החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על עליזה גלקין-סמית

עליזה גלקין־סמית, מטפלת באמנות, ציירת ופסלת, מפליאה ביכולתה לחדור אל נפש האדם. מפרי עטה ראו אור: עונות (כרמל 2002), יער הפלאות (חלונות 2005). מועדון יום השישי (גוונים 2007), עורכת ספרותית (צבעונים 2007), ליל (קונטנטו דה-סמריק 2013), מונולוג של איש שמן ... עוד >>

האישה שניכשה בהר

מאת:
הוצאה: | 2018 | 334 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

"היא היתה לֶנָה מהחוּטוּר בקרפטים, לֶנוֹצ'קה, לנה, ישראלית ורוסית ואוקראינית גם יחד, בת ונכדה, חצי אחות וגרושה, מלומדת ובורה."
חייה של לנה הם סיפור התמודדות עם עבר מכאיב וחיפוש זהות. כנערה בת ארבע עשרה נלקחה לנה מבית סבה וסבתה שבאוקראינה ואומצה על ידי מגדה, חברת ילדות של סבתהּ. במעבר מהכפר הקטן בקרפטים לעיר הגדולה בארץ עושה לנה כמיטב יכולתה להתערות בחברה הישראלית. בגיל שלושים, אחרי גירושים כואבים ומרים, לנה מוצאת את עצמה בבית קטן ביישוב רחוק מהכרך ומחיי החברה שהורגלה אליהם, לבד עם בדידותה. למרות הדכדוך מפצעי העבר מנסה לנה לבנות את עצמה מחדש במקום המגורים החדש, ולמצוא אהבה חדשה, חרף הקשיים והשחיתות בכפר שהוא כזעיר אנפין של החברה הישראלית.
האישה שניכשה בהר הוא סיפור של רבים מאיתנו, סיפור מופלא של הגירה ובנייה של חיים חדשים.

מקט: 001-2750-003

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון
חורף קשה – דצמבר 2005-מרץ 2006

עוולות ומעות

"איני מסוגלת לשאת זאת יותר," מלמלה לֶנָה כשטרקה אחריה את דלת העץ הכהה והכבדה, שעמדה בניגוד לגרם המדרגות הרחב העשוי שיש בהיר. רגליה רעדו כשירדה מדרגה אחר מדרגה. כשהגיעה לשביל הכניסה לבניין הרימה את ראשה אל הקומה הרביעית והתאכזבה. איש לא טרח לעמוד ליד החלון ולעקוב אחריה במבטו.

ולמה שמישהו יבלוש אחריי? חשבה. אני לא משמעותית לאיש. סתם פתיה ואווילה. איך היתה אומרת מַגדָה? עורכי דין שמתעסקים עם קרימינלים הם עלוקות וקרציות, פושעים בפוטנציה, קרימינלצ'יקים בעצמם, רק שהם עטופים בגלימת החוק.

המחשבה על מגדה הרגיעה אותה מעט, אך לפתע מעדה. כשהתכופפה לסדר את נעלה ראתה מטבע קטן שהיה תקוע בחריץ בין שתי אבני מדרך. היא חילצה את השקל וחייכה לעצמה מבעד לדמעות, ולאחר מכן המשיכה בדרכה בצעדים מהירים. כשהגיעה לביתה של מגדה עצרה ובחנה אותו. בית דו-קומתי ישן וטיח אפור סדוק על קירותיו, שאינו מזמין אליו מבט שני. שני עצים ענקיים עטפו וסככו עליו, גונחים ברוח. כך עמדה מולו, משתהה כפי שעשתה שש עשרה שנים קודם לכן, מזוודה ישנה בידה, ומגדה מאיצה בה במבטאהּ ההונגרי הכבד להיכנס פנימה.

זכרה כמה אהבה מגדה לשבת עם חבריה בצל העצים בגינה. שולחן עגול וכיסאות ניצבו שם דרך קבע, והיא נהגה להוציא מהבית כריות שטוחות לבנות ולהדק את קצות הסרטים שלהן בקשר פרפר סביב מושבי הכיסאות. אחר כך, כשהיתה החבורה פורשת לדרכה אחרֵי שסיימו לנתח את העולם ואת האמנות ולרכל על מי שלא היה נוכח, היתה מוציאה את כַּן הציור ומציירת את העשבים ואת הצמחים שגדלו פרא כשנגוהות מרצדות עליהם. מַגדה נדדה בעקבות האור: שעות ארוכות במרפסת הצפונית העליונה, משם עברה לגינה, ובעונות הקשות, כפי שקראה לחודשי שיא החורף והקיץ, ציירה בסטודיו רחב הידיים בקומה התחתונה.

לנה התבוננה בחומת האבן הנמוכה שתחמה את החצר והפרידה אותה מהרחוב. חומה ישנה וחזקה. טחב עלה בה. קיסוסים נעצו שורשיהם באבניה. גם הם הונצחו בציורי אקוורל עדינים ומעוררי כמיהה. כאב מילא אותה. כשחלתה מגדה – "עונה קשה יותר מחורף וקיץ ביחד" קראה למחלתה – נהגה לצייר עצמה הולכת ומידרדרת, פניה נעשו כתומים וצהובים, הקווים הלכו והיטשטשו וצבעים קודרים מילאו את הבד. חתימתה על הציורים היתה לא ברורה.

לנה נכנסה פנימה, לגמה מים ונשמה עמוקות. היא שלפה את השקל מכיסה ושלשלה אותו לספל קטן שעמד בפינת השיש. השקל השמיע קול קרקוש כשצנח על "סרדיני הכסף", כפי שקראה מגדה למטבעות ששכנו בו.

"אסור לזלזל בכסף קטן. תאספי ותתרמי," נהגה מַגדה לומר לה. ופעם הוסיפה: "יש לך מין מזל כזה שאת כמעט כל יום מוצאת מטבע."

"כי אני הולכת הרבה ברגל."

"וגם כי אַת כל הזמן עם הראש באדמה, אבל לא מתעצלת להתכופף ולהרים מטבע חסר ערך, כי את מבינה שהרבה מטבעות ביחד זה אוצר. כמו שאת אוספת אינפורמציות, כל הזמן. תראי אותי, איך הצלחתי לחסוך – אצלי הגרוש שומר על הרובל, כמו שאומרים…" מגדה היתה הראשונה ללגלג על קמצנותה הידועה והמוכרת. אחת לחודש ערכו טקס במכולת השכונתית של גברת מיכאליס. מגדה היתה משלשלת מטבע אחר מטבע מתוך הספל לאחת מארבע קופות הצדקה שעמדו על הדוכן, ליד המשקל – קופה כחולה ועליה ציור של גבר עבדקן, עם כיפה לראשו.

"למה לזאת? למה לא לקופות האחרות?" שאלה אותה לנה באחת הפעמים.

"בגלל הכחול, הצבע האהוב עלי. ואני אוהבת את הציור של האיש המזוקן שעל הקופה, יש לו עיניים טובות. וזה מסביר לך למה מכולת. יש משהו שאין בסופרמרקט, שם אני מרגישה גמדה. רק מכולת, את שומעת?"

"תמיד יותר יקר במכולת. איך זה מסתדר עם הקמצנות?" הקניטה אותה לנה.

"חסכנות. חסכנות, ילדה. הס מלהזכיר קמצנים. יש עקרונות חשובים, לא פחות מהחיסכון. צריך לתמוך באנשים כמו הגברת מיכאליס. ממה היא תחיה? בגלל זה אני משלמת במזומן על כל קנייה. מה את יודעת על האיש שהסופרמרקט שייך לו? רק מכסף אכפת לו. תראי איך אני נכנסת למכולת, אני מלכה שם. ועושים לי משלוחים אם את לא באה איתי לסחוב את השקיות."

כעת לא נותר לי איש, הרהרה. עם מותה של מגדה נלקח ממני הבית היחיד שהכרתי בארץ. שלושה חודשים לפנות את הבית. זה מה שהוקצב לי. ולמה ציפיתי? שמגדה תקום מקברה ושצדק ייעשה וייראה? אולי אתחיל לאסוף את המטבעות שאני מוצאת ולאגור אותם לעצמי במקום לתרום אותם. מעכשיו כל אגורה תהיה חשובה לי.

