כמו “עוגה עוגה עוגה במעגל נחוגה ונסתובבה…” שמה לומדים תורה, תלמוד, קרוא וכתוב, תפילות, מה שיהודי צריך לדעת. משפחתו הצטרפה לקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן. כחמישה ק”מ מהכנרת. נכון. יופי. איך את זוכרת? חיפשנו שם צימר. התחנך בקיבוץ. היה בשומר הצעיר. בגיל שש עשרה התגייס לפלמ”ח, ומאוחר יותר המשיך לשרת בצה”ל. היה מפקד גדוד. הגיע לדרגת סגן אלוף. השתתף במבצע חורב וכבש את באר שבע. באוקטובר 1948 מונה על ידי הרמטכ”ל כעוזר למושל צבאי בכל הנגב. אתם יודעים שכאשר צבא כובש שטח. הוא שולט בו. ומנהל את החיים של התושבים שתחת כיבושו. זה נקרא ממשל צבאי. בראש הממשל עומד מושל. בדרגת קצונה גבוהה. ואביתר היה קצין ממשל בכיר. אותו כינינו צ’רפכה.

לאחר תפקידו כקצין ממשל בכיר, החליט אביתר להתגורר בבאר שבע. בכלל סבא פיליפּ סיפר לנו שאחרי כיבושה של באר שבע כמאתיים חיילים נשארו שם, אכלסו אותה ותפסו עמדות השפעה בעיר המוקמת. ראש העיר הראשון דוד טוביהו, שהכיר היטב את אביתר, מינה אותו כראש מע”צ. מע”צ זה מחלקת עבודות ציבוריות. באר שבע היתה אז עיר קטנה מאוד. אתם זוכרים שהיינו בעיר העתיקה? אז, סבתא ריטה קנתה לכם מיץ פירות טעים מאוד. זה היה כל העיר. בניינים נמוכים ישנים לא היה כלום מסביב. אז צריך היה לבנות כבישים , צינורות מים, מערכות ביוב. כל זה תפקידה של מע”צ. וכבישים, כבישים כבישים.

אביתר לפי מבטאו והעברית היפה שבפיו הותיר רושם רב על אנשי השכונה. מה קרה לו שהוא הידרדר כך? הוא סיפר שהיתה לו בת יחידה. הוסיף בקול חנוק שהיא נהרגה בתאונת דרכים בדרך לאילת. נשאר עם אשתו. אשתו מתה לפני שנתיים והוא נשאר גלמוד. גלמוד זה בן אדם בודד שאין לו משפחה, אין לו חברים והוא נשאר לבד בבית ללא שום עזרה. עצוב. עצוב מאוד. הדבר היחיד שנותר לו זה להסתובב ולראות ילדים משחקים. אז הוא נזכר בבתו. הוא כאילו מחפש ילדה שדומה לבתו. סתם ככה. להסתכל. הוא לא מתקרב. שלא יפחיד את הילדים. הוא נהנה לבוא לשכונה הזו. כל כך שלווה ונעימה. ילדים טובים. לא אלימים.

כולם שתו בצמא את דבריו של אביתר. מחד הוא אדם משכמו ומעלה, מאידך צריך להיזהר ולשמור על הילדים. בן אדם גלמוד. מחפש חברת ילדים. אתם שומעים ילדים. אסור להתקרב אל בן אדם מבוגר. הוא יכול לפתות אתכם ואז לעשות לכם משהו רע. ואם קורה משהו צריך מיד לספר להורים כי הם מגנים עליכם.

* * *

המנגל של ל”ג בעומר הגיע לסיום עבורנו. צריך להתקפל. ההורים לא הרשו לנו להישאר לבד. נפרדו לשלום מאביתר והפצירו בו לפנות אל השכונה אם הוא צריך עזרה. זה היה ערב נעים מאוד. סבתא ילנה נהנתה מהסיפור של אביתר. כולם בכלל.

