החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שניהם מתים בסוף

מאת:
מאנגלית: דנה טל | הוצאה: | 2022 | 335 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

שלום,

אנחנו מתקשרים מתחזית־מוות.

צר לי להודיע לך שמתישהו

בעשרים וארבע השעות הקרובות

תמצא את מותך בטרם עת.

בשם כולנו כאן בתחזית־מוות,

אנחנו ממש מצטערים לאבד אותך

ומקווים שתנצל כל רגע מהיום הזה.

 

ב־5 בספטמבר, לא הרבה אחרי חצות, תחזית־מוות מתקשרים למתיאו ולרופוס ויש להם חדשות רעות: שניהם עומדים למות היום. מתיאו ורופוס, שמעולם לא נפגשו, מחפשים שותף לצרה לבלות איתו את היום האחרון שלהם. מזל שיש אפליקציה שמיועדת בדיוק לזה. קוראים לה חבר אחרון, ודרכה רופוס ומתיאו עומדים להכיר זה את זה ולצאת להרפתקה גדולה אחת אחרונה — הם מתכוונים לחיות חיים שלמים ביום אחד.

שניהם מתים בסוף הוא סיפור מרומם רוח וקורע לב, שמזכיר לנו שאין חיים בלי מוות, אין אהבה בלי אובדן, ושיממה אחת יכולה לשנות את העולם כולו.

 

אדם סילברה הוא כוכב עולה בעולם ספרות הנוער. הוא נולד וגדל בברונקס, ניו יורק, ועבד כמוכר ספרים וכמבקר ספרותי. הספר שניהם מתים בסוף הפך לרב־מכר בינלאומי במהלך תקופת הקורונה והסגרים וכיכב 44 שבועות רצופים ברשימת רבי־המכר של הניו יורק טיימס.

מקט: 15101461
שלום, אנחנו מתקשרים מתחזית־מוות. צר לי להודיע לך שמתישהו בעשרים וארבע השעות הקרובות תמצא את מותך בטרם עת. בשם כולנו […]

5 בספטמבר 2017

מתיאו טורז

00:22

תחזית־מוות מתקשרים עם אזהרה של פעם בחיים — אני הולך למות היום. עזבו ש’אזהרה’ היא מילה מוגזמת פה כי אזהרות הן בדרך כלל מפני משהו שניתן להימנע ממנו, למשל, מכונית שצופרת למישהו שחוצה את הכביש באור אדום, ונותנת לו הזדמנות לקחת צעד אחורה; פה זה יותר כמו התרעה. צלצול ההתרעה, הגונג האין־סופי הייחודי לתחזית־מוות, כמו פעמון כנסייה שמצלצל בשכונה סמוכה, צורח מהטלפון שלי שנמצא בקצה השני של החדר. אני ישר מתחיל להתחרפן, מאה מחשבות עולות בי ומטביעות מיד את כל מה שקורה סביבי. אני מוכן להתערב שהכאוס הזה דומה למה שצנחנית בצניחה חופשית מרגישה רגע לפני שהיא קופצת מהמטוס בפעם הראשונה, או מה שמרגיש פסנתרן שמנגן את הקונצרט הראשון שלו. לא שאי־פעם אדע בוודאות.

זה מטורף. לפני דקה קראתי את הפוסט שפורסם אתמול בבלוג הסופרים לאחור — שם מתעדים כל מיני באים־בתור את השעות האחרונות שלהם עם סטטוסים ותמונות בלייב — הפוסט הספציפי היה על סטודנט שנה ג’ בקולג’ שמנסה למצוא בית לגולדן רטריבר שלו — ועכשיו אני הולך למות.

אני הולך ל… לא… כן. כן.

החזה שלי מתכווץ. אני מת היום.