שבועיים עברו מאז שנפטרה מגדה. ימים של בדידות ורִיק. נדמה לה שימי ה"שבעה" נערכו לפני עידן ועידנים, עמוסים באנשים שנכנסו ויצאו והתערבלו במוחה עם הדאגה לצרַכיהם ועם החיוכים המאולצים שפיזרה לכל עבר. השבוע שאחריו הצטמצם לריחות עשן סמיך, אלכוהול וזיעה. היתה מתעוררת בשעות הקטנות של הלילה כשחֶזי חזר הביתה, מדליק את האורות, סיגריה בידו.

"אולי תנסה לא לעשן בבית? כשמגדה היתה פה…" ניסתה להעיר לו באחד הלילות כשקמה מהספה עדיין בבגדיה וגופה דווי. כך המתינה לשובו מדֵי לילה.

"מגדה. כל הזמן מגדה. נמאס, לא? סוף-סוף אפשר לעשן מה שרוצים ולעשות מה שרוצים. חיינו תחת משטר רודני בשנתיים האחרונות, תגידי מה שתגידי. לפחות קיבלנו פיצוי שהכול עובר אלינו, ונוכל למכור הכול: בית, ציורים… יש לך מושג כמה נקבל? אנחנו עשירים! נעשה חיים. אנחנו לא חייבים לאף אחד כלום! עכשיו יש לי אישה יפה ועשירה…"

"למכור? תשכח מזה. הבטחתי למגדה שהבית יהפוך למוזיאון על שמה, לעבודותיה ולתערוכות אמנים צעירים. הכסף שייוותר יושקע בקרן לתחזוקת המוזיאון. זה היה החלום שלה, ואני אמלא את בקשתה האחרונה," אמרה לנה, מזועזעת מדבריו. אולי הוא שתוי מכדי להבין על מה הוא מדבר? לפתע נראה מכוער בעיניה.

"נו, באמת. אז הבטחת לה. ההיא נפטרה כבר ולא יכולה לבדוק כלום. ואת, מה זו הרגישות הזו? צריך לחיות. מי שמת – מת, לא נוכל לעזור לו."

הארטיסט

שחקן, אינטלקטואל, כך הגדיר חזי את עצמו. בעבר לנה הסתנוורה מאורח חייו, מחבריו, מחיי הלילה של העיר ומעולם התיאטרון. צפתה באדיקות בכל הצגה שהופיע בה, נוכחה בחזרות, עזרה לו בשינון שורותיו והעריצה אותו ואת גבריותו. הוא שיחק היטב, בכך נאלצה גם מגדה להודות כשלנה הכריחה אותה להצטרף אליה להצגות בכורה בהשתתפותו. הוא חי בעולם מקביל, בעל קצב ומחזור חיים שונים לחלוטין. את בואו הביתה שעות אחרי שירד המסך תירץ באדרנלין שסער בדמו אחרי ההצגה, וכי עליו להירגע לפני השינה.

מַגדה יצאה מדעתה בגללו. לא אהבה אותו. "איפה שאפשר היה להיראות, שם הוא," טענה, "ממשיך להציג בפני כולם. הכול הצגות אצל הנרקיסיסט הזה." ברגע שעבר לגור עם לנה בקומה השנייה, ירדה מגדה להתגורר בקומת הקרקע, בחדר הנוסף שליד הסטודיו, ולא עלתה לשם יותר. לנה השתדלה להפריד ביניהם כשהיתה בבית, ולעתים תמהה מה מתרחש כשאינה בסביבתם. לעתים היה יורד בצהריים מחדר השינה למטבח. "היי, יפה שכמוך," היה מתחנחן אל מגדה ומנשקה על לחייה, והיא היתה פולטת בתיעוב: "ארטיסט." אך כשראתה את הבעת פניה של לנה היתה משתתקת, קופצת את פִיה ומנגבת את לחיה במגבת המטבח. חזי היה לוקח פיסת מלפפון חמוץ מקרש החיתוך, משליך אותה באוויר ותופס אותה בפיו, לועס ומדבר בקולי קולות בעודו יוצא מהמטבח ועולה במדרגות, שתיים-שתיים בבת-אחת: "בורשט, שוב בורשט. שוב תפוחי אדמה. שמנת חמוצה. מה הן מבינות? מאה שנים בארץ, והבית נשאר גלותי. איפה סטייק טוב, איפה חומוס-טחינה לנגב. חזי, חזי, איך נפלו גיבורים…" במהרה היו נשמעים קולות מי המקלחת עם שירתו הרמה, ולאחר שעה ארוכה היה יורד, לבוש למשעי, שיערו השחור והמתולתל מתפתל על כתפיו רטוב ופרוע, ויוצא לתיאטרון. שם היה מרכז עולמו.

מאז שהגיעה ארצה מעולם לא עזבה בעצם את ביתה של מגדה. בזמן הלימודים באוניברסיטה המשיכה לגור שם כדי לחסוך בהוצאות. משסיימה את התואר השני בספרנות והתחתנה עם חזי, היה לה ברור שלא תעזוב את מגדה למרות מחאותיו – מלכתחילה סירב לגור שם. היתה רגילה לוותר על כל דבר, הן לו והן למגדה, אך אז עמדה על שלה.

"אני לא אשם שהזקן שלה מת ואין לה ילדים. למה אנחנו צריכים להיות התחליף למה שאין לה?" נהג לומר. "היא כל הזמן בודקת אותי, לא מרוצה משום דבר. והדיבור שלה עם המבטא ההונגרי הזה… למה שלא נגור כמו כל זוג נורמאלי? אי-אפשר להביא חברים, אי-אפשר להתנהג פה בטבעיות. גם כשאנחנו שוכבים צריך להיות בשקט, שהיא לא תשמע. חוץ מזה, כל המשכורת שלך הולכת לבית הזה." כשהיתה מנסה להרגיעו היה ממשיך ברשעות: "אין פלא שהבעל ההוא שלה מת מזמן. אי-אפשר לחיות איתה. היא פשוט בלתי נסבלת." לנה היתה נעלבת בשמה של מגדה. סנגרה עליה ואמרה שרבים הגברים שהתאהבו ועדיין מאוהבים בה, אלא שלאיש מהם לא היה סיכוי לגבור על אהבת חייה האמתית, הציור. היא חשה טינה אל חזי כשכינה את מגדה "סטלין" או "גסטפו", אך לא נהגה להוכיח אותו על כך.

כשמַגדה חלתה התפטרה לנה מעבודתה כספרנית באוניברסיטה כדי לטפל בה. היא עברה לישון בחדרון ליד חדר השינה שלה ועד יום מותה לא משה מצדה. היא לא דרשה מחזי דבר – אף לא את תמיכתו. השתדלה לא לחשוב מה הוא עושה בזמנו הפנוי ובלילותיו. לעתים חשדה שהוא מנהל פרשיות אהבים, אך כאביה של מגדה והטיפול בה דחקו את ההתמודדות עם התחושות האלה. בחודשים הארוכים שבהם גססה מגדה לאטה, לנה עבדה כמידענית וכמאיירת ספרי ילדים מהבית – היא הועסקה כבר לפני כן על ידי שתי הוצאות לאור – וידיה לא חסרו עבודה. גם בערוב ימיה דרשה מגדה לראות כל איור שסיימה, האירה את עיניה ולא חסכה ממנה את ביקורתה. הזיכרונות הציפו את לנה. מגדה והמתנות שהעניקה לה: אהבה לאמנות, לתרבות ולטבע. מגדה שהכריחה אותה לתרום ממשכורתה למשק הבית, לעזור לה בקניות, בניקיון הבית ובכביסות, כדי שלא תרגיש שהיא אוכלת לחם חסד. ובחושיה החדים סילקה אותה מהמטבח, כי "את תעשי מזה פרויקט. לא חשוב מה אוכלים, העיקר שיש אוכל. לא צריך לבזבז על זה זמן. ושתינו יודעות שאת שונאת לבשל, למרות שאת לא מוכנה להודות בכך…" מגדה שהשביעה אותה שלא תעברת את שמה: "לֶנה הוא שם חזק וטוב, יפה כמוך. מאיפה לקחו אילנה? אפילו שאת רוצה להיות ישראלית יותר מישראלית, עדיף שתשמרי על השם המקורי שלך. ועדיף לֶנָה מלָנָה." כך היא נותרה עם השם לֶנה, או לֶנוׂצ'קה בפיה של מגדה.