אבל באותו לילה. אוי מה שקרה. רגע. רגע. הטלפון מצלצל. תביאי אותו בבקשה. כן. כן. לא הערב. מחר. צלצלי בבוקר. בבקשה. כן. בסדר. תודה. אתם רואים אני לא מדברת הרבה בטלפון כמו סבתא ריטה.

באותו לילה הלכנו לישון די מאוחר. אני נרדמתי מיד. ופתאום נשמעו דפיקות חזקות מאוד בדלת הבית. למטה. לא בדירה שלנו. דמי קפא בעורקיי. איזה פחד. מיד קמתי ובאתי למיטה של ההורים. סבא פיליפּ קם, לקח מוט ברזל ופתח בחשש את דלת הדירה. כולנו חשבנו על צ’רפכה. אני אמרתי לספי. זה הוא. אני בטוחה. הדפיקות פסקו. סבא פיליפּ הלך ודפק בזהירות על דלתה של סבתא ילנה על מנת להרגיע אותה. באמת סבתא ילנה היתה מאוד מבוהלת. כולנו פחדנו. הוא לקח אותה לדירה שלנו והיא ישנה אצלנו בסלון. גם אני ישנתי לידה.

כן. אביבית בכלל המשיכה לישון כאילו שום דבר לא קרה.

אבא יצא לעבודה מוקדם וביקש מסבתא ילנה לא להרשות לילדים לצאת החוצה למשחקים. במשך היום הוא צלצל הביתה מהעבודה לבדוק אם הכל בסדר. אמא היתה בבית. בחופשת לידה. מסתבר שהדפיקות החזקות של צ’רפכה נשמעו אך ורק בבית שלנו ולא בבתים אחרים. מעניין למה רק אצלנו. כנראה צ’רפכה ידע שאבא גר בבית הזה.

למחרת בלילה שוב נשמעו דפיקות חזקות. שוב רעדנו מפחד. אותו סיפור ממש. סבתא ילנה ואני כבר מראש ישנו בסלון. אבא שוב פתח בזהירות את הדלת עם מוט הברזל בידו. שקט. הצ’רפכה הזה יודע להתחמק. למחרת בבקר. אבא יצא מאוחר לעבודה. הוא ליווה אותנו קודם לבית הספר. הוא ביקש ממני לחזור הביתה רק עם שירלי החברה שלי מהקומה השניה.

כמה ימים לאחר מכן, הילדים ראו את צ’רפכה עומד ברחבה של האמפי ממש באותו מקום כאילו לא קרה כלום. אנחנו פחדנו ולא רצינו לשחק בחוץ. צ’רפכה נשאר לבד. הוא כנראה רצה ללכת. אני רציתי שיישאר על מנת שאבא יפגוש אותו ויברר למה הוא ככה מפחיד אותנו בלילה. איך זה יכול להיות? שיסביר לנו.

אבא הגיע ודיבר עם השכנים שבבנין. מה לעשות? לסלק אותו. איך? הוא יחזור. לפנות למשטרה? מה המשטרה תעשה? הם יגידו לנו. תביאו הוכחות… אנחנו לא יכולים לעצור כל אחד סתם ברחוב. סמי המשוגע, השכן מהקומה הראשונה רצה ללכת ולהרביץ לו. מה קרה לך? אמר אבא. השתגעת? זה סגן אלוף זה. הוא היה קצין בכיר ממשל. זה לא סתם בן אדם. בסוף אותך ייקחו לבית סוהר. חס וחלילה. מה נעשה? שאלו? מה נעשה?