תמיד פחדתי למות. אני לא יודע למה, אבל חשבתי שהפחד הזה ישמור עלי וזה לא יקרה. לא לנצח, מן הסתם, אבל ככה שיהיה לי מספיק זמן לגדול. אבא אפילו הכניס לי לראש שאני צריך להעמיד פנים שאני הגיבור הראשי של סיפור, שאף פעם לא קורה לו משהו רע, במיוחד לא מוות, כי הגיבור הרי תמיד צריך להיות בסביבה כדי להציל את המצב. אבל הרעש בתוך הראש שלי מתחיל לדעוך, ויש מבשרת של תחזית־מוות בקצה השני של קו הטלפון שמחכה להגיד לי שאני הולך למות היום, בגיל שמונה־עשרה.

וואו, אני ממש…

לא בא לי לענות לטלפון. אני מעדיף לברוח לחדר של אבא ולקלל לתוך הכרית כי הוא בחר בזמן הכי לא נכון להתאשפז בטיפול נמרץ, או לתת אגרוף לקיר כי אמא שלי סימנה אותי כמועמד למוות לפני הזמן כשהיא מתה בלידה שלי. הטלפון מצלצל בפעם השלושים נראה לי, ואני לא יכול להתחמק ממנו, בדיוק כמו שאני לא יכול להתחמק ממה שהולך לקרות מתישהו היום.

אני מחליק את המחשב הנייד מעל הרגליים המשוכלות שלי וקם מהמיטה, מתנדנד הצידה, מרגיש ממש חלש. אני מתקדם לאט כמו זומבי לעבר השולחן שלי, מת־מהלך.

בשיחה המזוהה כתוב תחזית־מוות, אלא מה.

אני רועד, אבל מצליח ללחוץ על הכפתור הירוק. אני לא אומר כלום. אני לא בטוח מה להגיד. אני פשוט נושם כי נותרו בי פחות מעשרים ושמונה אלף נשימות — זה המספר הממוצע של נשימות שאדם שלא הולך למות נושם ביום — וכדאי שאנצל אותן כל עוד אני יכול.

‘שלום, אני מתקשרת מתחזית־מוות. אני אנדריאה. אתה שם, טימותי?’

טימותי.

לא קוראים לי טימותי.

‘זו טעות במספר,’ אני אומר לאנדריאה. הלב שלי נרגע, למרות שאני מרחם על הטימותי הזה. באמת שכן. ‘קוראים לי מתיאו.’ זה השם של אבא שלי, והוא רוצה שאני אקרא ככה גם לבן שיהיה לי. ועכשיו אני גם אוכל לעשות את זה, אם להביא ילד לעולם זה משהו שיקרה לי.

אני שומע הקשה על מקשי מחשב בצד שלה, בטח מתקנת את הרשומה או משהו במאגר הנתונים שלה. ‘אוי, אני מתנצלת. טימותי הוא האדון שבדיוק ניתקתי את השיחה איתו; הוא לא קיבל את החדשות טוב במיוחד, המסכן. אתה מתיאו טורז, נכון?’

ובבת אחת התקווה האחרונה שלי נעלמת.

‘מתיאו, אנא אשר לי שבאמת מדובר בך. אני חוששת שיש לי עוד שיחות רבות לעשות הערב.’

תמיד דמיינתי שהמבשר שלי — זה השם הרשמי שהם בחרו, לא אני — יישמע מבין ויבשר לי את החדשות האלה בעדינות, אולי אפילו יתפייט על כך שזה טרגי במיוחד כי אני כל כך צעיר. למען האמת, לא היה אכפת לי אם היא הייתה עליזה כזאת, אומרת לי שאני צריך לעשות כיף ולנצל את היום הזה עד כמה שאפשר, כי אני לפחות יודע מה עומד לקרות. ככה אני לא אהיה תקוע בבית, ואתחיל פאזל של אלף חלקים שלעולם לא אסיים, או אאונן כי מפחיד אותי לעשות סקס עם בן אדם אמיתי. אבל המבשרת הזאת נותנת לי הרגשה שהיא רוצה שאפסיק לבזבז לה את הזמן כי לה, בניגוד אלי, יש עוד כל כך הרבה ממנו.

‘או־קיי. מתיאו זה אני. אני מתיאו.’