היתה זו מגדה שהבחינה בכישרונה לציור וטיפחה אותו, מימנה את לימודיה ודרשה ממנה להרחיב את השכלתה וידיעותיה. בה במידה שהיתה קמצנית, כך נהגה ברוחב לב וללא פשרות בכל הנוגע לאמנות ולצרכיה של לנה. היא ערכה לה חתונה יפה, על חשבונה בלבד, באומרה: "התימנים האלה יתנו גרוש וחצי ויחליטו על הילולה צעקנית לכל השבט והשכונה שלהם. לא מתאים לי, אני מעדיפה לשלם הכול ולקבוע מה יהיה בחתונה שלך."

לנה נאנחה. הגעגועים לסבתה ולמַגדה צבטו בלבה ולא הרפו. מדי קיץ נסעו שתיהן לבקר את סבתה, חברת הילדות של מגדה. וכל קיץ סירבה מגדה בעקשנות לנסוע למֶדווֶזֶ'בוׂ, החוּטוׂר שבו גדלה לנה במשק הקטן אצל סבהּ וסבתה.

"הזיכרונות יותר טובים מהמציאות, תאמיני לי. כל החוּטוׂרים האלה היו פרימיטיביים ונשארו פרימיטיביים. או שאת מקווה שמישהו שם יספר לך על המשפחה של אבא שלך? בשביל מה למצוא אותם? הם אף פעם לא חיפשו אותך. הוא לא התחתן עם אימא שלך ונטש אותך כשהיית תינוקת, ומת בטביעה, שיכור כמו איך קוראים לזה – כמו לוט? לא, ניפגש במוקצ'בו. זה טוב לסבתא שלך לצאת קצת משם."

ואז נזכרה איך מגדה הצטרפה אליה כשטסה להיפרד מסבתה שאושפזה בבית החולים, ועמדה לצדה בהלוויה, שם נאלצה להתמודד גם עם מפגש עם אימה, שאותה לא פגשה שנים רבות.

עם דמעות בעיניה שפתה את הקומקום על הכיריים.

תמה

לנה התיישבה במטבח עם כוס תה שחור וחזק, כפי שנהגה מגדה להכין. זכרה את ביקוריה של חברתה תַּמָּה בביתן ואיך אהבה מגדה לקנטר את שתיהן. היתה מוזגת לשלושתן תה, וכמו מדברת לעצמה במבטאה הכבד: "לא לדאוג, לא לדאוג, אני לא נדבקת אליכם. אתם צריכות להיות לבד, צמד-חמוד, ולדבר סודות. אפילו שאת הצברית היחידה פה, תלמה, את בסדר…"

"תַּמָּה, תַּמָּה, כמו בשיר השירים, עם דגש במֵם. והפירוש הוא אהובה. כמה פעמים צריך להגיד לך שזה לא קיצור של תלמה?"

"לא חשוב, לא חשוב. מה שחשוב זה שאת חברה טובה וצברית, זה חשוב ללנוצ'קה."

"שמעתי אותך," נהגה תַּמָּה להשיב. "זה מה שחשוב? ומה עם זה שאני אומרת מה שאני חושבת?"

"וחכמה וטובת לב," היתה לנה מעזה להוסיף. רק תַּמָּה יכלה לעמוד על שלה מול מגדה ולא לירוא מפניה.

"ששש, ששש, מספיק, בנות. הבנו את העניין. תשתו את התה לפני שיתקרר. תה צריך לשתות רותח, אם לא – לא שווה. תביאי את העוגיות מהמזווה, תלמה, תרגישי כמו בבית."

על ערש דווי הסכימה מגדה שתַּמָּה, אחות במקצועה, תחליף את לנה במשמרות. רק היא ולא אחרת.

מגדה שהלכה וגוועה נשארה אופטימית עד הרגע האחרון ודרשה מעצמה גם באותם הרגעים הקשים להיראות מטופחת – לצבוע את שיערה, להתאפר "לא יותר מדי, כדי שלא יחשבו שאני מומיה פתטית", ולהתלבש בבגדיה האלגנטיים, ותמה ולנה דאגו לכך.

היא ניערה מעצמה את הזיכרונות, לגמה מהתה וטלפנה לתמה, כשהשפופרת מונחת בין כתפה לאוזנה.

כשתמה ענתה לה, שתקה לרגע.

"את שם? זו את שצלצלת אלַי, זוכרת? או שאת הוזה על עולם אחר כהרגלך?" שאלה תמה בקוצר רוח.

"אני לגמרי במציאות אחרי מה שעברתי היום. אני מתגרשת," התנערה לנה מהרהוריה.

"סוף-סוף."

"אל תגידי את זה. קשה לי. את צריכה לתמוך בי. אין לי מושג איך אני צריכה להתחיל את התהליך. בית משפט? רבנות?"

"הוא יודע שאת רוצה להתגרש?"

"אין לי ספק. חזרתי עכשיו מהפגישה עם עורכי הדין, וההוא…"

"מי, הנבלה? חזי?"

"לא, אילן. זוכרת אותו? הנכד של בעלה לשעבר מנישואים שניים שהופיע אצלנו רק בשבועות האחרונים כשמגדה גססה?"

"בוודאי. מגדה לא סבלה אותו."

"בדיוק. אז נפגשנו כולנו במשרדו של עורך הדין של מגדה והוא קרא בפנינו – חזי, אילן ועורך דינם – את צוואתה, שבה היא מורישה לי את כל השייך לה, בתנאים שאת מכירה – שיוקם מוזיאון על שמה בקומה הראשונה, והקומה השנייה שייכת לי…"

"למה בכלל נפגשתם עם הפושע הזה? למה לא בבית משפט?"

"חשבנו שהוא רוצה פיצוי כספי, והייתי מוכנה לתת לו. אך אז, בעוד אני מדברת, וחזי יושב ושותק בניגוד להרגלו, שולף עורך הדין של אילן מסמך ובו נאמר שמכיוון שכל משפחתה של מגדה נספתה בשואה, אילן הוא שארה היחיד והיא מורישה לו את ביתה, את רכושה ואת כל הונה. מגדה חתומה על המסמך, והתאריך הוא בערך שבועיים לפני שנפטרה."

"לא ייאמן, איך לא ידעת על המסמך הזה? אני לא מאמינה שמגדה עשתה משהו כזה מאחורי הגב שלך."

"זו גם היתה טענתי. אין ספק שהם זייפו את חתימתה, או שחזי החתים אותה באחת הפעמים שהיה צץ משום מקום ועושה לה חֵנדלעך, כפי שהיא קראה לזה, כשהיתה בדמדומים."

"אולי העתיקו את החתימה מהציור האחרון שלה, כשכבר סבלה ייסורי תופת וידה רעדה. למה שלא תתבעי אותו?"

"המשפט יהיה ארוך, מייגע, יקר וסוחט נשמה. כך הזהיר אותי עורך הדין."

לנה העלתה בדמיונה את דמותה של מגדה – עדינה ותמיד אלגנטית, ועם זאת נחושה ולוחמת, ישירה ואוהבת ויכוחים. היא אהבה אותה כאילו היתה נכדתה, ולא ויתרה לה כהוא זה: תמיד חינכה, יעצה, לימדה, עזרה לה להתמודד "עם החיים הקשים והגם יפים". איך אמרה ברגעיה הקשים, שסבלה בהם כל כך? "תזכרי מה שאני אומרת לך. כשקשה לך, תחשבי על משהו אחר, תסיטי את המחשבה, ואז לא תתמקדי בבעיה שלך. ואל תראי את הרגשות שלך לאף אחד; בטח לא רגשות של כאב וצער, תמיד יהיה מישהו שיעשה ממך בדיחה טובה." איך היתה נוהגת במקומה כעת? היא החזיקה את ספל המטבעות בידה, קירבה אותו אל אוזנה, עצמה את עיניה וקרקשה בו. הפעולה הזו העניקה לה תחושה מרגיעה, כאילו מגדה עומדת לידה ומחייכת.

"מה את עושה שם?" שאלה תמה, ובקולה נימה של חשדנות.

"איסתרא בלגינא קיש קיש קָרְיָא," ענתה כשהיא צופה מראש את תגובתה.

"אוף, את עם הביטויים האלה. אפילו אני לא מסוגלת להגיד אותם. את מוכנה להתמקד במה שקרה?" דרשה תמה.