אבל הסמי המשוגע הזה היה באמת משוגע. הוא צעק על אבא ואמר: “פיליפס, תן לי לטפל בזה!” הוא לקח מקל ורץ החוצה להכות את צ’רפכה שעמד במקומו הקבוע. סמי רץ לקראתו והחל לקלל אותו תוך הרמת המקל. אבא ומרקוֹ, אבא של שירלי, רצו אחרי סמי על מנת לתפוס אותו. כאשר צ’רפכה ראה שכולם רצים לקראתו מקללים ועם מקלות בידיים הוא נבהל וברח בהליכה מהירה, ממש כמו צ’רפכה. אני ראיתי את זה. זה היה מצחיק אבל אני נבהלתי יותר. פחדתי על אבא. אנחנו לא אהבנו את סמי עם הקריזות שלו. כן. הוא קרא לאבא פיליפס. ולא פיליפ. פיליפס זה נכון. יפה. מברג פיליפס. זה שם של חברה גדולה למוצרים חשמליים. הנה המקלט רדיו זה פיליפס, התנור חימום, פיליפס. זה מברג שהחוד שלו בעל הצורה המיוחדת המתלבש בדיוק על ברגים מיוחדים שלהם.

היינו שומעים את סמי המשוגע צועק בלילה על גרציאלה אשתו. כולנו אהבנו את גרציאלה. כזו יפה, עדינה. איך התחתנה עם כזה בהמה כמו סמי? למה? כי כאשר היתה צעירה, היא לא שמעה בקול ההורים שלה. ההורים שלה לא רצו שהיא תתחתן עם סמי. אבל היא היתה עקשנית ומורדת. אתם רואים מה שההורים אומרים לכם זה רק לטובתכם. אתם צריכים תמיד לשמוע בקול אמא ואבא.

סמי המשוגע שנא את כולם בבניין שלנו. רק את סבתא ילנה הוא אהב. סבתא ילנה אהבה לשבת אחרי הצהריים בכניסה לבית מתחת לעמודים. היתה רוח קרירה נושבת. הוא היה עומד לידה והיא היתה גוערת בו. “איך אתה צועקת על גרציאלה? איך אתה לא מתביישת? זה לא טוב לילדים שלך. פויה. בטח. אנחנו שומעים בערב. כשאתה חוזרת מהעבודה. מה זה? בושה. באמת.” ודווקא סמי אהב לשמוע את סבתא ילנה מעירה לו הערות כאלה.

טוב. טוב. נחזור לצ’רפכה.

באמת. באמת. התמונה כולה התבהרה ונפתרה התעלומה…

לילה טוב ילדים. מחר נמשיך. אני יודעת , אבל אי אפשר. מאוחר. בואו למקלחת ולצחצוח שיניים בבקשה.

* * *

זהו. אנחנו נמשיך בסיפור ילדים. מה? גם אתם רוצים להצטרף? בוודאי חמודים. אפשרי. אבל אתם לא יודעים את ההתחלה. מה? סיפרו לכם? כל הכבוד. יפה מאוד. נכון. סבא פיליפּ זה אבא שלי וסבתא ריטה זו אמא שלי. לי היתה סבתא שלא הכרתם. הסבתא רבתא שלכם. זו סבתא ילנה. פשוט מאוד. והיתה לי גם ממה. זו אימא של סבא פיליפ שלכם. אח. איך היא היתה מבשלת לנו אוכל טעים. קוסקוס טוניסאי. היתה עושה לנו חריסה לא כל כך חריפה וטעימה מאוד. נו, מה לעשות? היום, אנו קונים את זה בחנות. לא אותו טעם. אני לא מדברת על עוגות דבש שהיתה מכינה. עוגות יו-יו חומות נוטפות דבש ועוגות מניקוטי מעוגלות כאלה. סבתא ילנה אהבה לאכות עוגות והיתה אומרת “תביא. תביא. תביא.” ממה גם ידעה לנגן בפסנתר. אבל בסגנון אחר משלנו. היא למדה בטוניס נגינה מזרחית אצל מורה יהודי. היא מאוד אהבה לבוא אלינו מרמת השרון לכמה ימים. כן. היא היתה גרה ברמת השרון ליד דודה תרצה אחות של סבא פיליפ. גם ממה לא ידעה כל כך טוב עברית. אבל כשהיתה חסרה לה מילה בעברית היא היתה אומרת אותה בצרפתית. גם סבא פיליפ וגם סבתא ריטה יודעים צרפתית.