‘מתיאו, צר לי להודיע לך שמתישהו בעשרים וארבע השעות הקרובות תמצא את מותך בטרם עת. ואף שאין באפשרותנו לעשות שום דבר כדי להשהות זאת, עדיין יש לך הזדמנות לחיות.’ המבשרת ממשיכה לדבר על זה שהחיים לא תמיד הוגנים, ואז מפרטת כמה אירועים שאני יכול להשתתף בהם היום. אני לא אמור לכעוס עליה, אבל ברור שמשעמם אותה לדקלם את השורות האלה שנצרבו לה בזיכרון אחרי שבישרה למאות, אולי לאלפים, שהם ימותו בקרוב. אין לה שום הבנה להציע לי. היא בטח משייפת את הציפורניים או משחקת איקס־עיגול נגד עצמה בזמן שהיא מדברת איתי.

בבלוג הסופרים לאחור כל מיני באים־בתור מעלים פוסטים על כל דבר, החל בשיחת הטלפון שקיבלו וכלה באופן שבו הם מבלים את יום־הסוף שלהם. בעיקרון זה טוויטר של באים־בתור. קראתי מלא פידים שבאים־בתור הודו בהם שהם שאלו את המבשרים שלהם איך ימותו, אבל כולם יודעים שאין לאף אחד את הפרטים האלה, אפילו לא לנשיא לשעבר ריינולדס, שניסה להסתתר מהמוות בבונקר תת־קרקעי לפני ארבע שנים ונרצח על ידי אחד מסוכני השירות החשאי שלו. תחזית־מוות יכולים לספק רק את התאריך שבו מישהו עומד למות, אבל לא את הדקה המדויקת ולא איך זה יקרה.

‘…אתה מבין את כל זה?’

‘כן.’

‘אתה יכול להיכנס לתחזית־מוות נקודה קום ולמלא שם כל בקשה מיוחדת שיש לך בקשר להלוויה שלך, ואת הכיתוב שתרצה לחרוט במצבה שלך. או שתעדיף שישרפו את הגופה שלך, ובמקרה כזה…’

הייתי רק בהלוויה אחת בחיים שלי. סבתא שלי מתה כשהייתי בן שבע, ובהלוויה שלה חטפתי התקף זעם בגלל שהיא לא התעוררה. תריצו חמש שנים קדימה כשתחזית־מוות נכנסו לתמונה, ופתאום כולם ערים בהלוויות של עצמם. זה מדהים שיש הזדמנות להיפרד לפני שמתים, אבל האם לא כדאי לנצל את הזמן הזה טוב יותר ופשוט לחיות בו? אולי הייתי מרגיש אחרת אם יכולתי לסמוך על אנשים שיגיעו להלוויה שלי. אם היו לי יותר חברים מאשר אצבעות.

‘וטימותי, בשם כולנו כאן בתחזית־מוות, אנחנו ממש מצטערים לאבד אותך ומקווים שתנצל כל רגע מהיום הזה.״

‘אני מתיאו.’

‘מצטערת, מתיאו. אני ממש נבוכה. היה לי יום ארוך, והשיחות האלה יכולות להיות כל כך מלחיצות ו —״

אני מנתק את השיחה. זה לא מנומס, אני יודע. אני יודע. אבל אני לא מסוגל להקשיב למישהי שמספרת לי איזה יום מלחיץ עבר עליה, כשאני עלול ליפול ולמות בשעה הקרובה או אפילו בעשר הדקות הקרובות: אני יכול להיחנק מסוכרייה נגד שיעול; אני יכול לצאת מהדירה כדי לעשות עם עצמי משהו וליפול במדרגות ולשבור את המפרקת עוד לפני שאגיע החוצה בכלל; מישהו יכול לפרוץ לפה ולרצוח אותי. הדבר היחיד שאני יכול לשלול בוודאות מלאה הוא שאמות מזקנה.