לנה הניחה את הספל וחלטה לעצמה ספל תה נוסף כדי לעצור את צערה. "עורך הדין של אילן התפתל על כיסאו, ואמר בחצי פה שיש שני עדים שהיו נוכחים כשמגדה חתמה על הצוואה. עורך הדין שלנו קם ממקומו ואמר בתקיפות שהוא דורש לחקור אותם, וההוא ענה לו שאחד מהם נמצא עמנו בחדר. שנינו הבטנו בתדהמה על חזי שלא הניד עפעף. 'מה רצית שאעשה?' אמר. 'מה הפריע לך?' עניתי לו, 'שאיני מוכנה למכור את הבית?' ואז ניסיתי לצעוק, אך לא יצא קול מפי. אילן עמד בצד וגיחך."

"חתיכת חולירע. רגע, משהו לא מסתדר. פתאום, שבועיים לאחר שהיא נפטרה אילן הזה שולף צוואה? איפה הוא היה עד כה?"

"עורך הדין שלו הסביר שחזי ביקש מאילן שימתין עד שאתאושש כי ראה באיזה מצב נפשי הייתי. וציין את זה כעדות אופי על חזי."

"רשע מרושע. מגדה ידעה כל הזמן שהוא כזה. מכר את נשמתו לשטן, בחיי. בואי נהרוג אותו."

"את מי? את חזי או את אילן?" ניסתה לנה להתבדח במלאכותיות.

"את שניהם, ושיישרפו בגיהינום ואת תירשי את הכול כפי שמגדה היתה רוצה. עכשיו ברור לי למה את רוצה להתגרש. היית צריכה שהוא ירמוס אותך לגמרי, אחרת לא היית מבינה איזה טיפוס הוא."

"אני חושבת שזה יהיה פשוט. כעת שדבר לא נותר לי הוא ישמח לצאת לדרכו, מרופד במה שאילן ישלם לו. לפחות גיליתי מי הוא באמת, וכעת המטרה שלי היא להתגרש מהר ככל האפשר, לפני שאצטרך לפנות את הבית…"

"אילן כנראה עשה עסק טוב. הציורים שווים משהו?" שאלה תמה.

"שווים הון. יש גם הרבה כסף בבנק והבית עצמו… כעת הוא ימכור את הכול. אדבר איתך בקרוב, אין לי כוח יותר." היא הניחה את השפופרת. לאות פשתה בגופה. תגובתה של תמה ביחס לביטוי על המטבע שעשעה אותה. נזכרה בחברותן שהתחילה ברגע הראשון שנכנסה בו לכיתה בבית הספר התיכון ובמחברת שהיתה מלקטת בה פתגמים וביטויים שנשמעו לה מיוחדים, ומשננת את כל מה שקראה בעברית, אך איש לא טרח לומר לה שחלק מהפתגמים בארמית ולא בעברית. היא עלתה לקומה השנייה ומצאה במגירת שולחן הכתיבה את המחברת, ואחר כך ירדה לחדרה של מגדה, שעד כה נמנעה מלהיכנס אליו. היא ישבה על הכיסאּ המרופד בבד עבה, עם דוגמה של רקמת ורדים אדומים. כתב ידהּ היה עגול ונקי, כתיבה תמה כפי שלימדה אותה מגדה, ששכנעה אותה שאותיות הן ציורים יפים, ושעל שגיאות מתגברים בעקשנות ובהתמדה. מגדה אהבה לשמוע אותה קוראת את הפתגמים, שוכחת את פירושיהם עד להקראה הבאה. היא דפדפה עד שנתקלה במבוקשה:

"רעש: 'אילני סרק – קולם הולך': עליהם של עצים אינם נותנים פרי מרעישים. בביטוי 'אִסְתְּרָא בְּלָגִינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא' יש קשר בין רעש לטיפשות: מטבע מרעיש אם הינו לבד בכד ריק, כפי שטיפש ראשו ריק, ומילותיו מרעישות."

היא חייכה לעצמה בעיניים לחות. כמה הקשיבה לאחרים, כמה ניסתה ללמוד הכול במהרה כדי להשתלב. כמה תמימות היתה בה. כמה אמון נתנה באנשים הקרובים וכמה נפגעה היום. היא נשכבה על מיטתה של מגדה, חיבקה את הכרית שלה ופרצה בבכי.

שומרי המעיינות

חודשיים לאחר מכן נשמעו דפיקות רמות על דלת הכניסה. היא לא קמה.

"תפתחי, לנה, זו אני," צעקה תמה. לנה קמה, מסוחררת מחוסר שינה ופתחה את הדלת. "או-או, היפהפייה הנרדמת… לכי לרחוץ פנים."

לנה הרגישה חסרת כוחות להתמודד מול המרץ הרב של תמה ולא הגיבה. בפיזור נפש לקחה בגדים מהערימה המונחת על הכיסא ונכנסה לחדר האמבטיה. בחודשיים האחרונים ישנה בחדרה של מגדה לאחר שהורידה את חפציה מהקומה השנייה.

"תזדרזי, כדי שנספיק לשתות לחיים," נשמע קולה של תמה מעבר לדלת. "איך היה אתמול ברבנות? נפטרת מהשרץ סוף-סוף? זה היה זריז. יש לך מזל."

לנה ידעה שאין סיכוי שתמה תיתן לה שהות להתחמק מתשובה. דלת סגורה ורעש המים הזורמים לא היוו מכשול עבורה. היא סיימה להתקלח במהירות, צחצחה את שיניה והתלבשה. לבסוף יצאה וענתה בשקט: "כשחותמים על הסכם שאין ולא יהיו לנו תביעות זה מזו, אין לנו ילדים ואף לא רכוש משותף, התהליך פשוט. אפילו הרבנים הלכו לקראתנו." מבטו של אחד מהם, זכרה, הביע צער ואולי רחמים. חזי שיחק את תפקיד חייו. לא מגולח, בגדיו מקומטים ועצב על פניו. "מה לעשות?" פנה בדרמטיות אל הקהל המצומצם, שכלל גם את עורך הדין של מגדה ואת בנו כעדיה של לנה. "זה מה שהאישה רוצה. מתוך אהבה גדולה אני מסכים לכל תנאיה ורוצה רק את מה שטוב לה." כוחה לא עמד לה להשיב לו, אף לא במבט של בוז.

תמה בחנה אותה בתשומת לב ושקעה לרגע במחשבה. "את נראית כמו מישהי שלא ישנה הלילה, וממילא כבר לא תשני. בואי, אכין לנו תה, כמו שמגדה היתה עושה." למראה הבעת פניה של לנה אמרה: "תפסיקי, אוקיי? מותר לדבר על מגדה, מותר להיזכר בה. נחשוב שהיא צוחקת עכשיו איתנו. את רוצה לאכול?"

"לא, תודה. אין לי תיאבון. אני לא חושבת שאצטרף לקבוצה. לא אהיה חברה נעימה בתקופה הזאת."

"די כבר. את קוטרית. לא מתאים לך. הנה סיפור שיפתה אותך: יש מעיין חדש שגידי שמע עליו – אף אחד לא גילה אותו עדיין, ואנחנו הולכים לבדוק אם זה נכון. אפילו אלישע בא איתנו, כי ט"ו בשבט בעוד שלושה ימים, והוא רוצה להיות בחיק הטבע: את מכירה אותו עם ההחלטות האלה שלו. אמור להיות יום יפה היום, לא צפוי גשם, ואני לא מוותרת לך. אני הולכת להכין תה."

לנה השתרכה בעקבותיה למטבח. בתקופת בית הספר התיכון היו לה כמה חברוׂת, אך החברוּת היחידה ששרדה היתה עם תמה, שעזרה לה להשתלב בלימודים ובחברה. תמה באה ממשפחה חרדית, אך מרדה במשפחתה ולמדה בחינוך הרגיל ויום-יום היו שבות יחדיו מבית הספר אל ביתהּ של מגדה, כשהיא נהנית לטעום מאוכל לא כשר, מרגישה משוחררת, ויושבת עמה שעות להבין שיעורי בית ולהכינם. לימים, כשהתגייסה לצבא, נידו אותה בני משפחתה, ורק כשהתחתנה עם אלישע חזרה להיות עמם בקשר. טיולים בטבע היו אהבתן המשותפת, ובימי שישי אחת לשבועיים טיילו עם קבוצת המעיינות, קבוצה מעורבת של שומרי מצוות וחילוניים. גידי, המדריך, היה בוחר מעיין או נביעה לא מוכרים, שהיו מגיעים אליהם לאחר הליכה רגלית באזור והכרת השטח. הם היו מנקים את מקור המים ואת גדותיו או מניחים אבנים מקומיות סביב הנביעה, ולעתים היו חוזרים למקום כמה פעמים כדי לסיים את מלאכתם. לקראת סוף המפגש היו יושבים במעגל, כשאחד מחברי הקבוצה קורא קטע מספר או מדברים שכתב.