סבא פיליפּ אהב מאוד לנגן בפסנתר, אבל לאט לאט הוא איבד את מיומנותו. חוץ ממנגינת ג’אז אחת שאותה הוא ניגן יפה מאוד. אבל בסוף אותה מנגינה היה צריך להכות פעם אחת בתו סוֹל באוקטבה הנמוכה ביותר. ככה. פמממממ. ותמיד היה טועה ומכה ליד. מתקן. טועה. מתקן. כך שהיה מכה כמה פעמים עד שמוצא את התו הנכון. אנחנו צחקנו עליו תמיד. טוב. טוב. נחזור לצ’רפכה. מה קרה? אין לכם סבלנות?

צ’רפכה? לא ראינו אותו הרבה זמן. צ’רפכה נעלם. אבל הדפיקות החזקות והמפחידות נמשכו. ביתר שאת. לבסוף התברר שתחתינו, מול הבית של מרקוֹ, התגוררה משפחה חדשה ולהם בן צעיר אדוארדו. הוא היה חולה. קצת משוגע. הוא היה מקבל כדורים. להרגיע אותו. כשהיה מחסור בכדורים הוא היה משתולל ודופק בדלת של הבית שלו. זה היה מקור הפחד שלנו. ועכשיו מסתבר שהפחד הוא ממש בתוך הבית שלך. אני זוכרת איך הייתי עולה במדרגות וליד הדירה שלהם ממש הייתי רצה. פחדתי שהוא יפתח את הדלת ויתנפל עלי. יום אחד ראיתי אותו. הוא היה דווקא בחור צעיר ויפה. כנראה, היה באותו רגע תחת השפעת כדורי הרגעה. עבר עם אמא שלו. אפילו הניד ראשו לשלום. וזהו. אני כל כך פחדתי אז. הפלתי את הסל שהיה בידי וזה עשה כזה רעש. היתה שמה קופסת פח שהחברה של סבתא ילנה ביקשה שאמסור לה. אז הנה. סוף סוף. זה היה הגורם לפחד שלנו. מה יהיה? איך נמשיך ככה לחיות?

אבא ומרקו ישבו בסלון ושוחחו ביניהם מה לעשות. סמי המשוגע נכנס והצטרף. סמי אמר. “פיליפס. זה לא יכול להיות. בתוך הבית שלנו יש מפלצת. אם יגע בשערה אחת מראשם של הילדים שלי אני אהרוג אותו,” אמר. אבא הרגיע אותו. קודם כל, בואו ניגש בדרך טובה ונעימה. יש לו אחות צעירה ונחמדה. קוראים לה ניקול. אנו נדבר אתה ונראה מה המצב. למחרת, מרקו שהיה גר מולם ארב לניקול וכשעלתה במדרגות ניגש אליה והזמין אותה אצלנו לסלון. אבא היה בעבודה. סבתא ילנה ואמא ישבו איתם. באמת בחורה נחמדה מאוד. מתביישת שיש לה אח כזה. אבל מה היא יכולה לעשות? לפעמים הוא לא לוקח כדורים ואז הוא משתולל. הנה הוא דפק כל כך חזק על הדלת שהוא שבר אותה. “עכשיו אנו נשארים עם דלת פתוחה בלי אפשרות לנעול אותה.” ניקול בכתה מעט. סמי המשוגע ריחם עליה ושתק. הוא ירד יחד עם ניקול ובדק היטב את הדלת. למחרת ראיתי איש אחד עם דלת על הראש חוצה את דרך המשחררים והולך דרך הסופרפארם לכוון הבית שלנו. זה היה סמי. סמי המשוגע החליף את הדלת של הבית של ניקול ואדוארדו בדלת תקינה. הם שמחו מאוד. אדוארדו שהיה רגוע הודה מאוד לסמי. לא יאומן. ואנחנו לא אהבנו את סמי. אולי כי הוא הסתיר את התכונות הטובות שבו?