אני צונח לרצפה, נופל על הברכיים. הכול ייגמר היום, ופשוט אין שום דבר שאני יכול לעשות בנידון. אני לא יכול לצאת למסע על פני ארצות שורצות דרקונים כדי למצוא שרביט קסמים שיכול לעצור את המוות. אני לא יכול לקפוץ על שטיח מעופף ולחפש ג׳יני שיגשים את המשאלה שלי לחיות חיים מלאים ופשוטים. אולי הייתי יכול למצוא איזה מדען מטורף שיקפיא אותי קריוגנית, אבל רוב הסיכויים שאני אמות באמצע הניסוי המשוגע הזה. מוות הוא בלתי נמנע לכולם, והוא ודאי בשבילי היום.

רשימת האנשים שאתגעגע אליהם, אם המתים יכולים להתגעגע למישהו, היא כל כך קצרה שאי אפשר אפילו לקרוא לה רשימה: לאבא, על זה שעשה כמיטב יכולתו; לחברה הכי טובה שלי לידיה, לא רק על זה שלא התעלמה ממני במסדרונות, אלא גם על זה שהיא ממש ישבה מולי בארוחות צהריים, הייתה שותפה שלי בשיעור מדעי כדור הארץ, ודיברה איתי על זה שהיא רוצה להיות מומחית לאיכות הסביבה שתציל את העולם, ושאני יכול לגמול לה בזה שאני אחיה בו. וזהו.

אם מישהו היה מתעניין ברשימת האנשים שאני לא אתגעגע אליהם, לא היה לי מה לתת לו. אף אחד לא עשה לי משהו רע. ואני אפילו מבין למה חלק מהאנשים לא ניסו להכיר אותי. באמת שאני מבין. אני כזה פרנואיד דפוק. בפעמים היחידות שהזמינו אותי לעשות משהו כיפי עם חברים לכיתה, גלגיליות בפארק או סיבוב באוטו מאוחר בלילה, השתפנתי כי אנחנו עלולים לעשות משהו שיביא למותנו, אולי. אני חושב שמה שהכי יחסר לי הוא ההזדמנויות המבוזבזות לחיות את חיי והפוטנציאל האבוד ליצור חברויות נהדרות עם כל האנשים שישבתי לידם במשך ארבע שנים. אני אתגעגע לאיך שמעולם לא זכינו להתחבר במסיבות פיג’מות שבהן כולם נשארים ערים כל הלילה ומשחקים אקס בוקס אינפיניטי ומשחקי קופסה, והכול בגלל שפחדתי מדי.

האדם מספר אחת שהכי אתגעגע אליו הוא מתיאו של העתיד, שאולי הצליח להשתחרר ולחיות. קשה לי לדמיין אותו בבירור, אבל אני מתאר את מתיאו של העתיד מנסה דברים חדשים, כמו לעשן ג’וינט עם חברים, להוציא רישיון נהיגה ולעלות על מטוס לפורטו ריקו כדי ללמוד עוד על השורשים שלו. אולי הוא יוצא עם מישהו, ואולי הוא אוהב להיות בחברתו. סביר להניח שהוא מנגן בפסנתר לחברים שלו, שר מולם, ולטקס ההלוויה שלו יבואו בטח מלא אנשים, והוא יימשך סוף שבוע שלם אחרי שהוא ימות — טקס עם חדר מפוצץ באנשים חדשים שלא הייתה להם הזדמנות לחבק אותו פעם אחת אחרונה.

למתיאו של העתיד תהיה רשימה ארוכה יותר של חברים שהוא יתגעגע אליהם.

אבל אני לעולם לא אגדל להיות מתיאו של העתיד. אף אחד אף פעם לא יתמסטל איתי, אף אחד לא יהיה הקהל שלי כשאנגן בפסנתר, ואף אחד לא יצעק שהוא יושב מקדימה במכונית של אבא שלי אחרי שאקבל את הרישיון. אני לעולם לא אריב עם חברים על מי מקבל את נעלי הבאולינג הטובות יותר או מי יהיה וולברין כשאנחנו משחקים במשחקי וידיאו.