חזי לא אהב את הפעילות הזאת. מעולם לא הצטרף אליה, והיה לועג לה על הדבקות במטרה המטופשת, לדעתו, ועל שהיא ממשיכה להיגרר בעקבות תמה וחבורתה, "ובסוף עוד תחזרי בתשובה, כמו שהחברה שלך בסוף התחתנה עם דתי."

מגדה לא סבלה את התנהגותו. "תתבייש לך," היתה גוערת בו. "אתה בעצמך בא מבית דתי מאוד. אתה בושה לכל התימנים. תראה איזה הורים טובים יש לך."

"אם היא תחזור בתשובה," ענה בכעס, כמו לנה אינה נוכחת ושומעת את דבריו, "אני בורח על המקום."

"לנוצ'קה, הנה סיבה טובה לשכנע אותך לחזור בתשובה…" החזירה מגדה את השיחה אל לנה.

הוא שתק רגע ופנה אליה במרירות: "את לא סובלת אותי בגלל שאני פרענק, נכון?"

"אתה מדבר שטויות. היום לא מדברים על צבע. בשבילי נגמר רציזם. חשוב איזה בן אדם אתה… אבל מתי שאתה מתרגז הפרענקיות שלך היא כמו מיץ עגבניות שמשפריץ לכל הכיוונים."

לנה, ככל שניסתה לא להתערב, לא עמדה בחילופי הדברים המלאים טינה והסיטה את הנושא: "אתה יודע שפרענק זו מילה שדווקא היהודים האפריקאים קראו ליהודים יוצאי אירופה, ה-Francos? כך שאתה מפרש לא נכון את המילה. ואולי, בבקשה, תפסיקו להתווכח?" לא הצליחה מעולם להשתיקם. ברגע שהחלו הם במהלומות מילוליות, והסלידה ההדדית השתררה בחדר, חדלה היא להיות קיימת עבורם.

לנה נאנחה, הביטה סביבה כמו ציפתה שמגדה תופיע ותאמר לה שמה שהיה עבר, וצריך לחשוב על ההווה והעתיד.

"היי, אני כאן, מספיק לחפור בזיכרונות," אמרה תמה באהדה.

לנה התנצלה והרימה את כוס התה המהביל שתמה חלטה.

"איך החזי הזה היה? איך התנהג?" הסתקרנה תמה.

"כמו תמיד – חוצפן, חנפן, ליצן. כשיצאנו משם אמר לי, 'מה, אין נשיקת פרידה?' הביא את אילן ועוד חבר עלוב נפש כעדים, והם גיחכו, כאילו אמר משהו מבריק."

"גועל נפש. באמת ברוך שפטרנו. צריך לצאת."

לנה לא משה ממקומה, וחשה חסרת אנרגיה לחלוטין.

"תראי, אני לא הולכת להיות כמו מגדה שכל הזמן ישבה על הזנב שלך," לחצה עליה תמה. "אבל מצד שני היו כמה דברים חכמים שהיא אמרה, כמו למשל שאסור לוותר לעצמך. אז מה תעשי? תשבי פה לבד? את באה איתנו."

"לא יכולה יותר. איזו תקופה. עכשיו אני צריכה לפַנות את הבית שבו גרתי מאז שעליתי ארצה, וכולו מלא זיכרונות של מגדה, והיא אפילו לא קרובת משפחה של אילן," אמרה באומללות. "לא יישאר דבר לזכרה. לא מוזיאון שבו יוצגו ציוריה; לא תערוכות; כלום."

"אני חושבת שצריך להתאבל, אבל צריך גם לחזור לחיים. לאן את חושבת לעבור? מה האפשרויות הכספיות שלך?"

"אני צריכה להתחיל לחפש דירה לא גדולה שאותה אוכל להשכיר לתקופה ארוכה. יש לי עוד חודש לגור פה. עורך הדין של מגדה טלפן אתמול בערב ואמר שהוא צריך לראות אותי בדחיפות. דחיתי את זה ליום ראשון. נמאס לי. אין לי מושג מה יכול להיות דחוף – סיימתי את הסידורים, חתמתי על המסמכים ושילמתי לו."

"כנראה שכבר התעייפת מהנושא. עברת דברים לא פשוטים. אבל זה העורך דין של מגדה, אולי זה סתם משהו פורמאלי שאת צריכה לחתום עליו. אל תתרגשי מזה. אם תרצי אבוא איתך. בואי ניסע, צריך לצאת כבר, שלא נאחר."

"תגידי, מה עם הספר שעבדת עליו?" שאלה כשלנה החלה להכין תרמיל.

"עלי לסיים עוד כמה איורים, אבל אין לי כוח אפילו לזה."

"אלישע הציע שנבוא במוצאי שבת ונעזור לך למיין את הדברים ולהתחיל לארוז."

לנה חשבה על השעות שבילתה בחדרה של מגדה, כשניסתה להכריח את עצמה להתחיל בפינוי בגדיה. היתה ניצבת מול ארון הבגדים, מורידה מהקולבים את המעילים והשמלות, מלטפת וממששת אותם ובוכה. למחרת היתה תולה אותם שוב בארון. הכאב הקהה את הכעס, הסבירה לתמה, וכעת כשנותרה לבד, ואין איש שעליה להתחשב בו, לא ידעה מה עליה לעשות.

"החיים יסתדרו כי אין ברירה," אמרה תמה. "סלחי לי אם אהיה מעשית – בואי נצא כי מחכים לנו."

כשיצאו לדרך לפגישה עם קבוצת המעיינות הרהרה לנה שדבר לא עומד מול האנרגיה והאופטימיות של תמה, ואולי טוב שכך. הן הגיעו לאזור לא מוכר לה, והיא פסעה בעקבות החבורה בשתיקה. כשהתעכבו ליד צמח לא מוכר וביקשו את עזרתה בהגדרתו, היתה פותחת את מגדיר הצמחים ששכן דרך קבע בתרמילה עם מגדירים נוספים. שוב לא התענגה מתחושת שיוך הצמח לשמו, לא מיופיים של פרחי סוף החורף ולא מריחותיהם המשכרים. איש מהם לא שת לבו אליה, כך נדמה לה. חשדה שתמה עדכנה את כולם בכל קורותיה ובסיבות היעדרותה מהסיורים האחרונים, ואולי חשו שלא בנוח לדבר עמה. היא שמחה שהתאפשר לה להיבלע בתוכם, להיגרר אחריהם ולא לגעת בחסרים שנפערו בלבה.

בדרך סיפר גידי, המדריך, שמדובר בנביעה לא גדולה המתחילה בבאר הנקראת ביר-את-תין, שאינה מוכרת. הוא שמע עליה מבדואי קשיש שמכיר את האזור, והוא שנתן לו נקודות ציון כיצד למצוא את המקום. הם החלו לרדת מהגבעה בשביל צר לגיא שלפניהם. בסלעי הגיר מכל עבריהם נחרצו נתיבי מים, שהתחברו ליובלים מרושתים ככל שהתקדמו בדרכם, ויצרו שני פלגים ראשיים. הם חצו את האפיק הקרוב אליהם – עדיין זרמו בו מעט מים – וצעדו במישור עד לעץ התאנה העתיק שבלט שם למרחוק. אבני הגיר הבוהקות היו חלקות לאחר יומיים של גשם כבד. הם הסירו את תרמיליהם וצנחו על העשב הרענן. ריחו הטרי עקצץ בנחיריהם.

מה אני עושה פה? חשבה לנה כשטיפסו לקטוף עלי זוטה ומרווה לחליטה שנהגו להכין בכל סיור. אולי צדק חזי כשאמר שאנו אנשים מבוגרים המשחקים במים ולוקחים את עצמם ברצינות תהומית. פעם הייתי נהנית מזה. מים. כמה מים היו במֶדווֶזֶ'בוׂ. והנהר. והבארות. פה כל זרזיף הוא חגיגה. גם אני כמו מעיין קטן. לא. אני כמו האזוב המצוי שראיתי קודם גדל על סלע. בן שיח לא בולט בצבע עליו האפרפרים-ירוקים, שאין לו דרישות מיוחדות לצמיחה. לא כמו עץ התאנה הענק שלפנינו. מגדה היתה מציירת אותו באופן מיוחד שידגיש את יופיו, ואילו אני רואה עץ ערום, עליו יבשים, ענפיו רקובים, מחוררים ומטים ליפול.