אדוארדו המשיך עם הקריזות שלו. התרגלנו אליהן. ערב אחד הוא צעק מהדירה שלו על אבא. “איפה פיליפ? הבן זונה. הקומוניסט. איפה פיליפ?” מאוד פחדנו. אבל לאחר כמה דקות כנראה אחרי שהוא קיבל כדורים ונרגע התחיל לשיר: “פיליפ בן זונה. פיליפ בן זונה.” אנחנו המשכנו להיזהר ממנו אבל פחדנו פחות. אבל ממה שהיתה מתארחת אצלנו לעתים רחוקות לא ידע על אדוארדו. ולילה אחד היא כל כך נבהלה מהדפיקות. טוב שהיא ישנה באותו חדר עם סבתא ילנה שהרגיעה אותה מיד.

אתם שואלים על צ’רפכה המסכן. באמת הוא לא היה אשם. איפה הוא? למה לא רואים אותו? ואז דווקא כאשר התחלנו לשכוח אותו, אבא חזר מקופת חולים עם ספי וסיפר שהם פגשו את צ’רפכה יושב שם בשקט, וטובל את רגליו באמבטיה עם חומר תרופתי. “שלום אדון אביתר. איפה אתה? לא רואים אותך. מה קרה לך?” אביתר סיפר שיש לו זהום בלתי ידוע ברגליים ומקבל טיפול תרופתי – אנטיביוטיקה ואמבטיות. “אני מקווה שזה יעזור,” הפטיר בחיוך מבויש.

הוא אמר שהכל בסדר אצלו והם נפרדו לשלום. ככה זה בחיים. כאשר אתה שוכח מישהו הוא פתאום מופיע. אבא פגש את סמי בחדר המדרגות וסיפר לו על הפגישה שלו עם צ’רפכה. הם נסעו לקופת חולים והצליחו לקבל את הכתובת שלו. וממש הם הלכו לבקר אותו. אבא חזר מהביקור מדוכא מאוד. הוא תיאר לנו שצ’רפכה גר בתנאים קשים. בדירת חדר בעיר העתיקה עם שירותים בחוץ. איזה צחנה בחדר. הוא שכב במכנסיים קצרים על מה שנקרא מיטה. הרגליים החשופות שלו היו אדומות ונפוחות. טוב שלפחות יש אור חשמל בחדר.

“מה אתה אוכל?” אנשים טובים מביאים לי אוכל. סמי המשוגע שתק ומדד את החדר בעיניו ורשם את הנתונים בראשו. בבית שוב ישבו ביחד בסלון עם אמא, סבתא ילנה מרקו אבא וסמי המשוגע. מה לעשות? איך לעזור לאיש הזה? אמא אמרה “שהוא צריך מקלחת בגדים אוכל טוב.” היא גם הוסיפה “שאי אפשר להכניס אותו בבית עם המחלה הזו. אני פוחדת על הילדים.” דווקא לסמי המשוגע היה רעיון. כל הכבוד לו. הוא שוב הפתיע אותנו.

“פיליפס. אני יקח אותו למקווה של חב”ד. אעזור לו להתקלח. נאסוף עבורו בגדים מתאימים. נזרוק את הזבל שלו. באותו זמן נבקש ממנו רשות לנקות את הדירה שלו ונשפץ אותה. נביא מנקה. ניקח קבלן שיפוצים. על חשבון ועד הבית. מה קרה? זה מצווה, לא? אז לא צריך. בלי טובות. נאסוף קצת כסף מכולם. מי שרוצה. הנה אני שם 500 שקלים.” מדובר בשקלים ישנים, זה כמו 50 שקל חדשים היום. אבא אמר שהוא יברר בקופ”ח אם זה מחלה מדבקת. לאחר מקלחת והחלפת בגדים נזמין אותו לערב שבת אצלנו. הם קבעו שביום ראשון הם ילכו אליו. היום יום רביעי. סה”כ בעוד ארבעה ימים. כולם הלכו לישון מרוצים ורגועים.