אני מתמוטט בחזרה לרצפה וחושב על זה שעכשיו זה מצב של לעשות או למות. אפילו לא.

לעשות, ואז למות.

00:42

אבא עושה מקלחות חמות כדי להירגע בכל פעם שהוא כועס או מאוכזב מעצמו. התחלתי לחקות אותו בערך בגיל שלוש־עשרה כי התחילו לצוץ אצלי מחשבות מתיאו מבלבלות והייתי צריך טונות של זמן מתיאו כדי לבחון אותן. אני מתקלח עכשיו כי אני מרגיש אשם בגלל שאני מקווה שהעולם, או חלק ממנו חוץ מלידיה ומאבא שלי, יהיה עצוב בגלל מותי. בגלל שסירבתי לחיות כאילו אין מחר בכל הימים שבהם לא קיבלתי התרעה, ולכן ביזבזתי את כל האתמולים האלה ועכשיו לא נותרו לי גם ימי מחר.

אני לא מתכוון לספר לאף אחד. חוץ מלאבא, אבל הוא אפילו לא ער אז זה לא ממש נחשב. אני לא רוצה להעביר את היום האחרון שלי בתהייה אם אנשים אומרים אמת כשהם זורקים לעברי מילים עצובות. אף אחד לא צריך להעביר את השעות האחרונות שלו בניחוש מה אנשים אחרים חושבים.

אבל אני חייב לצאת לעולם, להערים על עצמי כדי שאחשוב שזה סתם יום רגיל. אני חייב לראות את אבא בבית החולים ולהחזיק לו את היד בפעם הראשונה מאז שהייתי ילד והאחרונה… וואו, בפעם האחרונה לתמיד.

אני אמות לפני שאצליח להסתגל לרעיון שאני מת.

אני גם צריך לראות את לידיה ואת פֶּני, בתה בת השנה. לידיה מינתה אותי להיות הסנדק של פני כשהיא נולדה, וזה מבאס שאני האדם שאמור לטפל בה במקרה שלידיה תמות כי החבר של לידיה, כריסטיאן, מת לפני קצת יותר משנה. בטח, איך ילד בן שמונה־עשרה בלי הכנסה הולך לטפל בתינוקת? התשובה הקצרה: הוא לא. אבל הייתי אמור להתבגר ולספר לפני סיפורים על אמא שלה שהצילה את העולם ועל האבא המגניב שלה, ולקחת אותה אלי הביתה כשאהיה במצב כלכלי טוב ומוכן לכך רגשית. עכשיו אני נחטף מהחיים שלה לפני שהספקתי להפוך בשבילה ליותר מסתם איזה בחור באלבום תמונות שלידיה אולי תספר עליו סיפורים, שבמהלכם פני תהנהן, אולי תצחק על המשקפיים שלי, ואז תהפוך את הדף לבני משפחה שהיא באמת מכירה ואוהבת. אני אפילו לא אהיה רוח רפאים בשבילה. אבל זו לא סיבה לא ללכת לדגדג אותה עוד פעם אחת אחרונה או לנגב לה דלעת ואפונה מהפרצוף, או לאפשר ללידיה לקחת הפסקה קטנה כדי שתוכל ללמוד לפסיכומטרי או לצחצח שיניים או להסתרק או לנמנם.

אחר כך אני אצטרך איכשהו לקרוע את עצמי מהחברה הכי טובה שלי ומהבת שלה, ואני אצטרך ללכת ולחיות.

אני סוגר את הברז והמים מפסיקים לרדת עלי; היום הוא לא היום לעשות מקלחת של שעה. אני לוקח את המשקפיים שלי מהכיור ומרכיב אותם. אני יוצא מהאמבטיה, מחליק על שלולית מים, ובזמן שאני נופל לאחור, אני מצפה לבדוק אם יש אמת בתיאוריה הזאת שלפני המוות כל החיים עוברים לנגד עיניך, אבל אז תופס את מתלה המגבות ועוצר את הנפילה. אני נושם פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, כי למות ככה זאת דרך ממש מבאסת למות; מישהו יוסיף אותי לפיד ‘נוקאאוט במקלחת’ בבלוג מיתות מטופשות, אתר שיש בו המון תנועה ושמגעיל אותי בכל כך הרבה רמות.