בשתיקה שהשתררה נדמה לה שהיא שומעת את רחש כרסום הזחלים בתעלות ובנקבים שבענפים הלבנים ואת צניחת הנסורת הנערמת על פני הקרקע.

"את שוב בוהה," לא הניחה לה תמה. "תשתי." היא לגמה מהכוס שבידה, וכמו דרך עדשת מצלמה ראתה את חברי הקבוצה מקיפים את עץ התאנה, מתכופפים, מתבוננים, מצביעים ומחווים דעה. תנועות ידיים רחבות, סופקות, מנערות. חלקם הזיזו את ענפי שיח הפטל שהשתרג וכיסה את גזע העץ.

"אני רוצה לחיות על אי בודד שאיש לא חי בו, ושדבר לא צומח עליו. להיעלם ושאיש לא ידע שאני שם," אמרה לתמה בשקט והבחינה בדאגה בעיניה.

"לא כדאי שתראי רופא? ואם לא רופא, אולי אשדך לך מישהו?"

"לא, תודה. עדיף שאשתכשך בדכדוך שלי. אני כנראה עדיין מתאבלת. האם לא אמרת לי שחשוב להתאבל?" חייכה אליה מבעד לדמעות, והן הצטרפו אל חבריהן.

גידי גזם וסילק כמה מענפי הפטל המעובה שהשתרע לכל עבר, ובור חצוב בגיר התגלה מול עיניהם, שמתוכו צמח עץ התאנה. "זה המקום," הכריז. "נצטרך להגיע לכאן שוב עם כלי עבודה, לגזום את הפטל ולנקות את העפר מהבור. ייתכן שמדובר בבור מים ישן ודרכו נמצא את הנביעה. אלא שלהבא נגיע דרך היישוב. זה יהיה קצר ויעיל יותר."

הם התיישבו במעגל, כהרגלם. אלישע הביט אל תמה שהשיבה לו בחיוך מעודד, כחכח בגרונו והחל לדבר בקול שקט. "אנו בשלהי החורף שבו אין טעם לתפילה בשדה, משום שלכת העצים וקמילת העשבים. חג האילנות בפתח, ואנו יושבים תחת עץ תאנה עתיק יומין, ובכל חושינו מרגישים, רואים ומריחים את האביב בפתח, האביב שמבשר את התעוררות הטבע והתעוררות רוח האדם." הוא שלף מכיסו דפים מקופלים, יישר אותם, והחל לקרוא בקול רם וצלול:

"מתוך ספר ליקוטי מורנו ורבינו הרב רבי נחמן – מהדורא בתרא סימן סג: כי דע, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד שהיא צריכה לאוכלו." הוא החל לשיר בקול שקט, ותוך כדי שירה עלה קולו וחדר לבבות: "דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד…"

חברי הקבוצה הצטרפו לשירתו, וצמרמורת אחזה בלנה. דמעות זלגו על לחייה. היא קמה והתרחקה, מביטה נְכוחה על הגבעות, שעצים הצליחו לצמוח במדרונותיהן התלולים, גזעיהם מעוקמים ומתפתלים. ברקע התנגנה באוזניה שירתם: "ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה…" והעצים היטשטשו מול עיניה.

"עד כה לא ראיתי אותך בוכה כך," אמרה לה בעדינות תמה, שהגיחה מאחוריה. "בואי, מברכים. נלך אליהם."

לנה קינחה את אפה וניגבה את עיניה במקום לספר לה על הבדידות, הבהלה והתלישות שאחזו בה בלילות ועל השעות הארוכות שבהן בהתה והקשיבה לתקתוק השעון העתיק בחדר של מגדה, כאילו חייה תלויים במסע מחוג הדקות.

היא טעמה מהפירות היבשים ולגמה מחליטת הצמחים מתוך ניסיון להתעודד. הם חזרו לצעוד לאורך נתיב הנחל שהתפתל לתוך היישוב הסמוך. שלושה בתים קטנים ועזובים נגלו לעיניהם במרום הגבעה משמאלם, מבצבצים מבעד לעצים ועשבי הפרא שהיו סביבם. בניגוד לשני הבתים האחרים שהיו חסרי גג וחלונות, נראה הבית התחתון שלם ובעל מרפסת קטנה, אך בעל חזות מוזנחת. שלט מָהוהַ "למכירה" עם מספר טלפון עמד לצד הדרך. לנה עצרה. הבית הנידח, השוכן בשולי יישוב נידח כמו החוטור שגדלה בו, התאים להרגשתה. היא הורידה את תרמילה והעתיקה את המספר.

"הו, לא, בשום פנים," אמרה בנחרצות תמה שפסעה לצדה. "תשכחי מזה."

"למה לא? זול לגור פה. מי ירצה לגור בין הקוצים במקום מרוחק? רק אני."

"תפסיקי. זה מקום נידח ומגעיל. תראי את השלט, מימי מתושלח, בטח מאה שנה כבר פה ואף אחד לא רצה את הבית, ומה הפלא. אני בטוחה שהבעל בית כבר מת. והבתים האלה גם מנותקים מהיישוב עצמו."

"זה האי הבודד שלי. אם לא פה, אלך למדבר," אמרה לנה קדורנית. "בעיר יש יותר מדי אנשים."

"מה עם העבודה שלך? מה איתנו?"

"אני לא נעלמת. יש אינטרנט וכלי תחבורה בימינו. איך אמר אלישע על ניגון העשבים? כדי להתעלות ולא לרדת לרמה של בהמיות או של רשעות, אני זקוקה לזמן, להיות באמת לבד."

כשהמשיכו בדרכם והקיפו את הגבעה המתעקלת, התגלה כפר קטן שהתנוסס על פסגתה המישורית וגלש למדרון הרחוק מהם. האוטובוס המתין להם על הכביש העולה אל הכפר ששמו, שְׁדֵמות, היה כתוב על שלט. היא פנתה לאחור ושוב הבחינה שתמה מודאגת. לנה חשה עייפה, חסרת חיות ונטולת תקווה.

הבית

קניית הבית התבצעה בקלות ובמהירות מפתיעות, למרות אזהרותיה של תמה.

"השכרה? לא בא בחשבון. רק קנייה, ואני לא יורד במחיר. יש לי זמן. אני לא צריך דחוף את הכסף," ניסה יחיאל, בעל המגרש, להתמקח עמה. "זה המחיר. מילה אחרונה."

היא לא אהבה את חיוכו הלא נעים. "תודה," אמרה ופנתה ללכת. "השלט יעמוד פה לנצח, כפי הנראה." לא היו לה כוחות נפש לעמוד על המקח, והיא התאכזבה שעליה לוותר על הבית. המחיר שנקב בו היה סביר, והיא יכלה להרשות אותו לעצמה – מגדה הפקידה אצל עורך דינה סכום כסף נדיב שיעמוד לרשותה ברגע שתתגרש.

היא ידעה בוודאות שנתגרש, חשבה לנה. היא ראתה את הנולד. היא הבינה אנשים יותר טוב ממני. הבינה מי הוא חזי, מי הוא אילן, למרות שהיתה שקועה בכאבים רבים כשהכירה אותו בערוב ימיה. את כל המשכורת שלי, שחשבתי שאני תורמת למשק הבית, חסכה עבורי מדי חודש.

שוב אחז בה צער וחוסר סבלנות לאדם גס הרוח שעמד מולה.

"אז את קונה?" שאל.

"לא." היא התחילה לחזור לכיוון מרכז הכפר, שם החנתה את מכוניתה הישנה של מגדה. אילן השאיר לה אותה כמחווה של רוחב לב, ומייד דרשה שיעביר את הבעלות על שמה עוד באותו יום. "המכונית שלך, אני נותן לך אותה. מתנה. בחיי," אמר לה והניח את ידו על חזהו. "גם לי יש אינטרס להעביר אותה על שמך, כי אם תעשי תאונה אני לא רוצה להיות אחראי. אין לך אמון בי?"

"לא. אין לי אמון באף אחד. בטח לא בשקרנים וגנבי ירושות."