אלא שהגורל מהתל בנו. יותר נכון בצ’רפכה המסכן. נודע לנו ביום חמישי בערב כי הוא נפטר…

את בוכה? אל תבכי מותק שלי. אבל גם סבתא ילנה בכתה. גם ממה שסבא פיליפ סיפר לה בשיחה טלפונית לרמת השרון בכתה. לא תאמינו אבל גם סמי המשוגע בכה. כולם היו עצובים. בעיתון כתבו עליו. זו היתה הכותרת:

“קצין ממשל בכיר בנגב אביתר הגלעדי נפטר ערירי בביתו בעיר העתיקה.”

זהו ילדים. לילה טוב. אנו נמשיך מחר. אני מבטיחה לכם שיותר לא יהיה לכם עצוב.

* * *

כמו שהבטחתי גם אמא לא רצתה שנהייה עצובים ואז היא אמרה שנבוא כולנו, יחד עם סבתא ילנה עם ממה וגם איריס עם יאנוש שלה לאכול גלידה במונטנה. קפצנו משמחה. גלידה מונטנה זה מעין בית קפה פתוח ומאוורר. עם הרבה שולחנות והרבה ספסלים. היום יש הרבה כאלה בקניונים. אבל אז זה היה היחיד בבאר שבע. זה היה בשכונת נווה נוי. חצי באר שבע היתה שם במוצאי שבתות. היתה אווירה חגיגית. וכן. בטח. הגלידות היו טעימות מאוד.

חזרנו לשגרת החיים. היו חיים נעימים מאוד. הפסנתר היה בדרך כלל עֵד לא אילם לשמחות שלנו. היינו חוגגים סדר של פסח בסלון עם הרבה אורחים. אפילו שרה השכנה השתתפה. הפסנתר עזר לנו לחגוג ימי הולדת. היו מנגינות שאולגה המורה הכינה אותנו ממש לרגל אירועים כאלה.

אבל באיזשהו שלב כבר נמאס לי. החליפו את אולגה במורה אחרת שאותה לא אהבתי. כל פעם אבא ואמא אמרו לי “תנגני. למה את לא מנגנת?” באמת אבא בסוף לא הכריח אותי. הוא אמר ככה. יפית, את חייבת ללמוד ולהצטיין בלימודים. אם תצליחי כשתהיי גדולה יהיה לך בבית טלוויזיה תלת ממדית. יהיה לך בעל מהנדס. הוא צדק. הנה אבא שלכם מהנדס. בסדר. בסדר. זה יגיע. הטלוויזיה התלת ממדית. אבל הוא גם הוסיף: “אני לא מכריח אתכם ללמוד פסנתר. את, ספי ואביבית. אבל את תצטערי בעתיד. וזה יהיה העונש שלך, שלא התאמצת ללמוד לנגן כפי שצריך.” וסבא פיליפ צדק. כשספי היה סטודנט הוא כעס על ההורים ואמר: “למה לא הכרחתם אותי ללמוד פסנתר?” באמת גלית. גם את מדברת? סליחה מותק שלי איפה הגיטרה שקנינו לך לפני שנתיים. שלחנו אותך לשעורים. מה יצא מזה? בסדר? את מבינה. כן?

מסכן סבא פיליפּ. כל כך חלם שיישב בקונצרט. ברסיטל. רסיטל זה סולו בו אחד מאתנו ינגן לבד מול הקהל. והוא ישב ליד ויהפוך את דף התווים. לא נורא סבא פיליפּ יש הרבה דברים בחיים שמהם אתה נהנה אתנו.