אני צריך לצאת מכאן ולחיות — אבל קודם אני חייב להצליח לצאת מהדירה הזאת בחיים.

00:56

אני כותב מכתבי תודה לשכנים שלי בדירות 4־ו ו־4־א, ואומר להם שזה היום־סוף שלי. עכשיו כשאבא מאושפז, אליוט מ־4־ו נהג לבדוק מה שלומי והביא לי ארוחות ערב, במיוחד בשבוע האחרון, מאז שהכיריים שלנו התקלקלו כשניסיתי להכין את האמפנדות של אבא. שון מ־4־א תיכנן לקפוץ בשבת כדי לתקן את המבער של הכיריים, אבל זה כבר לא הכרחי. אבא יֵדע איך לתקן את זה, ואולי יצטרך משהו שיסיח את דעתו אחרי שאמות.

אני ניגש לארון שלי ומוציא את חולצת הפלנל הכחולה־אפורה שלידיה קנתה לי ליום ההולדת השמונה־עשר שלי, ואז לובש אותה מעל הטישרט הלבנה. עדיין לא יצאתי איתה מהבית. החולצה תהיה הדרך שלי להשאיר את לידיה קרובה אלי היום.

אני מסתכל בשעון שלי — שעון ישן של אבא, שהוא נתן לי אחרי שקנה שעון דיגיטלי עם ספרות מוארות, בגלל שהוא לא ראה טוב — ועכשיו כמעט 01:00. ביום רגיל הייתי משחק במחשב עד אמצע הלילה, גם אם זה אומר ללכת לבית הספר מת מעייפות. לפחות יכולתי לישון בשיעורים החופשיים שלי. לא הייתי צריך לקחת את השיעורים החופשיים האלה כמובנים מאליהם. הייתי צריך להירשם לשיעור אחר, נגיד אומנות, למרות שאני לא יודע לצייר אפילו אם זה מה שהיה מציל את החיים שלי. (אני לא יודע לעשות שום דבר שהיה מציל את החיים שלי, מן הסתם, ואני רוצה להגיד שזה לא ממש משנה, אבל זה אומר פחות או יותר הכול, לא?) אולי הייתי צריך להצטרף לתזמורת ולנגן בפסנתר, לקבל קצת הכרה ואז להתקדם ולשיר במקהלה, ואז אולי דואט עם מישהו מגניב, ואז אולי להעז לעשות סולו. לעזאזל, אפילו תיאטרון היה יכול להיות כיף אם הייתי מקבל תפקיד שהיה מאלץ אותי לצאת החוצה אל העולם. אבל לא, אני בחרתי בעוד שיעור חופשי שבו אוכל להתנתק מהכול ולנוח.

השעה 00:58. כשהשעון יראה 01:00, אני אכריח את עצמי לצאת מהדירה הזאת. היא הייתה בו־זמנית מקום המקלט שלי והכלא שלי, ולשם שינוי אני צריך לצאת ולנשום את האוויר שבחוץ במקום לעבור דרכו כדי להגיע מנקודה א’ לנקודה ב’. אני צריך לספור עצים, אולי לשיר שיר שאני אוהב בזמן שאני טובל את רגלי בנהר ההדסון, ופשוט לעשות כמיטב יכולתי כדי שיזכרו אותי בתור הצעיר הזה שמת מוקדם מדי.

השעה 01:00 בלילה.

אני לא מאמין שאף פעם לא אחזור לחדר שלי.

אני משחרר את המנעול של דלת הכניסה, מסובב את הידית ופותח את הדלת.

אני מניד בראשי וסוגר אותה בטריקה.

אני לא הולך לצאת לעולם שיהרוג אותי לפני שיגיע זמני.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.