"אל תתגרי בגורל,“ אמר חזי שעמד לידו. “עושים לך טובה, תיקחי מה שנותנים."

"מה בכלל אתה עושה פה? טורף נבלות? מלקט שיירים? עיט צבוע שכמותך," התפרצה והתפלאה על שצף המילים שיצאו מפיה.

"למה את מדברת ככה? חזי בסך הכול עושה טובה; בא לעזור לי לפנות את הדברים האחרונים מהבית. מה שיישאר אחרי זה תוכלי לקחת. את רואה, אני נדיב איתך, לא מדקדק בפרטים. אם הייתי רוצה יכולתי לזרוק אותך מפה כבר לפני שבוע," דיבר אליה אילן חלקות.

לנה לא הגיבה אך גיחכה לעצמה. אילן לא היה זקוק לרהיטים הישנים שהשאיר לה. אף לא למכונית הישנה. מי שגונב מיליונים לא זקוק לפרוטות ולחפצים משומשים.

"לגבי המכונית – אין בעיה. אם זה מה שאת רוצה, נעביר בעלות עכשיו." כשעמדו בתור להעברת הבעלות על המכונית שאלה את אילן מה פשר הנקודות שעל גג המכונית. לא זכרה שראתה אותן קודם לכן. הוא צחקק ואמר שזה כלום. הוא השאיל לחזי את המכונית כדי שיעביר את חפציו לביתו החדש, וכשחנה, התנפצה על גגה זגוגית חלון מאחת הקומות העליונות. אדם שעמד מאחוריהם בתור התערב בשיחה והזהיר את לנה שנקודות כאלה הופכות לחלודה וכדאי שתוריד ממחיר המכונית. אילן פרץ בצחוק. "להוריד ממה? לא יישאר כלום מהמתנה…" לנה רתחה, ורק משום שהבינה שוויתור על המכונית פירושו גם איבוד שארית כבודה העצמי, התעלמה מאילן והעבירה את המכונית לבעלותה.

קולו של יחיאל שהלך בעקבותיה בשביל החזירהּ למציאות. "נו, כמה את נותנת על הבית? תראי, מגרש גדול, יותר מדונם. היום לא נותנים גודל כזה של מגרש," אמר לה, חיוכו מתחנף ומזויף. "יש לך מזל שהבית קיים ואת לא צריכה לבנות. בהרחבה יש מגרשים קטנים יותר, בלי בתים בנויים, והם גם עולים יותר… המחיר יעלה, בטוח… תראי איך יעלה פה הכול. זה יהפוך לסביון. יש לנו כמה אנשי צבא חשובים שגרים פה, באים חברים שלהם עכשיו לגור. לא כולם איכרים כבר, את יודעת, חבר מביא חבר, אנשים חשובים, טובים. יש גם משפחות עשירות שקנו מגרשים. את עושה השקעה פה. יש לך חורשה שלמה ליד הבית, גם סביב הבית יש עצים כבר גדולים. את חוסכת הרבה. והבית בונבוניירה."

לא היה חם, ובכל זאת, שמה לב, הזיע. "מאה חמישים אלף דולר. בדקתי את המחירים באזור, וזה מחיר מצוין עבורך. לא תצליח לקבל יותר מכך, ואתה יודע זאת בדיוק כמוני. הבית ישן ומוזנח, מרוחק ומנותק מהכפר – אפילו כביש אין אליו, והכפר עצמו שכוח אל. והסכום אותו אני מציעה," אמרה בנחישות ושמחה שהתייעצה עם עורך דינה של מגדה, "כולל את כל המסים וההיטלים האפשריים וכמובן את דמי ההיוון אם יהיו. ומס רכישה עליך. כך שאם אתה מעוניין, תחליט עכשיו."

יחיאל התפתל, החל לגמגם ואז הושיט את ידו: "אוקיי, אבל כל שאר ההוצאות עלייך."

"נבדוק קודם מה הן. אתייעץ עם עורך הדין שלי ואז נחליט," ענתה וחשה תחושת ניצחון. למרות שלא יכלה לשאת את יחיאל, התנחמה בידיעה שאינו גר בקרבת הבית, ושלא תתקל בו. הוא המשיך ללהג על בתו שהתחתנה "טוב" עם טייס, ובן נוסף שהתחתן ולו שלושה ילדים. ובנו הצעיר התחתן לא מזמן, יש לו תואר בחקלאות, והוא מתעסק עם המשק שהיה של הסבים ומצליח מאוד. כולם גרים בכפר, לכולם הוא עשה חתונה מפוארת, כולם מסודרים.

"ובוועדת הקבלה, שאת חייבת לעבור, תגידי שאת בהיריון ועוד מעט תתחתני. תמיד אפשר להגיד אחר כך שהיתה לך הפלה. הם רוצים רק משפחות צעירות, ובטח לא צעירות רווקות שיעשו צרות."

"אני לא עומדת לשקר."

"אוף, את תמימה. הכול קומבינות פה, את לא מבינה? תראי איך זה עובד… יש נחלה שזה המשק, נכון? אני החלפתי את הבית של הבן ממשיך של ההורים שלי עם המגרש שחילקו להם בהרחבה, ואז לא צריך לעשות פיצול ואז…"

"אני לא מבינה על מה אתה מדבר ולא רוצה לדעת. אם אני קונה את הבית שלך, זה כדי לגור פה ולא להיות קשורה לאף אחד. אני רק מקווה שהכול חוקי, והעורך דין שלי יבדוק את זה," ענתה בקרירות ולא הגיבה כשניסה לברר מדוע בחורה צעירה ויפה כמוהָ נשארה רווקה. היא נדהמה מיכולתה לשלוט במצב ולהיות תקיפה.

מגדה היתה גאה בי, ידעה, למרות שאני חזקה רק מול עלובי נפש לא מתוחכמים. מול אילן וחזי לא השכלתי להתמודד. היא חייכה לעצמה. על ארון הבגדים של מגדה היו כמה רישומים של ציורי שקדיות בהרי ירושלים, לשם נסעו באחד החורפים. הם לא בלטו משפת המסגרת העליונה של ארון הבגדים, ורק היא ידעה על קיומם. בלי נקיפות מצפון העבירה אותם לביתם של תמה ואלישע.

"זו לא גניבה, הם שלך," אמר אלישע. הוא ותמה ניסו שוב לשכנע אותה לתבוע את אילן וחזי לדין בגין זיופים ועדות שקר.

"אני חוזרת ואומרת לכם שאין לי כוחות נפש למאבקים," השיבה. "במקום לשלם הון לעורך דין למשפט שייארך שנים, אני מעדיפה לקנות בית, שתהיה לי פינה על שמי. מגדה צפתה את הנולד."

תמה ניסתה למנוע ממנה להחליט במהירות כזאת על בית שאולי אינו ראוי למגורים וגם מרוחק מהעיר, אך לנה סירבה להקשיב. לא מעקשנות, אלא מאוזלת יד, מחוסר אונים. ומה שסימל את מצבה יותר מכול היה שאפילו מכונית ישנה, שעד כה היתה מתוחזקת היטב ושאיש לא היה זקוק לה חוץ ממנה, נמסרה לה פגומה.

ייסורים

חודש לאחר מכן, ביום שישי, עם תום גל גשם גדול, לנה העבירה לביתה החדש את חפציה ואת רהיטיה הישנים של מגדה. היא ניקתה את הבית כמיטב יכולתה. טאטאה את המרפסת שמרצפותיה הישנות והרעועות התלכלכו בבוץ על ידי המובילים, ולרגע חוותה תמונות מימי ילדותה בכפר הקטן באוקראינה. כשבשעה מאוחרת בלילה נכנסה למיטה נזכרה בדבריו של אחד מחברי ועד הכפר לאחר שהסתיים ריאיון הקבלה שלה: "תזכרי שזה כפר קטן ושקט. אנחנו לא רוצים בעיות. כל אחד חי את החיים שלו, לא בודקים אחד את השני, לא עושים צרות." תמהה למה כוּונו דבריו. היא מחקה את דמותו מזיכרונה, וכשעצמה את עיניה גברו בה הגעגועים לסבתה שגידלה אותה מימי ינקותה עד שעלתה ארצה, וליער שהקיף את עשרת החוות בחוּטוׂר מֶדווֶזֶ'בוׂ, ולנהר, ולבאר שבחצרם. המים והמעיינות, הרהרה בנים-לא-נים, מחזירים אותי לילדות ולעבר. הבאר היא שהביאה אותי לכאן.