עבר הזמן ועברנו ללהבים. הפעם שני סבלים בריאי בשר הרימו את הפסנתר מעל למעקה של המדרגות ממש כמו נוצה. הוא הונח בפינת אוכל של הבית החדש.

אביבית המשיכה ללמוד נגינה בפסנתר אבל לאחר כשנתיים היא הפסיקה. סבתא ריטה לא אהבה את מיקום הפסנתר והיא ביקשה מסבא פיליפּ להעבירו. שוב המקום החדש לא מצא חן בעיניה וככה הפסנתר נדד ממקום למקום. לבסוף הפסנתר מצא את משכנו הסופי בסלונית. ספרי לחברות שלך מה זה הסלונית אצל סבתא ריטה וסבא פיליפּ. לאט לאט. למה את רצה? הן לא הבינו. זוהי מרפסת מקורה עם קירות מזכוכית. באמת קשה להסביר ככה?

הפסנתר הפך להיות מטרד. עושה חור בראש. כשהילדים הגיעו אצל סבתא ריטה וסבא פיליפּ הם ישר פתחו את מכסה הפסנתר וניגנו. יותר נכון קשקשו.

סבתא החליטה למכור את הפסנתר ושמה מודעה ב-יד 2. זה האתר לפרסום הודעות מכירה.

מעט אנשים התעניינו. יש כאלה שנרתעו כששמעו שהוא אצל סבתא ריטה וסבא פיליפּ כשלושים שנה. “גברת,” ענה סבא פיליפּ, “זה לא מכונית ששם הקילומטרז’ קובע. פסנתר משתבח עם הזמן.” אבל דווקא הפסנתר שהה בחום גבוה בסלונית וחלקים ממנו התקלקלו. העץ התעקם, והיו מעט חרקים קטנים כאלה.

מכל האנשים שבאו לבקר יש לציין אחד שבא לבקר עם אשתו ושאל כל פעם את סבא פיליפּ האם מותר לצלם אותו. וכל פעם פתח משהו ואמר “ברשותך, אצלם,” ועוד פעם, “ברשותך, אצלם,” והלך. זהו. איש לא בא יותר. כבר סבתא ריטה וסבא פיליפּ שכחו מזה עד שפתאום הגיעה קריאה טלפונית מירושלים.

אישה מאוד מכובדת ונחמדה ביקשה לראות את הפסנתר. היא ביקשה לקנות אותו עבור בתה שמשרתת במחנה בדרום הארץ. היא באה עם בתה החיילת מירושלים לבדוק את הפסנתר. החיילת ניגנה יפה מאוד ועוררה בסבא וסבתא געגועים. האישה החליטה לרכוש את הפסנתר. סבא פיליפּ וסבתא ריטה שמחו שסוף סוף הצליחו למכור אותו ודווקא לאדם המתאים.

אבל באותו יום שהסבלים באו לקחת אותו, שניהם הרגישו צביטה בלב.

  1. :

    איזה יופי פרדי!!! כמה הומור, חכמה, דימויים ודמויות מרתקות בסיפור אחד – שאפו!!! הצלחת להחיות את אותה השכונה ואותם האנשים בכתיבה קולחת, אינטליגנטית ורגישה!! ש א פ ו!!!!!!
    מבתיה

  2. :

    פרדי, נהניתי מאוד מסיפורך. אפשר ממש לדמיין את באר-שבע של אותם הזמנים. הצלחת!
    גיל

  3. :

    סיפור מרגש ויוצא דופן.
    אם זאת התמונה, אני גאה להיות באר שבעית (לשעבר).

  4. :

    פרדי היקר, מאוד נהניתי. תאור יוצא מהכלל. פשוט מסע בזמן.
    אורית 'רב"ה' 🙂

הוסיפו תגובה