לנה נרדמה כששלוש הכריות של מגדה עוטפות אותה. למחרת התעוררה מוקדם בבוקר. התקלחה במים קרים, ונזכרה בסבתה שהיתה רוחצת פניה במי השלג וצוחקת: "קדימה, לא לפחד. מים קפואים ממריצים את הדם; זה טוב לעור."

היא עמדה מול המחשב המונח על שולחן העץ הכבד והכהה, והחליקה בידה השנייה על משענת העץ המעוגלת והנוחה בגב הכיסא הישן של מגדה, המרופד בבד רקום. מגע הפוליטורה החלקה נעם לה. לאחר מכן התיישבה והחלה לרשום בתחושה של התחלה חדשה.

כעבור כמה ימים, שבמהלכם כמעט לא ישנה, הכריחה את עצמה לשבת ולסיים את האיורים. היא סרקה ושלחה אותם בדואר האלקטרוני להוצאה לאור. מזג האוויר ומצב רוחה השתפרו מעט. שעות ספורות מאוחר יותר התקשרה בעלת הוצאת "טפטפים", אחת מההוצאות לאור שעבדה עמן.

"מה קרה לך?" שאלה בטון היבש והנוקשה שנהגה לפנות בו למי שהיה כפוף לה, טון שמגדה היתה מכנה "טון של מפקד". "אלה ציורים לספר ילדים?! זה יגרום להם לסיוטים. תעשי את הכול מחדש. עופרה יושבת מולי, וגם היא לא מבינה. הם יהרסו לה את הספר."

לנה נדהמה. "הם איורים יפים, בין הטובים שציירתי עד כה."

"תקשיבי, זה לא זה. איך את רוצה שספר לילדים קטנים יהיה מלא בכל כך הרבה בגוונים של חום ואפור? זה לא מתאים."

לא מתאים? חשבה לנה. ספר שממסחר את פחדו של ילד רך בשנים המפחד לישון בלילה לבדו הוא בסדר, אך האיורים הם שאינם מתאימים? רמת הכתיבה המתחנחנת היא שאינה ראויה. "אני יכולה לשנות אותם לאיזה גוון שנחליט," אמרה בנמיכות קומה, ובלבה קיללה את עצמה על עליבותה ועל פחדנותה ועל הצורך שלה בכסף. "אוכל להפוך את האפורים לגוני תכלת."

"תוסיפי גם גוונים של פסטל," נשמע קולה של עופרה בשפופרת הטלפון. "זה יהפוך את האווירה למתוקה יותר. מה קרה, לא חגגת פורים השנה?"

כשהסתיימה השיחה המשיכה לנה לשבת ליד שולחן האוכל. היא העבירה את אצבעה על משבצות הלבן-אדום של מפת הפשתן, זו שמגדה כה אהבה, והיתה פורשת אותה מדי שבת בבוקר על שולחן פינת האוכל. מטומטמת, חדלת אישים, לעגה לעצמה. תכלת? ירקרק? ורוד-מסטיק לסיוטים? איך לא עמדתי על שלי? פורים? לא, לא חגגתי את הפורים השנה, אף שנה לא אהבתי את החג שהסתיים לא מכבר, חג שבו נאלצת להיות לא-עצמך. היא ליטפה את המפה שעה ארוכה. כשקמה נאנחה בכבדות, התיישבה מול המחשב והחלה לעבוד. האיורים הקודמים, החליטה, טובים מדי לרמה נמוכה כל כך של ספר, שיפרסמו אותו בכל אתר אפשרי, שיימכר באלפים ושעופרה תעבור בין בתי הספר ותקרא קטעים ממנו ותמכור אלפי עותקים מספרה. היא שמרה את האיורים בקובץ נפרד והתחילה לצייר איורים חדשים לספר כשדמות הילדון מצוירת בסגנון היתולי, וחדרו, מיטתו ובגדיו צבועים בצבעים עליזים. פרנסה היא פרנסה, עודדה את עצמה, ומי כמוני יודעת עד כמה אני זקוקה לה.

בשעות אחר הצהריים, לפני שתשקע החמה, החליטה לצאת ולהתאוורר. בשעות האור הלא רבות החלה תחיית הטבע. היא ירדה בשביל התלול המוליך מביתה אל הנחל וצעדה נמרצות לאורך הגדה. הציוצים, הצווחות וקולות הצפצוף השונים על רקע הירוק המכסה את הגבעות השכיחו ממנה את תלאותיה. הצליחה לזהות את אנפיות הבקר שעפו למקום קינונן, רעשניות כדרכן בעונה זו. מרחוק נראו חסידות חגות באי-סדר האופייני להן מעל העצים הגבוהים, מחפשות מקום לינה, ומגלנים חלפו מעליה בשורה בדרכם חזרה לסבך הנחל, משק כנפיהם חזק ונמרץ. מגלנים, דיברה לעצמה, זה הזיהוי הנכון, בגלל המקור המעוקל. לא שחורים כפי שסבורים רבים, למרות שכך הם נראים מלמטה בגלל זווית קרני השמש, אלא חומים. בהמשך דרכה הרעישה להקת שרקרקים שחנתה על עץ תאנה מט ליפול ליד גבעה שעל צלעה החלו לחפור את קניהם. היא עצרה והתבוננה והזכירה לעצמה להביא עמה את מגדיר הציפורים. משנתנה דעתה לכך שצעדה זמן רב וכי שעת בין הערביים עטפה את העמק, ראתה שהגיעה לבאר התאנה, ביר-את-תין. היא בחנה את האבנים, שלא הבחינה בהן בפעם הקודמת כשהיתה פה עם הקבוצה, והתיישבה על אחת מהן שבלטה מעל לפני העשב. בקרוב שוב תגיע לכאן הקבוצה, והם יתחילו לנקות את האזור ואולי יצליחו לגלות את מקור המים המגיעים לבאר. חושך ירד. היא שמעה קולות רחש והסתובבה לאחור. הבחינה בחיה לא מוכרת לה שחמקה בין שיחי הפטל. רעש של טרקטורון לכד את תשומת לבה, והיא ראתה אלומות אור מוטלות ממנו על הגבעות סביב. ככל שירדה החשיכה גברו והלכו הקולות המאיימים שבקעו מתוך הצמחייה העבותה. נרעדה. זמן לחזור. קמה, וטרקטורון ירוק הגיע עדיה ונעצר. בעליו, אדם גדול קומה שפניו כהות ישב כשכל הופעתו אומרת אדנות. שני כלבים אימתניים ישבו על מגני הגלגלים ונהמו. הוא הביט בה בלי לומר דבר.

"שלום," אמרה. הוא הניד ראשו, מבטו כועס, מצחו קמוט ופיו מכווץ. היא התחילה לצעוד במהירות חזרה לכפר. הוא עדיין חנה כשמנוע הטרקטורון עובד, והיא היתה משוכנעת שעיניו נעוצות בגבה ושהכלבים זעים על מושבם בחוסר שקט. היא חשה אי-נוחות.

כשהגיעה הביתה נעלה את הדלת והגיפה את תריסי הברזל הכבדים.

כשניסתה להירדם באותו לילה, המשפט "את לא ישרה עם עצמך" עלה וצף תוך נמנום ועֵרות. במחשבותיה עלו זיכרונות ילדות, כאשר היתה שוכבת שעות ארוכות וחשוכות בחורף בכפרון שגרה בו, חרדה מקולות הזאבים ביער. אז כמו היום, חשבה, אני, שנושקת לשלושים, שוכבת ערה שעות ארוכות כל לילה וכואבת את החיים.

עם שחר התעוררה. היה קריר. קמה, עטתה חלוק על גופה וגרבה גרביים חמים. היא שפתה את הקומקום, סמלה של מגדה לתחילת יום חדש. להקת יונים נחתה על גג ביתה במשק כנפיים רועש והיא יצאה לגינה לגרשן במחיאות כפיים. לבסוף מזגה לעצהה כוס תה רותח ופתחה את תיק האיורים הגנוזים שאיירה לספר על הילד המפחד לישון. היא דפדפה בהם וניסתה לתת דרור לדמיונה. משלא עלה הדבר בידה, כתבהּ בתחתית כל אחד מהם תחושות מימי ילדותהּ.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האישה שניכשה בהר”